למה למות
כשאי אפשר
לכבוש את ההר?
למה לא פשוט
לחכות למחר?!
בינתיים,
אל תרפו ידיים.
עוד יגיע הזמן
יתבהרו השמיים,
השמש תזרח
תאיר העיניים,
ואולי עוד נכבוש
שעל או שניים.
למה למות
כשאי אפשר
לכבוש את ההר?
למה לא פשוט
לחכות למחר?!
בינתיים,
אל תרפו ידיים.
עוד יגיע הזמן
יתבהרו השמיים,
השמש תזרח
תאיר העיניים,
ואולי עוד נכבוש
שעל או שניים.
וואו..
זה פשוט טוווב
תודה על זה..
הוא הציע שמחר ניפגש בחוף.
יא כמה רומנטי הוא, איזה כיף.
רגע, מה? מה אני עושה לעצמי.
לצאת אומר על אמת להיקשר שזה אומר ממש ממש להתחבר שזה אומר- להתחתן--.
גפנונה מה את עושה לעצמך?
את באמת רוצה להיכנס עכשיו למרוץ של בעל-בית-הריון-ילד-נפש-גופנפש?
לא, הוא באמת חמוד. וכל כך בטוח לי איתו, וכל כך לא ייחלתי לכזה טוב.
ובאמת טוב לי איתו, למרות שאני יותר יוזמת ממנו, אבל הוא זורם איתי.
אבל לא ככה דמיינתי אותו, אותי. הוא שקט. וחוץ מזה, כבר אמרתי לך שאני ילדה קטנה. מה עשיתי בחיים שלי?
תיכון,שנה שרות,מה לחוץ? עוד לא הספקתי להרגיש טעם של ציפייה, של רווקות, של דמעות בלילות וחלומות על האחד.
לא מבינה את האלה שדחוף להם עכשיו, שממש ממש רוצות.
אולי אני לא בוגרת ואולי לא בשלה. כן, את חושבת? לא, את בוגרת, פשוט..
זה בשלות כזאת, את תרגישי.. אולי, מקווה.
אז למה לאמיתיי הסכמת? מה היה בו שגרם לך לא לחשוב בכלל.
מרגיש לי שהתתבגרתי בעשר שנים בחצי שנה הזאת,
הטיולים והטבע והלהיות אני מול העולם הלי מסגרת וריבוע והשקפה מסויימת,
רק אני ואלוקים, והרצון החזק הזה לטוב, לתיקון, לעולם יפה.
התבגרתי מהבחירה המטורפת הזאת שאני מצד אחד כל כך גאה בה ומצד שני תלושה בגללה.
בחירה הזויה.
ועכשיו את חיה בה.
ועוד לבד, זה בטח התקפי הלבד האלו מול הטבע עושים לך את הבדידות הזאת.
אבל איך אני גאה בעצמי,זה הכי אמיץ בעולם.
כמה מחשבות, וואו.
אני מפעילה תשיר הזה שלה שמקפיץ לי וורידים ונימים מנמנמים,
ושרירים, שיוצרים צורות מעגליות ומתוך הקסם הזה נולד ריקוד, שהוא יותר נרקד מעצמו מאשר מנסה להראות יפה או מרשים,
אבל הוא כל כך יפה ומרשים.
הצחוק המשוחרר הזה שלי מגיע ברגעים האלו שאני ממש אוהבת את עצמי, וואו כמה שזה קסום ונפלא.
לאהוב. את. עצמי.
אני מסתכלת על עצמי ופשוט אוהבת,
ומקבלת, גם עם השגעונות והחיוך הענק שמרגיש הכי בנוח לעשות את מה שהוא אוהב.
ככה זה במדבר הזה,יש פה שקט מרפא שמספיקה שניה ממנו ואני-
אני.
אין פה סיכוי לאנשים בשעות האלו, וזה טוב, ובודד, ודוקר, וכל כך לא אני, וכל כך כן שאני פשוט לא מוצאת לזה הגדרה.
והחושך הזה שהופף לגווני פסטל וזה אור- חושך. וזה החיים שלי. וזה אני. והנה נווה מדבר, שהוא גם אני.
ובבואה שמשתקפת באגם הענק ששם יש אותי שהיא ילדה שהיא נערה שהיא בחורה שהיא מיזוג כל כך לא הגיוני של אבא ואמא.ו..קסם. ו..פשוט הכל, כל הרגשות שחוויתי בכל הצבעים בכל העוצמות בכל המינונים בכל הגילאים.
בכל השקיעות והזריחות.
ואז אדום וכתום וצהוב וזה כאילו כל החיים פה מולי, וכל הקלישאות נהיות אמיתיות ואני מזכירה לעצמי שיש לי אותי,
בתוך כל הקרוסלת שקיעה, דעיכה, והשמש הלוהטת הזו שעוד רגע תבוא ותשכיח, או תרגיע.
וארבע לפנות בוקר עכשיו, מה נסגר עם השעות שינה שלי פה.
מה לעשות, האוהל שם לא מידי נוח, והקולות של התנים קצת הפחידו אותי.
אולי שבוע הבא אעבור לחברה במצדה, ואני נזכרת במשפחה הזאת בחווה בגולן- כמה טרוף היה אצלם.
טרוף רגשות טוב כזה, הייתי יום שלם בנחל עד שהתרגלתי לגן עדן הזה ופתאום הסף אושר שלי עולה.
סף עושר יורד. ואני צריכה לקחת אחריות על החיים שלי כי עוד מעט--
עוד מעט--?
עוד מעט מליון גוונים של תכלת וסגול וטורקיז וירח לוהט באמצע יחפשו ילדה שהיא נערה שהיא בחורה
בשמלה לבנה ופשוטה עם שיער נושף ברוח ושיבולים ברגליים יחפות
כלה שהיא כלולה מכל כך הרבה גוונים
שהיא אישה והיא ירח והיא פשוט לבנה- שבולעת את כל הצבעים. שהיא מחזירה אור, אהבה.
שהיא פשוט..
אני.
ובדקתי מהזה פסיכידלי, הגדרה יפה לזה;)
נכון, האמת היא שגם לי לא ברור ההקשרים וההיגיון,כתבתי אתזה אסוציאטיבית ולא היה לי ראש לשלב את השינוי שעברה ביחד עם המציאות, וגם בסה"כ הראש שלה אמור להיות מבולגן ככה שזה גם מעביר תתחושה..
וכיף לקרוא תגובות שלך!
הכתיבה שלך יפיפיה.
זה מרגיע ומעלה חיוך לקרוא את זה.
שמחה לשמועשוניוואו.. מטורף
שוני
שוני
אהבתי ממש,
נגע..
תודה על זה(:
באמת הזמן מרפא את הכל, כתבת טוב!
יש לך מילים טובות ונכונות,
תודה על זה (:
עוצמתי ממש.
גם המילים וגם המשמעות מדויקים ונוגעים.



ואיפה את ואיפה אני
את ככ רחוקה ממני עכשיו
אני לא חושבת שאשיג אותך בחיים, בכלל
אני רק אשקיף לאופק
ואזכר
בדמותך עטוית הגלימה הקרועה
והמגנים
ממשיכה ללכת
ואת לא עצרת, האמת- אף פעם
כל חייך המשכת הלאה
ולאן היה לך כבר עוד להמשיך?
את
כשהסתכלת על עצמך, מה ראית בעצם?
ראית אותך כמו שהם רואים אותך?
או שאת בעצם לגמרי אחרת?
אף אחד לא באמת יודע
מי את
מאיפה באת
ולאן את נודדת, נודדת
רק במסע
אני נזכרת
שראיתי אותך לראשונה
אפיך דימם, בגדייך קרועים
אבל את לא הסכמת לשבת
סקרתי אותך בהערצה
הנערה הנודדת
ובמה נלחמת כל החיים?
ממה ברחת, מאחרים?
ואחותי, תשבי שנייה לידי
תני לחבק אותך
תני לי להביט בעינייך, להסיט שערה
לנסות להקשיב, למה שקרה
במה את נלחמת כל החיים?
ממה ברחת, מאחרים?
הנערה הנודדת
לאן את את עורגת?
ומתי תשבי
ותחדלי
ואיפה את, ואיפה אני
רוצה אותך כאן, לצידי
כי את, הנשמה
שלי
(תרתי משמע)
❤
איזה יופי..
אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך.
שימחת(:
וואו..
נגע בי ממש..
מיוחד.
תודה.
אם תהיה איש אלוקים
תהיה מוכן להחליף חיי חומר ברוח?
תהיה מוכן להקריב את הנפש שלך על מזבח?
תהיה מוכן לתת לרגש שלך לרחף ובד בבד לצנוח?
לבכות, להישבר, להטלטל, לברוח,
למות ואז לגלות את הרוח,
להיות עוף חול,
לקבל כנפיים
לטעום טעם מתוק ומשכר של יין
ואז לצלול לתוך מליחות המים?
תהיה מוכן לעיניים סוקרות? לא מבינות?
להיות עם גוף כבד ועיני נשמה צמאות?
למצוא מעט קדושה ואור וחיות
בתוך שטף המבול
זוגות זוגות
של שטות וטעות
חושך ואפילה
להקות של שקר והמולה
שמאיימות על חיותך?
רק תחליט, אני איתך.
וואו!
מטורף..
זועק, נוגע, עמוק..
תודה.
איזה כתיבה!
והתוכן מעניין.. מעורר מחשבה.
זה נוגע עמוק
עמוק עמוק בתוך הנשמה
אשרייך ממש
ואי איזה מחמאה!!...
תודה לך!
אני יודעת שזה פסיכי, אבל אני עושה אתזה.
שיגידו, שיתלחששו, שיצרחו את שמי כדוגמא.
זה אני, יוצאת לאור, נעים הכיר.
את רוצה אתזה בלחיצת יד? אהלן ווסאלן.
הנה, אני החדשה. ביי אני של אתמול, ושלשום, ונצח. ביי.
לחיות ללא רוח חיים זה נאכס, לגמריי נאכס.
אז כן. החלטתי להראות להם מי אני.
דג מים פשוט הולך לצאת מהשתיקה שלו היום, ומהזרם.
מה הסיכוי שלו לשרוד? אפס.
אבל אפס זה הכי טהור שיש. אתם לא חושבים?
טוב, זה כבר בעייה שלכם. אפס זה כלום, וכלום זה הכל.
וכשיש לך כמה ספרות ביד פשוט אי אפשר לראות תאפס המעגלי הזה, האינסופי, ה....ששש שקט.
יש תרגעים האלו שאתה קולט שאין לך מה להפסיד, ואם כולם האויבים שלך,
מה הסיבה שאתה כמו דפוק מצטרף אליהם.
במילא אתה אבוד, ואבוד שעושה מה באלו זה כבר משהו אחר.
זה גדול, זה לצחוק עליהם בלי קול. זה להישאר בודד אבל מנצח.
והרי מי לא בודד? מי? פחח. כולם. באיזשהיא נקודה כולם בודדים, וזה לא רע.
אבל מתישהוא האני הבודד הזה יוצא מתוך ההשתקות ודורש תשובות.
והניצחון שעושה מה באלו הזה שלי, צורח לכם בלי קול שהפסדתם,
כי עובדה שהחיוך הזה שמרוח לי על הפרצוף והגב הזקוף עושים לכם משהו.
מין זיק כזה מתקפל בעיניים, ולזה בדיוק אני מחכה, בדיוק לזה.
ואני סתם נשמעת פה אכזרית, אבל זו אחלה דרך להוציא כאב.
כפפות, מעיל, יצאתי לבחוץ. איזה קור, רק שלא יחדור.
הוא לא יחדור, אל דאגה..
אני נכנסת לכיתה. אוהה. יום קשה לפנינו.
האוייבים מתגברים מבית ומחוץ.
לחשושים, והפעם בלי היסוסים, אני נכנסת.
לא לא. אני לא אשב פה בצד כמו ילדה טובה ושקטה. חח תמימות שכמותכם.
"היי. אנשים מכנים אותי פלונית" אני מכריזה בטבורה של הכיתה.
"אני רוצה לספר לכם מי אני".
הבנות מסתכלות עליי במבע חסר אמון, שוק שדמיינתי לילות לפני הכניסה לזירה,
הכול פועל לפי המתוכנן וזה עושה לי טוב, טוב מאוד חח אני מתחייכת לי במבט אטום.
הפרצופים שלהם מתחלפים מולי.
ראיתם פעם את מחול ה..זלזול, שוק, גיחוך?
וולקום.
האמת במבט חטוף אפשר לקלוט שהן בקושי מתייחסות.
אבל מי כמוני תפסיד במערכה בכזו קלות, זה רק מגביר לי תאנדרלנין.
אני מכחכחת בגרוני הזחוח וממשיכה.
"אז חשבתם שאשאיר תמצב כמו שהוא, שארגיש פיכסה ואתם לא תדעו מזה? אז חשבתם..חח.
לא פיכסה ולא נעליים. הכל הולך לצאת כאן עכשיו.
ואתם תאלצו לסבול אתזה, ואותי. אתם יודעים מה, בחירה שלכם אם לסבול,
בדיוק כמו שאני הפכתי תקערה על פיה ובחרתי עכשיו לומר.
לומר
שנמאס לייייייי".
שחור בעיניים, דמעה ואקסטזה מעולם אחר. איבדתי אתזה.
איכשהוא המגננה של הגיבור -על, שעטיתי על עצמי מתחילה להימס.
משהו בי רועד, זה היה אמיתי משחשבתי.
הביטחון לא עוזב, לא יעזוב בחיים. אני ממשיכה.
רציתי לומר לכם שאני מבולבלת. שאני בכלל ילדה קטנה.
שאני רוצה להיות חברה שלכם, שנקרעה לי החולצה. שאח שלי הרביץ לי,
לפני חמש שנים. שבלילה אני ישנה, אחרי אינספור אימונים.
אימוני מוח, ודמיונות מודרכים, והכל בראש. הכל הכל בראש, יעידו הסרטים, שאוכלים מבפנים.
אה, ועוד משהו. שאולי אנחנו בכלל לא צודקים, ורציתי להקריא לכם גם כמה שירים.
בא לי שפשוט תכירו אותי. איך תרצו לעשות אתזה. שיר ציור ריקוד, פאיי בוקס או ביט?
ויש כזה מן ביט קסום באוויר, וכולם נועצות בי מבטים.
ואני מרשה לעצמי לחיות בסרט, בעולם של זאבים, ואני גיבור העל
שבבסך הכל מבקש קצת אממ. נו...אממ
סתומרת..כלומר..
--- --- ---
צומי.
וואוו, כ''כ התחברתי!..
זה מהמם, וטהור ונועז
וואו!!
המילים שלך עושות לי טוב
כי יש קורת גג
ואוכל מוגש
ההוא התעלם
וממך כבר נמאס
מיטתי המוצעת,
אקדחי
לועגים,
לועגים הם, לי
לרועץ היו
פלפוליי הטפלים
חוכמתי
אהוביי
אהבתי..
עמוק..
❤
כמעט כמו סיפורי,
שירה
מן הזן המשובח
מכתב נוטף תשוקה
שלעולם,
לעולם לא ישלח
מושא אהבתי
לסת מהודקת,
רעמת שיער שחורה
וצלקת
כמעט כמו סיפורי
אבל בעצם לא
מושא אהבתי
התנדף לו.
לא הייתה נשיקה
יש זמנים בהם בא לי רק לקרוא, רק להתבשם מריחן של רגשות המתגלות במילים. וישנם זמנים שאיני מסוגל לקורא אף מילה, אפ' לא את המילים שלי.
חללן של מילים, של שתיקות
טיפה יורדת שוברת חלומות
עולמות מתמזגים מדרגות מדרגות
ואני בשלי, אלקים, עם דמעות
עוד צליל באפלה, מנקה, מחשיך קמעא
את הלב, חרש מטעם, משמיעה
הכל נכתב עם מנגינה, שוטפת, מחכה
ממתנת לנגיעה, למחיקה
נסתם לי המקור
אם מפחד, אם מקור
שום אור לא יעבור
את מסך השלג והכפור
שהצבתי לעצמי
לא האמנתי כי אני
הולך שולל, ועל ידי מי
עוד סתם זקן ששיכנתי בתוכי
אם ברצון, בעל כורחי
הוא ילך ואוותר שוב לבדי
ושמך נחתם אל ממולי
אני מאמין. אני מאמין.
ריבונו של עולם, אני מתוודה לפניך. אצלי הווידוי בא דווקא מלשון הודאה, מתוך כל הכרת הטוב שאתה גומל עלי, עיני כבר מלאות דמעות. גם אם לא כוונתי היום ב"נשמת" אתה יודע שאני... שאני בטל לנגדך, וזה לא מכאיב לי, לא מבטל את עצמי, רק נותן לי מקום אמיתי. מקום בין כנפי השכינה. מקום איתך. אני רוצה להרגיש את האהבה שלך אלי, אני לרוצה להרגיש את היראה הזו, שכולם מדברים עליה. אני רוצה להיות איתך ורק איתך. האם הכל נובע מתוך אינטרס? מתוך רצון להרגיש סיפוק? אולי, אני רק יכול לקוות שלא, לפחות במצבי. ואני שוב מודה לך. אף אחד לא ידע אז, גם אני, בכל המובנים שזה כולל, אבל זה השיר שבחרת בשבילי, כמו השם שזרקת בי, אני מאמין שבסופו של דבר הוא בנשמתי. ה', "אני לא מפסיק להודות" (אודי דווידי).
כיף לחזור לכמה רגעים לראות שיש אנשים שנהנו והתחברו!
זה בכלל לא דומה לשום פורום שהייתי בחיים... אז מישהו\י יכול\ה לעזור לי? ייש"כ!
בתאריך ח' בטבת תשפ"א 17:12ניכנסתי לים
בהתחלה קצת בחשש
בחיוך מבוייש
אחר כך התרגלתי, נכנסתי בכל גופי
עצמתי עיניים, ו..
ש.. שקט
בלי מחשבות
לפחות לנסות..
לגעת בנקודה הכי פנימית,
להוריד מסכות.
לחייך אל העצמי שנראת אליי במחשבתי
אני כבר לא בוכה.
פעם עוד הייתי מצטערת
על האחת שכבר איני
על התמימות שהתנפצה בי,
על הילדות שלא הייתה לי.
אבל עכשיו,
עכשיו אני בהשלמה
עם האחת שאני,
החדשה.
ו.. כן. בע''ה...
מילה אחת וצעקה בודדת
ואת שוב עצובה, מאבדת את עצמך לתוך החשכה
והמלאכים הלבנים רוקדים סביבך, מנסים להקימך
אך לשווא, המסך השחור המדומה מסתירם מעיניך
ומשיב את פניהם ריקם
ואני ניצבת שם כצופה
רוצה שתחייכי, רוצה שתצחקי
רוצה לראות אותך פורחת ועפה לשמיים
אך כנפייך נשברות באמצע המעוף
ואת צונחת מטה ומתרסקת
יושבת לי עם עצמי ובוכה
בוכה ומתפללת
מתפללת שתשובי לעצמך
שהאור ישוב לקרון מעיניך
ושתביני שתמיד יש למה לחיות
ושאם רק תחפשי תשובי לראות את האור
והנה הדיכאון משתלט עליך שוב
ואת שוכבת במיטה ובוהה באוויר
הדמעות זולגות במורד לחייך
ניצבת את שם בחושך ומגששת באפלה
המשקפיים הוורודים לצדיך אך את מסרבת לקחתם
ואני עוד עומדת וצופה מן הצד
מתפללת שיום אחד תצליחי לראות את המלאכים שסביבך
שתיקחי את ידו של אחד מהם ותשובי לעצמך
ועד אז אנא אל תשכחי שאני כאן
מצפה לשובך ומתגעגעת
וגם אם לא תשובי אמשיך לאהבך
אני אוהבת אותך
אמא
ומרגיש גם בוגר, שאת לא נסחפת
שאת מכירה את מקומך
וואי
רק טוב
תודה רבה!
אבל האמת שקצת לא הבנת אותי, היא האמא
אני הבת שלה
אין לי מילים
נוגע מאד מאד.
הלואי שלא יהיה כואב כל כך.
מסילת ישרים שלי, תראי אותך, כל כך מפורקת. רק כמה פיסות של סלוטייפ מונעים מהדפים שלך להתפזר לגמרי. החברים אמרו לי שכדאי לי להחליף אותך, לקנות חדש, אבל אני לא מסוגל... כמה עזרת לי, כמה עברנו ביחד.
בתחילת המסע שלנו, ניסינו לגשר את הפער שבינינו. נסיונות כושלים, כשלא ידעתי עוד ללמוד אותך. מאבקים עם פרק יא הארוך... מניחים את הספר. בעוד כמה חודשים אולי ננסה שוב. אולי.
ואז הגענו ביחד לישיבה. פתאום - התחלתי להבין! ואחרי שעמלתי בך שנה שלמה - סיימנו סבב ביחד, בפעם הראשונה! איזה אושר.
אבל את לא מסכימה שנלמד רק פעם אחת. כך את כותבת בהקדמה. אז חזרנו. הפעם - השבילים קצת יותר מוכרים. הצבתי לי ציונים, שאדע איך לחזור למקומות מסוימים. כי פעם רציתי לחזור, כי הייתי חולה, לא מצאתי מזור, וידעתי שהתשובה אי שם במסילת ישרים, אבל איך מוצאים אחרי כמה חודשים...? אז הצבתי לך ציונים. ושוב סיימנו.
ועוד פעם בשיעור ב'. הפעם - רצים, ששים ושמחים לחזור לשבילים המוכרים, לבקר בתחנות הישנות. אך הפעם משימה כנגד עיניי, להכניס אותך לתוך חיי, ללמוד על מנת לעשות. וכך התחילו חשבונות הנפש. וכך התחילה התבוננות. וכך התחילה נתינת התודה לריבונו של עולם, שברא אותי ואותך, מסילת ישרים. ומאותם ימים באמת חיי קיבלו אור חדש, רוח חדשה...
ובפעם הרביעית למדנו עם הרב קשתיאל. והכל קיבל שוב טעם חדש ומתוק. איך ששתי על המקומות המסתור שגילינו, על ההתעמקות מתחת לפני השטח.
ובשבוע שהתגייסתי, הכל השתנה. הישיבה נסגרה, העולם הוריד את ראשו בכניעה למגפה. והייתי שם, במדבר, רחוק ומנותק מהישיבה, מבית ה', וחושב על ימות הישיבה, על ימים טובים של אור ומתיקות...
ונזכרתי אז - יש דבר שלא השתנה! הוא נשאר כמות שהיה! והוא כאן בכיסי - מסילת ישרים שלי, נשארת כמו תמיד, עם אותו האור, רק הפעם עם כלים חדשים. כלים של חיים, של נסיונות, של מידות, של מצוות שבין אדם לחבירו, שאלות של חיים, שאלות של אמונה. התמודדנו וסיימנו בפעם החמישית.
ועכשיו אני רואה אותך, מפורקת וחבולה, אך מרוצה מהדרך. ואת קצת כמוני אולי, גם אני עברתי דברים קשים בצבא, גם אותי החזקת עם ה'סלוטייפ' שלך. וגם אני קצת חבול, אך מרוצה מהדרך. כי גדלתי בזכות הנסיונות, ובזכותך, ואני חייב לך לנצח תודה.
ואיך אפשר לחשוב על להחליף אותך?
אוהב, _________
יש בזה תמימות מתוקה ביחד עם בגרות ועוצמה
על צומת דרכים,
לפני כל החיים,
פוטנציאל עצום
אבל כל כך צפון.
ואני צריכה החלטות,
לתפוס את המושכות,
לברר, לחפש
ולמצוא לי כיוון.
אם ללכת אחרי החלום הפרוע,
לקפוץ אל הבלתי ידוע,
ואולי להתרסק
ולשקוע בביצה.
אם ללכת על בטוח,
אבל להישאר בשטוח,
ולהתחרט כל חיי
על ההחמצה.
והכל מלא שיקולים,
כבדים וקלים,
כל מה שאבחר-
יש לי מה להפסיד.
האם ישנו סיכוי
להשלים בלב חצוי,
ואיך אפשר מעכשיו
לחזות העתיד?!
וואו!!
התחברתי ממש, נגע..
תודה על זה.
ועל צומת דומה אני עומד.
תודה לך על תחושת ההזדהות הבהירה.
כתבת באמת יפה.
ובס"ד תצליחי.
מכירה את זה..
מתסכל מעציב ומחמיץ
בהצלחה, שיהיה יותר טוב מחר בע"ה.
שבוע טוב חברים, אני בתהליך של כתיבה של משהו(קשה לי לומר ספר כי זה ממש בראשיתו), אני מחפש קוראים וקוראות שאוכל לשלוח להם פעם בשבוע שבועיים חומרים מההתקדמות של מה שאני כותב ולקבל הערות הארות או סתם מחשבות, מה טוב, מה חסר. מי שמתאים לו אשמח לקבל הודעה בפרטי.
תודה.
זה פשוט נוגע ויפה
הוא בכה. הוא בוכה לפעמים. כשכואב.
שי עושה כאילו הוא לא רואה. בבקתה אחת הם ישנים וידיד מסתיר את הדמעות.
ידיד ברח בשבת. כשכולם הגיעו. הוא כבר לא יכל לסבול דיבורים על גאולה. על ארץ ישראל. על מלחמה ושלום. על אהבה.
הייתה לו יותר מדי אהבה. זה הרג אותו.
בסעודה בערב הוא חמק להביא את השניצלים, חמק ולא חזר. וכשבא שי לפלטה המאולתרת לראות מה קורה, הוא מצא אותו בוהה במדבר האינסופי בחוץ. הוא שמע אותו אומר לאלוהים די , הגזמת הפעם, שומע?
וידיד צדק. אלוהים הגזים. אבל גם שי צדק כשחשב שזה לא אלוהים שהגזים.
בבוקר ידיד יצא מוקדם. הוא יצא עם הכבשים. את החליל השאיר על האבן במכלאה. שבת היום. הוא אמר לכבשים. שבת היום אבל אני לא יכול בלי החול.
והיתה איזו נערה שבאה מדי פעם , גבוהה ושחרחורת. תלתלים רכים וחיוך. מצאה מפלט בשתיקות שבין הדג לבשר בשבת. והיתה יושבת ומחייכת. והייתה מדברת בהיסוס . והיתה מסמיקה כשהביטה בידיד. והיתה מסמיקה שהביט הוא בה. ושי רצה את השתיקות שלה לפעמים לעצמו. אבל ידע, כמו שידעה היא. שידיד.
שידיד.
ומיד כשנגמרת שבת. עם צאת שלושת הכוכבים, היא רצה אל המדבר שמאחורי המבנה הקטן. רצה אל החושך ונעלמת עד הפעם הבאה.
אתמול ידיד יצא אחריה. טל. הוא ביקש.
והיא עצרה , הופתעה שידע את שמה.
את טל. הוא קבע בשקט. ולא ידע איך ידע. ולא ידעה היא איך הוא יודע.
אני טל.
לחשה פתאם. לחישה צרודה וקצת מהוססת. ורכה. יד נבוכה בתלתלים.
ידיד דיבר בלחש, ביראה כזאת לנפץ את הקסם שהלך ונטווה סביבם. הוא דיבר על כאב. היא דיברה על אהבה. הוא אהב פתאום בעוצמה. היא חייכה פתאום בעיניים. וידיד ביקש אל תלכי. טל.
בסוף היא הלכה. לאט. לא בריצה כמו תמיד.
ושי ראה את ידיד עומד ומביט בה ונפעם.
קסם. אולי את ואני זה קסם.
טלי. הלוואי שלא היה לנו גוף.
אולי הגוף שלנו לא אמיתי. אולי הוא קסם.
קסם חיב להיות טוב.
אתמול כשהחזקת לי את היד היה לי טוב.
זה היה קסם.
אולי הקסם יילך.
אבל אני נשאר.
ואני נשארת.
ושי אוכל את עצמו. וכמו חתול שחור עבר בינו לבין ידיד. וכשהשחר עולה הוא לוקח את החליל ויוצא. קח לך איזו תנועה של ניגון.
קח.
הוא לוקח בשתי ידיים.
יש אי שם, שי, אתה יודע. ויש אתך בבקתה גם ירון ודוד ובניה. וגם איתם ניתן לשבת על גבול הארץ הזאת, כשהפאות מדברות עם הרוח.
ויש נתן. ואפשר לצאת לדיונות ולצעוק ולבכות מגעגוע למציאות שלא הכרת. אבל אתה צמא לטל.
קצת טל.
ואף על פי כן נוע תנוע. העסק מתחדש, וקם ונופל. ואנחנו רק חבורה של נערים עם כאב עיניים. עם ניצוצות בלב. ניצוצות של גאולה. ומי יקשיב לך ירון כשאתה מנשק פיסת אדמה במקום לאהוב נערה. ומי יקשיב דוד לשתיקה שלך. לכאב הצועק בעיניים שלך תמיד. כי אתה חושב תמיד על יונתן כשהערב יורד. ושקיעת השמש לא יפה ללב שלך. כי יונתן. כי יונתן בשמיים ובארץ, בתוך האדמה. כי צר לי עליך אחי יונתן. צר לי אחי. כי איך נפלו גיבורים. איך.
ומי יקשיב לך בניה. אתה עסוק בלבנות. מפרקים ואתה בונה. מרסקים ואתה מתקן. שי חושב לפעמים שהלב של בניה הוא אבן הפינה של בית המקדש.
וידיד. הוא ידיד. של טל.
ומאז העיניים שלו לא אותו דבר.
ואתה שי, מה יכתבו על המצבה שלך?
איזה נוגע זה.
זה ממש נראה שהיית איתם
אם לא, וגם אם כן.
הדמיון שלך מטורף וזה פשוט חי ונוגע ומעורר מחשבה
ואי טוב לשמוע ממך❤
ותודה!
❤
זה עשה לי דמעות וזה לא..לא קורה. לא קורה.
ו,דופק לי הלב עכשו.
זה פסיכי הדבר הזה. גם אם לא הבנת כלום, ממש ממש כלום זה פשוט מרגיש שזה עמוק בתוך הלב.
מעורר פינות חשוכות. מעיף אבק ממקומות בלב שלא נגעו בהם שנים.
זה דוקר. זה נגמר באמת מוחצת ללב. זה..והכאב בעיניים.
את כותבת מדהים
תודה! ואשרי שזכיתי❤
אהובתי,
קודם כל תודה, נעים לדעת.
(אני רוצה שזה להמשיך מצד אחד. מצד שני מפחדת להרוס.. )
והתגעגעתי גם לעצמי.
ואלייך❤ ונראה שאין דיבור על ירושלים בעת הקרובה...
ותודה!
שנים איתך ילדה.
תודה. התגעגעתי גם לכתוב אותי. ואני מתלבטת אם זה יהיה התחלה של משהו או גם הסוף.
חיבוק אהובית, כבר שכחתי איך את נראית❤
תודה!
תודה!
(כרגע זה סיפור אחד קטן.. נראה בהמשך אם יהיה המשך..)
נגמרו לי המילים
תודה
(את כותבת כמו מבט או שאולי זה את אבל לא משנה)