היא פוסעת על שפת הים. עקבות עקבות.
החול מעיד שהיא חשובה למישהו.
הוא זוכר אותה, היא משאירה בו חותם.
הגלים שוטפים את העקבות, שוטפים זכרונות.
מתנפצים במסע חיים מקומט, שפוסע. כאילו מזלזלים הם בכל הדרך שעברה.
כמו אומרים: "היו פה לפנייך הרבה, ועוד יהיו, כאלה שחשבו שאת העולם הם ישנו"
מזכירים לה שהיא זמנית, הכל זמני, בעולם מוגבל.
היא בוחנת את השמיים, והם כלכך יפים היום.
כאילו זה נגה ודרור בילדותם שהשתוללו עם הקצף באמבטיה והשאירו פרורי עננים משתוללים.
נגה ודרור. אוח, כמה שהיא אוהבת. כמה. כמה שהיא רוצה להם את הטוב ביותר, שירגעו כבר,
שימצאו את השלווה שלהם, את האהבה היציבה הזאת, את האחד.
כמה שהיא אוהבת. האבא שלהם לא מתאר לעצמו כמה.
בערך כמו שאהבה אותו, פעם, מזמן.
משמעות. יש כזאת? איך יכול להיות שלא, איך הגיוני שכן..
היא עם עוד מליונים כמוהה על כדור פצפון ביקום אינסופי
שחור שחורש שחור. טריליוני כוכבים.
"החול ימשיך לנוע במחול עם גלים שימשיכו לגלות, לרגש, לאכזב, לגעת, לגרום לך לרצות להתפוצץ מרוב שהם לא נוגעים.
הם ימשיכו. הכל ימשיך. אני פה לתורנות של כמה שנים.
אחריי יבואו אחרים. ימשיכו. כמו עלי שלכת, במן מחזוריות כזאת שהיא כבר לא מפחידה".
"אז מה נשאר לי, אחריי כל מה שעברתיי. כמיהה, פרידה ואכזבה והתנפצות לתוך הר געש של בושה ושנאה ובדידות.
כנראה שנשאר לי רק לאהוב. להתרגש. לחייך כמה שיותר.
להשליך הכל לים. את כל מה שלא נחוץ ומיותר.
לשמור רק על הסבל שממש הכרחי, כל מה שלא פשוט לזרוק, אין טעם לאגור"
היא מנסה לזוז, לנוע, הגוף כאילו כובל אותה. זה לא יעבוד בכוח, הוא חכם, וגם היא, אז היא מנסה להקשיב לו.
אבל אחרי התעלמות כזו ארוכה הוא לא במהרה ישתף פעולה.
אז היא רק מחבקת אותו. ככה, בלי תנאי.
והוא כמו ילד שמרגיש נבגד הודף את החיבוק הכי חזק שיכול.
והנה עוד גל מתנפץ עליה, מצליף בה, אבל היא לא נבהלת, היא ממשיכה,
צועדת בתוכו, נותנת לעצמה לדדות, נאחזת בסופות, וממשיכה לצעוד.
עכשיו היא צפה, והשמש הבוקרית הזאת מחממת לה כל שריר מכווץ מאירה מלטפת. אוהבת כל כך.
אחריי כל מה שעברה שום דבר לא ייתן לה ליפול.
ולרגע היא יהודית הצעירה והיפה. הנאהבת והאצילית.
היא נותנת לחיוך לפשוט בה רגעים מאושרים.
היא לא שומעת כלום חוץ מרוח עדינה ונעימה ששורקת לה:
יהיה טוב. בסוף. ואם זכיתי לקחת חלק ביצירה המטורפת הזאת. להיות עכשיו, בזמן הזה,
נוכחת ברגע, חלק מהתוכנית האינסופית, אז זה הדבר הכי גדול שיכול להיות, ואני אנצל אתזה עד הסוף,
אני לא יתן לקיום שלי לחלוף, אני אהיה, כאן. וארגיש, עד הסוף.
והיא כאן. והיא שלמה, והיא נוכחת, ורחוקה ממושלמת.
וזה מרגיע אותה, וטוב לה כל כך. הבלבולים נעלמים.
נגה ודרור כל כך שלמים פתאום, כל כך אהובים,
בלי צורך לרצות מישהו, בלי צורך לעשות כלום, בלי צורך להיות משהו שהם לא.
כמו שהם. ככה.
גם היא.
כמו שהיא ככה.
עם הגוף שבוגד בה,
והמחשבות שלא מרפות.
והקושי שביחודיות
בין ההמון
עכשיו טוב לה.
היא הריי בסך הכל גרגר חול פצפון
בחוף הים האינסופי של היקום.
