עבר עריכה על ידי מתנחלת
בתאריך ו' באב תש"פ 11:24
כשהגעתי לכיתה, הכל היה שקט. שקט מדי.
חיפשתי את מור במקום שלה, אבל היא לא הייתה שם. מור תמיד מגיעה ראשונה לכיתה, היא דואגת להוריד את הכיסאות, לסדר את השולחונות ולפעמים היא גם כותבת על הלוח "בוקר טוב" עם ציור נחמד, רק כדי להתחיל את היום בחיוך.
שאלתי חברות אם הן ראו את מור, הודיה שאלה אותי "מה? לא קיבלת את ההודעה?", לא הבנתי לאיזה הודעה היא מתכוונת. חשבתי אולי מור מאחרת היום, גם לה מותר לאחר לפעמים.
המורה הגיעה, לא האמנתי שמור תגיע אחרי המורה, זה בחיים לא קרה.
בסוף התפילה, כשמור עדיין לא הגיעה, הבנתי שהיא כבר לא תגיע היום. רציתי שהמורה תשים לב שהיא לא פה, שתקרא שמות ותבין שמור לא הגיעה.
פתאום המורה יצאה מהכיתה וחזרה עם המנהלת והיועצת, העיניים שלהן היו אדומות, אדומות מבכי.
המורה התחילה לספר סיפור על התמודדות, אבל אני לא הקשבתי. רק הסתכלתי על הדלת וחיכיתי לראות את מור נכנסת.
בסוף הסיפור המורה אמרה "בנות אהובות, כמו שחלקכן יודעות, אמא של מור נפטרה הבוקר...", פה כבר לא הצלחתי להקשיב, הייתי בהלם.
התחלתי לבכות, המורה ניסתה לדבר אלי, לקרוא לי, שמעתי המורה אומרת "רעיה, רעיה, תעני לי, את פה? את איתנו?", אבל לא הייתי מסוגלת לענות, לא הייתי שם. הרגשתי שאני מרחפת, זה החזיר אותי אחורה, להלוויה של אבא.
אבא נפטר לפני 3 שנים, התחלתי לראות עוד פעם את השבעה, את ההספדים, את הקבורה, הרגשתי שאני שם.
לא הפסקתי לבכות, הרגשתי שאני עוד שנייה מתעלפת.
ראיתי את הודיה מתעלפת לידי מרוב בכי, וידעתי שאסור לי להתעלף. הלכתי לשטוף פנים, להירגע טיפה.
הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי "רעיה, את לא הולכת להתעלף עכשיו, את לא הולכת להישבר, את צריכה להיות חזקה בשביל מור, בשביל הכיתה. מעכשיו את חברה של מור, את לא רעיה. עד שבועיים, באזכרה של אבא, את תוכלי להתפרק. אבל עכשיו, עד האזכרה, אסור לך להתפרק".
חזרתי לכיתה, ראיתי את שם את שמוליק, האדם האחרון שאני רוצה לראות עכשיו. דווקא עכשיו, כשאני נזכרת באבא שלי, באבא האמיתי, אני לא רוצה לראות את האבא החורג, דווקא את שמוליק אני לא רוצה.
שמוליק ישב איתי, ניסה לדבר, אבל אני לא הקשבתי, הדבר היחיד ששמעתי היה "רעיה, תזכרי שאנחנו לא שוכחים את העבר, העתיד שלנו בנוי על העבר, אסור לך להכחיש את העבר". זהו, שמעתי את המשפט הזה, והדמעות חזרו, לא הצלחתי כבר לעצור אותן.
רציתי ללכת הביתה, לא הייתי מסוגלת להישאר בכיתה. הלכתי לחפש את המורה, כשניכנסתי לכיתה ראיתי את כולן מתארגנות ליציאה, שאלתי לאן הן הולכות, הודיעו לי שמשתחררים.
רציתי לעוף הביתה, ללכת להתארגן להלוויה. הוצאתי את הטלפון מהתיק, וראיתי שמור מתקשרת, הייתי בטוחה שהיא כבר יודעת. עניתי לה, מור אמרה "רעיה, אני חושבת שמשהו קרה לאמא שלי, היא לא עונה לי מהבוקר וגם לא אבא שלי, שלחתי את כולם לגנים ולבית ספר אבל אני לא מסוגלת לבוא לאולפנה, אני חייבת שאבא שלי יענה לי." הבנתי שהיא לא יודעת, אמרתי לה שאני בדרך אליה.
כאפה.קראתי כמה פעמים.זה חזק ברמות.
