פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 200)

הרוע והטוב

 

הוא מגיח מתוך האפילה.

מתמזג אל תוך החשיכה

דרקוני או זדוני - זו שאלה.

מקומו עמוק בתוך גומחא.

 

אל סופו נלווה המרי,

ספון אי שם בין ההמון.

אך קרנו כשוחת ירי,

כשהיא תמוכה בשיממון.

 

את המקום הריק תופסת נוגה,

נטועה היא שם עוד מבראשית.

מכוחות האופל לא נסוגה,

את עוצמתה יורה היא חרישית.

 

היא ההתחלה שנוסכת זוהר,

שבילים סוללת במרגליות.

את התמימות מישירה היא בטוהר,

עוד יאדירו במחיצתה להיות.

הלב בפנים שותק ומחריש

הלב בפנים לא יודע מה להרגיש.

העיניים רואות אש.

אש גדולה

שמכלה.

מכלה את בית ה',

בית הבחירה.

והאוזניים שומעות אנשים שזועקים

"איה ה' אלוקים?!"

והרגליים רצות

והידיים מושטות

לקחת מעט מן האור שהולך ונעלם.

2000 שנות גלות

והלב הזה בפנים שותק ומחריש

הלב הזה בפנים לא יודע איך להרגיש.

העיניים רואות

שועלים

שמהלכים

איפה שהיה בית אבי,

בית אלוקים.

והאוזניים שומעות אנשים,

חלקם בוכים וחלקם צוחקים,

שזועקים

"איה ה' אלוקים?!"

אך אין זו אותה הקריאה.

אין בה,

בקריאה,

את אותה הפליאה

אך קולות הגעגוע נשמעים מתוכה.

והרגליים רצות

והידיים מושטות

לקחת מעט מן האור שהלך ונעלם

והיום הוא מופיע שוב

באופן נסתר.

מידי נסתר.

והידיים מושטות

לשבר את החומות הגבוהות

שחוצצות ומסתירות,

ולבנות חומות חדשות

שמקרבות

ומגינות

על הלב והרצון,

ועל בית אבי

שבציון.

מִתְעוֹרֵר בִּי הַלַּיִל,
עֵת לִפְרֹשׁ צִפָּה וּלְנוּם.
מִתְעוֹרֵר וְעִמּוֹ כּוֹכָבִים שׁוֹבָבִים,
מַבִּיטִים בְּיָפְיוֹ שֶׁל יְקוּם.

 

נָם בְּחֵיקִי -
הַכְּאֵב הֶהָמוּם.
וּמַבָּטוֹ - שָׁבוּר וּפָגוּעַ.
לְטִפּוֹת בֵּין עֵינָיו הַטְּרוּטוֹת אַעֲבִיר. 
וְחִבּוּק, לְגוּפוֹ הַפָּצוּעַ.

 

תָּנוּם בְּשַׁלְוָה בֵּין יָדַי
גַּם אֱמֶת
וּנְשִׁימוֹת יְסַפְּרוּ בְּעֶדְנָה,
עַל יֹפִי טָהוֹר, שֶׁנִּלְחַם בִּכְאֵב.
עִם תְּמִימוֹת וַהֲמוֹן אֱמוּנָה.

 

מִתְעוֹרֵר בִּי הַלַּיִל,
עֵת לִפְרֹשׁ צִפָּה וּלְנוּם.
עֵת לָחוּשׁ לְעֶזְרַת נְדוּדִים שֶׁבַּלֵּב
פֶּן יָחוּשׁ בָּם גּוּפִי, וְיָקוּם

 

הוא נפטר
הוא נהרג
הוא נרצח

לכל אחד מהם
היה קרוב משפחה
שנפטר
שנרצח
שנהרג
שנקבר בגוש

כל אחד מהם
גורש מביתו
ולא עזב את קרובו

48 קברים היו בגוש קטיף
48 אנשים שהוצאו מקברם
48 אנשים שקרובם ישבו עליהם שבעה פעמיים

מי היה מאמין
שהם ישבו פעמיים שבעה על אותו אדם
שהם יקברו פעמיים את אותו אדם
שתהייה עוד הלוויה

אף אחד לא האמין
שהם באמת יוצאו מקברם
ויעברו מקום
אף אחד לא האמין
שתהייה שבעה חוזרת
שתהייה קבורה חוזרת

וגם היום
אף אחד לא מאמין
שיש 48 אנשים
עם קבר כפול

הרבה זמן לא שמעתי מבר, היא נעלמה לה ביום בהיר כמו חושך, כמו הלב שלי. תמיד יש לי נטיה כזאת מעצבנת להפוך דברים. המנהלת הרבנית היתה אומרת עלי שאני- להכעיס, שכל כולי להכעיס. ואני רק שחר. רק שחר אחת קטנה. היא לא הבינה שכשיש שמיים שחורים בתוך הלב אי אפשר לעשות דווקא לאף אחד. היא לא הבינה כלום. 

עכשיו אני זרוקה כאן. באוהל מבדים מסריחים שמישו ייבא מהודו עם ריח של קטורת שאמא היתה זורקת מזמן, יש כאן שקט. סופסוף. בכל החרטמושה של החיים שלי כמה רעש יכול להיות בהם. כמה.

הרבנית המנהלת אם היא היתה רואה אותי עכשיו היא היתה יורה בעצמה, או צורחת ה' ירחם, תראי איך נראית מיידעלה, תאספי את עצמך מהר ונלך מכאן.. מה זה המקום הזה, ה' ירחם, ה' ירחם... 

מה אני בכלל חושבת עליה. עוד אחת שאכפת לה מהת   של עצמה. איך היא צרחה עלי בחדר שלה כשהיא גילתה את הרסטה. זה כולה רסטה הרבנית. שתקתי. שתקתי לה מול הפרצוף ונשרפתי בתוכי. רק רציתי לעוף משם, לעוף מהתדמית הצדייקת שנכנסתי אליה, לעוף מהסמינר החונק הזה, לעוף מאלוהים. הכי רחוק מאלוהים.

פעם ראשונה שסיפרתי את זה לעדן הוא אמר לי :לוז דעך אופ מיין שיינע אלא זענען דורט מאדאפאקערס.. ואני הייתי כל כך צחקתי כי לא מתאים לו בכלל שמואל. מתאים לו עדן. ניסיתי לדמיין אותו עם זקן ופייאס כאלה מסולסלים ולא יכולתי להספיק לצחוק. 

 

פףף

ויום אחד הוא אמר לי בואי נצייר את זה. נצייר את החיים שלנו. והוא צייר בענק נשר שהכנפיים שלו הם אבנים אבנים.. ובכינו כל הלילה. 

כי החופש שלנו כבר לא חופש, הכל גדרות גדרות. אם אתה מתרחק מאלוהים הוא אומר לך אין בעיה יפה שלי, אבל חופשיה את לא תהיי. והחופש זורם לי בדם והדם לא זורם.

אבנים אבנים מחשלים אותנו. להדליק סיגריה בשבת לא עושה קווץ בלב. כלום לא עושה. רק אבנים אבנים.

זה לא שלא טוב לנו, זה ממש נחמד. אבל מה שווה את המחיר. המחיר  כבד מדי. כבד מדי לאבד הכל. כבד מדי לאבד אהבה.

 

והמנהלת הרבנית מה יש לה להגיד, חוץ ממידעלה. איכ. אני לא מיידעלה, אני שחר. איך תמיד היא התעקשה על המיידעלה הזה.איפ.

 

השמש שורפת לי את הצוואר ובגדול סיני זה ממש אחלה. זה ממש רחוק מכל מה שהייתי צריכה. זה ממש רחוק. אז למה עכשיו הלב סגור לעזאזל. 

 

עדן הלך לישון בתוך הג'וחה השמאלית והראש שלי מתפוצץ. נראלי נלך לישון וזהו, טוב מיידעלה?!

 

 

 

 

 

הַשֵּׁדִים שֶׁבִּי
צוֹרְחִים אֶת כְּאֵבָם,
אֶת הַמַּחֲנָק,
אֶת הַתְּהוֹם
שֶׁשָּׁלַחְתִּי אוֹתָם אֵלָיו
בְּלִי לְהַנִיד עַפְעַף

הַשֵּׁדִים שֶׁבִּי
צוֹרְחִים אֶת קֶרַע הַנֶּפֶשׁ,
שְׁבִי
אֶת הַלֵּב הֶחָלוּל,
מֵאֹשֶׁר
שֶׁבּוֹכֶה כָּל יוֹם
וְלֹא מוֹצֵא לוֹ בַּיִת
להתרפק עָלָיו

(הַשֵּׁדִים שֶׁבִּי,
הַשֵּׁדִים הַיָּפִים כָּל כָּךְ
שָׁרַק רוֹצִים,
שֶׁאֶחְלֹם.)

🌱

אֲנִי יוֹשֵׁב
וְחוֹשֵׁב;
עַל תְּכוֹל הַמַּיִם,
עַל שָׁמַיִם.
עַל הַלֵּב וְהַנְּשָׁמָה;
עַל הַגְשָׁמָה וּנְשִׁימָה.
הַלֵּב פּוֹעֵם
הוּא לֹא אָשֵׁם.
אֲנִי רוֹצֶה שָׂדֶה, וְיָם תָּכֹל;
אֲנִי רוֹצֶה אַרְמוֹן בַּחוֹל.
אַרְמוֹן גָּבוֹהַּ, וְחָזָק;
קְצָת כָּמוֹנִי, כִּמְעַט.

יאללה תתרמו ותפיצו הלאה!!!  @משתוקק

שלום. ברוך ה' זכיתי לסיים 4 שנות לימודים בישיבה קטנה מורשה. 

ישיבה מלאה עמל תורה ויראת שמיים והכל בשמחת חיים מתוך מידות טובות וישרות.

מלבד הלימוד בישיבה הישיבה יוצאת מידי לטיולים כדי להכיר את הארץ המופלאה שלנו וגם התנדבויות חקלאיות לסיוע לחקלאי ארצנו.

בראשות הישיבה עומדים תלמידי הרב צבי יהודה הממשיכים את אורו עלינו כאן בחיות ובשמחה באהבת התורה עם ישראל וארץ ישראל.

לצערנו הישיבה נקלעה לקשיים כלכליים עקב הקורונה וגידול במספר התלמידים והחליטה לצאת לקמפיין גיוס רחב.

היעד האישי שלי 10000 ש"ח אשמח לזכות גם אותך להיות שותף ביום ההתרמה!

 

זה הקישור האישי שלי לתרומה:  

www.causematch.com/he/projects/morasha/596584/  

 

מצורף סרטון קצרצר קצת על הישיבה

 

   

 

 

תודה רבה. משתוקק

יש פעמים שאני אומרת,"פשוט באלי להיות בייגלה."
אני מסתכלת בנקודה לא מוארת בשמיים,למרות שיש נקודות מוארות..דווקא בנגב אפשר לראות מליון ואחת כוכבים.
לפעמים מה שמסתיר לראות את הכוכבים האילו בחיים,זה אנחנו עצמנו,זה האור המתגאה שלנו.
יש זמנים שצריך לחיות קצת בחושך,בכניעה ובביטול ואז באמת אפשר לראות מליוני כוכבים זוהרים.
"לא משנה נו,בעצם המחשבה שלי היום מידי התגלשה עמוק..אל תתיחסי אלי",אני זורקת לבר בגיחוך קטן אחרי שקולטת שנפלתי היום באמת למחשבות עמוקות.
"באלך.להיות.בייגלה.וואו.",בר מתיישבת,מהדקת את הצעיף האדום שלה ומציירת על החול בנגב צורה כזאת של בייגלה,משהו גדול.
היא כותבת בחושך-'שחר'.
"הנה,קחי,בייגלה שלי",היא צוחקת.
אני מרימה גבה ואז מנסה להתבונן בבייגלה שהיא ציירה לי בחול.
"להיות בייגלה זה פשוט",אני פתאום אומרת ואת בר זה מישום מה מעניין,היא פוקחת עלי זוג עיניים אדומות,טוב נו,בכל זאת,לילה שלם בערך אנחנו ערות.עוד מעט זריחה.
אני אוהבת להרצות לעצמי ולפעמים גם לבר..עכשיו אני בקטע שלא אכפת לי שהיא תקשיב למחשבה המוזרה שלי.
"זה פשוט,כי",אני ממשיכה,"כי הוא כזה חום,בנאלי כזה,אין לו ישות משל עצמו..הוא ארוז,ממלא את התפקיד שלו ככה,בפשטות,בלי להתמרד..
צריך לאכול אותו?סבבה,הוא מסכים.
עם מלח,שומשום,הכל לפי דעת האוכל.",
אני משתתקת,מנסה לשאוף את כל המדבר לתוך ריאותיי.
כמה רוגע,וואו.
בר מחכה שאמשיך,אני חוזרת להרצאה שלי.
"רק אנחנו,אנשים,
כל היום מסתובבים סביב עצמנו,מנסים לטפח את הישות שלנו,קונים לעצמנו אינספור כלי טיפוח לגינת האגו שלנו,משקים את עצמנו ומגדילים את האור העצמי הזה ולפעמים שוכחים שהוא קצת מסנוור אחרים."
וואו איזו הרצאה יצאה לי,אני מגחכת על עצמי.
בר מישום מה מוקסמת.זה,זה מוזר שהיא ככה,בדרך כלל היא סולדת ממחשבות ועומק כי זה גורם לה להיכנס גם לעומק כזה מסויים שמזכיר לה "דברים מעצבנים שלא מדברים",כמו שהיא תמיד אומרת.
אני יכולה להבין אותה.
תמיד שנאנו הרצאות של רבנים.
חייבו אותנו להקשיב או לפחות לכבד.
הכבוד שהם רצו היה בצורה של-"שבו על הכיסא בשקט ותקשיבו.אל תדברו.אל תצחקו.אל תאכלו כי זה לא צנוע ולא מכבד".
פיי.מדהים.
מה
קשור
לא
צנוע.
מאז אנחנו לא מחבבות הרצאות..ו,פה,מוזר שהיא הקשיבה לי...אולי כי זה הרוח הקרירה השתיקה לה את חוש המרד.
"אבל את יודעת?",היא פתאום אומרת אחרי כמה דקות ארוכות של התבוננות בצמח קוצני וכתישה שלו בין האצבעות.
"יש סיבה שאת דווקא אדם ולא בייגלה",היא מדברת מאוד לאט וברצינות ואם לא אני הייתי זאת שפותחת את הדיבור על בייגלה,זה היה מצחיק כל כך כאילו,מה הקשר להיות בייגלה.
"לבייגלה אין ישות משל עצמו,אין לו בחירות בחיים,אין לו כלום..הוא דומם.
ומאותה סיבה שהוא דומם,הוא גם לא יכול לחלום,לא יכול להפיץ את האור שלו.
יש לכל אדם אור מיוחד,אחד כזה שמספר את סיפור חייו ומחבק כמו שרק הוא יודע ומנגן את התווים שלו במקומות שרק הוא מבין עד כמה הוא נחוץ שם.
אור של אנשים זה דבר עצום.
האור הזה,כמו שהוא יכול לסנוור,הוא גם יכול לבנות עולם.
כשאתה מפיץ את האור שלך,הסביבה מקבלת את זה כמו תרופה והאור הזה מתפשט כמו אש אוהבת בשדה של חקלאים שמנסים לטפח ולפתח את גינתם האנושית.
לכל אדם יש גינה,כל אדם מצמיח את עצמו שם.
לגידול צמחים-אור השמש חייב להיות,זה אחד מתנאי הגידול.
את בני האדם,האור שלנו-מצמיח.
אם היינו בייגלה,העולם היה נשאר בנאלי.
אמנם פשוט אבל חסר כל.
רק בזכות האור הזה שבנו,שבאנשים,
אפשר להצמיח אחד את השני ולצמוח בעצמנו".
וואו.זה קסם.
בר שוכבת אחורה,על החול,נותנת לכוכבים להאיר לה את העיניים.
בר השתנתה.
משהו בה לאחרונה נהייה יותר רגוע..הלוואי ואתפוס את האור שלה ואצליח לצמוח גם.
הזמן עובר לאט,בשקט..
מלא מחשבות פתאום משתתקות.
יש חיות שנוהמות קצת מרחוק..אולי רוצות אור?אולי.
נהימת החיות היא תפילה מיוחדת,בה אתה פתאום מבין כמה אתה קטן ביחס לכוח העליון שמנהל את העולם,..
כמה אתה לא מבין כלום,אפילו לא את נהימת החיות.

שש בבוקר,
השמש עוד רגע עולה בשמיים,צובעת את העולם,
מצמיחה אותו עוד,
עוד.
אנחנו מחכות לרגע הזה,לעצום עיניים ולתת לשמש לצרוב בנו אור,לתת ללב שלנו מעט להירגע.
לדעת להרפות,ללמוד.
ויש אלוקים בשמיים,זה כבר נעשה לנו ברור.
לא קוראת לנו עדיין "דתיות" אבל אנחנו בהחלט בנות של אור אלוהי.
אייל מגיע אלינו פתאום מהר מרוחק,ועז גם.
משהו נהייה פסטל טהור בשמיים,כאילו אמן הגיע מאי רחוק ובודד ופיזר אבקת קסם כזאת מלוות במנגינת ציפורים פלאית.
ברכות השחר אני עדיין לא אומרת אבל להגיד תודה על הצמיחה הזאת שהאור באנשים הטובים שבנינו נותן,
זה וודאי יקרה עכשיו בבוקר על סלע בנגב.

יש את המקום הזה

אליו אני הולכת עת שקר

והוא כמין מסווה כזה

האוצר סודות ליבי שנסגר.

 

כשאין למי לזעוק,

והמילים נבלעות בחשיכה.

כמו מחכה לי שאחמוק,

אנצרם חזק במסיכה.

 

אין ממי לברוח, אין לאן ללכת.

אז למה שלא אסיר מעלי את התחפושת?

אם נותר בי כח, פליטה אחר שלכת,

למה שיהא מחופה טמון בכסת?

 

אין מי ששומע את קולי שכבר נשחק,

אז מי יאמר לי שאסור להתבטא?

אם לא נוצר הקנה שיאמוד את המרחק,

אזי איננו ולא צריך עוד היחבא.

 

מה שנותר הוא להסיר את הלוט,

לגלות ולהביע את כל המשאלות.

לכתוב את המילים על לוח הלב.

הכל הופך לחלק ממני - גם אם זה כואב.

מי יתן וחלומות האדם יתגשמו.

מי יעלה בו את משאלותיו?

תבוא העת והאשליות יקרסו,

והאמת תכתיב לו כל תו.

 

העולם עשוי מסיכה אחת גדולה,

היא מסווה בתוכה אנשים.

הם לא שווים את טורח עמלה,

של נערה נטולת רצון הריגושים.

 

מי יקיץ את אותם נרדמים,

 המתרפקים על חלומות השחרות.

מי אותו אחד שאת תאוותו ידמים,

ינתבה אל אפיקי הבחרות.

 

עד מתי ימשיך חשקם להשתולל,

להסיר את שלוות הנבעתות.

להיכן ידרדר הוא ומה יחולל,

וכמה ימשיך בהן לשטות.

 

למה ישכבו? - ללהג ולצחקק,

על מצעים רוויי תאווה.

מה יוסיפו לחבוק וללקק?-

את תשוקתם אל ההיא הנאווה.

 

מי ישיב גורלם של עלובי נפש.

מי יצפה לאן ירחיקו מאווייהם.

חמדתם מתבוססת בזוהמה ורפש,

כל עוד אינם שובים את יצריהם.

 

קומו, עורו, כל אותם אנוכיים,

המדמים כמיהתם אל הנכספת.

נפשכם מגואלת בדם אהבים-

אינה היא, אלא אותה מעטפת.

 

זו הממסכת את עצם תשוקתכם,

מכמינה את מעמקי הקושט.

כאשר תתהו על קנקנכם,

אזי ישפוך הוא על פניכם הבושת.

 

וכי מהו רצונכם, מהו סוד המאווה?

תישומו- לא זו אהבה!

זהו חוש המשטה מבלי חשך,

לא פולט את שנשך.

 

אל נא תיפולו אל זו הפחת.

ובל תחזרו אחר נצנוציה המשלים.

הלכו כל אחד בדרכו המונחת,

מבלי לאנוס את הבלחיה הכושלים.

 

עשו זאת בעוז עד בא העת.

אזרו חיל ואומץ לב.

מי ייתן ומשלתכם בעתיד תתאמת,

ואי מי תעלה ליבותיכם לשובב.

האם זה כח? או היעדר אישיות?

אז מהיכן זה בא?

איך אפשר לסלוח לצמיתות?

אני צריכה תשובה.

 

מי צריך סליחה ומהי מחילה?

אדם שגחמותיו הובילו להרס וחורבן, האם הוא כלול בקטגוריה של בני האנוש?

אנשים שלא חושבים על תוצאות מעשיהם, או שמא נהגו בפזיזות ופיזור דעת- האם הם ראויים לזו התשורה?

המחילה היא עמקות ועוצם הטוהר בעולם, האם אותם שפלים זכאים לכזו מתת?

 

ומצידה השני של בריקאדה:

הכח ההוא, העוצמה והאומץ, מהיכן הם שאובים?

לאיזו דרגה צריך להעפיל על מנת להשיג את זו המעלה?

אדם שאישיותו התרסקה, האם יוכל לבנותה מחדש למימדים גבוהים יותר?

אנשים שהתמודדו עם מכשול זה, אלו נאבקו במציאות על מנת להשאר בתוכה, האם יוכלו לחלוק עם צריהם דרגתם?

 

מי יוכל לתת הסבר, כיצד ניתן לסלוח.

חסום לי.
אטום.
בטון. ברזל.
אולי זה החיספוס. ההכרחי.
כדי לשרוד.
כדי לשמור.
כדי לחיות?
אבל מה עם התוך? הפנים? הנביעה?
הבעה..
ואם לא אביע?
איך אנבע? ממה אנבע?
מי יגלול את האבן?
רחל? יעקב?
שניכם? אל תבכו.
"גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם"

אני רוצה לחזור הביתה
משפט שאחותך אומרת
ויש לך צביטה בלב

רגע, לאיזה בית את מתכוונת?
של מי הבית הזה?
זה בית זמני?
זה בית קבע?
מה זה הבית הזה שאת מדברת עליו???


את מדברת על בית
שהוא ארבע קירות
ותקרה
ואני חושבת על בית שאיננו
בית שלא זכיתי לגור בו
אבל תמיד רוצה לחזור אליו
בית שאחים שלי גדלו בו
בית שהיה שלנו
בית שהיה בגוש קטיף
בית שהמשפחה גורשה ממנו

15 שנה
ואני עדיין לא יודעת
מה זה בית

הפגמים שלי
הם לא הגורם לעצירה
הם לא הגורם לייאוש
הם הגורם להתקדמות
לעשייה
גם כשהיא לא פשוטה

החסרונות שלי הם האבן הקטנה שמפריעה
אפשר לעקוף אותה ולהשאיר לאחרים להתקע בה
ואפשר גם להזיז אותה כך שלא יפריע לבאים בתור

החיים שלי הם מסע
אני יוצאת אליו עם תיק מראש
תיק של חסרונות
תיק של פגמים
אך גם תיק של תכונות טובות
תיק של דברים שמיוחדים בי
תיק של דברים שמייחדים אותי

התיק שלי
התיק של המסע
מגיע עם הכל בפנים

ובמהלך המסע
אני מחליטה
מה להשאיר
ומה להוציא
מה נחוץ לי
למסע של החיים

תת
רח
קי
כשאני מקיא
פולט
שולח בלי סיבה
אויר שלא נקי

הרוק שלי נשא
רחוק שלי נסע
החוק פוקד עליי להשלים את המסע

ועם עצמי עדיין לא עשיתי קרב
לא עשיתי רב
רק מעט ניסיתי לקרוא לשלום

חלה פה טעות
אני מת תמציאות
כמו אנשי הבטלנות
שחיים רק ת' חלום

המדינה במגיפה
פושטים רגל יחפה
בועטים בלי תנופה
עוטים פנים במניפה

גומר את עצמי לדעת
מתחיל כבר לא לגעת
שומר מרחק
אומר לך
ותוך כדי נחנק

הקורונה באויר
ואני באדמה
מה קורה לו לאביר
כשלוקחים לו נשמה

בוכה את החיים
אחר כך מת מצחוק
שולחים לי נמענים
ואני כותב למחוק
צורח לה לשתוק
נראה אחלה לשתות
את המוצק הזה שקוראים לו דם לבי
נפלתי מרגליי
כרעתי על ברכיי
קרעתי את בגדיי
ונפלתי על אפי

אלף חולים בבוקר
שוטרים בעלי שוקר
כשהאהבה ביוקר
אז השנאה חינם

אור שחור מחשיך בלובן
הצדק כולו אוון
וכשהלב הוא אבן
המצבה היא בחינם

השעון לוחץ
אני עוד מתלוצץ
משלים את השיר בקרעכץ
וממשיך לעבוד

והרוח נשב, ונשאני אל מקום רחוק.
לא מקום מושב, ולא עיר, כי אם חוף.
חוף עזוב, נופו בראשיתי, וחולו לבן, בתולי.
מימי הים שקטים, משתדלים שלא להפר את השלווה.
ציפורים אחדות צייצות זו לזו בנחת, כאילו אינם כאן אלא כדי לקשט את המצב, להיות חלק מהתפאורה.
עצי הדקל נעים קלות לנגד צלילי הגלים המתנפצים בשקט אלי סלעים אפורים משוננים.
***
אני מתעורר, אך משאיר את עיני עצומות, כמנסה להיאחז בחיזיון עוד קצת. כשאני פוקח אותן לאט לאט, אני רואה שהיום הזה כבר עכשיו יפה יותר מיום האתמול.

בדם ליבי,
נרשמה על עורפי,
מטרה עגולה ויפה להחריד.

אינספור מבטים,
צעקות והדים,
מטשטשים כל סימן לכתם אחיד.

ואותה מטרה,
לא תחזור חזרה,
לבקר את אותם מבקרים.

כי שובל של דמעות,
מההכי יקרות,
יטביעוני בעומק מי הים הקרים.

טיפות הים הצלולות,
ודמעות עיני הכלות,
מתאחדות יחד לזרם לופת.

ואולי יפלטני,
ובדחיפה נואשת יחזירני,
לממש מטרה בעולם. האמת.

אני ואתה
ואנחנו
נעים על אותו חישוק בקצב אחיד
שלא יפגש לעולם
אני ואתה
סותרים
הפוכים
מבולגנים
מבולבלים
שני מבולבלים בעולם הגדול
אני ואתה
לא קרובים לדבר
מלבד הקרבה לריחוק
אני ואתה
ואנחנו
לא סובלים
את הביחד
לו שורדים בלעדייו
אנחנו אוהבים לחלוק
אבל שונאים לשנוא
אנחנו
אנחנו לא אנחנו
אני
ואתה
חשוב לי ולך לשמור על גבולות
אנחנו מאופקים
ולא מסופקים
ומרוחקים
ואבודים
ולפעמים כבר עוברים לחישוקים אחרים
אני ואתה
יושבים עכשיו על ספסל
ומסתכלים אחד על השני
בעיניים אדומות
משתיקות ואכזבות
ואהבות ושנאות
ומסעות
וכיסופים
וגעגועים
וקצים
אנחנו שניינו יושבים
ורק שותקים
שני מבולבלים

יושב לי על כיפת הסלע

בין צלע הר לענן
 

 

חושב על מה שהשארתי מאחור

את מה שקל לזכור
 

 

החיים עפו מהר מידי

בלי יכולת  לעצור

 

ולחזור, 
 

לשבור

את המחסומים

שהחליטו שאותי הם מפילים
 

 

את כל הגלים

 

שעלו וירדו, קצפו ושצפו,

עם החיים.

 

 

אבל בתכלס,

 

ללא כל המשברים

והקשיים,

 

הייתי מישו אחר - חלש יותר

 

שכל רוח קטנטנה

עליי הייתה משפיעה
 

 

בקיצור - למדתי לחיות...





 

 

יַלְדָּה קְטַנָּה
בְּשִׂמְלָה לְבָנָה
בַּשָּׂדֶה
בִּשְׁעַת צָהֳרַיִם.
סָפֵק מְטַיֶּלֶת
סָפֵק מְרַחֶפֶת
בִּשְׁעַת בֵּין הָעַרְבַּיִם.
יַלְדָּה קְטַנָּה
עָלְתָה לַמָּרוֹם
כִּי בֵּין הַחַיִּים
אֵין לָהּ מָקוֹם.
יַלְדָּה קְטַנָּה
מַלְאָכִית.