פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 261)

מי ייתן שכרם
של הנאהבים
אלו שלא בחרו בכך
אלו ששבויים
רק כי זה טוב.
אולי ככה
הם חשבו
שמישהו יגיד להם
שיעשו מה שהם רוצים
ושיקפצו מגשר
אם רע להם,
והטוב מבולבל גם הוא.
שפשוט יכבו את עצמם
ילחצו על המתג
ויעלמו

קולי מהדהד בין הקירות
צף ועולה עד לתיקרות
אוסף איתו את כול הזיכרונות
מהם אותי אפשר ליצור, לבנות
הבית ריק שומם
אין קול הכול דומם
איפה הכול?
כל האנשים כל הרעש הצחוק הבלגן
לאן הכול נעלם
מה קרה בזמן שלא היתי כאן

רגע יש קול
משהו שבוקע את הדממה
משהו שיוצא ממעמקי האדמה
קול שקורא לי
לרוץ לברוח
גורם לא לרצות להרגיש
להתעצב ולשמוח
גורם לי להישאר אדישה
להשאיר את מה
שהיה מאחור
ולרוץ אל תוך החור השחור
מה שאני שומעת
הוא עמוק מדי
ולאט לאט
כל החומות
שאותי סובבות
נשברות
מתפרקות
נשארה רק ילדה אחת
שמתחבאת בין המיטות
מפחדת
היא מרגישה שלאט לאט
היא נשאבת
מאבדת שליטה
כמו תינוק שרק עכשיו נולד,
פקח את עיניו בפעם הראשונה
ואז בוםםםם
חושך אפלה הכול מתרסק
אבנים נופלות
רעש אטומי
וברקע קול שצועק קומי קומי
אט אט
אחרי כמה שניות
פוקחת עינים
אבל ממשיכה לבהות
לוקח שניה לעכל
הכול נעלם
ופתאום מגלה שהכול היה סתם

זה הקטע הראשון שכתבתי בחיי, מלפני שנתיים, נזכרתי בו פתאום

ויש לו ידיים ענקיות
וחמות
ואני זוכרת אותן
מהימים שהוא היה מחבק אותי
כשהייתי קטנה,
אני זוכרת.
ולפעמים אני מרגישה
נגיעה קטנה
חמה
ואני נזכרת.
ואני מתגעגעת
אפילו שהוא פה
נוהג ברכב.

ושוב, הכל חוזר.
זה בא אלי מול הפנים.
ורומס אותי.
הורג.
בדיוק כך.

ההשתדלות היא קשה,
וכשהכל מתפוצץ זה יותר קשה.

אנשים שלא משתדלים-
לעולם לא יצליחו.

ואנשים שמשתדלים-
ייכשלו.

אם כך-
למה ההשתדלות?

אין סיבה הגיונית לכך.
ההשדלות מיותרת.

וכל הנסיונות-
מתפוצצים.
בום.
אין כלום.
ברגע אחד הכל נגמר.

והדמעות זולגות,
ללא מעצורים.
כי אחרי כל המאמצים-
אתה נכשל.

אין למה להתאמץ.

אני חסרת אמונה,
כן.

מכירים את החלל הזה שאת פשוט מתה שמשהו ימלא שכל מה שאת רוצה זה לטבוע במערבולת שלא תתן לך מנוח עד שזה יהיה כל רצונך את הרצון להסחף עם הגל ולא לחשוב רק לא לחשוב... לא לחשוב
שאת לא מבינה כלום ואיך הכל עובד אבל את בטוחה שאולי זה יסתדר רק לא לעשות את זה
רק בנות סרוטות עושות את זה... ואת לא סרוטה
את כן סרוטה על מי את עובדת? אבל את לא עושה את זה! כי ככה!
רק לא לפגוע בעצמך הסריטה הזו תשאיר צלקת אבל הכאב הזה המתוק הזה שנותן לך לחשוב שמוציא אותך מהמחשבות האלו של האשמה והעצב והרחמים הוא כל כך מרגיע הוא כל כך מתוק הוא כל כך לא כואב כמו ליטוף של שפיות בעולם המשוגע הזה
והצלקת סתם נראית כמו וריד או לורד אדום כמו שהיינו מצירים איתו כשהיינו קטנים בשיעור
ובמילא אף אחד לא מסתכל לך על היד... למי אכפת?

כן, תרביץ
בכיף
תדרוך עלי
אה שטויות
אין שום בעיה
בכל מקרה אני כזאת
קטנה
מצומקת,
עוד בעיטה
אני מצטמקת
אני אתן לך להכאיב לי
שישרוף לי
זה טוב
שמישהו יעיר אותי
יטלטל לי את המוח
אני כזאת קטנה.....

תאתגרו אותנו פליזזז

שמעתי אותה שרה.
נכנסתי אל החדר, היא עמדה שם ברוב ג'ינג'יותה
ושרה.
-את שרה???שאלתי בתמיהה. זה כל כך יפה.....
"לא!!!" היא נבהלה, אני לא יודעת לשיר בכלל,
לקרנפיות ג'ינג'יות אסור לשיר שכחת?
זה לא מקובל."
-אבל, אבל......
"אבל מה?" עיניה הכתומות ננעצו בי בשאלה,
-אני רוצה שתשירי את המנגינה שלך.... היא פוצעת כל כך...
"אי אפשר. אמרתי לך,
קרנפיות ג'ינג'יות לא שרות במיוחד אם זה אמיתי..
במיוחד אם המנגינה פוצעת את הנשמה....
זה מסוכן לאנשים לשמוע את האמת
מקרנפית."
הלכתי....
וגם היא.

כל העיניים יפות
כולן מדברות אמת
פעורות לרווחה
מביטות אל העולם
ושומרות סוד
כל עין עם סיפור משל עצמה,
עם חיים.
עם ידע בכאב ואהבה.
כל עין נסגרת
נחה לקראת ההמשך
לפעמים מזילה דמעה או שתיים
בחשיכה
כל עין היא היפה שביפות
מגלה את שפת הלב
ונותנת לאחרים להביט אל תוך חלונותיה
כל העיניים יפות
ושייכות לכולם
כמו הדמעות.

ערב, המדרכה אפורה, הכביש שחור, השמיים שחורים, אנשים עם עיניים ריקות עטופים במעילים שחורים רצים ברחוב בלי מטרה.
ניצוץ אדום, סיגריה נדלקת, הוא פולט עשן אפור.
הסיגריה נגמרת לאט לאט עד שהניצוץ נכבה, כמו הניצוץ שפעם היה לו בעיניים.
הוא ממשש את החבילה המרופטת, נשארו לו שתי סיגריות, שתי ניצוצות שהוא עוד יכול להדליק.
הוא מכסה את הראש והעיניים הכבויות בקפוצון השחור.
עיניים כבויות ננעצות ברצפה שחורה, הוא מתחיל ללכת והופך לעוד אחד מהצללים שמסתובבים ברחובות...

והלב שעקרת שעכשיו שם שוכן במעמקי האדמה יחד איתך עדיין פועם אך לא בשבילי כי אם בשבילך!

יציב

שותק

גבר-גבר

לא צריך אף אחד

 

עאלק

 

יום אחד מישהו יחבק אותו

תזרח עליו השמש

והוא יוכל לעזוב לשניה את המגן

להתמכר...

 

 

רצון הוא מושג הפכפך ומטעה.

אפשר למשל לרצות-לא-לרצות
או גרוע מכך; לרצות-לרצות.
ועוד לולאות זדוניות למיניהן,
מקבוצת כל הקבוצות הרוצות
שהיתה רוצה לכלול את עצמה,
אבל היא לא.
(ד''א, אפשר לרצות דבר שיש לך?)
ויש את רצון הרצונות,
ורצון חיצוני ופנימי,
(ניתן להבחין ביניהם בקלות בכך שהחיצוני בא
מבחוץ והפנימי מבפנים)
ורצון אמיתי ושיקרי.
למרות שבתכל'ס כל רצון רוצה להיות אמיתי
אבל חלקם פשוט לא רוצים באמת.

אני טיפוס של בוקר
ובנאדם של לילה
וצהריים בשבילי
הם כמו מפלצת שרודפת אחרי
תקועים לי באמצע החיים
מדכאים.

ורקדנו שם 

לפי הקצב

לפי הנשימות של כולנו

והמשכנו לקפוץ

למרות הסבל

שחיבר אותנו אלינו,

עצמנו עיניים

הרמנו ידיים

לרקיע

פתחנו את הלב

כמו אל מול הים

בשקיעה של אייר

עם הדשא,

ואת האוזן 

עם העגילים

ניקינו,

הדלקנו אותה

לשמוע את התווים

המתנגנים

לנו בתוך תוכנו

נשמנו עמוק

שיחררנו את הכאב

ריפאנו עצמנו

כיבינו את הלב.

אתה יושב על קצה האבן
מצדך זורח אור השם,
נותן לעצמך את רגע השקט
ואתה נושם,נושם.

מיי החיים זורמים עליינו
מנקים את הבוץ הדוקר,
עוד רגע וירווח לשנינו-
נרוץ יחד יחפים על השביל הזוהר.

שקט רודף שקט
אור השמש מחזק אותי-
נותן לי את הכוח לדבוק בדרך,
כי שניי חצאי הלב עוד יתחברו אחד לשני.

הצחיק אותי
איך ישבתי מולה
וכל השקרים יצאו ממני
בחיוך מתחנחן
כמו רוצה להראות
שאני "ילדה טובה"
כזאתי טובה
ועדינה
וכולם אוהבים אותה.....
עלאקקקקקק
איך היה בא לי לקרוע את הכל
ולשלוח אותה לעזאזל
ביחד איתי
כי משום מה נראה לי
שלשם אני שייכת.
ביחד עם כל השקרים
והרצון לרצות
ובאמת שנמאס לי
לרצות.

אין לו איש
איש אין, לא
לו איש אחד
היה אז בשבילו
להאזין,
למנגינת כאבו
לתווים הנצרפים
מסתדרים
לתחנות חייו
המה יספרו
ברבות השנים
שקרובות הן לקיצן
וכשהוא יגיע
לא יהיה איש
שיזכור אותן

גם במפגש הזה תהיה סדנת כתיבה, מוזמנים להגיב נושאים שתרצו לגעת בהם כדי שנדע מה הביקוש

והדגשה חשובה, המפגש פתוח גם לכותבים (ובכללי ליוצרים) שלא רשומים לערוץ 7. יש לכם חבר שיכול ליהנות מהסדנאות? תזמינו אותו, כולם ירוויחו.

 

למה אף אחד לא מבין

שהחיים מפחידים אותי

ומלחיצים רצח

והם יפים

ומעורבבים עם כאב

ובאמצע יש כעס נוראי

ומלא אכזבות

קטנות וגדולות

ואהבה

ודמעות כל יום בשבוע

ולמה אף אחד לא מסביר

או מנסה להרגיע

להגיד לי שסתם אני דואגת

ואין צורך לחשוב על מה שיהיה

כי יהיה טוב...

למה?

אולי כי כולם מתים מפחד

עמוק עמוק בפנים...

אולי גם הם נבוכים

מול האינסוף הזה...

החיים האלו משהו, הא?