פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 261)

כל מה שרציתי לומר כבר לא משנה וכל מה שאומר לא יכבה את הסיוט

הוא נולד עצוב ומיותר למשפחת קימל ומיד שינה את שמו לידוקוליץ ליפשיץ
הוא נולד בכפר כל כך קטן שאם אי פעם הייתה שם חתונה אז החתן היה צריך להיות גם הכלה
אבין ואמו היו הוריו הייחידים דבר שהשפיע עליו קשות למשך כל חייו
כל הזמן הם ניסו לנחם אותו ואמרו "תתעודד בנינו המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע" אז הוא התעודד והמצב באמת ניהיה יותר גרוע
מול ביתו הצנוע היה צריף דל ורעוע שם גרה ילדה דלה ורעועה
היא הייתה משחקת כל בוקר ליד ביתה בתופסת לבדה ויודוקליס היה מבחין בה בדרכו לבית הספר
הוא היה מחייך אליה וצוחק אך היא הייתה פונה עליו בחיוך קל ועדין ואומרת לו "חליב מן תעוול"
קראו לה סלביה במפר
כשקראו לה...
אך המזל אזל ואסון מצער פקד את בני משפחת קימל
אביו של יודוקוליס שהיה אלוף הארץ בדמקה הפסיד לחובב רוסי
לשם השמועה הנוראה חלתה אמו של יודוקוליס במחלה וטרינרית קשה😭
גדל לה זנב
יודוקוליס הבין שעליו לשאת את עול המשפחה על כתפיו וברח מהבית הוא נדד ימים ולילות ללא מזון וללא אוכל וללא כלום...
בעצם... לא ללא כלום
היה לו קצת מים בכובע
והוא נדד ונדד, נדד ונדד עד שיום אחד פגש בזקן
יושב על אם הדרך ובוכה
שאלו יודקוליס בפה צוחק :" מה לך זקן כי תבכה ללא מעצורים? "
ענה לו הזקן בפה עונה "הלכו לי הברקסים חוץ מזה יש לי קוץ ברגל" יודוקוליס הוציא לו את הקוץ ושם חדש הזקן אמר " אי! " ונעלם
באותו ערב שכב יודוקוליס על אם הדרך והיא נתנה לו
ובעוד קורי שינה עוטפים את עיניו דמותה של סילביה במפר הילדה הקטנה מהכפר הקטן צפה ועלתה אל מול עיניו לבושה בחצאית משגעת מכנסי התעמלות ונעלי פלאדיום, שיערה הנושר התעופף לעברו ידיה הושתו לעברו וכמעט נגעו בו
ופתאום.... באותו רגע הרגיש יודוקוליס יד רכה מלטפת את כל גופו הוא פקח עיניו בפה צוחק ולצידו מצא את הזקן והוא בשלו
פנה אליו הזקן ואמר לו " אם תמשיך ככה תרחיק לכת יא שמנדריק, בנה לך מכולת ושם תמצא את אושרך
לא עברו עשרים שנה...
עברו חמש עשרה.
ויודוקוליס ניצב לו מאחורי הדוכן בעל מכולת גאה ומאושר ומידי יום ביומו ולפעמים גם באמצע השבוע הייתה באה אליו סלביה ובקולה הצלול אומרת לו"יש לך איזה שמנת...? משהו. לקננוס שאני אלך?" "כן" והולכת לה לה לדרכה "כן" "אבל אפשר"? והולכת לה לדרכה!
ואז עלו המחירים והקונים הפסיקו לבוא
ואבק כיסה את מדפי החנות ועכבישים וג׳וקים הסתובבו בין השוקולד החלב בין המרגרינה לסוכריות והתרנגולות ובין כל המצרכים שהיו במכולת באותה שעה ופניה הזוהרים של סיביה במפר לא נראו ולא מלאו את החלל הריק שמילא את ליבו של יודוקוליס ובלילות קרים יושב לו ידוקוליס עצוב ומיותר ושר

אני צועקת לחלל
אבל זה חסר טעם
צורחת את נשמתי
ואף אחד לא שומע
מי ישמע? מי?
אמא? חה!
אבא? מעדיפה שלא
וכל השאר
כמו כל השאר....
מתעלמים
או יותר פשוט
לא שמים לב
אז הנה אני בוכה
בוכה על החיים
על הרוע
על הגזענות
על בעיות שגדולות ממני בהרבה
ואני קצת חוזרת על עצמי פה
אני יודעת
אבל על אמונה
כי אם הבסיס שלי כל כך רעוע
על מה לעזזל אני אמורה להסתמך?
אתה יודע כמה זמן שורד בניין בלי חיזוקים? שאלתי אותו פעם
הוא לא ענה
הוא אף פעם לא עונה
הוא לא באמת שם
ואולי כן
אבל אין לו כח לילדה קטנה ובכיינית כמוך
אז הנה אני יושבת
בעולמי או בעולמו
על מיטה קטנה וורודה
ומרגישה כל כך שחור
בעצם אני מרגישה לבן
לבן מחזיר את כל האור לא לוקח כלום לעצמו,

8 בבוקר

מה?

8 זה השעה הכי מאוחרת שאני צריכה לצאת בה כדי לא לאחר, היום בבוקרשיעור פסנתר, אינך יכולה לאחר

7 דקות התארגנתי בעזרת אבי והייתי בחוץ, פקקים, שעה וחצי נסיעה, איחור של רבע שעה, אני מגיעה, לא נושמת מתיישבת ליד הפסנתר ופולטת בוקר טוב מחוייך, מה? עשית כבר חימום באוטובוס? מה ? כן, בטח, אני מוכנה

שיעור פסנתר, להבין את כל הדקויות של המוזיקה, הדקויות שיותר דקות מחוט השערה, ריכוז של מאה אחוז או יותר, המורה מאריכה לי את השיעור ברבע שעה, אין הפסקה, מאחרת לשיעור הבא ברבע שעה ,ואוכלת תוך כדי, המורה אומרת שזה לא בסדר ושלא אעשה את זה יו

שיעור אימפרוביזציה לתנועה שבסוף היה רק שיעור אימפרוביזציה, המורה טפסה עלי טרמפ ונתנה לי צומי כל השיעור, היא רצתה לשמוע את המנגינה שהלחנתי,כתבתי מנגינה יפה ולא סימטרית, והמןרה ניסתה להפוך את זה לסימטרי, אני הסתבכתי המורה הסתבכה וכל הכתה השתעממה, גם כן, כבר היה עדיף להלחין מנגינה חדשה

ןאז שיעור ריתמיקה, ואח'כ דלקרוז, ויער, וואי היער, היה אוויר נעים ושמש יפה והיא האירה את העשבים כ'כ יפה שהם נראו זהב טבור, והששיקעה על ההרים היייתה יפה כ'כ, יפה כ'כ שלא עמדתי בזה כמעט, ואח'כ מקהלה וניצוחה מקהלה וכיף לי לשיר, אח'כ

לרוץ חזרה לדירה, להכין ארוחת ערב+ לאכול ב- 15 דקות ולצאת, החברה שכחה רב קו ועולה לאוטובוס בלי ניקובים, זה נסיעה קצרצרה לפני שמחליפים עוד אוטבוס אז בלי לשים לב אנחנו מפטפטות עם הנהג כל הנסיעה ועוברות אותה בשלום

מחפשות חנות להטעין, מוצאות חנות ובטוחות ששם אפשר, קונות על הדרך שוקולדים כשיש לנו אוטבוס עוד דקה, אי אפשר להטעין, יוצאות, מספיקות, מחליפות עוד אוטבוס, ועוד אחד ובאורח מפליא היא לא משלמת על שום נסיעה

אני מתביישת להיות חברה שלה, והיא מתביישת להיות חברה שלי כי אני הולכת עם כובע גרב כמו של המסתערבים (שהיה של אח שלי, הוא קיבל את זה מהצבא), זה לא לעניין היא אומרת, טוב, בשבילה אני מורידה את זה ומתעלמת שהיא לא שילמה, טוב יש לה חופשי סטודנט, מה לעשות  שהיא שכחה אותו? הנהג אומר לה לא לשכוח יותר ואני מקווה שבאמת כך יהיה

הגענו

בית יפה, אשה צרפתייה זקנה, הקדמנו ב- 6 דקות ,התחלנו לכוון את כלי הקשת

חזרה על היצירה שלנו בהרכב: 2 כינורות, ויולה, אקורדיון במקום 'צלו ואנוכי הפסנתרנית הנאווה, התקדמנו, הגענו לסוף היצירה ואם נעבוד כולנו קשה בחזרה הבאה תנגן איתנו הקלרינטנית הדגולה שהיא מורה לקלרינט אלופה, וועוד שלושה שבועות קונצרט, 

שווה לעבוד קשה

הלכנו, מצאנו איך להטעין לה את הרב קו לפני שעלתה לרכבת כי ברכבת תמיד יש פקחים אז ברוך ה' שיש ילדה גדולה אחת בכל החבורה הזאת שיש לה וויזה (הלא זאת אני)

ונסעתי לבית

והגעתי ב-  10 בלילה

וחשבתי לי

למה אני עושה את כל זה?

 

 

 

מוזיקה

פשוט אני כ'כ אוהבת מוזיקה, שהיא מכניסה אותי לטרפת, טרפת מטורפת מאד, אני לא מאמינה שהגעתי למצב הזה, רק לפני יומיים ישבתי בבית ולא עשיתי הרבה עם חיי

זה הזוי

ובכלל

אני חושבת לפעמים

אולי לא כדאי בכלל? מי שומע מוזיקה קלאסית בכלל? 

 

אוף

 

ואז אני חושבת

בכלל

למה כתבתי את זה פה?

 

למה שזה יעניין מישהו?

טוב, כבר כתבתי אז אפרסם

 

אוקיי
פרק ראשון , אני יושבת מול מחשב שדלוק על סרט ילדים באנגלית, התינוק שלי מסתכל , והשעה 10 בלילה, והוא עדיין מסתכל
הפלאפון שלי מחובר למחשב כי רק ככה אפשר שיהיה אינטרנט
והגב שלי כבר מתחיל לכאוב על כיסא קטן , משתופפת אל הפלאפון
אני יודעת שזה לא בסדר ; שאני צריכה להכין בקבוק חלב חם , לקלח את בובי שלי , להלביש אותו פיג'מה חמה ולהרדים אותו תוך נענוע ואם אפשר גם שיר.
אבל היום אני מזוכיסטית. היום אני שוקעת שוב במחשבות ארוכות, כי החורף הגיע וזה מאבן אותי לפחות לכמה ימים.
השבוע אפשר לומר שלא עשיתי כלום.
דפיקות בדלת, מי דופק ב10 בלילה. זה יוני, האחיין. הוא ילד גדול, הוא הולך לבד בלילה, עוד מעט בר מצווה, אני קמה לפתוח לו. הוא מבקש את המצלמה , הוא שכח אותה אצלי. כשאני סוגרת את הדלת אחרי שהוא קיבל 4 קרמבואים ואתהמצלמה ( שנס שהיא נקייה ובריאה), אני חושבת לעצמי שזה פעם אחרונה שאני משאירה את הדלת פתוחה. היום היא הייתה פתוחה, ויוני היה כאן כל הצהריים, ראה סרטים , אכל את כל העוף שבישלתי בשביל תותי הקטן שלי, והלך. ואני לתומי חשבתי שתותי שלי אכל ת העוף, כי הוא היה על השולחן, והייתי רגועה שהוא אכל את החלבונים היום, ועכשיו מסתבר שהבו דוד השמן שלו אכל . לא שאיכפת לי, רק שעכשיו אני קמה ומטגנת מהר שניצלים. שפיצי שלי יאכל חלבון.
זהו, נראה לי שאני צריכה להתקלח. וגם צריכה להתארגן לישון, שלא יקרה לי שוב לילה לבן. אתמול דיברתי בווצאפ עם בחור שהתחיל איתי ברחוב. הוא גרם לי להרגיש יפה וצעירה, עד שלקראת הבוקר, אחרי דיבורים ודיבורים, הוא שלח לי תמונה הזויה, ואז חסמתי אותו ומיהרתי לישון, וחלמתי חלומות על מה שהוא שלח, חלומות מוזרים ותמוהים, ועל הטבע המוזר של גברים לעולם לא אבין. ואז התעוררתי ב9 וחצי בבוקר, ואיחרתי לעבודה, וקיבלתי נזיפות רציניות, וזהו. אני צריכה לישון, וגם להשכיב את צוציק.
כדי שלא אתפתה .
אמשיך מחר

-שלום האם הגעתי לבזק?

 

-אכן אדוני שמי דני ואני אומר שאני רוצה לעזור, אף על פי שאין לי הכוח

 

-אז האם אתה יודע את מספר הטלפון של משפחת כהן?

 

-לא כל דבר אני יודע, ישנם דברים שנשגבים מבינתי

 

-ובכל זאת ,בטוח אתה שאינך יודע את מספרה של משפחת כהן?

 

-צר לי אבל אינני יודע את מספרה של משפחת כהן

 

-ובכל זאת אין בידך האמצעים לדעת זאת?

 

-וכי איזה אמצעים יהיו בידי?

 

-אינני יודע, הלא אתה הוא מוקד השירות

 

-צר לי לבשר לך, אבל אינני מוקד השירות

 

-אם כך מדוע הפנו אותי למספרך?

 

-משום שאני הנני נמצא בתוך מוקד השירות

 

-אין זה הגיוני, האיך נדחקת לתוך שלושה מספרים?

 

-אינני מבין את כוונתך אדוני

 

-מתכוון אנוכי שמוקד השירות הינו שלושה מספרים, ותמה אני איך נדחקת לתוכם?

 

-לא אדוני הבנתך שגויה ,שלושת המספרים מובילים אותך למוקד השירות

 

-אה ,סוף סוף מבין אני

 

-גם אני הנני שמח

 

-תודה וכל טוב לך אדוני

 

-גם לך

 

-(ניתוק)

וכמו תמיד משהו מתרגש בי
כשלרגע קטן מגלה אני פיסה
של מלח, ומים, ואדוות קטנות
מתנוצצות, מזדהרות תחת קרן השמש

ומן טירוף אוחז בי
להתקרב, לגעת, לנשום
את אוויר הים המלוח, ואת השקט
שייכנס לראותיי

וכשהחול חפון בין כפות ידיי
זולג וצונח ברכות על הארץ
כמו תמיד משהו מתרגש בי
קורא לי לשוב
לעצמי

תודה שקראתם עד כאן! אשמח לתגובות, הערות והארות...

שאלתי אותו אם בא לו שנמצא כבר מקום.
כי פה יש קוצים ויותר מדי שמש. הוא אמר שהוא אוהב שמש וקוצים. אז אמרתי לו שיאהב לבד והוא אמר שוואלה לא צריך להגזים ועברנו לאיפה שהצל.
אוף גם שם היה קוצים. דשא רך ונעים זה כנראה משהו שכבר מזמן עבר מהעולם. את כולם מכסחים. אז אולי כדאי שנעבור לספסל.
אמרתי לו את זה והוא המהם שזה נכון. את כולם מכסחים.
והספסל? הוא שתק. שתקתי גם. וחשבתי מה אם נגיד יעברו שעה ושעתיים וחמש ועוד נשב פה ונשתוק. כי לא היה נראה שמישהו הולך לפתוח את הפה ובטח שלא הולך ללכת. זה הצחיק אותי אז צחקתי.
וזה היה הנס הכי גדול שהיה יכול לקרות לנו. כי אחרת באמת היינו יושבים שמה באושר ולא בעושר עד עצם עד היום הזה. וחבל. כי הקוצים, אתם יודעים. זה היה כואב. אז ישבנו וצחקנו עד שכאבה הבטן. והוא אמר שיותר טוב עכשיו. אז לא התאפקתי ואמרתי לו שלא, כי הקוצים שדיברנו עליהם. והבטן. ביחד . זה נורא.
תנחשו מה. הוא אמר שזה נפלא. כי שניהם ביחד. משכיחים את הכאב של הלב. ובשביל לשכוח אותו הוא מוכן שימתחו אותו על גלגל עינויים.
גלגלתי עיניים וחשבתי את מה שידעתי תמיד שהוא שרוט לגמרי. ואדון שרוט לגמרי הוריד את העיניים שלו לדשא הקוצני, השורט. שהכיל אותו ואותי. ואת השריטות של כולנו. ואפילו שהוא סתם מרבד של עלים יבשים ודוקרים הוא ניחם אותי, קצת. קצת קצת. עד שנגמר היום ושרוט לגמרי אמר שהוא לא אוהב כשאין שמש. והלך.
נשארתי.
נשרטת. יותר מתמיד.

רק מבוגר אחד

קרן אור אחת של שמש

את התהומות היא תאיר

תחמם קירות הנפש

 

רק מבוגר אחד

סירה אחת בסערו של ים

שתשקיט מעט גלי

בין מלחמות עולם

 

חיבוק אחד של ידיים חמות

שלא מבקשות דבר 

ניצוץ בודד בעיניים תמימות

רפואה ללב נשבר

 

הגעגוע מת

התאווה ניצחה

אבל אפשר, וצריך לאהוב

רק מבוגר אחד

שיביט בי מקרוב

 

 

הַקֶּשֶׁר שֶׁלָּנוּ מִתְנוֹדֵד 
עַל הַגְּבוּל הַדַּק הַזֶּה, בֵּין אַהֲבָה 
לְשִׁגָּעוֹן
בֵּין פַּחַד 
לָאֱמֶת
בֵּין רְצוֹנִי, בֵּין רְצוֹנְךָ,
בֵּין הַפַּחַד לְעַמֵּת אֶת הַגְּבוּל הַזֶּה עִם 

 

עַצְמִי

 

ב.
רַק רָצִיתִי שֶׁתֹּאמַר
בְּאַהֲבָה, בְּשִׁגָּעוֹן,
רָצוֹן הוּא; וּלְקַיֵּם אֲנִי צָרִיךְ.
רַק רָצִיתִי
שֶׁבַּעֲרָפֶל
שֶׁתָּסִיט אוֹתוֹ עִם הַיָּד
בִּזְהִירוּת, יָמִינָה, יָמִינָה, טִפָּה שְׂמֹאלָה
הִנֵּה. עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לִרְאוֹת
נִיצוֹץ
וְאָז
צֶבַע הָעֵינַיִם---
    (הֵן אֲפֹרוֹת)

 

ג.  
נָשַׁמְתִּי אֶת הַצֵּל כְּשֶׁהָרַמְזוֹר הִתְחַלֵּף לְאָדֹם וְנוֹתַרְתִּי מֵאָחוֹר
אֲנִי סָפֵק לְבַד, סָפֵק לְבַד יוֹתֵר
אַתָּה אִתִּי
הַדַּף כִּמְעַט קָמוּט בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי
מְמוֹלְלוֹת, כְּמוֹ הֶחֱלִיפוּ תְּחִנָּה עִם בּוֹרְאוֹ
עֲשֵׂה 
שֶׁיְּהֵא אִתִּי 
(תָּמִיד)
אֲנִי רוֹצָה, כֹּסֶף הַתַּכְלִית
תָּלוּי בְּךָ, אֲבָל
רֶגַע לֹא אַל תִּקַּח רֶגַע לַחֲשֹׁב
אֲנִי רוֹצָה עַכְשָׁו
כֵּן
    כֵּן
        כֵּן.

כֵּן?

 

ד.
אָמַרְתָּ לִי שֶׁאַהֲבָה הִיא שִׁגָּעוֹן
הֵשַׁבְתִּי שֶׁשִּׁגָּעוֹן הוּא בְּאַהֲבָה
וְשָׁמַעְתָּ
וְהִקְשַׁבְתָּ
וְאָמַרְתָּ
גַּם נָכוֹן.
וּמִבֵּין הַשְּׁתִיקוֹת שָׁמַעְתִּי אֶת הַ'לֹא'
וּבֵין הַשְּׁתִיקוֹת שָׁמַעְתִּי אֶת הַ'כֵּן'
וְלֹא סִיַּמְתִּי מִשְׁפָּט
וְלֹא חָרְצוּ לָנוּ דִּין
רַק מִלָּה וְעוֹד מִלָּה
אוֹמְרִים שֶׁקּוֹרְאִים לְזֶה
        לִכְרוֹת בְּרִית

 

 

 

(רקע, למעוניינים: אפרת- זרעים - נסיונות פעילים ובכ"א)

חיוך מפחיד
קטן,
בלי שמחה

יַלְדוּת בכפר
תמימות,
שהלכה

לב קטן
מתפורר,
בצרחה

והיא עוד כאן
מבקשת
סליחה

אני רוצה לשתף אותכם בחוויה שעברתי
בגיל 15-17 חוויתי משבר קשה מאוד במשך שנתיים הייתי בדיכאון עמוק שהגיע מספר פעמים לרצון לשים קץ..
אין שום דרך להסביר את התחושה לקום בבוקר במשך שנתיים שלמים בלי טיפת רצון לחיות.. זר לא יבין זאת.
ב"ה עברתי את התקופה הזאת היום אני בן 19 ואני פשוט חי.
יש בי אהבה כ"כ גדולה למי שעזר לי בתהליך אבל גם כאב.
כל פעם שאני נפגש באדם שהתאבד/אתה להתאבד יש תחושה קשה כי אני הייתי שם וכמעט שעשיתי את זה...
הערב זה התפרץ ונכתב הייתי שמח לשתף

ולחשוב שהיה יכול להגמר אחרת
ולחשוב שהיה יכול להגמר
אדם אחד עם מילה טובה שקצת אכפת
אדם אחד שמאמין בך
שיודע לספר לך כמה שאתה גדול וחזק
דווקא כשאתה כבר רואה את הסוף
ובסוף אחרי הכל אחרי שהכל נגמר
אתה נשאר עם תחושה קשה
שאיך פעם חשבתי לעשות את זה ולסיים את חיי
ועוד תחושה אחת
תחושה של אהבה לאדם אחד טוב שאני לא מספיק ראוי כדי לקרוא לו חבר
ולאבא אחד שיושב למעלה ואוהב

היא רק בורחת ובורחת
בלי שום חשש
בלי כל פחד
היא רק טובעת, נופלת
עמוק
אל התהום
גם בזמנים שהיא קמה
וצומחת
היא בעצם רק בורחת
היא מדברת במילים של גדולים
וכל הבנה ומסקנה שלה
רק רוצים להפנים
כשבעצם זה הכל רק בריחה
מעצמה
מהאמת הפנימית שבתוכה
היא רק בורחת ובוחרת
בלי להשתקע איפשהו
בלי טיפה של נחת
היא רק מזייפת פרצופים
ולא עוצרת
להפנים
אתה המציאות שלה
את היופי בחיים שהיא בחרה
היא רק ממשיכה שוב לברוח
ולשדר לכולם שהיא עם הבריחות גמרה.

 

 

@רון א.ד

 

??

 

@משה

@יעל @נפתלי הדג @כולם

וְתִהְיִי לִי שַׁבָּת
לָנוּחַ אֵלַיִךְ
מִפְּנֵי שֵׁשֶׁת יָמִים
וּבִלְבּוּל

וּכְאֵב שֶׁנְּשָׁאַנִי
יַנִּיחַ אוֹתִי
לְמִשְׁמָר בְּחֵיקְךָ

וּמִמּוּל

רַעַשׁ טוֹרְפֵי הַשִּׁגְרָה
מְמַהֲרִים לִנְגֹּס
בְּעוֹד יוֹם

וַאֲנִי
אֲנִי אָז אֶשְׁקַע בִּדְמָמָה
אֶל רֹךְ שֶׁבְּךָ

לַחֲלוֹם

 

 

נקדן אוטומטי חינמי- תלונות אליו

בסתם יום אקראי, ירדתי במורד השביל השוכן בין שני הרים שפלים, וראיתי שדאל מתקרב לעברי במעלה השביל.
"יום אקראי טוב!" אמרתי לו.
"מדוע אתה מחליט כי היום הוא יום אקראי?!" ענה דאל "הלא מתאים יותר שמחר הוא הוא היום האקראי!".
חיככתי בדעתי בדבריו ואמרתי "ברגע שהוספת את 'ה' הידיעה ליום אקראי, הוצאת אותו ממאגר ימים אקראיים".
בלי היסוס אמר דאל "אם כך איך יתכן שיש מאגר של ימים אקראיים, הרי הם מאוד לא אקראיים ברגע שאתה מצביע עליהם ואומר שהם אקראיים, וחוץ מיזה העובדה שאמרת לי יום אקראי טוב מוציא אותו מכלל הימים האקראיים שבלתי אפשרי שיהיו קיימים".
"מי אמר שימים אקראיים חייבים להיות אקראיים, הלא הם אקראיים?!"
"הוצאת את השיחה מכל היגיון, אני מבקש להפסיק אותה תכף ומיד".
"כך אעשה" אמרתי, "כרצונך, אך בכל זאת אתעקש שיהיה לך יום אקראי טוב במיוחד".
"אינני חפץ במיוחד להגיב לכך, אך אני מרגיש חייב" אמר דאל, "הוספת את המילה מיוחד שסותרת מכל וכל את עובדת היום האקראי!".
בעודי מביט בו בדברו עמי, נפער חור באדמה תחת רגליו (בסתם יום אקראי), והשיחה לא זכתה להגיע לסיומה.

הערב רד, מכסה את השמים בקדרות אפלה
סוגר על העולם
ומנגד - פותח בי מרחב של זיכרון ותפילה

שוב ניתנה לי ההזדמנות להציף ולהתבונן
תמונות ומעשים
סיפור או שיחה, אמירה או רגע מכונן

ואת עולה בי - יפה וזקופה, צועדת על הדרך
בשמלה לבנה וסנדלים
נבוכה מהפרסום והכבוד שבהם אפפנו את זכרך
ואַיֵּךְ

איך בחלום הכל אפשרי, חלום מתגשם
לילה
ובבוקר שוב תבואי רטובה מן הגשם

והבוקר רד, עוטף את הדשא במעטה עדין של טל מתנוצץ
ושוב געגוע
כי החלום מהלילה היה רק חלום שבא והתנפץ

איך החיים ממשיכים כרגיל, כשהכל כל כך כואב
ואיך זה
שאני עוד ממשיכה להאמין בחלום האוהב
ומתגעגעת
אַיֵּךְ

"וואלה ההלכה היא פנאטית וצודקת.
היא כמו סבתא זקנה כזאת,שלנצח עם שביס כחול על השיער,משקה את הפרח האדום בחלון,ממלמלת פרקי תהילים ישנים ומערבבת בקפדנות שלוש כוסות כוסמת בתוך הסיר השחור הקטן.
אחרי הכל,
לא משנה כמה נרצה להיות מתקדמים יותר,
מתפתחים יותר מהסבתא הפרימיטיבית שלנו,
כשאנחנו חולים,תמיד "תרופות סבתא"-הכי עוזרות.

ההלכה שומרת עלינו לנצח.
גם אם היא פנאטית ופרימיטיבית,
היא התרופה של הדור".
~~

שמאלו תחת ראשי
תחת ראשי, אך לא
תחבקני
כי השמאלית שמשולה
לחושך
כשמחבקת זה חיבוק
מוות.

תחת ראשי
הרגע הנמשך באינסוף
כולל הכל,
עליו מושתתת האהבה
הבסיס המלא
היסוד
תחת ראשי תחזיק
תמשיך.
(הסתכלות אינסוף בשחור העיניים).

אך ימינו היא זו שתחבקני
אחרי מצע החושך היסודי
המרכז ביותר
מגיע האור שמוכן לגלות
את האהבה שמתפרצת
ואינה יודעת
מנוח
וגבול.
(להסתכל חזק בעיניים).

בוקר
מישהו העיר אותי עם ריח חמוץ והפיג'מה שלי מטונפת בקצוות
אני מדלגת מהמיטה על ערימות בגדים שמישהו זרק אתמול או שילשום , לגו קטן מכאיב לי נורא באצבע הכי קטנה שברגל והיא מגודלת ציפורן ועכשיו היא נשברה, טיפה מחליקה על מים ורודים שמישהו אכל חצילים משומרים וטיפטף
כל הדרך לאמבטיה הכל מטפטף
אחרי המקלחת אני מתפלצת לראות שהחלון היה פתוח
ונס שהשעה 5:30 בבוקר והלב מקווה שאף אחד לא ראה
את השכנה המשוגעת והאדים החמים
התלבשתי בבגדים מאתמול;
יש לי רק 3 חולצות ל4 עונות והיום חם
אתמול היה חם
שילשון היה קר.
כל החולצות מלוכלכות , ואין לי כח לכבס, אני מנקה עם מגבון לח את הכתם של החציל אבל הוא לא יורד;
מישהו טיפטף עליי טיפות סגולות , סגלגלות ;
הבית הזה כל כך ריקני שגם סגלגל מלוכלך מחייה אותו
לוקחת את התיק מהמתלה העקום
והמתלה נופל עליי , אופס משכתי יותר מידיי
כל המעילים עם הריח של שמש שישבה עליהם שנה שלמה, ריח פלסטיק , נוחתים לי על הראש, הסרט זז מהשיער והתינוק שבעגלה צוחק, ואם כבר משהו מצחיק אותו מצידי שיפלו גם כל הכלי מטבי, מישהו שמע את תפילתי, והמגב שנשען על השיש זז מעצמו, או שאולי נחיל הנמלים הזיזו אותו
וצלחת מתנפצת; מתפוצצת: מצחוק.
אני לא צוחקת, ליבי חלול בקירבי, אבל התינוק צוחק.
או אולי זאת תינוקת,
ילדים הולכים לגן בבוקר ואמהות לעבודה. אני הולכת לגן בבוקר וזה העבודה שלי. זאעת עבודה יומיומית לקחת את הילד בבוקר לגן, ואז לחזור בצהריים ולקחת אותו. ובין לבין אני כותבת שירים, וקצת בוכה.