נטע חושבת שיכול להיות שזה הזיכרון הראשון שלה.
מדרגות ירושלמיות מכוסות בלבן
וידיים אהובות עטופות בכפפות מחבקות אותה על קרטון כל הדרך למטה.
והיא זוכרת, שלג אמיתי, לבן נקי,
לא שאריות אפרורות רמוסות בצידי הדרכים
עוד מאי שם.
ומכנסי שלג-מישהו בכלל מכיר את המושג הזה בארץ?
כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהיא ראתה שלג!
אחרי השלג החורף התחיל להביא איתו גם את הצורך במשאף
ומליון כריות כל לילה כדי שתוכל לנשום
ומיליון כוסות תה לנקות את הגרון
וריצות בין מליון רופאים רק כדי לגלות שהמערכת החיסונית שלה חלשה בגלל מאורע שקרה עוד לפני שהיא זוכרת.
וימים ארוכים במיטה ופינוקים שיש רק לילדה חולה בחורף.
ומליון סרטים של שירלי טמפל.
כמה שהיא אהבה אותה! למען האמת-עדיין אוהבת.
ונטע חושבת שהיום חסר לה לפעמים החיוך המתוק הזה,
והתום-שנשאר גם הוא אי שם.
והיא לוקחת נשימה ארוכה ומנחמת מהאוויר הנקי שיש רק בחורף,
וממשיכה לרוץ
בגשם.
הם דיברו אליך, הם זעקו לך בקולות,
הם מילמלו אותך, לעיתים בקול בכיות,
הם השתחוו לך, כשבאוויר היה שרפות,
ואתה שמעת, או שלא, מאחורי המחסות.
הם סיפרו שאתה שלם,
הם סיפרו שאתה תמיד,
הם אמרו שאתה בהעלם,
הם אמרו שאתה יחיד.
וכתבתי הכל מכל מה שסופר,
לא השארתי מילה ברגש מנוכר,
זה לא שהיתה לי היכולת להסתיר,
הרי - "הוא רואה גם מעבר לקיר".
ושכחתי את האמת שזה בעצם הכל,
החיים, - בלי לטמון את הראש בחול,
שכחתי שכאב גורם לאנשים לסבול,
והם צריכים משהו במקום אקמול.
אז אני כאן, לא לבד, אבל בלי הסיפורים,
יש כאן דממה, ומתוכה עולים - קולות ודיבורים,
אני כאן, אוסף את השברים המושלמים,
ביצירה האינסופית שלך - "אלוהים".
יצאתי סוף סוף
ויתרתי מגיע להם
זה לא פייר
ימין שמאל
מה עושים ??
הכל מתפוצץ לי בפנים
אבא!
ברחתי שחכתי
נקמתי נטרתי
הסתרתי שיקרתי
איתכם עוד לא סיימתי.
[
אין לי מושג מאיפה זה יצא לי..
לא שואלים
ישר קובעים
מה שרואים
מבחוץ
הכל שקר!
זה לא אמיתי..
זה ..
לא מה שאתם
חושבים
בפנים..
הכל מרוסק
הכל כואב
הכל הרוס
די להסתיר!
צריך לפרוק!
לספר ..
מה מציק
מה כואב
לפתור את הבעיות
אסור להשאיר בפנים
זה בסוף יתפוצץ
צריך להוריד את המסיכות
להיות אני!
עם כל הבעיות
עם כל הכאבים
הלב הוא לא מחסן!
חלומות רחוקים, ניצוצות מרגשים,
הרגעים הקטנים, הדברים הטובים.
איך נטלת את ידך בתוך ידי,
והגשמת לי חלום שהיה לי מילדותי.
איך רצנו אז ברגליים יחפות,
על דשא צומח, בשדה חמניות.
העולם חייך, בשבילי ובזכותך,
ואיך התמכרתי אז לקולך.
אמרתי לך שהשמיים יפים היום,
ושהפרחים משכרים.
ואת התיישבת והקשבת לקול ציוץ הציפורים.
לקחתי את הגיטרה,
והתחלתי לנגן,
את אמרת שזה יפה,
ושכדאי שנתחיל להתארגן.
קיפלתי את השמיכה,
וקטפתי לך פרחים,
את ציחקקת ואמרת שאני צודק,
החיים יפים.
אמרתי לך שהשמיים יפים היום,
ושהפרחים משכרים.
ואת התיישבת והקשבת לקול ציוץ הציפורים.
ואני נזכר איך היינו אז,
צעירים ויפים,
וכמה מאושרים הם,
חיי הנעורים.
