פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 260)

בואי ילדה
שבי על ברכי
בואי ואספר
על ימי ילדותי

אספר על בושה
על אובדן על כאב
אספר על הזמן
על הלב הצורב

אספר על בריחה
על פחדים שחתכו
את הרגש השכל
ותקוות שפרחו

אספר על שמחה
על סיפוק ואמת
אספר על היופי
כשהעצב כבר מת

זהו ילדה
אני הוא האיש
וליבי כבר זקן
ואחדל להרגיש

החזקנו חזק ועצמנו עיניים כאילו זה יכאב פחות הוא נישק אותי בלחי ואמר שבעולם אחר, בעולם מושלם, הוא היה מציע לי עכשיו נישואין, והיינו מתחתנים וחוזרים ללימודים וחוגגים כמו שרק אנחנו יודעים והיה לנו כלב ובריכה וילדה או שניים* ויהיו לנו ארוחות ערב משפחתיות כאלו ששתינו נכין ביחד פנקייקס וסלט עסיסי והעיניים של שתינו נפתחו ועכשיו עמדנו מביטים בעיינים. העיניים שלו הפכו נצצות והוא חיבק אותי חזק עמדנו ככה וביקשתי שהרגע לעולם לא יגמר אבל הסירנות הגיעו והרגע נגמר אנחנו "חייבים לעשות את זה עכשיו" אמרתי שוב חזרנו לתנוחה הראשונה עמדנו שתינו יד ביד ונפלנו קדימה ואני אמרתי תוך כדי הנפילה "התנשא לי? "אבל לא היה זמן לענות
..

עומדים רועדים על הגשר
קפואים מקור ומבושה
כל בוקר פוקחים עיניים
לעוד שתים חמש גופות בנהר
מֶתֵי בדידות ושנאה קרה
יודעים שמחר, זה אני או אתה
אבל קפואים מכדי
להתקרב לשני לשניה
ולחבק
חיבוק חם
ולהציל
ולצלות את עצמנו באהבה

יום אחד הוא התרומם מהכורסא הניצחית שלו.
כמו לוחם שבע קרבות וימים ועיטורים ודרגות וצלקות וקמטים.
הוא התרומם. אבל המבט שלו נותר כפוף. וממש היה אפשר לראות איך הזוהר שאפף אותו בשדה הקרב מתנדף ממנו ונספג באוויר. דומם.
חריקה קלה. אנחה כבדה.
הוא הגיף את התריס הישן נותן מבט אחרון בכל מה שאהב, או ניסה לאהוב. כמו השלט ההוא, העקום, החלוד. שחרוט עליו בקווים לבנים על רקע שחור.
פתוח, מיזוג אוויר.
הוא הפך אותו ואותיות אדומות הזדעקו ממנו.
סגור. תכף אשוב.
לא האמנתי לו שישוב. לא. יותר מדי רגיל ומומחה הוא היה בשקרים והסתרות, באיתור בעיות וסדקים בקירות וסתימתם במגבת או סמרטוט בלוי במקום להזמין פעם אחת סייד מקצועי שיטפל כבר במבנה המט לנפול הזה. וגם בדלת הרופפת הזאת שהוא טרק בזעף כאוב. הדלת שכל הרוחות והגנבים עוברים דרכה.
כאילו יש מה לגנוב. כאילו.
כמאט שמחתי שנפטרתי מהזקן המיותר ההוא אבל כשעברו כמה זמנים ועונות ופתאום הקירות שלי התכווצו עד שהם כמעט קברו אותי הבנתי שאני מתגעגעת. מתגעגעת נוראות. לצחוק היבש, חסר החן שלו. אפילו להסתגרויות הכעוסות שלו. לריח הכבד של הפחד שליווה את כל עצמותו. מתגעגעת. מתגעגעת.
והאבק.
האבק שהצטבר על המדפים הריקים ממילא. לא יכולתי לראות אותו, אבל הוא היה מורגש, וקיים וממשי.
ממשי באיך שהוא חנק לי את הנשימה, התמקם לי בקנה. ושרט אותו.
מתגעגעת. מתגעגעת עד לדפוק את הראש בקיר.
אני עושה את זה והוא נשבר, נשבר בלי דם רק כל מה שהיה בו יצא החוצה והתפזר וזה היה מביך נורא, אפילו שאפחד לא ראה. רק אני. התביישתי מעצמי שיש לי כל כך הרבה שטויות בראש ואפס אמיתות.
עכשיו גם בלי ראש. מפורקת מתמיד. וחסרה.
חסרה את התווים הזקנים, הקמוטים שלו שיצרו מנגינה קסומה ועוצמתית, כשרק נתתי להם להיפתח, ולשיר.
חסרה.
יוצאת לחפש. צורחת ברחובות, מנענעת חומות מברזל, מפרקת הרים מתנשאים. וקוראת לו. וקוראת.
וחוזרת.
עייפה ומותשת ופגועה. מרימה את שולי המפה מהשולחן העצוב שלי. האבק מוסיף לעמוד באוויר.
מתכופפת להבלע מתחת לשולחן.
ורואה אותו.
מצונף מקופל, מכווץ ומחייך חיוך של ילד במחבואים.
הלב שלי.

הלב, שהיה כאן תמיד ולא נפניתי לעשות לו מקום.
ולרצות, לרצות שהוא ירגיש ויבער ויתלהט. ויחיה.
הלב שחשבתי שנטש אותי לתמיד, להיות ולא להיות. בקהות וחוסר. חוסר רגשות.
נו, אמרתי לכם שהוא אחד שסתם אומר.

יואו איזה סטלן הוא לא הלך בכלל.
סתם דאגתי.

חֲתָכוֹ אֶת הַלֵּב חוּליוֹת חוליוֹת
וְּנְתַנוֹּ בִּידֵי אֶחָד
אַתָּה מְטַהֵר
וַאֲנִי מְטַמְּאָה

בִּקַּשְׁתִּי מִכְּאֵב זָר שֶׁיּוֹכִיחַ
הוֹצֵאתִי וְהִכְנַסְתִּי וְגָאַלְתִּי נְשִׁימוֹת
נְשִׁימוֹת
מִפֶּה אֶחָד

אָמַרְתָּ-
אֵין לומדין הֲלָכָה מִכְּאֵב
כְּמוֹ כָּמַשְׁתָ קַלּוֹת
קָצוּץ עַד דַּק
אֶת הַלֵּב

הִגַּשְׁתִּי לְךָ אֶת אֱלֹהֵי הַגַּעְגּוּעַ
בִּקַּשְׁתִּי שֶׁיּוֹכִיחַ
כִּי לֹא מִלּוֹת שָׁוְא הֵן
וְאַצְתִּי אַף קצתי
וְקַמְתִּי

רַק אַתָּה
בְּשֶׁלָּךְ-

אֵין מביאין הוֹכָחָה מִגַּעְגּוּעַ.

נִשְׁבְּרוּ כֵּלַיי
וכותלי בֵּית הַמִּדְרָשׁ מטו לִנְפֹּל
בְּבֵיתִי שֶׁלִּי
חַדְרֵי נֶפֶשׁ שֶׁבִּי
אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת עִם מִלִּים אינספור
לָחֲשׁוּ בְּקוֹל

רַק בַּת קוֹל
שֶׁתּוֹשִׁיעַ

אַיֵּה הִיא?

יַצְתָהּ הַבַּת קוֹל
רָעַד בִּי כֹּל שֶׁבִּי
וּבְךָ
רַק נְשִׁימָה מְגִיחָה
משיפולי בֶּטֶן
לְהַזְכִּיר כִּי עוֹדֶנִּי גּוּף
בְּאָדָם

רַק דָּם
אֶל מוּלִי
מִתּוֹכִי
מֵעָלַי
חודר אלי עָמֹק
עָמֹק

אֱלֹהֵי הַאָמוֹק
חֲדַל.

אין פוסקין הֲלָכָה מִבֶּטֶן
אוֹ מֵרֶגֶשׁ
אוֹ בכלל
אֵין פוסקין.


יָצָא אֱלֹהִים וְאָמַר
נִצְחוּנִי בָּנַי

וְדַי.

את יודעת, זכרתי אותך אחרת.
הבטתי בה, בשיער הג'ינגי הלוהט הזה,
שלמרות מרוצת השנים לא נס ליחו.
הבטתי בעייניה, העיינים שכה השכלתי
להבין, לדעת ולגעת.
העיינים שדרכם אלף מבועי החיים נשקפו אלי,
נובטים ומנביטים בי רצועות קטנות של פריחה ותקווה.
וכל מה שהוחזר לי היה מבט כבוי.
הבטתי בה, נזכר בברק בעייניה, בחיים שנתנו
את אותותיהם בכל שריר וגיד בגופה.
בסומק שפרח בלחייה כל פעם שהייתה מדברת
בהתלהבות על עוד פרויקט שהיא אירגנה בסניף.
מבט כבוי נשקף אלי עתה,
כמין הד למבטי המגשש.
ניסיתי לחדור את שכבות ההגנה,
כמו היה מבטי מקדח שיכול לקדוח
בתוך נבכי נשמתה.
הסתכלתי עליה,
עם הבגד השחור שמונח עליה כשק.
הסיגריה שהיא אחזה בין ידיה,
מוכיחה כאלף עדים שאינה זרה
ליד האוחזת בה.
ויותר מכך,
בטנה,
ליתר דיוק מה שנשאר ממנה.
היא מעולם לא הייתה שמנה,
זאת ידעתי בוודאות.
אך עתה כמין שלד שאינו גוף
נגלה למולי.
עצמותיה בלטו מכל עבר,
גבה מוכפף כמו נושאת
היא את משא האנושות על כתפיה.
או ככה לפחות היא מרגישה.
מה קרה לך?
שאלתי אותה בכאב שאין שני לו.
זכרתי אותך כל כך מלאת חיים,
פרח לב הזהב שלי
ועתה...
לא הייתי צריך להמשיך
דווקא שתיקתי זעקה יותר מכל מילה אחרת.
"הכל התחיל לפני כ4 חודשים"
היא אמרה חרש, קולה כמו יצא
מתוך הבור.
צרוד, חלש וניכר שלא נעשה בו שימוש
זה זמן רב.
נועם הגיעה לכיתה וכולם החמיאו לה
על כמה שהיא רזתה, ואיך שהיא נראית.
הרגשתי את הקנאה ממלאת אותי,
מאותו רגע ידעתי שגם אני רוצה להיות כמוה.
התחלתי בדיאטת כסאח הורדתי מהתפריט שלי
את כל סוגי הפחמימות ומדדתי את עצמי לאחר שבועיים.
לאכזבתי התברר לי שכמעט ולא הורדתי דבר,
והחלטתי לוותר לגמרי על האכילה.
הבטחתי לעצמי שברגע שבו אגיע למשקל שבו ארצה להיות
אשוב לאכול בצורה תקינה.
מאותו יום התחילה התדרדרות החריפה,
הרגשת הרעב דקרה אותי כבר בצוהרים אך לא ייחסתי לכך חשיבות.
שיכנעתי את עצמי שלמען המטרה עלי להתאמץ
וגם אם בהתחלה זה יהיה קשה בסופו של דבר
התוצאה המיוחלת תהיה שווה הכל.
ככל שעבר הזמן התחילו המחמאות להגיע
"איך שאת רזית" "איזה יפה, הלוואי עלי"
בכל מקום קצרתי מחמאות מכולם,
וזה רק דירבן אותי להמשיך הלאה.
שכולם שמו לב שעובר עלי משהו לא טוב,
כבר היה מאוחר מידי...
הראשונה שקראה לי לשיחה הייתה המורה
ישבתי מולה בחדרה חיוורת ורועדת
וידעתי שעלי להגן על סודי בכל מחיר.
"תראי טל" היא פתחה ואמרה
שמתי לב לאחרונה שאת לא מרוכזת בשיעורים
ציונך יורדים מיום ליום, את חולמת, כמעט ולא אוכלת
עייפה כל הזמן ובקושי מודעת לנעשה מסביבך.
את ממש מדאיגה אותי, זימנתי אותך
לשיחה כדי לשמוע האם אוכל לסייע לך בצורה כלשהי.
תראי... המורה... גימגתי נבוכה,
פשוט... קצת קשה לי בחיים, נפרדתי מחבר שלי
וזה קצת שובר אותי... זה בסדר אני רק צריכה
קצת להתאפס על עצמי והכל יהיה בסדר.
חייכתי אליה את החיוך הקורן ביותר שלי
וראיתי שזה הרגיע אותה.
"בסדר, אתן לך את הזמן שאת זקוקה לו,
ואם תרצי אני תמיד פה בשבילך"
יצאתי מחדר המורים בצעדים קלים
שמחה על כך שסודי לא נגלה.
מסתבר ששמחתי מוקדם מידי
כעבור שבוע נוסף קראו לי שוב לשיחה
הפעם זאת הייתה היועצת
ממנה כבר לא הסתרתי להסתיר ומהר
מאוד גם הורי עורבו בענין.
מכאן אתה כבר יודע,
פסיכולוגים, פסיכיאטרים, יועצים כאלה ואחרים
ומה לא...
אך אני התעקשתי להמשיך בדיאטה.
יודעת שאין זה טוב לי,
את מתעקשת להמשיך אף על פי כן.
שסיימה את סיפורה,
ניבטו דמעות בזוית עיני.
"בבקשה ממך טל"
ספק ביקשתי-ספק התחננתי
למען הורייך, למעני, למענך
בבקשה ממך הפסיקי.
המבט שהיא החזירה לי
הבהיר לי שכבר מאוחר מידי.
עמדתי מול תלולית העפר,
נזכר באותה שיחה מאז.
בשיחתנו האחרונה.
הרגשתי את הדמעות מציפות את עייני.
בעודי רואה מטושטש ,
חשתי את רגלי קורסות תחתי.
טמנתי את פני בחול
ובכיתי כפי שלא בכיתי מימי
בכי שאין לו התחלה ואין לו סוף.

בכחותיי האחרונים לקחתי שלט,
שלט קטן ולבן.
תקעתי בו מקל ורשמתי:
פה נקברה טל
ילדה יפה.

ילד פלסטיק
אחד.
אחד כזה.
רוצה הכל.
לעבור באש
לעבור במים
להתחשל עד שישרף.
עם שפתיים שלא פוסקות מרחש.
רחש הגלים.
עד כלות השחר.
להחליף. כן להחליף.
את הפלסטיק באדם.
לא סתם אדם.
אדם אכפתי,אמיתי.
אחד שיש לו משמעות בעולם.
עם לב חם ולא פלסטיק אטום.
הו ילד פלסטיק מתי תבין?
שלעולם.
לעולם הזה.
ישנה מטרה-
עליך לחתור תמיד.
עם ראש למעלה.
עם ראבק.
עם אש.
ואם נהפוך לאדישים
הפסדנו בקרב שמעת????
רוץ.
רוץ בכל הכח עם כל השרירים.
גם אם התאייפת והאויר ממך והלאה-
להמשיך.
שאיפות

(אין קשר לשיר העצוב מאוד שהעלתה גיטרה אדומה)




להתאבד
זה לשחוט את הווה-
רגעים קטנים, כמו ילדים
במדינת עולם
סתמית.
להתאבד זה הדממה של דמי אינסוף,
נאלמים באדמה.

להתאבד זה לעולם לא
להתאבד- -
זה לא רק כן או לא,
זה לא לחיות, וכן להיות.

להתאבד זה לוחם חירות שבו
-ר שבוי.
זה מכתב אלוהים
מתגלגל ברחובות החשוכים.
עוטף דגים,
שותק.

והיא אומרת שהיא אוהבת אבל לעולם לא מראה
ואומרת שלא אכפת לה אבל כל הזמן בוכה
וחושבת שהיא חכמה אבל מעתיקה במבחנים
ויודעת מה היא רוצה אבל לא מקדמת עניינים

ובאמת באמת שנמאס לה לבכות
אבל לתסכול לא ממש אכפת
והיא רוצה לשכוח או לסלוח לפחות
אבל אין סימפטיה אפילו לא כמעט

והיא חזקה מאד אך מלאת סדקים
ורעה מאד אך מגנה על חלשים
ולא אכפת לה ממנו אך רק המצפון...
ואף פעם לא משקרת.. רק מכופפת את הנתון

ולעולם לא תגנוב אך לוקחת יותר מהמגיע
לא עושה כלום בנידון אבל היא עוד תגיע

וכתבת על עצמה בגוף שלישי
כי לא יכולה או רצה להתמודד עם האמת
ואני כותבת כך על עצמי
כדי לשטות בלב השורט

יושבת ליד המדורה
וזורקת הכול לאש
את כל האהבות, האכזבות
הפחדים, התקוות
יושבת ליד המדורה
אני שלא רוצה עכשיו להיות אני
אני המוותרת
שורפת את כל החלומות
מנסה להיפטר מהזיכרונות
שכואבים כל כך
ושורטים לי את הלב
הוא יושב מדמם
ומסרב לעזוב
כי מהותו של הלב היא לאהוב
אבל אני כבר לא רוצה להכאיב
וכמו מזוכיסט אוהב הוא שוב ושוב
נשבר ומתרסק, נותר כאוב
אז אני שורפת
כדי שלא תהיה סיבה
וזה מספיק
עד שהלב יתאכזב בפעם הבאה

וככה גם כשאתה מקובץ ועלוב קטן וחלש אתה עדין מצליח במין קרירות מוחשית שכזו לחדור לליבי ולא לתת לו להזרים את הדם ללשון
ואת גם כשהוא ככה אחרי שנים של שיתוף את לא מחיכת חס וחלילה אבל את לא מפגינה טיפת רגש
ואתם כן שניכם שבמין סימפוניה מוזרה מגמגמים וממצמצים כרגיל בהרמוניה מעצבנת..
ואתה שדוקא ממך ציפיתי ליותר אבל גם אתה נסחף לתוך המערבולת הזו של חוסר הרגשטת והנימוסים המוגזמים
וההיא שסיפרה שבלויה ההיא אף אחד לא בכה אז אני בכיתי בכיתי עליו כי אני היחידה... אולי דוקא בגלל שאני לא מכירה
ובמין אנוכיות ילדותית את עשית את זה פרנציפ מטומטם ופרובוקטבי!

התלבטתי סגרתי פתחתי              

מה עושים??

זה גדול עלי

הכל!

 

מה פתאום 

זה קטן עלי

הכל! 

 

מה אני צריכה לעשות??

 

       שתיקה     

מה כבר ביקשתי?

 

 

 

קצת הצלחה

קצת מנוחה

קצת הפסקה

קצת..

קצת באמת שקצת

 

סומכת עליך!

 

את בטוח תיתן..

 

 

 

 

 

 

                                                             נכון?
 

ופתאום נדלק עליה אור.

פתאום כולם ראו אותה,

רוכנת מעל פיסת העץ

מביטה אל מימי האוקיינוס השחורים והאדירים תחתיה

הרבה בסקרנות, ואת הפחד האיום

כבר כמעט ולא ניתן לראות.

מסיטה קבוצת שיער אל מאחורי האוזן

מזמזמת לעצמה שיר ישן נושן

שמהדהד עצמו עד אין קץ על פני המים הקרירים והשקטים

מתעלמים מהסופה המתקרבת

מי יודע אם תישאר על פיסת העץ הזו בסופה.

מצד שני כבר עברה כל כך הרבה סופות..

 

פתאום כולם ראו את הילדה הזו

העדינה והקטנה

המתפללת והמקווה

המחוספסת והחזקה

יודעת שתישאר כאן לנצח.

מפחדת כל הזמן ליפול ואף אחד לא יודע

 

היא הרימה את מבטה, מופתעת מהאור

לא רגילה שמשהו קורה בעולם השקט והחשוך שלה.

היא חייכה, חיוך קטן,

בעוד רגע יחזור החושך המוגן והמאיים.

 

אבל לרגע קט, פתאום

נגה עליה אור

פתאום היא באמת קיימת

אולי היא בעצם לא כל כך לבד?

אתמול הייתי שם.

ליד המכונת מוות הזו.

בתחנה ההיא..

עם הרכבת.

שאכלה אותך.

מרצון(?)

 

כשהודיעו 

שמישהי התאבדה.

הלם.

הלב נישבר,

התרסק עוד יותר.

קפיצה קטנה אחת,

קטלה חיים שלמים.

 

מה איתך?

שכחת את אבא השבור?

שכחת שאיבדתם,

לפני לא מעט זמן,

עוד אחות,ואמא?..

 

קראו לו,

לזהות את הגופה.

והוא נשנק

ובמבט מבוייש 

אישר.

כן.

זאת נעמי.

נעמי שלי.

 

ראו על העיניים,

כאב של שנים.

כאב שלך

שלא שיתפת

ולא חלקת עם אף אחד.

חיית לך חיים,

מלאים בשדים

ורצונות של מוות.

אולי,

לא היו לך חיים?..

 

החיוכים המהממים שלך,

שהוצאת לעולם,

כניראה שלא היו אמיתיים.

רצית שיהיה לנו טוב.

אז חייכת

חיוך שובה.

חיוך מוזר

עם טיפה סודיות.

לא חשבנו 

שהסוד הזה כ"כ נורא.

אין צבע ואין שמיים,
ירח כבר לא בולט בין כוכבים.
הזוהר של הלילה פג,
יש רק אורות מלאכותיים.
לרקוד בגשם עם כל העוצמה,
להרגיש שאני קיימת
ואז כשהשמש נסגרת,
לקום לרגע-
לקלף בלהט את המסכות
משנינו
כדי שהחושך
אט אט
למטה ירד,
שאוכל לקרוס בלי קול,
עם הבטחה שאני קיימת
שבורה
בחיבוק שלך לנצח.

את

 

פשוט שקופה

שקופה ככדור בדולח

 

והוא שקוף כמו טיפת גשם קרה

 

 

את חמה כמו אש, כמו השמש

והוא הירח, ובכלל לא נחבא

 

 

את חיבקת אדם חצי מת

והכרת את המוות מקרוב

את חווית פרידות 

 

והוא פרידות ופרידות ופרידות

ואיני יודעת מה נסיונו עם המוות

 

כי על מוות לא מדברים

רק על דברים טובים

 

את מופרעת וחסרת רסן

ועדיין יודעת לעצור

והוא יודע לעצור וכשרוצה להיות חסר רסן

ישתה אלכוהול

 

ואת והוא לא תהיו ביחד

כי השמש והירח זו מריבה ניצחת

כשהשמש שוקעת הירח מאיר

 

 

 

כשאת זוכרת הוא שוכח

וכשאת שוכחת הוא זוכר

 

וכששתינו רצינו לשכוח

לא הלך לנו בכח

 

ולזרוק ולברוח

ולצעוק בלי מח

 

ולשכוח

(רק טרם אקדים ואומר, כי לא זכורני שיר כה שלם ומוגמר, החופף בשלמות לכאבי, מי יתן ויביא מזור לליבי)

 

עד מתי תחזוני על דווי

מי יתן לי חפצי, ולוואי

חלום עור צח מתאדה עולה,

לא אלי?

 

אל תראני שחרחורת

ששזפני זיווך

ובעטייה של סחרחורת,

לעיניי חום עורך

 

ושפתיך, שושנים

או שמא כמים עת ליל?

לא אדע עד תשקני

שאת צרות למולך תתגולל

 

אזי תמזוג השכר

ותסמקנה פני, לא מכעוס

וראשי יהתל בי, סחרחר

ללא תלות בגודל הכוס

 

ליבי חצוי לו לשניים

אנא, עור!

ואני לי לועסת בינתיים

נשיקות חמות מהתנור

רָצִיתִי עַצְמִי לְהַבִּיעַ,
אָז פָּתַחְתִּי אֶת פִּי וְנִמְצֵאתִי
פּוֹלֵט וְסוֹגֵר.
דִּבַּרְתִּי עָלַי- שׁוּב וָשׁוּב,
אַף שֶׁנִּסִּיתִי אוֹתִי לְדַבֵּר.
גּוֹדֵר הַגְדָּרוֹת וְכוֹלֵא בְּתֵבוֹת,
קַו לָקָו, תָּו לְתָו-
לְתֵבָה לְשׁוּרָה לְשִׁירָה.
וְחַשְׁתִּי מְתֻסְכָּל, וְשׁוּב
רָצִיתִי לְסַפֵּר-
אַךְ נִמְצֵאתִי סוֹפֵר מִלּוֹתַי בְּדִקְדּוּק וְאוּלַי
אִם אֶפְסַח בַּשּׁוּרוֹת
אַגִּיעַ לָעִקָּר.

[אִם אֲנִי אֲנִי כִּי אֲנִי אֲנִי אֲנִי לְבַד. ]

'מתוק מחליא.
כן, זה מה שזה- ריח מתוק מחליא'
הרף עין של סיפוק עבר במוחי, לפני ששב הוא לקלוט בחלחלה את גועל הנפש שנגלה למולי.
ערימות סרוחות של כלי אוכל שונים היו מונחות על המדפים שבחדר הקטנטן.
'מי לעזאזל מסדר בקפידה כלים מלוכלכים על מדפים?' הרהרתי.
אחרי רגע ארוך פסעתי בגועל אל תוך החדר על קצות האצבעות, צעדים ארוכים ככל היותר על הרצפה המטונפת (או מה שנקרא בעגה המקצועית- "לצמצם מגע") תוך שאני מנפנף בידי סביב ראשי להבריח את הברחשים,
שבטח אני הראשון שהפרעתי לסעודת השאריות שלהם מזה זמן רב.
"שאול!" (במלעיל) קראתי בלי לסובב את ראשי "אתה בטוח שזה כאן?"
"כן, כן. זה בדוק שם, תחפש באחד המדפים למעלה" ענה לי קול מעט מרוחק מהמטבח התעשייתי והנטוש שמאחורי.
הרמתי את עיני וסקרתי את המדפים העליונים, תוך שאני מסנן אי אלו מילים בגנות השגעונות המטופשים של שאול. המדפים העליונים היו מלאים בעיקר במגשי מתכת במגוון צורות וגדלים, כולם מטונפים ומזמינים כמעט כמו צפרדעי אשפה במאה שערים. עקמתי את אפי והזזתי בקצה הציפורניים כמה מהערימות, כדי שאוכל להציץ מאחוריהן. את הזוועות שהיו שם אני אחסוך מכם, אבל המחברת ששאול חיפש בהחלט לא היתה בינהן.
"תשמע, זה לא כאן" קראתי שוב.
שמעתי צעדים מתקרבים. "מה זאת אומרת לא כאן? חיפשת למעלה?" ענה לי שאול מפתח החדר.
"פיייי, שכחתי כמה מסריח כאן.." המשיך בפרצוף חמוץ וניגש לחפש בין המדפים בלי לחכות לתשובה. "אין, חיפשתי אחי" אמרתי.
"זה חייב להיות כאן..." שב ומלמל תוך שהוא נובר בין הכלים.
יש לציין שהוא היה הרבה יותר נועז ואמיץ ממני, אבל גם מאמציו לא נשאו פרי ויצאנו חזרה אל המטבח בידיים ריקות. הוא נאנח קלות, הרים שקית סופר אחת מלאה בקבוקים לפקדון שאסף מרחבי המטבח והושיט לי את השניה. נטלתי אותה ויצאנו בשתיקה דרך הדלת האחורית אל אוויר הלילה הצונן.
התיישבנו על אחד הספסלים שמחוץ
לאולם האירועים החשוך והדלקתי לעצמי סיגריה.
שאול נשען על ברכיו ובהה בעגמומיות בנקודה עלומה. הוא לא מעשן.
"מה יש במחברת הזאת בכלל?" שאלתי.
"בעקרון זה מחברת סיכומים של החומר באלקטרוניקה.."
"מה אכפת לך כבר מאלקטרוניקה?" נכנסתי בדבריו.
"לא אכפת לי מהסיכומים" הוא ענה. " פשוט כתבתי שם מתישהו ששיעמם לי סיפורון על איזה שני חבר'ה.."
"וואלה. וכמה הוא חשוב הסיפורון הזה?" שאלתי.
שתיקה. "האמת שלא חשוב" ענה לבסוף.
"טוב.. אז מה הקטע? יש פאנץ' לסיפור?"
שוב שתיקה.
"לא".

כל מה שרציתי לומר כבר לא משנה וכל מה שאומר לא יכבה את הסיוט