פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 262)

חברת כוכב אלומיניום פתחה אתר חדשות חדש

יש שם חדשות מעולם האלומיניום

מוזמנים לראות

דף הבית

- אל תלכי. אל תלכי!

- אני חייבת ללכת. חייבת.

- בבקשה..

- שלום.

 

היא יוצאת בסערה, טורקת את הדלת.

 

הוא נשאר שוב מאחור. עייף. עצוב.

 

לאן את הולכת? שאל אותה פעם. לאן את הולכת בסערה כזו?

 

הולכת. ענתה לו. פשוט הולכת.

 

את מנסה להתחמק?

 

לא. ממש לא. אני באמת פשוט הולכת. הולכת כמו שֶׁדָה. אף אחד בעולם לא יכול להשיג אותי. הולכת במהירות, הראש זקוף, העיניים משירות מבט, הגוף פועל בתיאום מושלם, הרגליים מתקתקות על המדרכה בקצב, כמו מכונה משומנת בלי נשמה. פחד לפגוש אותי ככה.

 

הוא מביט בה, כולו קשב.

 

לאט לאט, המחשבות מתחילות לרוץ. אני מגבירה קצב, לעמוד בקצב שלהן. לא רואה שום דבר סביבי, לא שומעת. מרוכזת כל כולי במחשבות, כמעט קורסת תחתן. הן מכאיבות לי, המחשבות, מכאיבות נורא..

 

הוא שותק. הוא יודע. הוא רואה את המחשבות האלו מתרוצצות לה אלף פעמים בראש, הוא רואה את צרחות הכאב עומדות על שפתיה. והוא רוצה לומר לה: תצרחי! אני כאן! כולי מקשיב. רק תוציאי.

 

אבל הוא לא אומר.

 

ואני הולכת מהר כל כך, היא ממשיכה, עד שנהיה לי חם. נהיה לי חם.. היא מחייכת חיוך נבוך, פתאום אני חוזרת להרגיש את הגוף שלי. אני שמה לב אליו. אני מאיטה קצב. המחשבות הופכות אותי לכבדה, עייפה, כמעט מיואשת.

 

אני מוצאת איזה ספסל. ספסל בצד, בפינה, משקיף ישר אל השמיים החשוכים. אני מתיישבת, עייפה, חם לי, כואב לי. כאן באות המחשבות הכבדות באמת. הדמעות מתחילות לעלות.. היא דומעת בעצמה. והוא ממשיך להקשיב.

 

אני חושבת לעצמי כמה אני עייפה. כמה אני לבד, כמה אני מתגעגעת. אני מסתכלת על הכוכבים, מדברת עם אלוקים.. מנסה למצוא לי דרך. חריץ אור קטן שיסמן לי איפה הפתח. לאן להמשיך מכאן. אני כבר התייאשתי..

 

היא משתתקת.

 

ואז? הוא שואל בקול קטן, מתלבט.

 

ואז.. אני לא יודעת מה ואז. אני יושבת שם המון זמן, בלי שעון, בלי זמן, בלי אנשים. רק אני, השמיים והדמעות. עד שאיכשהו הסערה נרגעת.. אני מצליחה שוב לנשום. מתלבטת אם לקום וללכת, אולי להישאר. אולי לתת לחושך הזה לבלוע אותי. אבל אני יודעת שהוא לא יבלע, ואין לי מושג מה השעה ואני לא רוצה לשבת ככה עד הבוקר. וגם קצת נרגעתי, בכיתי את שהייתי צריכה לבכות, יש מקום לצבור שוב דמעות עד הפעם הבאה. אז אני קמה, פוסעת לי לאיטי, ניגוד גמור למפלצת הממוכנת שהייתי קודם. פתאום מסוגלת לחשוב על דברים אחרים.. רגועה יותר. לפעמים צוחקת. וחוזרת..

 

לאן חוזרת?

 

הביתה. אליך. אל החיים הרגילים. אל האדם שבי, קצת אל האמונה..

 

מה יאמר לה. מה הוא כבר יכול לומר.

 

הוא רוצה לצרוח לה, לא מבין למה היא צריכה לחזור אליו. למה אליו היא לא בורחת?

 

פעם, בימי הדייטים העליזים, הם יצאו יחד למדבר. ושם, אחרי טיפוס חסר נשימה על ראשו של צוק גבוהה וסלעי, כשלרגליהם ואדי צחיח ומהמם ביופיו, ולראשיהם שמיים כחולים ונקיים ונשר אחד דואה, היא אמרה לו: "אם אסכים להתחתן איתך יום אחד, זה יהיה כי אני יודעת שתהיה איתי בסערות שלי. אני יודעת שפשוט תשב שם ותשתוק. תאהב אותי, תהיה איתי, ותנחם אותי בשתיקה שלך יותר מבכל דיבור נחמה של כל האנשים האחרים. אם אני אתחתן איתך אי פעם, זה יהיה בגלל זה".

 

הוא צחק עליה קצת, קיבל את המחמאה בציניות האופיינית וידע שזה נכון.

 

אם תשאלו אותו, הוא כבר החליט אז להתחתן איתה, והיתה לו הרבה יותר מסיבה אחת להחלטה הזו. הוא אהב אותה, אהב אותה אהבת נפש, לא ידע אם הוא ראוי לה בכלל, אבל לפחות ידע שבסערות יוכל להיות איתה, לאהוב אותה, ולשתוק.

 

איפה הוא ואיפה ימי הדייטים העליזים.. ולמה היא לא בורחת אליו. למה.

 

למה הוא לא רודף אחריה? פתאום צצה המחשבה בראשו. למה הוא נותן לה לברוח?

 

הוא לא צריך לומר שום דבר. רק להיות שם, לאהוב אותה ולשתוק.

 

בהחלטה של רגע הוא קם, פותח את דלת הבית בסערה, ויוצא בעקבותיה. לאן היא הלכה? לאן היא יכולה ללכת בכלל? הוא מתחיל ללכת. מהר, מהר, הוא אומר לעצמו. קצב של מכונה. מי יודע איפה היא עכשיו..

 

למצוא ספסל. למצוא ספסל מבודד מול שמים חשוכים, שעליו יושבת אישה אחת יפה, עצובה-עצובה. למצוא ופשוט לשבת לידה.

הוא הולך, כל גופו ממוקד. הראש זקוף, העיניים משירות מבט, הגוף פועל בתיאום מושלם, הרגליים מתקתקות על המדרכה בקצב, כמו מכונה משומנת. איפה היא, איפה היא, איפה היא..

 

הנה!

 

הוא נעצר בבת אחת.

 

צללית בודדה יושבת על ספסל בודד, שקט גמור מסביב, הלבד שלה מכה בו בכל העוצמה. כמה לבד בילדה אחת. הוא תמיד שם בשבילה, הוא אוהב אותה, הוא נותן לה הכל והיא נותנת לו אין סוף בחזרה, אבל בסוף היא תמיד לבד. זאב בודד תמיד נשאר זאב בודד.

 

הוא נעמד מאחוריה בשקט. דמעות זולגות על לחייה, הוא לא מנגב אותן. רק עומד שם. יד מונחת על כתפה.

 

היא מסתובבת בבהלה, מוחה דמעות.

 

אה!

 

אה, זה אתה. היא אומרת בשקט.

 

כן, זה אני. הוא לוחש.

 

הם שותקים. ידה מטפסת ומלטפת את ידו שעל כתפה.

.

ושוב נמרחת מעלי

איזו עננה שחורה דביקה

לוקחת אותי בדרכה

מטה

 

משאירה קולות וצבעים

בחוץ

אוטמת את ליבי

חורצת בכאב דמי

 והוא

 

לחוץ

בין קירות בטון

אפורים

 

אני אשן

זה יעבור

מתחת לשמיכה

הכל ורוד

 

אף אחד לא צועק

שום דבר לא כואב

לא רצים

לא דוחפים

לא מנסים

לא

 

רק כוחותי בוכים

רוצים לחיות

רוצים

 

ואני אותם משתיקה

מהסה

גם כאן אין לי מנוחה.

 

ואז בעוצמות נפש אדירים

אקח חרב, ולפיד אש

חיוך מזוייף על הפנים

ושיר שמתמרד

 

דווקא כן.

 

מה תתנו לי בתמורה 

שואלת היא מתחת לשמיכה

יום מלא אכזבות

ועייפות אחת גדולה?

 

'גבורה'

עונה אני לה במדי הלוחמת

ועל ברק חרבי משתקף 

חיוך קטן

אמיתי.

(אזהרה: חיים)

אח של אריאל נקבר בבגדים.

לפעמים אריאל שוקל לפתוח את הדייטים שלו ככה. שלום, מוריה? נעים להכיר, אריאל, אח שלי נקבר בבגדים. אולי זה יעבוד לו טוב יותר. הוא לא יודע.

אריאל מסובב את כוס הקפה שלו בעגמומיות ומרים את ראשו כשהדלת נפתחת. יאיר. אברך משיעור ג'. הוא מוריד חזרה. יאיר ניגש אל עמדת הקפה, מכין לעצמו בכוס נייר מרוטה ומנגן חרישית, אריאל לא מרים את הראש עד שהוא יוצא ושוב משתורר שקט במטבחון הקטן.

די, נמאס לאריאל. בזמנים כאלה הוא חושב על כך שמתישהו זה יעבור, הוא ימצא אבדתו, יחבק אותה ויגיד, בך התעודדתי, אבל כרגע אפור לו וענני סערה חגים מעל ראשו במסוכנות יתרה. הוא הופך את הפלאפון שלו בתנועה סיבובית, ושוב, יודע שהוא לא יקבל הודעה ממנה. לא עוד.

הכל נראה מבטיח, היתה בינהם משיכה, היא העריכה אותו על שקידתו והוא העריך אותה על הנכונות והמסירות, כשהם דברו השיחה קלחה וכשהם שתקו... אז הם דברו באמת, והניצוץ שהיה להודיה בעיניים הלך והתחזק. אריאל היה חוזר באורות מהמחשבה על כך שאולי זאת מי שעתידה להיות אשתו.

ואז היא שאלה. תגיד, אריאל, מזמן רציתי לשאול אותך, אתה דביר, נכון? אריאל הנהן, תוהה לאן זה מתקדם. היא לא הולכת לבקש ממנו לשנות שם משפח-

דביר דביר? אממ, זאת אומרת, אתה קשור ליצחק דביר?

בום. הלב של אריאל דופק כל כך חזק שהוא מתפלא שהודיה לא שומעת. כן, הוא עונה חלושות. אח שלי. אח שלי, קולו מתחזק. אח שלי, הכי אח שלי שבעולם.

הודיה שותקת, והשתיקה הזאת כבדה עליו. היא מביטה בו והוא מוריד את הראש, קצת נבוך, קצת פגוע. היא לא מבינה? דווקא אמרו שבנות מבינות ברגשות. הודיה מדברת, סליחה אם הצפתי נושא כאוב. ואריאל רוצה לומר, מה זה הצפתי, זה תמיד איתי, מה זה כאוב, זה אח שלי, זה מי שהלכתי אחריו בהערצה ולמדתי איתו וצחקתי איתו ושמחתי איתו והייתי, הייתי איתו. ומאז שהוא לא כאן אני מתגעגע ונבלע בגעגוע ובכאב ובלילה אני חושב שמה אם הוא היה כאן ואיך אני אתחתן בלעדיו ולמה החיוך שלו נשאר רק בתמונות, ולבד לי, ויש לי בלב ליד החור של הצלע עוד חור, שלא יוכל להתמלא, ו חיים אבל לא למדתי בבא קמא מאז כי איך אפשר. אבל אריאל שותק ואז אומר, זה בסדר, והודיה אומרת, טוב, אז, איפה היינו, ואריאל רוצה להזדעק.

כשהדלת נפתחת שוב ונתנאל נכנס, אריאל כבר מזמן סיים את כוס הקפה שלו ומעך אותה, כאילו היה בזה כדי לכסות על חלק מהכאב. נתנאל מעיר לו בחיוך, שרקיסט, הא? ואריאל מחייך קצת ושוב משפיל מבט. הוא חש שנתנאל התיישב לידו רק כאשר הוא התחיל לדבר, ושעה וחצי אחר כך כשהוא יצא לשיעור כללי היה קצת יותר רגוע.

רק קצת.   
 

היא עמדה על במה
מוקפת אורות
אבל בעיניים
שם ראיתי חושך

אנחנו מחפשים עניין.

 

דברים שיסיחו את דעתנו מהמציאות וממה שהיא כוללת,

מהסוף,

וממה שלעולם לא נוכל להיות.

שלושה גברים יושבים על ספסל בתחנת אוטובוס חשוכה
הראשון מתגעגע הביתה
השני קם היום עם חום
39.7 מעלות
לשלישי יש היום יום הולדת
הוא בן 29 ועוד לא יודע מה הוא רוצה לעשות
כשיהיה גדול

יש פה יותר מידי מאיתנו
את יודעת
מחר נזמין אוכל סיני הביתה
נשב על הספה ונסתכל
איך הגשם שובר לנו את הגרניום
האדום
גרביים חומות עם חור בעקב
נזרוק אותנו לפח האשפה
שקית קניות מלפני שבועיים
קוטג' מעלה עובש על השולחן בסלון
הריח החמוץ שלנו

הם לא מסתכלים אחד על השני
שלושה כלואים בתוך עצמם
הראשון שמתגעגע
השני עם חום
אולי יזמין תור לרופא, אולי לא
השלישי רוצה לטוס לפנמה
מכונית של הדואר מתיזה מי שלולית עייפה על חתול רחוב עקשן

מחר ניסע לאימא שלך
נספר לה
בינתיים נשב כאן על הספה ונאכל מתוך הקופסאות
מזון חתולים מפוזר על השטיח
הכלב מהקומה החמישית מלקק את עצמו בתיעוב

קו 25 למרכז העיר
השלישי מעסה את כפות ידיו
עבודות סמינריוניות עפות באוויר כמו
פתיתי שלג
כבר 40 שנה לא ירד שלג בתל אביב
החתול מבקש רחמים מהזקנה של היונים
פירורי לחם מאתמול

נלך לישון מכורבלים
בתוך שמיכת נוצות ענקית עם ריח סגול
של מכבסה
תספרי לי איך כשהיית קטנה
והכלב מהקומה החמישית
ינבח על איש המשלוחים
נבקש לחלום על תאילנד
נקנה מגפיים חדשים
מישהו למטה
צועק על רחלי אחת שתוריד אליו את המפתחות

אוטובוס.

חיילת
בסוודר ירוק
דהוי.

אני
במעיל ירוק
מבהיק.

וואסח גשום.

הַכְּלוּב הַזֶּה
קָטָן
מְגּוּפִי שֶׁלִּי

והיינו שרים יחד,
האמנו.
גם בחושך שעטף את כולנו
בין הבירות
לסיגריה
בסמטאות מלוכלכות
בכו שם
נשמות.

אני קשור בציציות
ראשי וגופי
אל קרנות המזבח
כמו חבל הצלה-
לעת מצוא, לצרה
לצירים
לחבלי לידה.

הלב לרגעים
נאחז בסבך, כמו אייל בפני המזבח.
לרגעים אחוז בחבל טבור
לטבור העולם,
כתינוק ברחם הרך.

בְּמָקוֹם כָּזֶה
מַה נוֹתָר לִי עוֹד
לְהֵאָחֵז בּוֹ

(טִפַּת אֲמוּנָה
עֲכוּרָה)

בְּשִׁגָּעוֹן כָּזֶה
שֶׁל אַבָּא שׁוֹתֵק
וּפֶרֶא עוֹלָם

הִסְתַּחְרְרוּת הֶחָלָל
הַפְּנִימִי:
שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל רֶגֶשׁ
מוּל גַּדְלוּת הָאָדָם
הָאַפְסִי.

אֵין לָךְ בּוּשָׁה- בּוֹגֶדֶת שֶׁכְּמוֹתֵךְ,
אֵשֶׁת זְנוּנִים.
אֲפִלּוּ אֶת הַסֵּבֶל הַתְּהוֹמִי
שֶׁל חֲדְלוּת קִיּוּמִי
אַתְּ מְטַמֵּאת וּמַשְׁחִיתָה
בְּחִצַּיִךְ הַשְּׁנוּנִים.

עוֹדֶנִּי מְדַמֵּם, וְאַתְּ
שָׂשָׂהּ אֵילֵי צַיִד בְּרֶגֶשׁ חַיָּתִי-
מִתְגַּנֶּבֶת וּפֻלַּחַתְּ אֶת לִבִּי בְּסַכִּינִים.
סַכִּינֵי הַנִּתּוּחִים- הַדִּקְדּוּקִים, הַנִּסּוּחִים.

הַנִּיחִי לִי בְּשֶׁקֶט.
הַנִּיחִי לְלַקֵּק אֶת פְּצָעַי הַפְּתוּחִים-
לִטְעֹם אוֹתָם עַד תֹּם.
הַפְסִיקִי לְשַׂרְטֵט אוֹתִי בְּדָם,
לִשְׁטֹחַ עַל שֻׁלְחָן, עֶרְיָה וְעֵרוֹם.

אמת אין עלי

לו טיפה רחמים.

נשמה שהיא מרכבה

ליאוש דוהרת

פרא אל הרי חושך.

דרך שלימה תורות

אור

וחוטי

תקווה

נשרפים,

סוף ידוע

בחורה טובה

צריכה לשתוק

מבינים?

 

רוב הבחורות הטובות

שתדעו

באמת טובות

רק שתמיד יש להן איזה

סוד

איזו נקודת תורפה

 

כל בחורה טובה

מכירה

אותן

 

ישויות

עוטופות בגופים של בחורות

רזות, נמוכות, שמנות וגבוהות

ישויות

שבקצוותם

מונח ראש

בהיר, מתולתל, כהה או חלק

בעיניים

של הישויות

רואים את המוח שלהן

 

רואים

מוח קודר

רואים רוח רעה

רואים טוב

פה שאוהב לשיר

רואים חיוך

שומעים מילים טובות

רואים כאב

מרגישים

נורמלים

 

בחורות טובות

אוהבות

ישויות עטופות

בגופים של בחורות טובות

בדיוק כמוהן

 

לפעמים

מרוב אהבה

הבחורות הטובות

מסגירות לישויות

את נקודות התורפה שלהן

את הסוד

 

לפעמים

גם לא מרוב אהבה

לפעמים

סתם כי כבר כואב 

לשמור בבטן

 

 

 

ואז

בשלב מסויים

במוקדם או במאוחר

 

אחת הישויות

פתאום

מתפשטת בנוכחותן

מסירה

גוף יפה של בחורה

שמנה, נמוכה, רזה או גבוהה

תולשת 

ראש יפה או מכוער

פיאה מתולתלת או חלקה

מוציאה בזהירות

עיניים שרואים דרכן חושך או אור

מוח חכם או טיפש

 

ומתחת להכל

מסתתרת יישות חמקמקה

לא רעה

ולא טובה

 

גם רעה

וגם טובה

 

והבחורה הטובה

מסתכלת

מחפשת עיניים

ראש

או רגל

 

ולא יודעת

שבזה הרגע ממש

עומדת מולה בחורה טובה

מסתכלת בה

ומחפשת עיניים

ראש

או רגל

 

ורואה רק יישות חמקמקה

 

לא רעה

ולא טובה

 

גם רעה

וגם טובה

 

ומפטירה לעצמה בשקט

הנה

אני שוב לבד

 

 

 

זרוק.
כמו איזה עטיפה של ארטיק שילד לא מחונך אכל.
וזרק. והיא מתגלגלת, העטיפה. מתגלגלת ונדרכת, ונרמסת ונבעטת. ומתפוררת. ובוכה.
בוכה, דמעות מדם, אדום. שאריות של ארטיק בטעם תות שמזכירות לה את החיים של לפני שהיא נהייתה סתם עטיפה. עטיפה לשום דבר. לאפס.
אפס. זרוק.
כמו איזה כדור שתינוק השליך מקומה שביעית לשלוליות שורצות מקקים. מאיגרא רמא, לבור עמוק. עמוק כמו כל המילים המנותקות שרק ינסו לתאר את עוצמת גלות הנפש. ואף פעם לא יגעו באמת, ואף פעם לא יהיו באמת. הכאב החד המשתק.
של הנשמה.

בדור שהגוף כבר נח בארץ אבות.
היא מתעצמת, ושורפת לאין שיעור.
גלות הנפש.

(זרוק. לא עזוב, רק נזרק כמו חץ למטרה.
וזה מטלטל, ושורף ולא יציב.

ומתוק. וממלא ושלם ומשלים. ומתוקן ונכון. ואמת.)

כשאת הלכת, בשבילים ההם, ברחובות,

כתבתי לך מכתב - עטפתי בסרט כלולות,

כשאת הלכת - לשחק עם הזמן בלחכות,

נשבעתי שאנגן, שתחזרי לכאן - בנעימות.

 

ספקתי ידיים הבטתי לשמיים, 

ראיתי כנפיים בבין הערביים,

הן היו גדולות, ארוכות,

היה להן צורה של לבבות,

תוך כדי גם שמעתי קולות,

של הניגון ההוא שניגנו -

ליד הלהבות,

שהמבט היה מלא באהבות,

ושהראש חשב בלי מחשבות.

 

והיום כיסיתי קצת את השטויות,

התגנדרתי קצת מטעיות,

וניסיתי לומר לך להיות,

אבל לא בלי בעיות,

כי כשהיו טעיות את היית אשמה,

וכשהיו אכזבות את היית הבלימה,

ושרצית לעלות אני אמרתי לך "תפלי",

וכששמעת קולות אני אמרתי לך "בלי",

 

אז איפה היינו? כי האתמול כבר נגמר,

אמרו לי פעם שלעולם לא מאוחר,

זה היה כשהתייאשתי נשברתי על קרשים,

ואת רצית להתקדם כי הציקו לך היתושים.

 

אז סיימנו סיפור שהוא רק התחלה,

אולי כי יש כוח קסום בסוד המחילה,

אולי כי מדכא לחשוב על לבנות,

כשאני לבד, רק אני, והמון גאיות.

 

 

 

 

 

 

 

כשכמעט נמאס לבכות
והדמעות כמעט יבשו
להעמיד פנים לפחות
כדי שלא כולם ידעו

אבל כמה חומות וכמה סכרים
עוד אוכל לשאת על הכתפים?
ובדיוק בנקודה עם הכי הרבה סדקים
היא תתן לי ברכיה בין הרגליים

ושוב אקום ואבנה את החומות
אנסה לחייך ולהתעלם מהבעיות
אבל היא? היא תצחק לי בפנים ושוב תצחק
כי ממש מצחיק התסכול... פאאקקקקקקק

ונמאס להיות טובה
אף פעם לא לקלל
תקשיבי טוב יא ב* ***ה
הסכר הזה כבר לא נופל!

~11~
"התחנה הראשונה:" אמרה אנה ממקום מושבה, במושב שליד הנהג, "סבתא!"
"סבתא?" שאלה סנואו. "חשבתי שאנחנו צריכות מידע חדש."
"תאמינו או לא," אמרה אנה, "אבל לסבתא יש הרבה מידע שהיא לא סיפרה. היא אמרה לכן פעם מאיפה המשפחה שלה באה? או איך היא הכירה את סבא?"
"טוב…" אמרה מאי, "לא."
"וחוץ מזה," אמרה אנה, "אנחנו לא צריכות סיבה לבקר את סבתא."
"את נשמעת כמו אמא," התבדחה סופי, מה שגרם לה ולאחיותיה לשקוע בשקט עצוב לכמה שניות.
"כולן חגורות מאחורה?" שאל רוקי, שנהג בקרוואן.
"כן." ענתה סנואו.
הן ישבו על ספות, כאלה שהן אמורות גם לישון עליהן.
בקרוואן היו שש ספות, שהיו מיועדות לשינה בלילות ולישיבה בזמן הנסיעה.
חוץ מהספות, היו בקרוואן גם שירותים, מקלחת ומטבחון קטן.
"יצאנו לדרך!" קראה אנה.
רוקי לחץ על הגז, והם התחילו לנסוע.
סנואו הסתכלה בחלון. היא ראתה איך בית היתומים, שהיה הבית שלה בחודשיים האחרונים, הולך ונעלם מעינייה. היא השלימה עם הפרידה מהחברות, היא השלימה עם המסע שלה. עם המסע שאליו תמיד רצתה לצאת. היא השלימה גם עם העובדה שהיא יוצאת עכשיו לחיים חדשים: למגורים בקרוואן נייד, לטיולים ברחבי העולם וגם לגילויים חדשים ומסעירים.
*****
"זהו זה, בנות," הכריז רוקי. "הגענו!"
לאחר רבע שעה של נסיעה שקטה שנתנה יותר מדי זמן למחשבות, הם הגיעו לסבתא.
הבית הכפרי מהלבנים האדומות וגג הרעפים נגלה לעיניהם. בית גדול, בסגנון ישן כזה, מהאלה שיש לסבתות.
הבית שבו בילו סנואו ואחיותיה את שנות ילדותן.
סבתא פתחה להן את הדלת. היא הייתה עדיין בפיג'מה הוורודה שלה, כנראה לא ציפתה לאורחים.
"שלום!" קראה סבתא בהפתעה, "מה אתן עושות כאן?"
"מה?" שאלה מאי וציחקקה מעט, "אנחנו צריכות סיבה טובה כדי לבקר את סבתא שלנו?"
"את בהחלט צודקת," אמרה סבתא. "בואו, שבו."
היא ערכה מהר את השולחן.
היא נראתה מופתעת ושמחה בעת ובעונה אחת.
היא לא ידעה שאנה יצרה קשר עם האחיות הקטנות שלה.
בעצם, עכשיו כשהיא חושבת על זה, נראה לה שאנה הזכירה משהו בקשר לזה במפגש האחרון.
לדעתה, היא עצמה אפילו עודדה את אנה לעשות את זה.
"האמת," אמרה סבתא, "לא ממש ציפיתי לאורחים. אבל אין דבר, אני כבר אכין לכן משהו. מה אתן רוצות?"
"שניצל יהיה נחמד." אמרה מאי.
"אין בעיה." אמרה סבתא וניגשה להתחיל במלאכה.
"האמת, סבתא," אנה משכה כיסא והתיישבה ליד השולחן, "קיווינו שתוכלי קצת לספר לנו על העבר של המשפחה."
"העבר של המשפחה…" הרהרה סבתא תוך כדי שהעמידה את המחבת על האש, "בואו נראה…"
בינתיים כולם כבר התיישבו ליד השולחן, והשניצל במחבת העלה ריח של שישי אחר-הצהריים.
"אני מניחה שאנה כבר סיפרה לכן קצת על העבר של אבא שלכן." פנתה סבתא לסנואו, מאי וסופי.
"אז אני אספר לכן משהו שאפילו אבא שלכן לא ידע." אמרה סבתא.
"משהו שאבא לא ידע?" שילבה אנה ידיים. "זה הולך להיות מעניין…"
"כן," אמרה סבתא, והגישה לשולחן צלחת מלאה בשניצלים. "בעצם, אף פעם לא סיפרתי לכן מאיפה המשפחה שלכן באה."
הם התמקמו בנוחות בכיסאותיהם והחלו לאכול, הם ידעו שזה הולך להיות סיפור מאוד מעניין.
"טוב,עמוק בתוך יער  נאליבּוֹקישוכן זה שנים שבט מכשפים עתיק. הם חיים במערות שחצבו לעצמם במרוצת השנים. אני וסבא שלכן בני השבט הזה."
"מה, סבתא?" שאלה סופי בעודה בולעת עוד חתיכת שניצל, "את ממש מכשפת? כזאת שהופכת אנשים לצפרדע?"
"הו, לא!" צחקה סבתא, "לא כאלה מכשפים. ואני הרבה זמן לא עשיתי כשף, אז כנראה איבדתי את הכוחות שלי."
היא השתתקה לרגע, ואז התעשתה והמשיכה את הסיפור.
"אז," המשיכה, "כשאני וסבא שלכן התחתנו, החלטנו שאנחנו רוצים לצאת אל העיר הגדולה, ולא להיות פרימיטיבים ולגור בתוך מערה למשך שארית חיינו. אתם מבינים? רצינו חיים טובים יותר. אז עברנו לברלין, ושם גם נולדה דודתכן, גלורה. כשגלורה הייתה בת שלוש, סבא שלכן קיבל עבודה טובה בניו-יורק. אז עברנו למנהטן כדי שהוא יהיה קרוב לעבודה שלו ושם נולד אביכן, קרלוס."
"ולא כעסו עליכם שעזבתם את השבט?" שאלה סנואו.
"לא," ענתה סבתא, "אנחנו ביקרנו שם כמעט כל שנה, בעיקר בחגים."
"כשאבא שלכן גדל," המשיכה סבתא, "הוא התחתן עם רוקסנה, אמא של אנה, וכמובן הם הולידו את אנה. ובעקבות כך…" היא היססה לרגע, "הם סוג של הדירו אותו מהשבט."
"למה?" שאלה אנה, שהייתה מופתעת מפיסת המידע החדשה.
"כי רוקסנה לא הייתה מכשפה, והחוק של השבט אסר להתחתן עם לא-מכשפה, ומי שעשה זאת, עונשו נידוי."
"לא היה לי מושג…" מילמלה אנה כשרוקי הניח זרועה מנחמת על שכמה.
"אז בעקבות לחצים מהשבט, וגם בגלל שלא רצה להתנתק מהשורשים שלו, אבא שלכן התגרש מרוקסנה."
"לי הם תמיד אמרו שהם התגרשו כי הם לא הסתדרו…" אמרה אנה על סף בכי, "אז הם שיקרו לי כל הזמן הזה?"
"טוב, לא בדיוק," אמרה סבתא, והגישה לשולחן עוד צלחת עם שניצלים חמים, "הם באמת רבו, בגלל הנידוי. בסופו של דבר, אבא שלכן חזר לשבט, לאחר שהסירו ממנו את הנידוי. הוא נשא לאישה את שרלוט, אמא שלכן, שהייתה חברה שלו בתקופת התיכון, בתקופה שביקרנו הרבה את השבט. והיא כן הייתה מכשפה. ולאחר שההורים שלכם מתו… טוב, קיבלתי אתכן תחת חסותי, ועברנו לפה, לבלארוס, כדי להיות קרובים ליער. זהו. זה בעצם כל הסיפור."
"וואו," אמרה מאי, "זה מדהים לדעת על המוצא שלי. כלומר, עכשיו אני יודעת מי אני."
"לאן אתם לנסוע עכשיו?" שאלה אותן סבתן, "איך אתן ממשיכות את המסע שלכן?"
"טוב," ענתה לה אנה בלי לחשוב בכלל, "אני מניחה שניסע ליער נאליבּוֹקי, לברר קצת על השבט."
"אני לא יודעת עד כמה זה רעיון טוב." אמרה סנואו.
"למה?" שאלה אותה אנה, "אנחנו צריכות עוד מידע!"
"טוב…" שיפשפה סנואו את עורפה, "אני מניחה שאת די מודרת… כלומר… אמא שלך לא מכשפה. אני לא יודעת איך יקבלו אותך."
"לא חשבתי על זה…" הודתה אנה, והתיישבה על כורסא בסלון, "אז מה נעשה עכשיו?"
"לכו." פקדה סבתן, "יהיה בסדר, אני מבטיחה."
"אבל…" אמרה מאי.
"בלי אבל," אמרה סבתא, "הכל יהיה בסדר."
"טוב, אז ביי." אמרה סנואו.
סבתא נתנה חיבוק זריז לכל אחת מנכדותיה. "בהצלחה." נופפה להן כשיצאו מדירתה, "שמרו על עצמכן."
*****
"זה ממש יער," אמרה אנה ופתחה את דלת הקרוואן. "כדאי שנביא ציוד מתאים."
לאחר כ-4 שעות נסיעה, הגיעו סנואו ואחיותיה אל הכניסה ליער.
"אזהרה:" הקריאה סופי שלט שנתלה בכניסה ליער, "שטח זה חוצה גבולות מדיניים."
"נכון," אמרה אנה. "איך לא חשבנו על זה? יער  נאליבּוֹקימחולק בין פולין לבלארוס."
"באיזה חלק נמצאת המערה של השבט?" שאלה מאי.
"אני מניחה שאפשר לשאול את סבתא." אמרה סנואו, ושלפה את הפלאפון שלה.
"אין פה קליטה…" אמרה סנואו לאחר דקות של שיטוטים באזור.
"אז מה אנחנו עומדים לעשות?" שאלה סופי.
"אני מניחה שפשוט נלך עד שנמצא," אמרה סנואו.
"חכו רגע." אמרה אנה, היא הוציאה מתיקה דף מקווצ'ץ.
"מה זה?" שאלה סופי.
"זו מפה שסבתא הביאה לי כשיצאנו," אמרה אנה ויישרה את הדף. "זו מפה של היער, עם סימון של המערה. ככה נמצא את דרכנו ביער."
רוקי יצא מהקרוואן, כשבידו חמישה תרמילים ארוזים ליציאה.
"ארזת הכל?" שאלה אותו אנה בעודה מחלקת את התרמילים.
"כן." אמר רוקי, "זה הציוד שנצטרך, בהנחה שגם נישאר כאן כמה לילות."
"מעולה," אמרה אנה, ושמה את כתפיות התרמיל הוורוד על שכמה, "יוצאים לדרך!"
"תגידי…" שאלה סנואו את אנה בהיסוס, "את לא חושבת שכדאי שתישארי פה?" אנה תלתה בה מבט תמה, והיא מיהרה להסביר את עצמה. "זאת אומרת, סבתא אמרה שהשבט כעס על אבא שהתחתן עם אמא שלך, שהיא לא מכשפה, והם נידו אותו, אז… אני פשוט תוהה אם הם לא יגרשו אותך משם או משהו כזה."
"אני לא נשארת." היא ענתה נחרצות, "לא משנה מה יקרה, אנחנו ביחד במסע הזה. זה מסע שורשים של אחיות בעקבות ההורים שלהן. אני מבטיחה לך שלא משנה מה יקרה, אני לא אנטוש אתכן. אם אצטרך להישאר בחוץ, אני אחכה לכן בחוץ עד שתסיימו, אל תדאגי."
"אבל אני רוצה שתיכנסי איתנו," אמרה סנואו, "כמו שאת אמרת, זה גם מסע השורשים שלך."
"נכון," הסתייגה אנה, "אבל אם אני אסכן אתכן, אני מעדיפה לחכות לכן בחוץ."
סנואו עדיין לבשה מבט דואג.
"יהיה בסדר," אמרה אנה וחייכה, "אני מבטיחה."