פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 270)

שיר מאלול הקודם (לא נמצא באותו מקום עכשיו ב"ה, אבל אשמח לשמוע תגובות)

 

 

מילותי נאלחו
ואותיותי פרחו
דמעי נהלכו
       עת פנה יום

בשתיקתי אזעק
ודם ליבי דיו
ושירי ימתק
       ואומר מי יתן יום

ברוך הדיין
וטוב ומטיב
זה כמה קראתיו
       יוצר לילה ויום

רחקת ואקראך
הסתרת פניך
אחור שבתי
       יהי חושך היום

שנה הלכה, שנה באה,
ואני שואל: "לאן עוד?"
לאן תיקח אותנו השנה הזאת?
שנת ה'תש"ף?
האם היא באמת תהיה שנה טובה?

 

והתשובה שלי היא כזאת:
אם ננצל כל רגע, ונחיה את החיים,
אז היא תהיה שנה טובה.
אם נשקיע בעצמנו ובאחרים,
אז היא תהיה שנה טובה.
אם נכפר על חטאים,
אז היא תהיה שנה טובה.

 

כל אחד מחליט לעצמו איך תראה השנה שלו.
ואני מאחל לכולכם, ששנת ה'תש"ף,
באמת תהיה שנה טובה.

היית מנותקת. מהכל. לא חיפשת ולא שאלת רק טמנת את הראש בחול. ופתאום זה היכה בך. כמו ברק מחשמל. מנער. מעורר. אש מטורפת העיפה אותך למעלה. כמו קול קורא לך לפתוח. ואת יודעת. מי בדלת.
אל תספרי, אני יודעת. מה היה אחר כך.
הפתח היה ריק. דודך עבר ממך.
יצאת לרחובות. ראיתי אותך מחפשת. והקול לא היה שלך. משהו מטורף עמד בו. הוא טיפס וטיפס ורעד ונפל והתרסק. ועלה שוב. צלול ורך. עד למכה הבאה. ראיתי אותך. ראיתי. את הגעגוע שכבר מזמן נשכח. את השבר שלך. גדול כמו הים. ואי מי שירפא לך. ואת בועטת באבנים מנערת אנשים. אולי ראיתם את שאהבה נפשי. אולי. התחננת. ובכית וצרחת. וקראת אליו. ולא ענה לך.
ומצאו אותך השומרים. על החומות. שהתפתלת וביקשת על נפשך ואהבתך. ונותרת ללא דבר. נשאו את כבודך מעלייך. את כוחותייך האחרונים. ולפני שנגמרת לגמרי עוד העזת לצרוח. לא לוותר. להתעקש. את שהיית סגורה מאחורי אינסוף בריחים ומנעולים. שלא הסכמת מעולם להודות. בגעגוע.
ברגעים האחרונים. נאחזת בשאריות גחלים שעוד נותרו לבעור. ומהמקום הנחות ביותר. ניצלת את המילים האחרונות. לזעוק לכולם. להשביע את בנות ירושלים. אם תמצאו את דודי מה תגידו לו??
מהה??
ואני שמעתי בין המילים. את נפשך המתחננת. את האהבה המסותרת שהתגלתה פתאום. וצרחה מה לא להגיד. אל תספרו לו. ששמעתי אותו קורא לי. וברחתי בכוונה. שאשמתי ובגדתי וגזלתי. שנפלתי הכי עמוק ואין בי כלום עוד.
רק תגידו לו. שחולת אהבה אני.

אל תבכי. אהובה. שבורת מפרש. יגיע יום והגלים ישאו אותך לבד. אחרי הסערה. הוא יפקוד לעולם. להשיב אותך אליו. ואין דבר שיוכל לעצור את הרוח הטובה. שהוא ישפוך בעולם. והיא תנשב בחוזקה ותישא את כולם. למקום אחד. אליו.
רק עוד שניה. הוא יקרא לך להאיר. כי בא אורך. ודודך נגלה עלייך. בואי כלה. נשמה טהורה. נתלשת מהבית. הגיע זמן.
לחזור.

אתם יודעים עוד מעט ראש השנה
ואז כולם יזמרו קלישאות וסיפורים
ועל הרב שהתעלף רק ממשמע המילה
"אלול"? שמעתי יותר מפחידים...

ובגן יצירו מאזניים
ואף פעם לא יחשבו לרענן
וזה בכלל לא נשחק עוד בינתיים
אני בי' למען השם!

ואז סליחה שחוקה
בחרוזים עלובים
שחוזרת בכל שנה
שכולם מעתיקים

ואז יבוא יום כיפור
ואני שוב אבכה בנעילה
למרות שליבי סגור
זה מה שאמא מצפה...

ופתאום כל הצבועים
וכל השקרנים
וכל הגנבים
המעליבים... הרכלנים..

ידרשו ממני לסלוח
אבל אני כך לא מרגישה
נגמר לי הכח
לעוד תחילת שנה

ואז יבוא סוכות
ועולים ויורדים
שבעה קומות
סולמות וחבלים

ושוב אמא תתעצבן
שאנחנו כל חג אצל אבא
ואבא יעלב אך יגיד "כן"
זה בסדר שתלכו גם הפעם לאמא

ואנחנו נתווך
כמו פיל בחנות חרסינה
בין הזכוכיות נלך
כדי לא לעצבן את אמא

ואף אחד לא יצא מרוצה
אך כולם יזייפו חיוכים
כי במשפחה שלנו ככה זה
ככה זה כשההורים גרושים

אבל אז.. עוד מעט... יבוא חנוכה
ואותו אני אוהבת
כי עם כל המנהגים המטופשים טיפה
המשפחה כמעט מאוחדת

היא בים. על הגלשן המרופט שכבר לא רואים את הדקל והתוכי שפעם היו מצוירים עליו
היא בים. מהבוקר עד אפיסת כוחות. ואז עוד קצת.
היא בים. הלוואי שיכלה להטביע בו את החיים המטורפים האלה
היא בים. כל יום בחוף אחר עם שם אחר. בורחת משאלות בורחת מאנשים ובעיקר בורחת מעצמה
היא בים. הוא הבית שלה אין לה מקום אחר
היא בים. ורק שם היא חיה.
היא בים. והגלשן החבר היחיד שלה.
היא בים. והיא נופלת לגלים. והיא בולעת מים.
ויום אחד והיא גולשת גל ארוך ופתאום מחיאות כפיים.
היא יוצאת מהטראנס ורואה בחורה מסתכלת עליה וצוחקת. היא נכנסת לתוך עצמה ומעלה את השיריון הבחורה מציגה את עצמה - אני נטע ואת? רגע של היסוס איזה שם להשתמש היום? גליה היא שןמעת את עצמה אומרת. השם האמיתי. שאותו לא אמרה כבר שנים. נטע צוחקת שוב מתאים לך היא מחייכת. עולה גם אצלה חיוך. היא לא מבינה. זה קרוב מידי. היא צריכה לברוח. היא מרימה מבט ומנופפת לאדם אקראי בחוף. הוא קורא לי מסבירה בחצי פה יוצאת מהמים. בורחת. עולה לאוטובוס. מתיישבת. מתכרבלת לכדור ומניחה את רעמת התלתלים שהתקשו מהמלח על הברכיים. מישהו מתיישב לידה. מרימה חצי מבט. נטע. היא מחזירה מבט מעמידה פנים שהיא ישנה. דף משתחל לה לכדור של עצמה. נטע הולכת. היא פותחת אותו קצת. זה כתובת. כתוב שזה מקום בטוח. שזה בית לאנשים כמוה. מקום שאפשר להתפרק בו ולהיבנות מחדש. היא נבהלת. יורדת מהאוטובוס בעיר אקראית. משאילה מצית מאחד האנשים ומדליקה את הנייר.
להתפרק זה לא אופציה
בית זה רק הים
עכשיו ערב
נשכבת על הגלשן בגינה בצד
ונרדמת
מחר בוקר
מחר נוסעים לים

ברק הכה, והרים

סלועים גורדי שחקים

גאו מולי.

חלומות עד תמול

שלכתי בם נפשי

היו לשלולית רזה

על צד הדרך.

כמו ילד,

אני מבקש לצלול בה

היום אני לוקט

ניצוצות, אמרות טהורות

ששלכתי

אחרי גווי

אני מושה

אל ארץ זרועה

 

תחת טלית של

אבא אתעטף דמעות.

רחמנא

אדכר לן זכותיה.

הנה לבי לך תקיעה –

אחת-פשוטה

 

שה לעולה.

והפורום המרכזי שהייתי בו זה כאן אז-

תודה לכל מי שהיה פה

בתגובות, בשיחות, פרגונים, הארות ועצות

הרוב פה באמת מדהימים

למדתי הרבה.

תודה על העומק, הדיבור האחר, הפשטות והלב.

תודה לכל אחת ואחד.

@אנה דור @אלפאחורס. @גיטרה אדומה @אם אפשר @ארי מש. @אריק צדק

וכל מי ששכחתי... אתם מוכשרים עד אינסוף.

תודהתודהתודה.

רק טוב ואושר.

 

 

 

 

(אנה, אהבה רבה!)

הניגון של הדברים קורא אל הלב
שיפול ברכות, לאויר- לאדמה.
תן לרוח לעטוף, לרומם אל האינסוף
תן לגוף ללחוץ אותך לקרקע, אל החוף.
תן למנגינות לעלות ולרדת-
תן לנשמה.

 

הָיְתָה עָלַי יַד אֱלֹהִים
וְיַנִּיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה
וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת
עַצְמוֹת אַחַי הַמֵּתִים, הַחִוְּרִים
שְׁטוּפֵי דְּמָעוֹת נוֹהֲרִים אֵלַי
בִּכְאֵבָם הַקָּשֶׁה מִנְּשׂוֹּא שֶׁל
הַמֵּתִים
שֶׁבְּעַד הַמְּנוּחָה הַיְּגֵעָה
הוֹתִירוּ מֵאֲחוֹרֵיהֶם אֶת אַהֲבָתָם אֶל
הַחַיִּים

וְיֹאמַר אֵלַי: בֶּן אָדָם
הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה
הֲתִחְיֶה אַתָּה, אַתָּה
שֶׁהִנְּךָ
עֶצֶם מֵעַצְמְךָ וּבָשָׂר מִבְּשָׂרְךָ
וְעֶצֶב
מֵעִצְּבוֹנְךָ

וַאֲנִי
שֶׁהִנְנִי רַק אָדָם אֶחָד
בְּיְּקוּם מָלֵא אוֹבְדִים וּמְאַבְּדִים
דַּוְקָא עָלַי הָיְתָה יַד הָאֱלֹהִים
וְהוּא הֱנִיחַנִי בְּתוֹךְ
בִּקְעָה
שֶׁהִיא רְאִי לְחַיַּי
וְאָמַר אֵלַי:
הֲתִחְיֶה?

וַאֲנִי אֵינֶנִּי
אֲנִי מֵת, עָפָר וְתוֹלֵעָה
אַךְ רוּחַ אֱלֹהִים עוֹד רוֹחֶשֶׁת בִּי
וְשׁוֹאֶלֶת:
בֶּן אָדָם,
הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?

מעניין מי הגאון
שהמציא את הביטוי
'איבד עצמו לדעת'
והאם הוא בעצמו הבין את העומק
שבמשפט
וכמה נפלא זה
אדם
שאיבד את עצמו
כדי
לדעת

להקיא. להקיא. להקיא. את כל הגועל הזה שקוראים לו אוכל, וממתקים ועוגות, ואיכסה זה לא נגמר. את חייבת לצום חודשיים עכשיו. דופקת תראש בכיור. איי זה כאב. דם מתערבב עם הקיא ואני נופלת מסוחררת, מבוהלת, מהילדה הזאת שלא מרשה לאוכל להיכנס לה לגוף. שמנה וטיפשה.

זה היה חדר נעים עם ציור של ים על הקירות ותמונות של ילדים, מחייכים. טיפשים. עוד לא הבינו שהחיים רעים, שהם רעים. וילד אחד עם עיניים כחולות כמו הים בקיר. יפות יפות. וגם הן מחייכות מעל ללחיים שמנות. שמנות. טיפש.

את פוגעת בגוף שלך. אני מצילה אותו. את הורסת אותו. אני בונה אותו. את טיפשה. טיפשה. וחולה בנפש.
שוב הם צועקים. הכל עובר לי ליד האוזניים, שורף, שורט, וממשיך. מיליון צלקות על הלב שלי. על הגוף שלי, שכבר איבד הכל. שוב להקיא. הפעם אין כבר מה. רק את עצמי, את נפשי המיוסרת, המרוטשת. שאבדה.

לא זוכרת אפילו מתי התחיל. הר של מלפפונים וחסה חוסם לי את כל השדה, נראלי שככה התחיל.
מעגל מטומטם שלא תצאי ממנו בחיים. חסה. שוקולד. להקיא. חסה.
איכס. מי המציא אותך חסה טיפשית שהורסת לילדה תמימה ויפה בצבע של דבש מתוק ומשמין תחיים.
ומי המציא אותך, ילדה מטומטמת שמרעיבה את עצמה בשביל קצת יחס ואחרי זה בשביל השפיות שלא תשוב כבר.

עמדנו מתחת לעץ הנמוך הזה, בחצר האחורית של הבצפר, תגידי את מחכה שלא ישאר ממך כלום?
לא.. אני... אני מחכה... למה??
אולי כבר לא לשמוע את הקול הזה שחוזר אליה בלילות מסויטים, מטושטשים, מעוותים. כי הגוף שלך מגעיל.
זה נכון. אז למה את מנסה להשתיק אותי.
הקול הזה. הלוואי היה אפשר לחנוק אותו. כמו שהוא חנק לי תנשמה, לשרוף אותו. כמו שהוא שורף לי את כל האנרגיה בגוף, להטביע אותו. בים הזה שלא ראיתי אלף שנה בערך, כדי שלא יראו. את הגוף המגעיל שלי.

מראה. מראה שכיסיתי כמו בבית אבלים, אולי לא רק כמו. מעיזה לקלף קצת את כל השמיכות והמפות שתליתי עלייך, ועל כל החברות שלך. להסתכל שניה, על מה שמשתקף בך. לאט לאט.
בום.
בום.
אגרוף מלא בדם ורסיסים כואבים. זה לא כואב כמו לראות אותך. אני חלשה. אבל טוב ששברתי אותך. מראה. מראה שאני אחזור לכסות. מיד כשהיד תחלים ותוכל להתרומם ולהעלים את השאריות שלך. שלא תראי לי יותר. את השאריות, שלי.

יש אנשים שאומרים שאסור לזרוק אבנים.
ויש כאלה שאומרים שאסור לזרוק לבבות.
ומתישהו הגבולות קצת לא ברורים ואחד נראה כמו השני...
ופעם אחת פתאום מצטערת, נגמר המקום הערב. אולי בפעם אחרת. ואז דוד וחברה שלו, ובוא נראה את שלק'ה, ובפעם הראשונה בחיים שלי רקדתי לא באירוע דתי. והאמת שזה היה טוב.
אז דוד ההוא? הוא התחתן. ופתאום איזה חצי מפגש מחזור מפעם ומה נשמע ואיפה אתה ודוד אומר לי באלך להחזיק עמוד של החופה? אז יאללה אומרים שסגולה וחוץ מזה אני מקבל נוף על החתן והכלה שכמעט אף אחד לא זוכה לו. ואז הרב הגיע, ואם כל הכבוד לחברים מפעם יש גבול למה שאני רוצה להרגיש אז חטפתי את הכוס שלי (בלאק לייבל עם לימון) והתרחקתי במהירות. ואיצי התקשר ואני לא זוכר על מה דיברנו, אבל זו הייתה אחת מהשיחות האלה (כי על מה עוד אני ואיצי נדבר?). ואחר כך חזרתי וכבר חופה והנה אני אעמוד ליד אחיעד. תראה את דניאל, נראה שהמוט של החופה די כבד לו, כדאי שמישהו יחליף אותו. אוי שיט. ואיכשהו הצלחתי להגיע לשם מבלי להפריע ואפילו צילמתי תמונות של החתן והכלה מזווית שאף אחד אחר לא הצליח. ואפילו נשארתי אחר כך לשתות מהיין של החופה. לבן. מתוק. הדברים שאני עושה בשביל האהבה…
וכשכולם הלכו לאכול ירדתי עם עוד כוס בחזרה לאן שכולם ישבו בהתחלה והתחלתי לדבר איתו והחלטנו לשחק משחק שתיה. בכל פעם שאני שואל את אלוהים שאלה ואין לו מה לענות אני שותה עוד שלוק, וכשהוא עונה ולי נגמרות המילים המשחק נגמר.
היה מהנה וכולם התרגשו עד דמעות אבל בסוף נפסלתי ונאלצתי לשטוף את העיניים במזרקה ולחזור לשלחן. עם כל הפגישת מחזור. אותן שיחות בנאליות כמו בכל אירוע כזה. מה אתה עושה, איפה אתה, זוכר איך היינו… "אוקי, מספיק" אמרתי ופניתי ליצחק שישב לידי. "אתה מנגן, נכון? באיזה צבע האקורד Am?". הוא די הופתע בהתחלה אבל נכנס לעניינים מהר. המשכנו קצת בדיון הזה עד שכולם בשלחן התעניינו ואז עברנו למספרים, והאמת שמפתיעה ההסכמה היחסית שהייתה (כמעט כולם הודו שאין ספק ש5 הוא צהוב וש7 הוא איפשהו על הספקטרום הסגול). ומתישהו אחרי אותו לילה חשבתי על הפסילה שלי במשחק אתמול ומה אני עושה עכשיו.
אבל משום מה מרגיש שהחיים שלי נראים כמו המניה של טבע בשנה האחרונה.
וכשחגגנו התוועדות אחרונה, וגילינו שרובנו סובלים מאותם תסמינים אריאל אמר שזה בסדר שאני מפסיד במלחמה כי אני מנצח בקרב, ויום יבוא ותהיה לי שגרה כל כך חזקה שאני כבר לא אשים לב כמה אני מדרדר. ואני אמרתי שלא יכול להיות שהחיים הם סדרה של מזעור נזקים ושיפור עמדות לאחור, לא יכול להיות שאין חלופה לדעיכה הזו. אני לא מקבל שזה המצב. אבל אני לא רואה אפשרות אחרת… אני הולך ומתרחק, מתנתק מעצמי. ואני לא יודע מה לעשות.
ביום הולדת שלי הלכתי למאפיה וקניתי עוגה. מהעוגות מושקעות האלה, העילאיות ומתנשאות שאף פעם לא קונים כי הן סתם יקרות, עם כל מיני סוגים של שוקולד ודברים טובים. ונסעתי לים ואכלתי חצי עוגה. אחר כך הכנסתי את העוגה לתיק והתחלתי לנגן. ואז התחלתי לשתות. והתחלנו שוב לדבר, הפעם לא משחק שתיה כי אנחנו לא בחתונה ועושים שטויות, אלא סתם שני ידידים/מכרים (מחק את המיותר) שנפגשו על חוף הים. ואחרי הרבה התנצחויות נפל לי האסימון. אלוהים הוא אבא מכה. איך שהוצאתי את המילים מהפה הוא ישר נעלב והלך. נשארתי לשבת עוד קצת וניסיתי לקרוא לו, אבל משלא נענתי הכנסתי את האוקרינה והפלאסק לתיק והלכתי לחפש אוטובוס שיקח אותי למיטה. ובחיי שאני לא יודע מה אני עושה מפה. כל זה קרה לפני יותר מחודש ואפילו לא הצלחתי לגרור את עצמי לכתוב מאז

פעם רציתי לבכות עד שייגמרו לי הדמעות, הייתה לי משאלה כזאת , להרטיב את כל הכרית. לא להשאיר סנטימטר יבש.

אלא שהדמעות באו אלי רק באור, רחוק מהכרית.
הן באו אליי כשא העליב אותי, ואני התאפקתי ונשכתי חזק את השפתיים, ופיזרתי לי בעיניים חנקן.
שייחנקו הדמעות שם בפנים.
רק לא לבכות לו בפרצוף. רק לא.

הן באו אליי כששמעתי את אמא בוכה לאבא שאי אפשר יותר ככה. ואני חנקתי אותם חזק בפנים, ועמדתי מאחורי הדלת הלבנה עם המדבקה המקולפת ולא חשבתי.
לא חשבתי על שום דבר.
רק לקחתי את היד של א ביד שלי והלכנו ביחד למכולת.
וכל הדרך שתקתי ולא אמרתי מילה, וחשבתי רק על אמא ועל אבא ועל המדבקה המקולפת.

שנאתי את הדמעות שבאו לי כשקינאתי, כשכעסתי, כששנאתי, רציתי דמעות טהורות, דמעות נעלות.
דמעות שלא מתביישים בהן.
אבל הן לא באו.

הן לא באו כשהיא סיפרה לי שמ כבר שנתיים בורחת מעצמה ומהצל שלה ומהנער הנורא ההוא.
הן נשארו יפה בפנים. ואני והיא רעדנו ביחד ולא ידענו מה לעשות עם החברה היפהפיה שלנו. שלא מנסה להפסיק לברוח.

הן לא באו כשבמוצאי פורים התברר שהכל נגמר. ונשמה חדשה הגיעה לשמיים. נשמה יפה עם תלתלים בהירים וחיוך ענק.
הן לא באו.
והכרית שלי נשארה יבשה בלילה ההוא.
וגם בלילה שאחריו.
וגם בחודש שאחריו.
ובשנה שאחריו.
הן נשארו בפנים, נחנקות, מתייבשות.
מתביישות.

פעם היה לי חלום
אבל צחקו עלי בפרצוף

פעם חשבתי שאני יפה
אבל אמרו לי לא לעוף

פעם דיברתי בשפה גבוהה
ולא רציתי לדבר יותר לעולם

ופעם פעם הייתי שמחה
אבל גם זה נעלם

עבר עיבוד אבל השיחה הזאת קרתה לי באמת עם ילד מתוק מתוק וחכם בן שמונה.. מקווה שעוד נשמות יפות יתעוררו, כמוני.


הוא ליטף את הדובי, במקום שפעם הייתה עין סגולה ועכשיו יש חור, כחול.
-מתי אמא באה?
-בשעה שהיא תבוא. לך לישון.
-את חמודה.
-יופי.
-מה את רואה?
-משהו לגדולים. תישן.
הוא המשיך למצוץ אצבע ולמרוט לדובי את כל הפרווה
-בסוף לא ישארו לו שערות
-זה כואב לו?
- ברור.איייהה.
-אבל הוא לא אמיתי
-אז מה. תלך לישון כבר.
הוא הסתובב לקיר.
-נכון את הכי יפה?
-לא נכון. תישן.
שתקתי שניה והתרסתי
-יופי זה כלום.
-אבל את יפה בנשמה
-פחח.. מה אתה מבין בנשמות?
-שהן הכי יפות כשהן עצובות
-הנשמה שלי עצובה?
-לא. היא לא.
-אה.
הנשמה שלך לא יפה. אפילו הקטנציק הזה יודע. היא דוחה.
-אבל הן עוד יותר יפות שהן ישנות
הוא אמר פעם אחרונה ונרדם בחיוך מלאכי והכי יפה בעולם. כמעט.
אחרי נשמה אחת יפייפיה שנשארה לשבת על הרצפה הקפואה. והיא כבר לא ישנה מלפני דקה בערך, משהו. או מישהו העיר אותה. אבל עדיין. היא הכי יפה בעולם.

אתה הסתכלת
והצעת לברוח
אבל ידעת
שאין בי את הכח

שאנחנו לא חיים באגדה
שלא יהיה סוף טוב
שנמשיך ליפול בחזרה
שאומץ יש בי בקושי קורטוב

אבל אתה כן ברחת
לא הסתכלת לאחור
אני משכנעת שזה כי כאבת
אך יודעת כי לא היה לך לאן לחזור

כי אני לא אותה אחת
כי קורקעתי למציאות בעל כורחי
כי לאט לאט לאט
הבחוץ חילחל לתוכי

כי כורח המציאות נפל עלי
כי אתה חופשי פחות
אשמתך זה לא. ודאי.
אך עברנו ימי תלאות

וכבר ראיתי את האור
אך זו הייתה רכבת
וכשהפשרתי מהקור
הבנתי שאני כבר לגמרי אחרת

אתה הסתכלת
והצעת לברוח
והבנתי
שאין לך עוד כח

אתה לא בוכה
רק מעקם שפתיים
אתה כזה מלאך
אז תשתוק בינתיים
תן לי עוד כמה דקות להתנקות
להסתכל עליך ולשתוק

אתה מצמיד אלי את הפנים
ואתה מרעיד בי את כל הפעמים
שקצת רציתי להניח ראש
וגם על הכרית הוא המשיך לסעור
לפתוח ולסגור

אתה צובט חזק בידיים קטנות
אתה בטוח שגם לי כמוך
אין דאגות
אתה נותן אמון ולא נבהל
אתה לא מבין שעם הזמן
זה נגמר

ויום אחד גם אתה תלך פה
מוקף אכזבות ומילים קשות
מוטרף משטויות ומלב נשבר
וגם על האמת הפשוטה מכולם
אתה עדיין תשאל

ותרצה להרגיש ותשרף מבפנים
תנשום עמוק ותכתוב מילים
תחליט ואז תחזור לאותם אנשים
ובאותו מקום ישן תחרוט
את כל הדיבורים
תלך לישון ותקום
עם אותם כאבים
מאתמול

איך הגעתי לכאן תמהתי לעצמי לריצפה הקרה ?
הערפל התבהר ...אך ראשי עוד סחרחר
היכן אני?!
נגעתי בשפתי והרגשתי טעם חלודה
המאבק שלי... למה הוא נהפך. ?