פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 269)

ביום בו שקעה הנשמה שלי
והלב נאטם
באותו היום שנחתם
סכר דמעותי
למדתי להעריך את הבצל
וקילפתי, שכבה, ועוד אחת
ובכיתי, בכיתי את חיי

אם יש לכם שירים שכתבתם על א"י, או על ירושלים, או אפילו שיר שמהווה מקור השראה לכתיבת שיר על א"י, תשלחו בבקשה....
תודה

(אני בדר'כ לא כותבת בועט כזה, לא יודעת למה השיר הזה השתחרר לי מהמקלדת.)

ואחרי שאבא
קשר אותך למיטה
והותיר בך
סימנים כחולים
של הלקאה
שמעת את אמא
שוקעת אל תוך הספה
ממלמלת לעצמה:

ילד רע
ילד רע
ילד רע

ואחרי שחזרת
מבית הספר
במכנסים קרועים מאד
אמא העיפה מבט
ולא שאלה בכלל
מה קרה
היא רק צרחה עליך
צרחה

ילד רע
ילד רע
ילד רע

ילדים טובים
לא עושים כאלה דברים
ילדים טובים יש להם חברים
הם מצליחים בלימודים
הם לא עצלנים
כמוך

ילד רע
ילד רע
ילד רע

ואחרי שהרגשת
איך שתכף אתה נגמר
הידקת את החבל
אל הצוואר
מהתקרה
ובין קירות ליבך
המת
הדהדה זעקה

ילד רע
ילד רע
ילד רע

כרחל אף אני
משורר גלמוד הנני
כל אוהביי- שנאוני
כל רואי- הנידו ראש

כקין בן אדם
נע ונד בעולם
ולא מצא מנוח לכף רגלו
(אך אדם הוא! אך אדם!)

בחשיכת הליל
אף נפשי ביקשה מנוחה
מכאב הבדידות
ומכאוביי הילדות

מידי זרים דופקות
וזעקות עלמות מיוסרות
מנגיעת השאול והקדחת
משברי חיים- חומקים בלאט

יש אנשים שנפשם מתייגעת
להותיר חותמם בעולם
יש עלמות שחומן עוד לבטח
יותיר משאלות כאבן

ויש לבבות
שיד אלוהים נגעה בגבן
ויש אנשים
ששכחו כבר דעת
ליטוף ונשיקת כאבם

תודה לך הזכות הכבוד והעונג
לגלות את גדולת משוררי החן של העת האחרונה "רחל המשוררת" בספרך הנפלא עד כאב "יד אחות"
זכיתי לכאוב את כאביי-כאבייה
נוגעים ונעים ומרטיטים את ליבי הדל כאחוז תזזית.

תודה לך על כתיבה שאין למעלה הימנה.
תודה לך על חן ואצילות אינסופית ששוזרים את חייך בחייה.
תודה לך על החזרת רחל המשוררת לשיח, לשפה, לנוער ולאהבה.

מכולם בלט ללא ספק
אולי גדול שירה של רחל
המוכר בשם "מנגד"

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.

וזאת תגובתי לו:

"קנאת סופרים-תרבה חכמה
וקנאת משוררים-עדי רוח אהימה...

ספק אם אי פעם
נעלמתי דומיה לנוכח שיר
אשר רק לעת תחילת קריאתו
מבין אתה כי מולך משהו נדיר

מתחוללות מילים מולך
נושאות את עומק דקותם
ולמולם אתה עומד
נפעם לנוכח מחרוזתם.

ורכסים ותהומות
ונהרות ואגמים
מילים שזורות
נארגות תילי תילים.

ומה אפתח
ומה אומר
עת נפשי נאלמה
ושפתי מלחשות
אומרות אמן
בדומיה

ובעת מוחי
יאטם כליל
וליבי ירעש
בליל אפליל

ונחלי דמעות כמים
כלוע אש אז יתנזו
ומבוקי חיים נעלמים
יסערו וישצפו

ואלוהים שבשמים עדי
כי לילד הזה התפללתי
ובעת נפול קמי-הורסי
אתנבל גם אני שבעתיים

ולחישות יפות רכות
יזהרו בין גלי שירך
ועיינים מוצפות
יביטו, בוהות ניכוחה

את ליבי לא אוכל אביע
בעת ליבי יבכה בחשכה
אך לשוני- עט סופר מהיר
ירעם בשבט האדרה.

Nava Macmel Atir

לאנשים עם שכל חד, יש לב קהה יותר בדרך כלל.
לא פגשתי את הלב שלך עדיין
אבל עוד יש לך את הניצוץ הזה בעין,
כמו הכוכב שמציירים בשפיץ של חרבות.

*

נדמה לי שאני זוכר אותנו של אז.
אני הייתי חמום, ואתה- קר כמו כוכב
מנצנץ ומרוחק בחלל
אני הייתי אלה, ואתה- חץ מורעל
או סכין הטלה מחושב.
ממזמן אני לא אלה, אתה עדיין מושחז?

קצוות מתקרבים אחד לשני
מנסים לגעת בקצה של משהו אחר
כמו הקצה של השמיכה
שנוגע בכפות הרגליים
שבתוכן יש קצה של ילד
והוא חולם

וקצה הזמן
שנמתח ונמתח
כמו רגע לפני שבת,
כמו רגע לפני שיגמרו
הקיץ, השנה, העולם,
ברצף אחד של קצוות

נוגעים ולא נוגעים
מתקרבים ונשארים רחוקים
נוגעים ולא נוגעים

לא יודעת.

ברוב הפעמים עושה לי טוב
אבל לפעמים היא גורמת לי יותר מידי לחשוב
עלי, על החיים
על אנשים אחרים..

דברים שהייתי רוצה לשנות
לתקן
לשפר
לכפר
להיות טובה יותר
אולי רכה יותר

מחשבות זה בסדר
אי אפשר לצוות על מחשבות
וגם אי אפשר לכבות אותן..
רוצה להפסיק לחשוב על משהו?
תחשוב על משהו אחר.
לא רוצה לחשוב על המשהו האחר?
תחפש משהו אחר
ואחר
ואחר
ואחר.

ושכבר לא מצאתי משהו אחר לחשוב
שמתי אוזניות
כי רציתי לנוח
לשכוח
מצידי אפילו לברוח
ומוזיקה ברוב הפעמים עושה לי טוב
אבל לפעמים היא גורמת לי יותר מידי לחשוב..

וחוזר
וחוזר
ודי.
וזהו.

וזהו לא עוזר
כי זה שוב חוזר
ושיחזור..

מוזיקה לא מזיקה
לא באמת..
אם כבר היא מזקקת את המחשבה ע"י כך שהיא מקזזת את הסביבה.
ממניכה את הרעש בחוץ רק כדי שאוכל לצלול לרעש שבפנים.
יהיו שיגידו שזה טוב
ויהיו שיגידו פחות..

לא יודעת.
מוזיקה.

כוליה האי, עלי-
ואולי??
זה קצת יותר מדי
יותר כמו- קצת מדי,
אז די.

אמרתי לה' שלפחות היה אומר-
שאוכל להיות מודע מראש.
אז הוא עשה את זה שוב,
ועכשיו אני מודע מראש, לפחות.

היא רצה מהר אל הדשא

מסתירה את הפנים,

לא רוצה שאורי או אייל או כל חבר מהכיתה,יראה אותה במצב של רצון לא שפוי.

אחת

שתיים

חמש מדרגות.

תמיד החמיאו לה על הקפיצות למרחקים

"את ה-אלופה בקפיצות",אייל דאג שוב למשוך לה בקצוות הקוקו ולהחמיא בחיוך חנפן.

היא מגיעה לחצר האחורית של בית הספר,

הדשא שחור היום.

אולי יש עוד ילדים שמקריבים עליו פירורי סיגריות ארורות.

ומה קרה לשמש?היא חיוורת מידי.

שותקת איתה?אולי.

היא חוטפת מבט מהיר לאחור,אוספת את השיער המקורזל,כמו חדורה לסיים עכשיו ולתמיד.

ביד מיומנת מציתה סיגריה,

נזרקת אל הקוצים שמרכיבים דשא יבש של סוף קיץ

ושואפת

ונושמת את המחשבות שממלאות את חלל הבטן,

עוצמת עיניים-נכנסת לזיכרון מעושן.

הג'ינס שלה עם הרבה קרעים,{גם הלב,ששש.}

אף אחד לא יודע.

אף אחד לא שומע צעקות אילמות,חסרות מילים.

אייל אוהב שהיא מרקידה מצחוק את כל כיתה ו2,ואורי גם.ורונית.

כולם אוהבים אותה.

טוב,ילדים אוהבים חברים מצחיקים.

 

חברים מצחיקים שונאים,בוכים בשקט על אבות נעלמים.

כיסופים

 

אם אפס כסף,

והלב, לכסוף נכסף.

 

אם מבקש תוכו להחשף,

ומילותיו להעביר הסף.

 

 

אמת כי לא נאסף

כיסוף הלב וערגתו,

 

רק אוון עליו נוסף -

גול את האבן לגלותו.

 

 

כי לא תם הכסף

ואל א-ל הלב הומה

 

ליבי, הרי נכסוף נכספת –

למה גנבת את אלהי!

א-לול.
הגיע הזמן.
לכבס שוב מילים, כתובות בעיפרון אפור מגעגוע.
לא בשביל השחיקה, בשביל הטוהר, הטוהר השקט שמתנגן בחלל הלימוד.
הוא מפריע לי ללמוד, אתם יודעים. הוא שורט לי את הגמרא, שדומה,
שכבר שבתי עלי'ה אלף אלפי הפעמים

ועדיין לא הבנתי את פשטה.
אם נתאר את אותו הלימוד במילים,
הן תהיינה מופשטות מתוכן, מופשטות מאמת.
הן תגרופנה הברות וצלילים לכדי דרשה של-שוב,
שדורשות, לשער, מה רב סערנו.
---

אם נתאר את אותן המילים בלימוד,
אזי, אמר רב כהנא
תורה היא;
וללמוד אני צריך.
שאף על פי שהכאבתני
ועזבתני יומיים
ואף על פי שנטשתיך
אוסיף אחזות א-ל היכל קדשך.
שאף על פי, שמתמהמהת אותה הבנה מלבוא
נפשי חמדה בצל ידך.

*
כתר
יתנו לך
להקיף
את התשובה
הנכונה, לי

(פרסמתי בנסיופ, בא לי גם פה)


מעיפה את שיערה בעדינות לאחור
אנשים הביטו בה בקינאה
היא אחת מהאנשים שהכל מסתדר להם בחיים,
אין ספק.
היא היתה מודעת למבטים האלו,
מזה היא שאבה כח
אך לפתע היא עצרה וחיוכה נפסק

היא קלטה אותה,
את זאת שהיא תמיד קנאה בה
תמיד חלמה להיות כמוה
אך יש דברים מולדים 
שהיא בחיים לא תקבל 
משפחה חמה,
טוב לב
פשטות
צניעות.
זה גנטי כנראה

היא נתנה לעצמה 5 שניות
לפני שהיא תבחין בה
היא הזדקפה עוד יותר 
וכעת היתה נראית 
גבוהה ממקודם
היא נכנסה למכונית,
בתנאי שאפשר לקרוא ליצירת פאר
בשווי של בית מכובד בהחלט
"מכונית"
ונופפה לעברה, עם ידיה היפות
המטופחות

האשה שמה לב אליה,
ונופפה לה בעצמה,
בתנועה עממית מדי, לדעתה

בנה של האישה בהה במכונית, בתדהמה
מי זאת אמא? שאל
הכרתי אותה פעם, 
אמרה בשלווה
היו ימים, הם כבר לא יחזרו כנראה
מלמלה
אך הוא כבר לא הקשיב
יום יבוא ותהיה לי מכונית גדולה יותר מזו,
חשב

בכל פינה אורבת
הומיה היא וסוררת
פעם בחוץ
ופעם משוטטת במחשבות.משטה.
הערגה מסתערת
מגלה את אינותי.
בידה הפקדתי רוחי
עירום מרוקן
נטול ההדר
שפדה אותי .באמת.
הנסיגה אל השעיטה
היישר לזיכרון ,כובלת אותי לעבר
ומותירה אותי חסר אונים ללא פיתרון

חבלים נפלו לי,בנעימים
ולא השכלתי לתפשם,לא החכמתי
לעצור את כדור השלג המתגלגל
מפתל רצוני כרצונה

כנפייך לא מסתירות
יותר
יוצר
הנפש ברובד המקיף
התייאש מלחבוק את ההוויה
הניצוץ כבה או התערבב בעשן
בעמקי חלל הזמן

יסוד תמונתך הוא החולשה
אני שבוי בדמיון מבלי יכולת לצאת אל המחשבה
עיקר התבונה כמעיין
הנובע
מנביט את עיקר הבינה כנהר המתגבר
אומר לאכזבה אחותי את
ואתוודע לאישיותך,בינה
וכל מה שקרה,יערוף כמטר
יזל כטל בגחלי אש .
יוצרת האדם שבקרבי, מסיגת ההשגות
שמעי לנפשי והחיי את הרגש
לכי
לחמי בגופי
לא בחייל ולא בכח
כי אם בשאריות רוחי הדוויה
בפירורי קולך

יצאתי בסערה
הוא לא בא אחרי
צפוי...
מוכר...
למה אני כל פעם מקווה
למה אני עוד בכלל במקום הזה
אוף...
איך בכלל פעם הבנו אחד את השניה
אהבנו אחת את השני...
מתי זה יגמר המעגל הכואב הזה?
מתי אני אאזור מספיק אומץ כדי לסיימו?

אין לי פנים
אין לי עיניים
החיים שלי מסתכמים
ביום או יומיים
אבל מה אכפת לי
כי יש לי כנפיים
ואני יכול לעוף

וכשהן נפתחות
מסונוורות מהשמש
מרהיבות ביופיין הבראשיתי
הנכון המדוייק
שמישהו יעיז להגיד
שאני לא הכי יפה בעולם

אני בדרך לא דרך
בין סלעים ומקוש
לא מבקשת דבר
רק שנחזור
בשלום

דרך ארוכה מסתובבת

וראיתי די ועוד לא טיילתי מספיק.
והגאווה מונעת ממני להתכופף על הברכיים, להתנצל.
והטיפשות לוקחת אותי שוב ושוב ל
אנשים ש
עושים לי
רע.
וכמה רע זה לגרום לעצמי רע. כמה רע יש ברע שלי.
ואולי כדאי לי להעניק לעצמי קצת טוב.
והרחמים הו, הרחמים
העצמיים,
הטיפשים,
ה- גדלתי עברתי ישבתי נפגעתי למדתי שם וראיתי את זה ואמא שלי ואבא שלי ואחותי ו
נשימה
ו
לפני שנה וכשנולדתי ולפני שנתיים
בירושלים
אולי באוטובוס אולי בבית כנסת. בית
בבית.
צלקות על צלקות על
גוףקטןשלי.
וזה בכלל רק רע שאני שופכת על עצמי במקום
לצעוק אל השמיים, שהי, הנה אני
חיה.
וזה טוב כנר
אה
אהה, בטח.
וטוב שם טוב משמן טוב. ויושבים עליך שבעה בחיים.
והנה זה לא סיפור עלי עכשיו זה רק עליה, כן עליה
ולא היה לה איפה לישון,
ומה לאכול, ואפילו לאכול היא לא יכלה
כי
מערכת העיכול שלה מעו
קלת
מקולקלת
והיא מקיאה כל מה שנכנס לה לוושט.
והווסת
והאימה
והבחוריםםם
םםם
מממ
ושקרים והלילות.
והירח שמאיר לה מהחלון והיא רק ביקשה חושך, נו תנו חושך. בחייאת.
וההודעות וההטרדות ושוב היא ברחוב שוב ברחוב שוב
והיא בורחת לגלים והגלשן שלה כבר מרופט כאילו עבר עליו איזה מאה גלגולים שעברו עליה
והיא מתנפצת על גל ועוד גל ועוד גל והים סוער
ו
טוב לה
והשיער רטוב והגוף שרוף ואין אפילו איפה להתקלח. היא נזרקת על החול ונרדמת רטובה סחוטה מזיעה מלוכלכת
מחכה ל
מישהו
שיציל
אותה.

זה לא כואב להסתובב-
עם אבן במקום לב?

זה לא מתכון לאסון
סכין במקום לשון?

תגיד,
לא קר לך?
***

הוא לא ידע מאיפה זה בא לו.
אולי זו נפילת המתח אחרי המריבה הכמעט קבועה עם עינת, או העייפות הרבה שחש אחרי יום ארוך ומתיש במיוחד במשרד.
אולי זה הפקקים הארוכים להחריד בדרך, או קבלת הפנים העוקצנית עד ארסית שקיבל כשנכנס הביתה ואולי בכלל הפרצוף הקפוא שלו החליט לעזאזל שהגיע הזמן להתרטב מעט, אחרי שלא ידע את הלחלוחית המתוקה-מלוחה של דמעות מאז שהיה בן.. עשרים? עשרים ואחת..?
אולי בחתונה..?

הקש ששבר את שק דמעותיו היה חמים ומונח בחיקו, בדמות ילדה בת שלוש שנים ושבעה חודשים שבכתה על כתפיו- וידיה הקטנות עוטפות אותו כמו שאף בגד לא יצליח לעולם.

היה משהו אירוני ומשעשע בסיטואציה, והוא הרגיש הד לבכיה של ביתו- בוכה מרוב עייפות כמו ילד קטן, כאילו אמא תבוא תכף ותחבק, תתן נשיקה ותכרבל בתוך השמיכה לידה עד שירדם.

כתפיו ועיניו הקפוצות נרפו מעט,
והוא הידק את חיבוקו.
***

דמעותיה של ביתך שוטפות אותך
בעדינות- בנוחם משובב.
זורמות כמו זרזיף חצוץ
בנחל שמזמן- אפילו לא אכזב.
הן נוטפות לך על הכתפיים
כמו מור, על כפות מנעול-הלב.
מתפתלות בעדינות בין הסלעים,
מחלחלות, מלחלחות- אהבה וגם כאב.

ומה זו נחמה? ומי המנחם?-
כך היא אהבה, אני חושב.

שוב הסתיו הזה. הכל מתנתק ממך כמו שלכת. שוב את משפילה מבט.
ואז הולכת. בלי רמזורים אין מדרכה.
נתקעת במכוניות וממשיכה. הדם זורם על הכביש עם השלוליות.
אבל גשם זה ברכה.

ועכשיו צריך לומר שאת לא מתיאשת. שאת מתעלמת מהכל
ולא מתרגשת. הרי הכל כבר ראית ויודעת. את היית פה תמיד באותם השבילים. החומים.

ובאמת את פתאום נשכבת על הכביש. ואת צורחת שתעבור עלייך משאית. והן כולן עוברות לידך את שומעת. הן קרובות. אף אחת לא פוגעת. את נרדמת.

עכשיו כבר שום קול לא יעיר אותך. את רק יכולה לקלף. שכבה ועוד אחת. הנה זה קורה. אין כביש ואין שמיים. זה רק את פה. והאינסוף.

כל הגשם והמכות והשריטות. הם רק תפאורה. שתתכלה ברגע שתביני. מי זה שהפך לך הכל. ארגן לך סערה בתוך הבית. ושלח אצבע להרים לך את הסנטר. כדי לראות את העיניים שלך מתרוממות מעל המירוץ המטורף הזה. עד אליו. בדיוק אליו.

אֱלֹהִים
הִנְנִי הַשֶּׂה לְעוֹלָה
נֶעֱקַדְתִּי עַל מִזְבַּחֲךָ
מִזְבֵּחַ הַחַיִּים אֲשֶׁר כָּפִיתָ עָלַי
מִזְבֵּחַ גּוּפִי שֶׁלִּי
הֶעָיֵף
הַמַּחֲרִישׁ
גּוּפִי שֶׁאֵין בּוֹ מְאוּם

הִנְנִי הַשֶּׂה לְעוֹלָה
עַל מִזְבֵּחַ הַקָּמִים עָלַי
עַל מִזְבֵּחַ הַבּוֹכִים
הַנֶּעֱזָבִים
תְּהִלָּתָם עָלַי
עִזְבוֹנֵי
נֶעֱקַדְתִּי עַל מִזְבַּח הָאָדָם
הַבָּא עָלַי
וּמַאֲכֶלֶת הַחַיִּים בְּיָדוֹ
וְהוּא קוֹרֵא אֵלַי
וְאוֹמֵר
כָּעֵת חַיָּה
חַיֶּיךָ

אֱלֹהִים
שֶׁלַּחֲתָנִי אֶל הַחַיִּים הַלָּלוּ
וַאֲנִי
אֵין בִּי מְאוּם
נִשְׁמָתִי
עִצְּבוֹנִי
וְעָלַי לֹא תָּקוּם וְתֹאמַר
אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ
אֵל
הַנַּעַר

את שכחת שזה רק אני מסוגל
לפתוח לך דלת בלילה סוער
לרחוץ את פנייך מלאות האבק והדם
לנקות את הלב ששורף ובוער
להוריד לך דמעות
את שכחת שאני פה מצפה
ומהסדקים בחלונות אני שותק ומחכה
לקול פסיעותייך

את הלכת לדפוק על דלתות אחרות
ובמכה ראשונה הן כולן נשברות
את שכחת שאפשר לסובב את הראש
אני פה אז לאן
את הולכת

הם כולם איכזבו את נפלת מפורקת
רוחות המדבר נשאו את הכל מעלייך
נשארת מרוקנת
יבשה ושותקת
ואל תגלי אבל אז אני באתי
חיכיתי שתרדמי והתקרבתי
הארמון שאת רואה עכשיו
זה אני בניתי

עוד מעט יגמר החלום
תתנערי מהחול
תקומי לבוקר אחר
במקום נחשים והסלעים
יהיה מולך ארמון
אבל אל תשכחי לבוא מתישהו
לומר שלום