פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 288)

אפשר באישי אם אתה רוצה

לשלוח פשוט בקישור הרגיל?

כל הפרטים מופיעים כאן:

הוראות לשליחת יצירה - תחרות פסיפס תשע"ט - פסיפס

ככה להודעה של מישהו, ופתאום אני רואה שזו את...

אז כן, כדאי להיות חיוביים

כתבת מושלםם!

אבל את מותירה אותי בלי מילים.

יש שחושבים שאני כמו בובת חרסינה.

יש פעמים שאני חושבת שצודקים.

החיים האלה מנפצים.

אפילו לברוח לצרות של אחרים לא מאפשרים.

אולי לא טועים.

לא ישאר ממני כלום, רק עוד קצת ואיעלם.

אבא אין לאן.

אתה בכל.

תשמור עלי.

תשמור.

ילדה.

הגבתי לך על זה כבר אבל רוצה שוב.

גרמת לי לחשוב עלזה ממש לעומק.

כולנו בעצם בובות חרסינה,מי יותר שביר מי פחות...

לכולנו יש את זמן השבירה.

מתפללת עלייך שהשבריריות שבך,תישמר לנצח ולא תגדל.

ואת מדהימה ואגיד שוב.

את פשוט מדהימה.

את אדם שממלא אותי בכל כך הרבה ואת פשוט ממ...שורקת(פה היה אמור להיכתב שמך המהמם)

יפה שאת,

בואי נתפלל יחד שגם כשנישבר,נצליח לקום ולהתקדם הלאה.

אוהבת אותך ככ ככ.ועוד ככ.

סתם לידע כללי. התחברתי לדמויות מאוד מהר, נהניתי לקרוא ואהבתי ממש את צורת ההגשה

עוד נקודה שחייכתי בה זה בשורה הרביעית לפני הסוף. יושבת עליו ובוכה, וכותבת ובוכה ובוכה ובוכה ובוכה וכותבת...

ההדרגה הזאת חמודה..

רק לא הבנתי את המסר בסוף..

אשמח אם תאירי לי...

יפה מאוד!

מלחיצה את... אמא...

את תהיי בעז"ה!  תאמיני

חשבתי שהתכוונת על זה כמשל...

אוקיי |אנחה|

@אנה דור, את טובה!

רק שתדעי ותוסיפי את זה לרשימה של האישיות שלך..

את כותבת ממש טוב

אתה יותר מידי חי על סימני שאלה

וואי.

איזה נוגע וחזק זה.

זה....בא לי בדיוק בזמן.

תודה עלזה.

(הוריד כאב ודמעות.)

שהשם יתברך יראה לנו את המתיקות בגלוי.

שיראה את הקדושה של כולם,שתהייה יותר גלויה.

יתוקן

כל פעם מחדש אני מגלה את זה יותר ויותר

פשוט מדהים!

לגבי הבית השני היתי ממליץ כך:

ליבי שבור זה עשורים

אך רק כעת חדרו

הרסיסים הזעירים

ואת גופי כליל ייסרו

בכללי, זו כתיבה של משוררים, וארציתי להוסיף, שאנימאוד אוהב את זה שאת מכניסה בשיר אהה והה לי וכדו' זה מכניס רגש..

המבנה החדש שהצעת לבית השני מקסים, אסנכרן עם הכתוב במחברת ונראה מה יצא..

איך לתאר רגשות.

אז את אומרת שאני פשוט אתחיל מהפרק השני (שהוא אחרי השבעה)?

פרק 2:

המכתבים:
מוריה הרגישה הקלה כשחזרה סופסוף לביתה בתום השבעה. רות, שמצבה הוטב, חזרה גם היא ביחד איתה לבית הריק. הן חזרו לבתי הספר שלהן וניסו להמשיך לחיות נורמלי, גם אם זה לא נראה כל כך הגיוני. למרות שחברותיה היו חמודות ורגישות, היום הראשון של החזרה ללימודים היה קשה מאוד למוריה. היא הרגישה שהיא לא מסוגלת לחזור להיות הילדה השמחה והמאושרת שהיא הייתה לפני האסון.
כשהיא חזרה הביתה היא פגשה את רות אוכלת בתיאבון רב פסטה מוקרמת. "דודה שרה הביאה", היא אמרה בפה מלא פסטה. "היא הביאה גם עוד מלא דברים, לחם, חלב, פירות, גבינה, חומוס... בקיצור הרבה". מוריה פתחה את הסיר הקטן שהיה מונח על השולחן לצידה, היה שם עוד מנה בשבילה. אין מצב ששרה עכשיו הולכת לקנות לנו את כל הדברים, היא חשבה לעצמה, אני חייבת למצוא עבודה. 
"איפה העיתון של היום?" היא שאלה את רות. "על הספה". ענתה רות. "את לא מבינה איזה כיף היה היום בבצ'פר, עשו לי מסיבה מזה מושקעת וזה.." מוריה חייכה. "איזה חמודות, הן הביאו לך משהו?" רות הצביע על שקית ליד הדלת. "כן, נעלי בית". היא אמרה. "שאני ארגיש תמיד בבית, משהו כזה.. דווקא חמוד". מוריה פתחה את העיתון. "מגניב, תתחדשי". ענתה, מדפדפת לעמוד הדרושים. "תודה". רות סיימה לאכול וקמה ממקומה. "טוב, עכשיו יש לי שיעורי בית". 
דרוש/ה מזכיר/ה למשרד תיווך בעיר, סייעת לגן ארבע, קופאי/ת לסניף יינות ביתן.. זהו זה! מושלם! 30 שקל לשעה. היא תעשה משמרת ערב, 3 שעות 5 ימים בשבוע, זה יוצא 1,800 שקל לחודש. ביחד עם הקצבה מהמדינה, זה בהחלט מספיק בשביל שתיהן. היא התקשרה למספר שצוין בתחתית המודעה. "יינות ביתן, שלום". ענה קול נשי מעברו השני של הקו. "אממ... שלום, הבנתי שאתם מחפשים קופאיות לסניף שברח' הגפן בירושלים.." היא התחילה, "כן, נכון, בת כמה את? באיזה שעות את יכולה?" קטעה אותה האישה. "אני בת 16, אתם צריכים ב21:00-19:00?" שאלה. "כן, מצוין, בואי מחר ב7 בערב, הקופאית הראשית כבר תסביר לך. לשמור את המספר שהתקשרת ממנו?" מוריה ענתה בחיוב. "שם?" היא שאלה. "מוריה טובי". ענתה מוריה. "מצוין, בהצלחה". הקו נותק.
איזה טוב השם, חשבה לעצמה. איך הוא סידר לי ככה, כזה מהר, עבודה חדשה ונוחה. "שמעת רות?" קראה בקול. "ממחר אני מתחילה לעבוד ביינות ביתן בערבים". רות הרימה את ראשה מהמחברת. "מה, ותשאירי אותי לבד?" שאלה. "לא, לא". מיהרה מוריה להרגיע. "זה רק ל3 שעות, תוכלי לבקר". רות החזירה את ראשה למחברת. "טוב".
מוריה עזבה את העיתון ושמה לעצמה פסטה בצלחת. כשסיימה לאכול, היא פנתה לסדר את החדר של ההורים שלה. מאז יצאו הוריה לברית לא נכנס אף אחד לחדר הזה, צריך לסדר אותו. היא ארזה את כל הבגדים שהיו בארונות בערימות מסודרות בשקית זבל גדולה, היא כבר תראה מה אפשר לעשות איתם, אולי גמ"ח בגדים או משהו כזה. היא קיפלה את השמיכות וטאטאה את הרצפה. אח"כ היא פנתה לשידה לסדר את כל הניירת שהייתה מפוזרת במגירותיה. היו שם חשבונות גז, מים וחשמל, צ'קים דחויים שאביה לא הספיק לפדות, מכתבים מהעירייה ועוד שני מכתבים ישנים שעוררו את סקרנותה.
היא פתחה את המכתב הראשון, שהיה קצר ונראה היה שנכתב בחיפזון. "מומי, תעזור לי!! אני בצרות! הם יתפסו ויהרגו אותי! בבקשה, תן לי להתחבא אצלך, אני מתחנן! איתן". זהו. מי זה מומי? ומי זה איתן? מי רודף אחריו? צצו השאלות במוחה של מוריה. מומי זה מרדכי, אבא? אולי.. 
בוא נראה מה עם המכתב השני. גם הוא כמו קודמו היה קצר, אך נראה היה בבירור שהכותב היה הפעם רגוע לחלוטין. "מומי, שלום. מה שלומך? אצלי הכל טוב ברוך השם. מצפה לתגובה במהירות, שחר". גם זה למומי האלמוני. מי זה שחר? מה הקשר של כל זה להורים שלי? חשבה מוריה. טוב, נראה מחר. היא הכניסה את המכתבים לכיס הסוודר שלה, סגרה את המגירה וחזרה לסלון, היא תמשיך בהזדמנות.
 

העבודה החדשה:
למחרת מוריה הייתה משוחררת יותר בבית הספר. המקצועות של אותו היום היו המקצועות האהובים עליה – תורה, היסטוריה, ספורט ומוזיקה. היום היה קצר ונגמר במהירות. רות חיכתה לה גם היום בבית, הפעם עם מרק מהביל. "שוב דודה שרה. איזה חמודה". אמרה. "כן, ממש חמודה". ענתה מוריה. "אבל את יכולה לומר לה מחר שאני מתחילה לעבוד ונוכל להסתדר לבד?" רות משכה בכתפיה. "טוב, חבל, היא דווקא מכינה טעים". אמרה. "גם אני". ענתה מוריה, מוזגת לעצמה מהמרק ומתיישבת לידה.
"תקשיבי, רות, מצאתי שתי מכתבים אתמול בשידה שבחדר של אבא ואמא". היא אמרה. "זה מישהו שמבקש עזרה ממישהו אחר שהוא קורא לו מומי.. נראה לך שזה אולי אבא?" רות קימטה את מצחה. "לא יודעת, תראי לי". ביקשה. מוריה הוציאה את המכתבים והביאה אותם לרות. "הם יתפסו ויהרגו אותי.. מי זה ההם האלה?" שאלה רות כשסיימה לקרוא. "אין לי מושג". ענתה מוריה. "חשבתי אולי נשאל את סבתא". אמרה, מחזירה את המכתבים לכיסה. "טוב, אז נשאל אותה בשלושים כשנעלה לבית הקברות". ענתה רות, והן המשיכו לאכול.
כשהגיעה השעה 18:45 מוריה התארגנה והלכה לחנות. כשהגיעה, היא פנתה לקופה הראשית. "שלום, אני מוריה טובי". אמרה. "את החדשה, נכון? בואי איתי". ענתה הקופאית שהייתה תלויה על דש בגדה תגית עם השם תמר לוי. היא הביאה לה אפוד ותגית עם שמה, הובילה אותה לאחת הקופות והסבירה לה איך להשתמש במחשב. "אם תהיה איזושהי בעיה תשאלי את אiרי שבקופה לידך". תמר סיימה את דבריה וחזרה למקומה. 
מוריה התחילה לקבל קונים, נעזרת באורי כשמתעוררות בעיות. הם דיברו תוך כדי עבודה. הוא היה קצת יותר גדול ממנה, רזה ודי גבוה.
הזמן עבר במהירות והמשמרת שלה נגמרה. היא סגרה את הקופה וחזרה לביתה. עבודה טובה, חשבה לעצמה, לא מצריכה מאמץ וגם לא משעממת, אורי ממש חמוד.. היה כיף לדבר איתו. היא הגיעה לביתה והשכיבה את אחותה לישון, סופסוף יש לה זמן לעצמה.
היא התקשרה לסבתה לשאול בשלומה ולהתעניין לגבי המכתבים, אבל הקו היה תפוס. אז היא קמה מהספה וניסתה לחפש עוד דברים מעניינים בחדר של הוריה, בתקווה לפתור את התעלומה. אבל לא, היא לא מצאה שם שום דבר מעניין מעבר למכתבים הלא ברורים שעדיין נחו בכיסה. היא התיישבה על הספה, לקרוא עיתון, ונרדמה.
הימים הבאים לא הביאו איתם שום דבר חדש. למרות הכאב, "גזרת על המת שישתכח מן הלב" והאובדן הפך לחלק מהשגרה. אבל כשהגיע שבת, השבת הראשונה שלהן לבד, הקושי חזר במלוא העוצמה. שרה באה עם משפחתה לסעודות, אבל השקט הלא טבעי שהשתרר בבית כשהם הלכו, הכאיב להן מאוד. 
מוריה התגעגעה ליוסף, שתמיד אהב להפריע לה לישון ודרש שתשחק איתו.. ולאימא שתמיד הייתה מקשיבה לכל הסיפורים שלה ולומדת אתה למבחנים, ולאבא שהיה תמיד אומר דברי תורה ובצהריים היה לומד בחדר בניגון כ"כ יפה, איך היא אהבה להקשיב לו.. כמה היא הייתה נותנת כדי שכל זה היה ממשיך!
גם רות הייתה עצובה ושקטה מהרגיל. למרות כל ההצהרות שלה בעבר עד כמה שהיא לא מבינה את אלה שהולכים לישון בשבת בצהריים כי זה בזבוז זמן משווע לדבריה, היא הצטרפה למוריה לשנת הצהריים. אבל שתיהן לא הצליחו להירדם.
בסוף השבת יצאה. הן שמעו הבדלה אצל השכנים, אכלו ארוחת ערב שמוריה הכינה במהירות, והלכו לישון מוקדם.
 

אורי:

למחרת מוריה עדיין לא הצליחה למחוק מזיכרונה את רישומי השבת הקשה שעברה עליה. כשהסתיימו סופסוף הלימודים היא מיהרה הביתה, בלי לחכות לחברתה כרגיל. בבית רות חיכתה לה רוטנת, "מעכשיו אני אצטרך לחכות עד שתחזרי ותכיני אוכל?" שאלה. "אני גוועת!" מוריה לא ענתה. היא קילפה כמה תפוחי אדמה, שמה בסיר עם מים, העמידה על האש, תיבלה ונעמדה לטגן שניצלים.

כשהיא סיימה להכין, הן אכלו בשתיקה. "תודה, היה טעים". אמרה רות. לא היה לה נעים שככה היא דיברה לאחותה היחידה. "בכיף". ענתה מוריה והלכה להסתגר בחדרה. שעות אחר הצהריים עברו באיטיות מרגיזה, ומוריה החליטה להתקשר לאורי.

הוא ענה די מהר. "היי מוריה, מה נשמע?" אמר. "יש לך זמן פנוי עכשיו? אני רוצה לדבר איתך". ענתה מוריה. "כן, יש לי, רוצה שניפגש?" שאל. "כן, אז אני אחכה לך עוד רבע שעה בכיכר של הזיתים, טוב?" אורי הסכים והקו נותק. 

אחרי רבע שעה הם נפגשו בכיכר. הם עלו על השביל סובב העיר ודיברו תוך כדי הליכה נינוחה. מוריה סיפרה על השבת הקשה שעברה עליה, וכשהיא התחילה לספר על משפחתה היא פרצה בבכי. הם התיישבו על אחד הספסלים שהיו בשולי השביל, עד שמוריה נרגעה והם קמו ממקומם והמשיכו ללכת. 

"אתה יודע", היא אמרה, "כל השבעה לא נתתי לעצמי לדבר, סגרתי הכל בפנים, חשבתי שאני גיבורה. עכשיו אני מבינה שלא הייתי גיבורה בכלל, רק סתם פחדנית. האמת היא שלא היה לי אומץ לגלות עד כמה קשה לי, פחדתי שאולי לא מספיק יבינו אותי.. זה לא היה נכון. לא סתם אומרים שהלב הוא לא מחסן, עובדה שעכשיו זה מרגיש כאילו משהו שהיה תקוע לי בגרון כבר הרבה זמן סופסוף השתחרר".

"את צודקת". ענה אורי. "הלב הוא באמת לא מחסן, ואני שמח שסיפרת לי את זה. לאבד את שני ההורים ואח ברגע אחד זה באמת משהו שאדם רגיל כמוני אף פעם לא יוכל להבין. אבל אני עדיין חושב שאת לא פחדנית בכלל, אלה הבחורה הכי גיבורה שאי פעם זכיתי להכיר". 

הם יכלו להמשיך ולדבר עד אור הבוקר, אם אורי לא היה שם לב שעוד רגע מתחילה המשמרת שלהם בחנות. אז הם הסתובבו ופנו לעברה.

החנות קידמה את פניהם רועשת כרגיל. הם הודיעו על בואם לקופאית הראשית ופתחו שתי קופות ריקות. כשהמשמרת הסתיימה מוריה מיהרה לביתה, היא השאירה את רות יותר מידי זמן לבד בבית.

כשהיא הגיעה, היא מצאה את רות ישנה על הספה. מסכנה, בטח היא חיכתה לי.. חשבה לעצמה. היא הרימה אותה בעדינות והעבירה אותה למיטתה בחדר. "לילה טוב, רות". לחשה בשקט. זה לא בסדר מה שעשיתי, חשבה, אני צריכה להשקיע יותר בקשר עם האחות היחידה שנשארה לי. אני אמצא כבר מה נעשה ביחד.

למחרת רות נדהמה להתעורר במיטתה. "אבל אני בכלל לא זוכרת שהלכתי לישון", אמרה בתמיהה. "רק שחיכיתי לך מלא זמן שתחזרי.." מוריה חייכה. "את נרדמת על הספה ואני העברתי אותך כשחזרתי". ענתה. "עכשיו תתלבשי מהר, כי עוד עשר דקות ההסעה שלך כבר מגיעה". רות קפצה ממקומה. "למה לא אמרת קודם??" קראה ורצה להתלבש. מוריה התלבשה אף היא ושתיהן יצאו יחד לבית הספר.

בצהריים הן הגיעו לבית ביחד, ומוריה החליטה לפנק הפעם את רות והכינה מלוואחים וצ'יפס. כשהן סיימו לאכול, הן יצאו לספרייה להחליף ספרים, ובדרך חזור מוריה קנתה להן שתי כוסות ברד גדולות. רות הייתה בעננים, ומוריה שמחה שהיא הצליחה לפצות אותה קצת על זה שהיא השאירה אותה לבד כל כך הרבה זמן אתמול.

כשהגיע הזמן ללכת לחנות, היא הביאה איתה את רות. היא לימדה אותה איך מעבירים מוצרים ומה עושים אם אין ברקוד, ורות שמחה לעזור בעריכת הקניות וגם הציעה עזרה לקונים באריזת המוצרים בשקיות.

בסוף הן חזרו לביתן. עייפות, אך מאושרות.

הימים שלאחר מכן לא הביאו איתם שום דבר מיוחד, סופסוף שגרה. אבל כשהשבת התקרבה מוריה ידעה שהיא חייבת לעשות משהו כדי שהחוויה הקשה הזכורה לה מהשבת הקודמת לא תחזור על עצמה. אז היא אזרה אומץ וביקשה מאורי להתארח אצלו בשבת. אורי הסכים בשמחה, וכשהגיע יום שישי הוא בא ללוות אותן מביתן.

הוריו של אורי היו נפלאים ועשו הכל כדי שהן ירגישו בנח, ומוריה ורות היו אסירות תודה. שלושת אחיו הקטנים של אורי, ידידיה בן השמונה, דוד בן החמש וריעות הקטנה בת השנתיים, לא נתנו להן רגע של מנוחה למרות בקשותיה החוזרות ונשנות של אימם שיניחו להן לנפשן. ידידיה התעניין אודות הפיגוע, דוד הראה להן יצירות מהגן וריעות סתם דרשה קצת צומי. והן נתנו לה אותו, החמיאו על הציורים היפים וענו על שאלותיו של ידידיה.

כשיצאה השבת, הן הודו לאורי והוריו וחזרו לביתן.

איתן:

למחרת הם נפגשו שוב בערב בחנות.

אחרי המשמרת אורי קרא לה לדבר קצת בחוץ. "אז איך היה?" פתח. "כיף בטירוף". ענתה מוריה. "אחים שלך מה זה חמודים, וממש תודה שהסכמתם לארח אותנו, אם לא היינו.." היא השתתקה. "בקטנה", אמר אורי, "העיקר שהיה כיף". פתאום נצנץ רעיון במוחה של מוריה. "הי, אולי אתה תוכל לעזור לי". אמרה. "לפני שבועיים מצאתי מכתבים מוזרים בחדר של ההורים שלי, ואני מחפשת כבר די הרבה זמן אם מישהו מכיר את מי שכתבו אותם. הינה, תקרא". היא הוציאה מתיקה את המכתבים והושיטה לאורי. הוא פתח את המכתב הראשון והחל לקרוא. 

"שחר? לא, לא מכיר אף אחד בשם הזה. חוץ משכן שלי, אבל הוא בן שלוש.. טוב, בואי נראה את השני". אמר, ופתח את המכתב השני. "מעניין.. זה לא הכתב של סבא?" תהה לעצמו. "מה אמרת?" נדהמה מוריה. "אתה מזהה את הכתב?!" אורי התלבט. "נראה לי שזה הכתב של סבא שלי, גם חתום כאן בסוף איתן. את מכירה את השם איתן עוזרי?" מוריה ענתה בשלילה. לא, היא לא מכירה את השם. 

"אולי נלך אליו מחר?" הוא הציע. "זה יהיה מצוין!" התלהבה מוריה. "אז תשאל אותו, בסדר? זה יהיה מגניב אם יתברר שהם הכירו". איתן הסכים והם נפרדו ופנו לביתם.

כשמוריה הגיעה לביתה, היא מצאה את רות מחכה לה על הספה. היא הכינה ארוחת ערב, ולאחר מכן שתיהן הלכו לישון.

למחרת אחרי הלימודים איתן התקשר. "סבא שלי יכול עוד שעה, אבל רק לחצי שעה כי יש לו תור לרופא. אז איפה את רוצה שניפגש?" שאל. "איפה שנפגשנו אז, בכיכר של הזיתים". ענתה מוריה. "אני מביאה גם אחותי, בסדר?" אורי הסכים והשיחה הסתיימה. מוריה זירזה את חברתה וכעבור זמן קצר הן הגיעו לביתה של החברה, הן נפרדו ומוריה המשיכה לרחוב הסמוך בו היא גרה.

"שלום רות". קראה כשנכנסה. "שלום". ענתה רות. "עוד חצי שעה אני הולכת לסבא של אורי, שהתארחנו אצלו בשבת". אמרה מוריה. "הוא אמר שנראה לו שסבא שלו הוא זה שכתב את אחד מהמכתבים המוזרים ההם שמצאתי בחדר של אבא ואמא, רוצה לבוא?" שאלה. "מה באמת? איזה מגניב! ברור שאני רוצה לבוא!" קראה רות בהתלהבות. "מצוין". ענתה מוריה. "אז בואי נכין ארוחת צהריים מהירה ואז נצא".

מוריה בישלה חבילת פסטה שמצאה בארון, והן התיישבו לאכול. "אז את אומרת שאורי חושב שסבא שלו כתב את אחד המכתבים? רגע, הוא מתכוון לאיתן או לשחר?" שאלה רות. "לאיתן". ענתה מוריה. "הוא זיהה את הכתב וגם אמר שלסבא שלו קוראים איתן עוזרי".

כשהן סיימו, הן התארגנו ויצאו לכיכר הזיתים. אורי חיכה להן שם, נשען על אחד מעצי הזית שצמחו ליד הכיכר, והם שהקנו לה את שמה. "שלום מוריה, ו--- תני לי להיזכר.. שולמית. או שלומית. משהו כזה נכון?" שאל. רות חייכה. "רות". אמרה. "תמיד ידעתי שיש לי זיכרון טוב", ענה אורי. "עכשיו בואו נלך, סבא שלי גר במרחק חמש דקות מכאן". והם הלכו.

סבא של אורי גר בבית דו קומתי המוקף בחצר קטנה. אורי פתח את השער, נכנס בשביל המרוצף כשמוריה ורות אחריו ודפק על הדלת האפורה. את הדלת פתחה הפיליפינית של איתן, סiניטה. "שלום". אמר אורי. "אפשר להיכנס?" שאל. "בטח, להיכנס! סבא לחכות הרבה זמן". ענתה סוניטה. "איתן! אורי להגיע!" קראה. קול צרוד נשמע מפנים הבית. "סופסוף, בוא אורי. אמרת שתביא עוד אורחות". הם נכנסו. 

איתן ישב על כורסא מכוסה בשמיכה, עם הגבהה לרגליו. "בואו, שבו". הוא אמר. "אז מה אמרת אורי, למה באתם?" שאל. סוניטה הגיעה עם כוסות ובקבוק מיץ והניחה על השולחן. "לשתות, טעים". אמרה, והתיישבה על כיסא סמוך. "תודה סוניטה. טוב", פתח אורי, "אז, מוריה". הוא החווה בידו אל מוריה. "היא הראתה לי מכתב שהיא מצאה בחדר של ההורים שלה, שנרצחו בפיגוע בצומת תפוח, ממישהו שזה היה נראה לי שזה אתה. הינה תראה". הוא הביא לו את המכתב, ואיתן פתח אותו והחל לקרוא. 

בין רגע השתנה סבר פניו הרגוע והוא פנה בכעס אל מוריה "את הבת של מומי?" מוריה נרתעה. "כן, זה היה מכתב של אבא שלי.." ענתה בהיסוס. "צאי לי הרגע מהבית!!!" צעק. מוריה הפכה לבנה כסיד. "צאי!!!" קרא שוב איתן, פניו אדומות. "רגע, סבא, מה קרה?" ניסה אורי להבין. "כן, איתן, למה? זה לא להיות בריא ככה לצעוק". ניסתה גם סוניטה. "אף בת של מומי לא תשב אצלי בבית!" התעלם איתן והמשיך לצעוק, "צאי את ואחותך!"

מומי:

מוריה תפסה בידה של רות, שהייתה מבוהלת לא פחות ממנה, וברחה מהבית. "איזה משוגע זה.. מה עשינו לו?" מלמלה. "מה אבא עשה לו?" שאלה רות. "אין לי מושג". ענתה מוריה. השתררה שתיקה מעיקה. הן הגיעו לביתן ופנו כל אחת לעיסוקיה.

אחרי שעתיים אורי התקשר. "את לא תאמיני מה סבא סיפר . אנחנו חייבים להיפגש. אני בא אליך עכשיו, זה בסדר?" מוריה הסכימה וניתקה את הקו. אחרי רבע שעה הוא הגיע, והתחיל לספר.

"סבא ומומי, זה היה הכינוי של אבא שלך הי"ד, היו חברים מאוד טובים בבית היתומים ע"ש מונטיפיורי בפתח תקווה. כשהם בגרו, הם התגייסו לצבא שם מומי הכיר את הדת, ותוך שנה חזר בתשובה. סבא לא הפסיק לצחוק עליו, אבל החברות בכל זאת נמשכה. 

בעוד שמומי עלה ונתעלה בישיבה לחוזרים בתשובה שבה למד, סבא הלך והדרדר לפשע, כמו רבים מחבריו, בשל העוני המחפיר שבו הם חיו. יום אחד הוא נפגש כרגיל עם כמה מחבריו הפושעים במסעדה עלובה באחת משכונות העוני הידועות לשמצה. הוא התלונן בפניהם כי הבוס הוריד לו את המשכורת והוא בקושי מצליח לסגור את החודש. אחד החברים סיפר לו שהשוק השחור מלווה בסכומים גבוהים ובתשלומים נוחים, והם יכולים לעזור לו. סבא התלהב מהרעיון ואותו חבר הפגיש אותו עם ראש אחת הכנופיות באזור שהסכים להלוות לו סכום נכבד של 200 אלף שקל, ב40 תשלומים חודשיים. 

סבא, שיכור מכמות הכסף שנפלה לידיו, החל לבזבז אותו במהירות, כך שתוך שנתיים נגמר כל כספו והוא נותן עם חוב עצום של 80 אלף שקל. הוא מכר את כל מה שהיה לו והצליח לשרוד בקושי את חצי השנה הבאה, אבל מהר מאוד לא נותר לו מה למכור והחוב הלך ותפח. לאחר שנה הגיע לביתו מכתב אנונימי, אך הוא ידע טוב מאוד מי שלח אותו. המכתב היה קצר ותקיף: "לאיתן עוזרי שלום רב. יש לי סבלנות, אבל עם גבול. אם לא תחזיר תוך חודשיים את כל החוב שלך שעומד על סך 156,921 אלף שקל (כולל ריבית 10%), אני אמצא אותך. אני אעשה עליך ביטוח חיים ואהרוג אותך, אולי הביטוח יכסה משהו מהחוב".

איתן היה אובד עצות. הוא פנה לאבא שלך, שחסך כסף וקנה דירה קטנה בראשון לציון והתחנן אליו שיסתיר אותו אצלו בבית. אבל מומי לא הסכים בשום אופן, וסבא לא סלח לו על זה. אחרי חודשיים הם תפסו אותו ובחסדי שמיים הם החליטו שלא להרוג אותו מסיבות לא ברורות. אחרי חצי שנה הוא שוחרר, שבור, כועס ומיואש. 

בעקבות מחשבות בשבי על החיים והמשמעות שלהם, הוא חזר בתשובה שלמה, אבל הוא לעולם הוא לא יצליח לסלוח למומי שככה הפקיר אותו".

השתררה דממה. מוריה לא האמינה שאביה יכול להתנהג ככה, זה פשוט לא מתאים לו. "בטוח הייתה לו סיבה. זה לא יכול להיות". אורי שתק. היא התלבטה אם זה אומר שהוא לא מסכים איתה, או שסתם אין לו מה לומר. "אבא לא היה עושה דבר כזה". הוסיפה רות.

וואו.

איזו קדושה.

נגע בי.

כתיבה ורעיון ממש יפים.

כתיבה מדהימה.

זה באלי בדיוק בזמן. אתה לא מבין מה ביטאת בשבילי פה.

תודה עצומה!

מצאת את השיר הנכון כדי לתאר את התחושה.

בא לי גם לשבת ככה לבד ולשיר, באמת מהנשמה..

(עם הגיטרה האהובה שלי)

ובעיקר את המסר. כתוב נהדר!

יפה ממש.

תודה עלזה. באמת.

ממש אהבתי את הסגנון והכל...

מעולה כמו תמיד

וכתבת כזה יפה

וזה יפה

וכל הכבוד לך

ותודה!

או לעצמי

או בכללי

על כל הפירוטים שם..

במיוחד הפסקה השניה, שאיכשהו זה יקרה גם לי..

איזה טהרה, פשטות ותמימות

רצון להיות חופשי ממה נהוג

להיות עם ה' יתברך לבד על איזה חוף נידח בשומקום

איזה קדושה!

אבא תראה.

וואיוואי

התגובה שלך רגועה ויפה.

ממש נוגע..

היתי ממליץ לתת כותרת, זה יכול להרחיב את השיר, לתת לו מבט אחר לפעמים..

שתזכי לצאת מן המבוכה

בכל מקרה את כותבת יפה מאוד!

אוי, חברים של אמת!

אליהם ליבותינו כוספים

חבל שיש רק שניים כאלה..

אשריך! כתיבה יפה מאוד!!

אני יוצאת עכשיו,אני אראה אחכ....אבל שלחי

חח תודה תודה

אהובה שאת.

אין על הכתיבה שלך!

נאמר שוב.

קדוש קדוש קדוש.

בואי תלמדי אותנו איך לרצות.

כיף לקרוא אותך ולראות ממש מתיקות שפשוט נשפכת.

כולם מתוקים ואצלך זה ככ ככ גלוי.

אשריך!

זה בטוח לרצות לרצות.

אהבתי ממש!

ככ אמיתי ומלא מתיקות כזאת..

אשריך

ועם המון תובנות! יפה מאוד!!

ממליץ להבא יותר לתת לקריאה רצף. קצת מפריע כל הקפיצות האלה לענ"ד..

אולי לנסות טיפה להאריך את השורות, אולי שבכל שורה יהיה חרוז ואז בעצם חתכת את האורך לשניים...

לא יודע.. רק טיפה פשוט קשה לקרוא..

אשריך אחי!! תצליח!!

"לדלות שוב 
ממעיינה של תורה
לדלות שוב 
צלע של אות
צלע של אמונה"-

זה פשוט כל הרצון שלנו.

יאוו איזה דבר מדהים וקדוש זה.

ממש קטונתי מלהבין כל כוונה אבל המשכתי לקרוא עד הסוף

כי זה פשוט דבר אמיתי.

וואו.

איזה דבר מדהים זה.

תודה תודה.