~3~
שריקה חדה חתכה את האוויר.
יאניס גלאדייבצ'קי הוציא את המשרוקית מפיו.
"בלונדית!" קרא, "בואי לפה!"
"איזה בלונדית?" צעקה מישהי מאחד קצוות המגרש, "יש פה הרבה!"
"החדשה." אמר יאניס.
מאי רצה אליו. היא הייתה לבושה במדי קבוצת הכדורגל של בית היתומים. המספר 87 היה על גבה.
'זה רק זמני,' אמרו לה, 'עד שתתקבלי רשמית ותהיה לך חולצה עם השם שלך ועם המספר שתבחרי.'
"אני רוצה שתרדי קצת להגנה. ברגע שאת לוקחת כדור, תתחילי לרכז התקפה ותעלי. מובן?" אמר יאניס.
"כן, המאמן." אמרה מאי.
היא לקחה שלוק מהבקבוק שלה, וחזרה למגרש.
"יושבים עלייך בול המדים." אמרה לה סייליני שרצה לצידה במגרש, בין נשימה לנשימה.
"תודה." אמרה לה מאי. "תעלי, אני מוסרת לך."
סייליני עקפה את החצי, והתקדמה לכיוון השער. מאי, שקיבלה את הכדור מהולד, רצה קדימה. היא עברה מספר שחקנים, והגיעה לרחבה, שם חיכתה לה סייליני.
"סייליני!" צעקה, ומסרה לה פס לרוחב הרחבה.
היא נעמדה ליד השער. סייליני בעטה את הכדור לשער. השוער הדף את הכדור, שהגיע למאי. היא מסרה ללונה, שמסרה אחורנית לילד בשם ג'ורג'.
ג'ורג' הרים לרחבה. הולד קיבלה את הכדור באוויר, ומסרה לצד השני. תוך כדי ריצה מאי בעטה את הכדור פנימה. וזה נכנס.
"מאאאאאאאאאאאאי דייווידס!" הכריז הקריין. "באימון הבכורה שלה, כבשה דיווידס את שער הבכורה שלה!"
לונה העיפה מבט לספסלים, שם ישב יאניס. היא ראתה את הזיקה בעיניו.
"המשחק נגמר!" הוא צעק.
כל הקבוצה התאספה סביבו בחצי עיגול.
"עכשיו נעשה דבר כזה," הסביר יאניס את התרגיל הבא, "אנחנו עושים מהלכים של התקפה מול הגנה. בהתקפה יהיו שניים, ובהגנה יהיו ארבעה ושוער. שחקני ההגנה הם: ג'ורג', לונה, ג'ונתן ומייקל. מאקרפיץ', 'כנס לשער."
שחקני ההגנה רצו לעמדותיהם.
"בהתקפה אני רוצה את קרלוס ואת החדשה שלנו. קדימה לשחק!" בהכרזה זו רצו גם מאי וקרלוס למקומותיהם.
"כדור התקפה מהחצי." אמר יאניס. "מוכנים? קדימה!"
הוא שרק את שריקת הפתיחה וגילגל את הכדור לעבר מאי.
*****
סנואו, ג'יין, אריאל ויסמין עמדו בכניסה לחדר גדול.
בתוך החדר עבדו שלושה אנשים - שתי נשים וגבר.
"זה הצוות המשטרתי אליו תתחברו." הסבירה להם מיסיס דאדילין.
"קפיטן!" קראה, "הבנות כאן."
שלושת השוטרים נגשו אליהם.
"אני קפיטן מקסים קלארצ'יק," אמר הגבר, "אני מפקד על הצוות."
היה לו שיער אפור ואף גדול, מעוקם מעט בקצהו.
אחריו דיברה אישה צעירה. עיניה היו כחולות ושערה קצר ונפוח בצבע אדום עז.
"אני סטייסי." אמרה.
לשניה היה שער שחור חלק וארוך.
"אני אשלי" הציגה את עצמה.
"אלו ג'יין, סנואו, אריאל ויסמין." הציגה אותן מיסיס דאדלין בלי לחכות לתגובה מצידן, "הן החפרפרות שלנו בתוך בית היתומים. הן ינהלו איתכם את המחקר."
"מה מצאתם עד עכשיו?" שאלה ג'יין.
"בדקנו את טביעות האצבע," החל קפיטן קלארצ'יק, "זה טביעת אצבע של נער או נערה. אז אתם יכולים למחוק את כל מי שמתחת לגיל 10."
"את טביעות האצבע ניקח מחר," אמרה סטייסי, "כל הנערים והנערות מגיל 10 ומעלה יבואו מחר בשתיים וחצי למסדר טביעות האצבע שנעשה."
"ואם מישהו לא יגיע?" שאלה אריאל.
"הוא הסגיר את עצמו." אמרה אשלי.
"אוקיי." אמרה מיסיס דאדילין ופתחה פנקס כחול, "מחר, שתיים וחצי, כל הילדים מעל גיל עשר."
"צריך לבדוק את זה עם רשימת שמות." אמרה ג'יין. "ולהתחלק לשכבות." הוסיפה סנואו. "אז אני אבדוק את השכבה השמינית," חילקה ג'יין תפקידים, "סנואו, את בודקת את השכבה התשיעית, את העשירית קפיטן קלארצ'יק יבדוק, כי זה כנראה מישהו מאצלנו, אז צריך מישהו שיעשה טוב את העבודה. את השכבה האחת עשרה אריאל תבדוק, את השכבה השתיים עשרה יסמין, את השכבה השלוש עשרה אשלי, את הארבע עשרה סטייסי, את החמש עשרה ניקח את הרכז של השכבה, מר אולימן, ואת השכבה השש עשרה, מיסיס דאדילין תבדוק. שכל אחד יזכור מה השכבה שלו. מחר כל אחד מקבל רשימת שמות ובודק את השכבה שלו."
*****
"בני ובנות שכבה שמונה והלאה הקשיבו היטב," הכריזה מיסיס דאדילין בארוחת הבוקר ביום למחרת, "בשעה שתיים ורבע בדיוק כולם מתייצבים כאן, בקפיטריה. אתם תחולקו לפי שכבות גיל. כל שכבה תלך למקום אחר, עם בודק אחר. יקחו ממכם טביעות אצבע. מי שלא יהיה נוכח רק יסגיר את עצמו. אז אני מזהירה אתכם. המשך יום טוב."
"וואו, הם ממש לקחו ברצינות את האקדח הזה." אמרה סייליני לחברותיה בעת שהתיישבו בשולחן הקבוע שלהן, מספר 42. "כן, אה?" שאלה לונה, "אגב, מאי, דיברתי עם יאניס אחרי האימון אתמול. הוא ממש נדהם מהיכולות שלך. הוא רוצה שתהיי שחקנית קבועה בנבחרת ותשחקי לצידנו. הוא רוצה שתבחרי מספר. יש פה רשימה של המספרים הפנויים. פשוט תבחרי אחד מהם." לונה הגישה לה ערימת דפים. היו שם בערך שלושה או ארבעה דפים. "טכנית את יכולה לבחור איזה מספר שאת רוצה, מאחד עד מאה. כמובן, חוץ מהמספרים שתפוסים כבר." "איך אתן בחרתן את המספר שלכן?" שאלה מאי.
"טוב," אמרה הולד, "אני מניחה שלא צריך להסביר את העשר שלי, נכון?"
"אני בחרתי ב32," אמרה לונה, "כי זה היה מספר הבית שלי כשהייתי קטנה."
"לי יש 12," אמרה סייליני, "כי זה מספר המזל שלי."
"אז מה כדאי לי לבחור?" שאלה מאי.
"אני מציעה שתישני על זה לילה." אמרה לונה.
"נראה לי שאני לא צריכה." אמרה מאי, "יש לי מספר!"
*****
"אני ממש מפחדת מהעניין הזה של האקדח." אמרה סקיי מאוחר יותר, כאשר ישבו בחדרן אחר הצהריים.
"מה אם זה מישהו שאחנו מכירות?" שאלה סטפני.
"או גרוע יותר…" דיברה סופי שחורות, "מה אם זה מישהו מבחוץ?"
"כך או כך," אמרה אריאנה וניסתה להישמע בטוחה, אף כי הייתה מפוחדת בדיוק כמו חברותיה, "מיסיס דאדילין יצרה קשר עם המשטרה, והם חוקרים את המקרה."
"אבל זה מעצבן אותי שאנחנו אלו שמצאו את האקדח והם עושים את כל העבודה!" קמה סופי ממקומה.
"כן," הסכימה סקיי, "אנחנו לא יכולות סתם לשבת כך בחיבוק ידיים, רגל על רגל! בטוח יש משהו שאנחנו יכולות לעשות! אני עכשיו הולכת למיסיס דאדילין ודורשת ממנה תפקיד בחקירה!"
"סקיי, תעזבי." אמרה אריאנה, ושמה את ידה לפני סקיי, כדי שלא תקום ותלך, "את לא צריכה להתעסק בזה. את קטנה מדי. יש להם שם שוטרים מוסמכים, שהם מטפלים בחקירה. אין לך מה לדאוג."
"אבל אני בכל זאת דואגת!" אמרה סקיי ודמעות החלו לבצבץ מעיניה, "מה אם זה מישהו שאני מכירה? מה אם אני יכולה לעצור את המהלך הזה? מה אם יכניסו מישהו לכלא? את יודעת איך זה שמישהו שאת מכירה ואוהבת נמצא בכלא? כי אני כן! אבא שלי כבר חמש שנים יושב בכלא ולא יכול לטפל בי. יום-יום אני מתפללת שהוא יצא משם כבר ויבוא לקחת אותי מהמקום העלוב הזה! לי יש אבא! יש לי מישהו שדואג לי, שיכול לגדל אותי. אבל מה? הוא בכלא! אני לא רוצה להיות זו שתכניס מישהו פה לכלא!"
"אז למה את רוצה להצטרף לחקירה?" שאלה אריאנה, בקול שקט וקריר.
"כדי לעצור את המהלך הזה! כדי שמישהו פה לא יכנס לכלא!" אמרה סקיי חרישית.
"אם זה מה שאת רוצה, וזה כזה חשוב לך," אמרה אריאנה, "אז לכי על זה. אבל תזכרי מה שאמרתי לך. זה יעשה לך רע. רע מאוד."
*****
"זהו, כל טביעות האצבעות כאן." אמרה ג'יין למיסיס דאדילין בעודה מניחה על שולחנה תשעה דפים. "הכל לפי שכבות וסדר אלפביתי." הוסיפה סנואו. "כל ה238 כאן?" שאלה מיסיס דאדילין. "כן." אמרה ג'יין בנחישות.
לפתע התפרצה לחדר אריאל, מתנשפת ממאמץ. ואחריה נכנסה סטייסי. "אתם לא תאמינו מה גילינו." אמרה אריאל, נסערת, "אף אחת מטביעות האצבעות שלקחנו זו לא טביעת האצבע על הכדורים."
"מה? איך זה יכול להיות?" התרעמה מיסיס דאדילין, "זאת טביעת אצבע של נער או נערה, ואין מצב שזה מישהו מבחוץ, כי בית היתומים מאובטח. אז מה זה כן יכול להיות?"
"אז זה בדיוק הקטע," המשיכה אריאל, "יש טביעת אצבע כפולה."
"טביעת אצבע כפולה?" נדהמה יסמין, "כלומר, יש טביעת אצבע של אדם אחד על שם של אדם אחר?"
"כן." אישרה סטייסי, "וזה קרה אצל השכבה העשירית, כלומר בשכבה שלכן."
"אני לא מבינה איך הקפיטן פישל כך," מלמלה מיסיס דאדילין, "אבל בסדר."
"מיהם שני הילדים?" שאלה סנואו.
"פול נורמן וג'וליאן קרניובסקי." אמרה אריאל.
"כמובן שאנחנו לא יודעים של מי טביעת האצבע ומי זה שזייף." אמרה סטייסי.
"אז הם יצטרכו לעשות בדיקה חוזרת," אמרה מיסיס דאדילין, ומיד הכריזה במערכת הכריזה: "פול נורמן וג'וליאן קרניובסקי להגיע למשרד שלי מיד."
*****
"השחקנית החמה ביותר בכדורגל המקומי," הכריז הכרוז, "קבלו את השחקנית החדשה של סמרגון, שמשחקת בעמדת הקשר השמאלי. קבלו את מספר 16, מאי דיווידס!"
כל הקהל באיצטדיון קם על רגליו והריע. זה היה במשחק הראשון של הליגה.
מאי עלתה לדשא כאשר היא מוכנה לשחק בכל הכח ולתת את הכי טוב שלה.
היא התייצבה בעמדתה, ליד לונה. השופט שרק. המשחק החל.
"והנה קרלוס דה מאליה, הקפטן של סמרגון, מוריד את הכדור ללונה אליאס, שמתחילה בהתקפה." אמר השדרן, "היא עוברת את החצי ומוסרת את הכדור למאי דיווידס, דיווידס רצה עם הכדור קדימה. היא עברה עכשיו את מליאן רונלי, ממשיכה לשעוט קדימה. היא הגיעה עתה למרחק של חמישים מטרים מהרחבה. היא מחפשת אופציות למסירה. רונלי התאושש מהמצב ועט לעברה ביחד עם ליאון שבא מהצד השני. דיווידס מחליטה שאין לה הרבה ברירה, ומוסרת פס שטוח בין שני השחקנים לרוברט. רוברט מתקדם קלות ומחזיר לדיווידס שהספיקה להתקדם מעט. דיווידס מרימה לתוך הרחבה להולד שבועטת את זה לתוך השער! ו… איזה עצירה מדהימה של רודריגס ג'וניור. הוא מעיף את הכדור, ואולי יהיה כאן ריבאונד? דיווידס תופסת את הכדור ובעטת בעיטה מדהימה ישירות לחיבורים! רודריגס ג'וניור לא מספיק להגיע לכדור! וזה שער! מאי דיווידס בשער בכורה בהופעת בכורה בדקה השתיים עשרה!"
האוהדים הריעו בהמוניהם. "עכשיו את צריכה לעשות איזה ריקוד חגיגה כזה." לחשה לה לונה. "אני יודעת," לחשה חזרה, "אבל אין לי מושג מה לעשות!" "תמציאי משהו." אמרה לה, "ומהר."
מאי רצה ליציע, לאזור של אוהדי סמרגון. היא סימנה את המספר 16 בידיה ונישקה את סמל הקבוצה שעל חולצתה.
"קדימה מאי!" נשמעו צעקות מהיציע. מאי הסתכלה קדימה וראתה בזווית עיניה את סנואו וסופי, שישבו ליד מיסיס דאדילין. היא נופפה להם ורצה מיד חזרה למקומה.
"ראית?" לחשה לה לונה, "עשית את זה. אילתרת ויצא טוב."
"מה? השש-עשרה והנשיקה?" התפלאה מאי, "לא, זה היה סתם."
"זה היה טוב." התעקשה לונה, "את צריכה לעשות את זה כל פעם."
"בסדר." גנחה מאי. השריקה נשמעה, והן חזרו לשחק.
*****
ג'וליאן קרניובסקי התייצב במשרדה של מיסיס דאדילין.
הם חיכו כבר חמש דקות. אך שום דבר לא זז.
"למה אנחנו מחכים?" שאלה אריאל לבסוף, "אפשר להתחיל."
"אבל פול לא פה." אמרה מיסיס דאדילין.
"נכון." אמר ג'וליאן.
"ג'וליאן," אמרה יסמין בקול מעט חשדני, "אתה יודע איפה פול נמצא?"
"הוא ברח." אמר ג'וליאן בקרירות.
"מה?" נדהמה מיסיס דאדילין בפעם השניה באותו יום, "מה זאת אומרת ברח?"
"הוא קשר סדינים אחד לשני וברח באמצע הלילה." אמר ג'וליאן.
"כן," אמרה ג'יין, "אבל למה?"
"זה ברור." אמרה סנואו, "הוא ראה שגילו את האקדח שלו, אז הוא ברח כדי שלא יתפסו אותו."
"אני יכול לקחת אתכם לחדר שלו אם אתם רוצים." אמר ג'וליאן.
"אבל תדאג שאף אחד לא יהיה שם." אמרה ג'יין.
"טוב, זה גם החדר שלי," אמר ג'וליאן, "וכל השאר אמורים להיות עכשיו במגרש או משו."
"אז בואו נלך." אמרה אריאל, והם יצאו ממשרדה של מיסיס דאדילין.
*****
המשחק נגמר 4:1 לטובת סמרגון. חברי הקבוצה צעדו לחדרי ההלבשה.
מאי כיכבה במשחק, עם שער בכורה ושני בישולים.
"מאי!" רצו אליה סופי וסנואו, "כל הכבוד!" אמרה סנואו, וחיבקה אותה קלות, "היית מדהימה!"
"כן, אה.. תודה." אמרה מאי והסמיקה קלות, "המאמן צריך אותנו לשיחה, אז נדבר אחר-כך, אוקיי? ביי!" אמרה ורצה אל תוך המנהרה.
"כן, ביי." אמרה סופי ביובש לאחר שמאי התרחקה מהן.
"כל הכבוד מאי!" "כוכבת את!" "את חיה רעה!" אלו רק קמצוץ מהדברים שאמרו לה חברי הקבוצה לאחר שהחליקו איתה כיף במנהרה. היא בקושי שמה לב אליהם. היה לה קשה עם כל תשומת הלב הזאת.
"אז… איך זה להיות כוכבת?" שאלה אותה סייליני, כאשר התיישבו לתדרוך של יאניס.
"עדיין לא התרגלתי לזה." השיבה במעט נבוכות.
"את תתרגלי," אמרה לה סייליני, "כי את כוכבת מאי. יש מצב שאת השחקנית הכי טובה שהייתה לנו אי-פעם במועדון."
"אל תגזימי," אמרה מאי, "אתן יותר טובות ממני."
"אבל זה רק כי אנחנו יותר שנים ממך במועדון." אמרה סייליני, "אני אומרת לך, עוד שנה-שנתיים תדביקי את הקצב ואפילו תהיי יותר טובה ממנו."
"אולי." אמרה מאי והשתתקה. יאניס החל לדבר.
"כל הכבוד לכם על כל ההשקעה ועל המשחק בכללי," התחיל יאניס, "בכלל אני גאה בכם. אבל, כידוע, בכל דבר טוב יש גם דברים לא טובים. יש כמה שחקנים שלא הייתי מרוצה מהמשחק שלהם. אבל על זה אני אדבר אחר-כך. כרגע יש לי הודעה חשובה: כרגע אנחנו ממוקמים כקבוצה הטובה בליגה, ויש מצב שאנחנו נלך לשחק בליגת הנוער הארצית. אבל זה עוד רחוק."
"המאמן!" הרימה לונה את ידה.
"מה יש לונה?" שאל יאניס.
"אתה זוכר את המשחק באימון שנה שעברה? שעשינו בנות נגד בנים? טוב. לפי דעתי כדאי לתת לאחת הבנות פה את סרט הקפטן. כי יש פה בנות שהרבה יותר טובות מכל הבנים פה ביחד."
"כן, טוב," מלמל יאניס, "נחשוב על זה."
"המאמן!" נכנס נער למערה בריצה.
"מה יש פרסטון?" שאל אותו יאניס.
"יש בחוץ כמה כתבים שרוצים לראיין אותך על המשחק." אמר.
"תגיד להם שאני תכף בא." אמר יאניס.
"הם רוצים גם לדבר עם דיווידס." אמר פרסטון והצביע על מאי.
עיני כולם היו עכשיו נטויות עליה. "שיהיה." לחשה מאי ושקעה במקומה.
"נמשיך אחר כך." אמר יאניס וקם ממקומו, "מאי בואי."
*****
"ברוכים הבאים למוזיאון," אמר ג'וליאן בטון מבודח, "והנה המיצג הראשון שלנו, הסדינים מהחלון!"
ג'וליאן צדק. מהחלון השתלשלו כמה סדינים שקשורים זה לזה.
"מתי הוא ברח?" שאלה סנואו.
"בלילה, " אמר ג'וליאן, "אחרי שמיסיס דאדילין הכריזה שהם מצאו את האקדח."
"הוא גם השאיר לנו מכתב." אמר ג'וליאן ופתח את המגירה בשידה ליד המיטה שהייתה של פול.
אריאל לקחה ממנו את המכתב. "אני בורח." הקריאה, "היום אני בורח. אל תגידו לאיש. אם מתגלה שאני ברחתי, תגידו למיסיס דאדילין שלא יכולתי יותר לחיות כאן. הייתי חייב לברוח, ללכת לאנשהו.
תחפו עלי בבדיקות. ואם בסופו של דבר מתגלה שהאקדח הוא שלי, אז תגידו להם שישמרו עליו. אני אחזור לקחת אותו מתישהו.
אני אגיד לכם את האמת: תמיד רציתי לברוח מכאן. מהיום הראשון שהגעתי. אז עכשיו הגשמתי את החלום שלי. אני בורח לחפש את הבית שלי. בורח לחפש קרובי משפחה. האקדח היה אמור לבוא איתי, להגן עלי. אבל מכיוון שכבר מצאו אותו, החלטתי לברוח בלעדיו. עם סכין חדה. נקווה שזה יעזור לי ככלי נשק.
בהצלחה בחיים, פול."
"וואו!" הזדעזה יסמין.
"אנחנו יודעים למי שייך האקדח ומה הוא רצה לעשות איתו," אמרה ג'יין, "אבל אנחנו לא יודעים איפה הוא עכשיו. אז מה אנחנו עושים?"
"נלך למוקד העירוני ונחפש את השם שלו." הציעה אריאל.
"אין מצב," אמרה סנואו, "הוא בטוח רשום עדיין בתור דייר של בית היתומים."
"נראה לי שניתן למשטרה לטפל בעניין הזה." אמרה מיסיס דאדילין, "עשיתן מספיק ואנחנו מודים לכן. אבל למרדף אחר פול אתן לא יכולות לצאת. זה מסוכן מדי."
"אין משהו אחד שאנחנו יכולות לעשות?" שאלה ג'יין, "משהו אחד?"
"את האמת שיש לי משהו בשבילכן…" אמרה מיסיס דאדילין, "אבל תצטרכו לעבוד עליו קשה מאוד…"
*****
"הכוכבת החדשה של סמרגון: מאי דיווידס." הכריזה כותרת כתבת השער בעיתון.
"וואו," אמרה סופי, והתיישבה במיטתה כאשר היא מחזיקה בעיתון, "אני לא מאמינה שזה הגיע לתקשורת."
"יש כתבות עליה בכל מקום," אמרה אריאנה, והתיישבה לידה עם פלאפון בידה, "בחדשות, בעיתונים, בכל מקום. כולם מסמנים את הקבוצה כהבטחה הגדולה של הליגה. לפי מה שהבנתי יש להם גם המון סיכויים להעפיל לליגה הארצית לנוער."
"איזה כיף לאחותך," אמרה סקיי לסופי, "עם כל תשומת הלב הזאת."
"כיף?" הזדעקה סופי, "לא נראה לי… "
"למה לא?" שאלה סקיי, "כל הפרסום הזה יכול לעשות רק טוב לא?"
"על פייק ניוז שמעת?" אמרה אריאנה, "ויותר גרוע, על זה שנכנסים לך לפרטיות ומפרסמים בתקשורת דברים שלא בטוח שתרצי שידעו עליך?"
"אז לתקשורת יש גם צד רע…" אמרה סקיי, "ו, אז מה? זה עדיין שווה להיות מפורסם."
"מה שאת אומרת." גנחה סטפני, "אגב, מה הולך עם התהליך הזה של האקדח?"
"כבר מצאו של מי הוא," אמרה אריאנה, "של פול נורמן. ומסתבר שהוא ברח אתמול בלילה, אז המשטרה מחפשת אותו עכשיו."
"אה," אמרה סטפני ביובש, "איזה כיף."
"אל תדאגי סטף," אמרה סופי, ועברה לשבת לידה, "הכל יהיה בסדר."
"כן," חזרה אחריה סטפני בקרירות, כלא מאמינה לדבריה, "הכל יהיה בסדר…"
*****
"את רצינית?" קראה ג'יין בשמחה, "את באמת נותנת לנו את האחריות הזו?"
"כן," אמרה מיסיס דאדילין, "הפגנתן מומחיות רבה במשימה האחרונה, שהחלטתי לתת לכן את התפקיד. אבל תצטרכו לעבוד כדי להוכיח שבחרתי נכון."
"בטח!" קראה יסמין, "נעשה הכל."
"טוב, אם ככה…" אמרה מיסיס דאדילין, "אני גאה למנות אתכן רשמית ליחידה המשטרתית של בית היתומים.
התפקידים שלכן הם כאלה: אתן עובדות עם המשטרה בכל מה שקשור לבית היתומים ומנהלות את התיקים. וכמובן תצטרכו לעבוד קצת. בחודש הקרוב אתן תצטרכו לעבור קורס של המשטרה. הקורס יכלול בתוכו אומנויות לחימה וגם כל מיני מיומניות שצריכות להיות לשוטר, למשל, תלמדו איך לנהל מעקב חשאי ואיך לנתח נתונים. שיהיה לכן בהצלחה. הקורס מתחיל ממחר בבוקר. אתן צריכות להיות במשרד שלי מחר בעשר בבוקר, שאף אחת לא תעז לאחר. משוחררות."
"תודה מיסיס דאדילין," אמרה סנואו, "אנחנו נוכיח לך שבחרת את הבנות הנכונות."
הן יצאו מהמשרד והתקדמו לעבר חדרי המגורים.
"נחמד שהמשחקים של בית היתומים משודרים בערוץ הספורט." אמרה ג'יין כבדרך אגב.
"כן," אמרה יסמין, "מאי כוכבת."
"שאלת אותה בכלל למה היא בחרה את המספר 16?" שאלה אריאל.
"למה שתצטרכי לדעת?" שאלה אותה סנואו.
"לא יודעת," משכה אריאל בכתפיה, "סתם."
"טוב," פסקה סנואו, "אני אשאל אותה."
"קיבלתי הודעה מסטייסי," אמרה יסמין והראתה את הצג לחברותיה, "היא אומרת שיש להם קצה חוט לגבי פול. הם רוצים שנעזור להם."
*****
"וואי! עצבנו אותי כל הכתבים האלה!" קראה סייליני כאשר הן ישבו בחדרן.
"את אומרת?" אמרה מאי, "הם התנפלו עלי כמו כלבים על חתיכת בשר."
"תגידי תודה שאת בפרונט," אמרה לונה, "את יודעת כמה קשה עבדו האנשים הכי מפורסמים שאת מכירה כדי להגיע לרמה שהם נמצאים בה עכשיו?"
"כן," הסכימה איתה הולד, "את משחק אחד שיחקת טוב, כבר את חוטפת את אור הזרקורים!"
"אל תחשבו שאני נהנית מזה…" אמרה מאי, "הייתי עושה הכל כדי שכל הכתבים האלה יעזבו אותי! אני רוצה לחיות את החיים שלי עם עצמי," אמרה, כאילו לכתבים, "תודה לכם!"
"תגידי תודה על מה שיש לך וזהו." אמרה הולד.
"שמעתן מה קרה בסוף עם האקדח?" ניסתה סייליני להעביר נושא.
חברותיה הביטו בה במבט תוהה.
"מסתבר שהאקדח הוא של פול נורמן, מהשכבה העשירית. ומסתבר שהוא תכנן לברוח, ולקחת את האקדח ככלי הגנה. אבל בסוף מצאו את האקדח והוא ברח בלעדיו. המשטרה מחפשת אותו עכשיו." אמרה סייליני.
"זה הכל?" התאכזבה לונה, "לא איזה רוצח מטורף או ניסיון התאבדות?"
"תגידי תודה שזה לא זה." גיחכה מאי, "אחרת המצב פה היה לא משו…"
לפתע נשמע צלצול פלאפון. הולד הציצה בצג.
הולד קפאה במקומה.
"מה קרה?" שאלה מאי.
"מי זה?" שאלה סייליני.
"תעני!" אמרה לונה.
"אני לא מסוגלת," גמגמה הולד, "זו שיחה מאמא שלי."
*****
"פול נורמן," הקריאה אשלי מתוך המחשב, "בן 12, נולד בפאיה לבר, סינגפור. התייתם מהוריו בשנת 2010, כשהיה בן 3. אז הועבר לבית יתומים בעירו שמשם ברח מאוחר יותר."
"מכמה בתי יתומים הוא ברח?" שאלה סנואו.
"חמישה, אם סופרים את שלכם." ענתה סטייסי.
"בעצם משלכם הוא ברח כבר פעם אחת," אמרה אשלי, "לפני ארבע שנים. בסוף מצאו אותו ברחוב אוסף כסף, והחזירו אותו לבית היתומים."
"מה עוד יש כאן?" שאלה אריאל, והתיישבה ליד אשלי.
"אז ככה," אמרה אשלי, "יש כאן מידע על עוד פול נורמן אחד. גם הוא בן 12. רק שהוא נולד בכלל בלאס-ואגס, והוא לא יתום. כתוב פה שיש לו המון תיקים פליליים."
"אז זה מישהו אחר," אמרה ג'יין, "זה לא מעניין אותנו."
"זה דווקא כן," אמרה אריאל, "כי להורים של שניהם יש אותם שמות."
"ולפי המידע שכתוב עליהם, אלו אותם אנשים." אמרה אשלי.
"מה שאומר," החלה יסמין להסיק מסקנות, "שיש לפול שתי זהויות?"
"בנות," אמרה סטייסי, "אתן יודעות איפה פול גר לפני שהגיע לבית היתומים?"
"לנו הוא אמר שבסינגפור." אמרה אריאל.
"כי ברישומים של בית היתומים כתוב בכלל שהוא מלאס-וגאס." אמרה סטייסי.
"אבל זה לא הגיוני!" קראה סנואו, "כי הפול מלאס-וגאס בכלל לא יתום."
"ואיך את יודעת שפול שאת מכירה יתום?" שאלה אשלי, "יש לך הוכחות שאין לו הורים?"
"את האמת שלו." אמרה ג'יין, "אבל אני יודעת שיש מישהו שיכול לעזור לנו עם פרטים לגביו."
"מתקשרת לג'וליאן?" שאלה אריאל.
"מתקשרת לג'וליאן." ענתה ג'יין.
כמה דקות מאוחר יותר, חזרה ג'יין ובידה נייר ועיפרון.
"אז ככה," אמרה, "לפי מה שג'וליאן אומר, פול נולד בסינגפור, אבל עבר ללאס וגאס בהיותו בן חצי שנה. הוא אומר שלאמא שלו קראו לילי ולאבא שלו רון, מה שגם כתוב אצל שני הפולים, הוא אמר שלפול הייתה במגירה תמונה של ההורים שלו. והוא זוכר שהוא ראה אותו לילה אחד מסתכל על התמונה וממלמל לעצמו משהו, אבל הוא לא שמע מה. הוא אמר שהוא לקח את התמונה איתו. הוא גם אמר שהוא זוכר שבשנתיים הראשונות שלו בבית היתומים, פול תמיד קם בבוקר לפני כולם, וירד למטה, אל מחוץ לבית היתומים. הוא אומר שהוא תמיד חזר עם דואר. הוא אף פעם לא הסכים להגיד להם ממי זה ומה כתוב שם. הוא אמר שנראה לו שפול השאיר בחדר שלהם כמה מכתבים כאלה. אז אני חושבת שצריך לבדוק אותם."
"כשנסים פה, נלך דבר ראשון לחדר של פול." אמרה סטייסי, "לראות מה הוא השאיר שם ומה אפשר ללמוד מזה."
"סגור." אמרה סנואו, והן המשיכו לעבוד.
