פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 296)

זה הזמן לפרוש כנפיים

לעצום את העיניים

להתמכר לשקט, לפכפוח המים

ולפנות אל השמיים

 

גם כשלא מבינים

בכל הכח מנסים

לחשוב על אותם המניעים

שמלהתקדם בעבודת ה' אותי מונעים

 

קשה להיות בסיירת

אבל מרגיש שלא סתם נשמתי נבחרת

"אל תפסיק", היא לי אומרת

"אני רוצה להיכנס", הקדושה אומרת

 

הלב שלי פתוח

בפה כבר מרגיש טעם מלוח

אמשיך לנסות ולא אנוח

אנא, המשך לתת לי כח

ענני בצלצלי תקומה

והשכיבני לשלום.

תן חלקי בתמה

הקיצני מחלום

יצירת שמי אלוקים

שנתת,
להתבונן ביופיה

והנחלת,
הערכה לא-ל
.
לדורות.

אולי עדיף לא לחשוב
לא לדעת
לא לזכור
זה נשמע קשה
אני יודעת
אבל גם קשה לבחור
לראות את הזמן
ואת כל האנשים
ולהקשיב לכל הקולות ביחד
לשואלים
למבקשים

ולבחור בטוב
ובקטן
ובשאלות גדולות
ולא ללכת כמו פעם
פשוט
בשני צבעים
הקנאה אוכלת
קנאה
בכל אותם קלים
שרואים הכל ברור
וחד
לא מסתובבים
לא שומעים
לא רואים.
שחיים
בצד אחד

בעולם שבו יש אופק
ולא עיגול שלא נגמר
אנשים שחיים
הרגע
ולא היו
את העבר

אולי רק שני צבעים
בלי סקאלה
בלי לחוש
אם קר או חם
אולי בלי טעם
רוצה
להיות כמותם

פחות מהר
להתאהב
ולא כואב
המלחמה יותר בנחת
והכל בקל
יש רק צודק
וטועה
ומה השאלה בכלל


אולי אני
המוזרה
אולי אני
חסרה
וחפורה
וגזורה
ושבורה
בב' דגושה
ולמה
אי אפשר
פשוט
לחיות חיים טובים
חיים
של שטות

די לחשוב
די להרגיש
די לדעת
די לזכור
תפסיקי לעשות רעש
מזה
שצריך לבחור

מה קשה
בלהחליט
ותכלית
אם לא שמעת
היא לא להיט
מספר אחת

תני להנות
בואי לשבת
את יותר מדי
חושבת
חושבת
שאת יותר
את מזדקנת
ואמרנו
שצריך
להתבגר

אז עדיף אני יודעת
ורוצה לבחור
בזה גם
אבל לשקט יש מחיר
להיות
כמותם
ולהיות משהו
אחר
ולא לבחור
זה גם להיות
בוחר
ואי אפשר לא לראות
את מה שרואים
ולשקר

שם על ההרים
מימין לעמקים
נפער בור עמוק
הנחפר בידי אנשים
החפצים
לגלות יהלומים חבויים
נסתרים,
עטופים בזוהמת אדמת השקר
המכסה
על האמת הזוהרת,המוסתרת בינות זרקורים.

תמיד חלמתי שכשתגדלי
ותחפצי כמוני לגלותם,
אעניק לך מעדר ועט חפירה
אלמד אותך איך מוציאים אותם היהלומים,
מעומק האופל והביצה
ולנקותם
ולהברישם
מכל מעטפת שחורה המעיבה על הפנים
ולגלות אורם הנעים והאמיתי של הזרקורים.

ביום מן הימים המשלתי
אותו היהלום החבוי בבור בעומק ההר,
לנשמת האמת המוסתרת אצלך.
נשמתך חנוקה
מכוסה בשכבות אפילה
צבעה הקסום נחבא.

אולי הגיע העת
ואלמדך
לגלף,לצחצח נשמתך
מכל פגם ושקר
ולגלות אורה הנעים והאמיתי
של הטהורה החבוייה בקרבך.

נערים
נ ערים

מעוררים
מתעוררים
מעירים
מאירים





ואני כבר פחות כאן. הרבה פחות כאן.




פחות


פחות
תפוח
תופח
פותח ...

לו רק היו לך עשרה חיוכים
למי הית נותן
לו נתנו לך עוד עשרה פעמים
לחייך
להאיר לאדם
איך הית רץ
מדלג על קשיים
מחייך אהבה
מחייך לבבות
אז תאר כי נשארו עשרה אנשים
הזקוקים לחיוך שלך ביום
לך חייך ותאיר בהם
שיחייכו גם הם
עשרה חיוכים לפחות.

שיחייכו עשרה חיוכים,
לא פחות.

"את יודעת", הוא אמר לי פתאום בלי קשר, "זה לא בריא למות"

לא הבנתי אותו. חשבתי שזה אולי עוד קצר בתקשורת ביננו, שלאחרונה מעידה על נסיגה. בכל זאת שאלתי. "מה הכוונה?"

"זה מאוד הגיוני. אם בן אדם מת- הוא בריא?"

"לא, כי הוא לא חי. אז ממילא" הוא קטע אותי "זה לא משנה למה. אבל אנשים מתים הם לא אנשים בריאים. נקודה. וזה לא בריא למות, אז אל תמותי, זה הכול."

לא ממש התעמקתי בזה. רק חייכתי והבטחתי להשתדל. לא קלטתי את המסר שרצה לשדר לי. אולי רציתי לחשוב שהייתה זו שיחה רגילה. סתמית.

שבוע אחר כך כששמענו ביחד את השיר שלנו ורציתי לדלג, הוא שוב נעץ בי את המבט הזה, כמו אז. מבט שככל שהוספתי לחקרו הבנתי שהוא מעיד על תקווה מיואשת, עמוסת תסכול. 

ולא, לא הבנתי מה הוא  רצה.

בסוף לא דילגתי, למרות שלא יכולתי לשמוע עוד את המילים מהפזמון. אבל הוא עצר את השיר והסתובב אלי. "את לא רוצה?" בהיתי בו. "מה 'לא רוצה' "? הוא הסתכל עלי במבט ארוך שאמר, את יודעת בדיוק, אבל אני לא אגיד. "לשמוע עכשיו שיר". לא התייחסתי לסאב-טקסט. אמרתי שאני לא יודעת, ולא משנה, ולא אכפת לי. ואז הוא נעשה מרוחק וכיבה את השיר. "עזבי, לא משנה. בואי לא נריב גם על זה"

ואני בכלל לא רבתי. רק לא היה לי כוח.

רק כשהוא הלך ונשארתי על הספסל, השכלתי להבין את כוונתו. אליו, הוא התכוון. לא לשיר. האם אני רוצה אותו. ושוב לא ידעתי מה התשובה.

הוא היה מיוחד מאוד, קסום מדי בשבילי. עמוק ורגיש אבל כנראה שיותר מדי. בתחילה הקשר פרח ועלה אבל בחלוף הזמן התגוששו בי שתי תחושות. אני רוצה בו. וקשה לי.

חשבתי שרק אני שותפה ללבטי אבל מסתבר שזה גם צף במהלך הפגישות. הייתי נאיבית מדי לקוות שהוא לא ישים לב לזרות שבי, למרות שאני שחקנית, גדולה.

 

אחרי חודש כשישבנו על דשא דומם ורטוב מאחורי המתנ"ס, וכשהאווירה קפאה עוד הוצאתי את הטלפון והדלקתי את השיר שלנו הוא כיבה אותו, והוציא גליל נייר טואלט ונתן לי, ובקושי אמרתי לו ביי והוא כבר התרחק והפעם לתמיד,

ידעתי ששגיתי. שהפסדתי בן אדם טוב. ונכון שהוא היה מיוחד, מדי, עבורי. ואולי זקוקה הייתי למעט יותר כח או מאמץ כדי להבין את עמקותו ולהכיל אותי בו, ובכל זאת, חבל.

ורק אז, כשידעתי שבאמת אהבתי אותו, הבנתי למה התכוון המשורר בשיחתנו המוזרה אז. הוא רק רצה לבקש ממני בקשה פשטה, ואני לא נעניתי לה.

"זה לא בריא למות"

אנשים מתים אינם בריאים, כי הם כבר לא בחיים.

"אז אל תמותי לי"

נפשם של אלו הנפרדים משאהבה נפשם אינה בריאה, כי הם אינם.

העלתי פה בתחילת ספירת העומר שיר ובקשו ממני לעלות גם את המנגינה שלו, אז מקווה שזה בסדר פה..

תהנו!

 

 

 

אשמח מאוד לתגובות!

אשריכם ישראל! 

אם נפתחו דלתי מרומים
שערי רחמיך נתגלו
אל חי מרומם על כל ברואים
כולם בטובו יחסו

בת קול תצא ממעונים
פלוני ופלונית נבחרו
ארבעים יום טרם הם וולדים
עוד מרחם נועדו

כי מקומם ארצות החיים
יעשו ישמעו תורתו
כל זמן שהם רצוא ושבים
מיום ירידה נבהלו

אדם ואשה מבקשים
נשמת אדם להשלים
לכבוד שמו מייחדים
כשבעה יחודים

ובאש אהביים חביבים
שכינה תשרה עת יגילו
יעלו את ירושלים
שניים נשמות נכתבו

אם נפתחו ...

אולי אתה לא יודע

אבל באו גויים נחלתך.

בעיני ראיתי

 

אפשר שאשבע לך, אפשר

שאלך עמך יד ביד ואצביע:

פה

צִנָּה שֶׁל לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה,
דְּמָמָה עוֹטֶפֶת אֶת הַכֹּל
וְחֹשֶׁךְ מֵעַל הֲרֵי הַגּוֹלָן.
הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ וְנָסוֹג עִם 
הַדֶּרֶךְ הַמִּתְפַּתֶּלֶת מַטָּה.
הַמּוֹרָדוֹת נִצְבָּעִים אֲפַרְפַּר
שֶׁל שַׁחַר חִוֵּר וְהַסְּסָנִי

מֵעַל הַכִּנֶּרֶת כְּבָר נִמְתַּח
פַּס דַּק שֶׁל אוֹר קָלוּשׁ,
רָצִיתִי לוֹמַר זוֹהֵר 
אֲבָל שׁוּם זֹהַר לֹא הָיָה בּוֹ.
רַק חֲגִיגָה קְטַנָּה שֶׁל הַלֵּב
שֶׁהִנֵּה הִגִּיעַ הַבֹּקֶר 
עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה הַשָּׁחֹר

בַּסּוֹף תָּמִיד הָאוֹר מְנַצֵּחַ.
בַּבִּקְעָה כְּבָר נִדְלֶקֶת שֶׁמֶשׁ
מֵעַל הֲרֵי הַגִּלְעָד
עוֹלָה לְאִטָּהּ,
וְכָל צַמְּרוֹת הַדְּקָלִים 
מִשְׁתַּכְשְׁכוֹת בְּאוֹר חַם
וּמְלַטֵּף.

מחילה שלא יוצא לי להגיב ככ לשירים פה..הם מדהימים ויפים ובאמת יש פה פול כשרונות.
אשרייכם.

כמו דיסק, הייאוש צרב עצמו עלי.

עכשיו אני יכול לשכפל לך.

אחד, שניים, כמה עותקים

אתה רוצה?

שיערך כעת קצוץ

ושפתיך שיבשו

שמוך למורג חרוץ

ועיניך מה יפו

 

הזהב שלראשךְ

הפך נחושת חלודה

מה מתאים עתה ליבךְ

לנשמתך העקומה

 

מה הכאבת בועלה

פאותיך הסדורות

מהוות ניגוד קולע

לפניך החומות

 

לראשי שיער פרוע

ופניי הפכו חיוורות

מה נותר עוד למפרע

אצבעותינו ארוכות

מביטה בך ומביטה בי.
איתותים שונים לאורך חייך.
מלווים אותך אופפים אותי.
בן שלי גיבור החיל,
היאבק שחרר העול,
הרי ה' עימך אתה יכול!
אתה מסוגל!
אדחוף אותך מאחור...

לעצור לרגע.
אבל לחשוב לעומק
על מחשבה חולפת מטרידה ומנקרת.
שלעיתים מאפילה על חלון עינייך
מגששת אחר פנס קטן אטעינו בליבי.
ואהדוף הכל לאט ובטוח.
ששמירתך ה' מלווה אותי.

מבעד להררי כאב
אני יודע
שכל זה רק כי הוודאות בהתנעה
בהכוונה, בהמתנה קטנה
וכשאצא מכל ספק
יהפוך כאב לתרופה
ואהיה אור גדול לעולם
אור של אהבה
והקשבה..
מקום בו תוכלי להניח
את כל כאבי נפשך
כי יהיה פה
מישהו יציב
אהיה כאן רק לך, אישך..


(נכתב בלהט משהו, אשמח להארות!)

הֲשְׁקִיעָה מִשְׁתַּקֶּפֶת בַּמַּיִם,
נִדְמֵית כְּשֹׁבָל אֵשׁ זָהוֹב.
כָּל הָעֵינַיִם פְּעוּרוֹת לִרְוָחָה
דֶּרֶךְ חַלּוֹן הָאוֹטוֹבּוּס,
וְכָּל הָאַפִּים נִצְמָדִים לַזְּגוּגִית
הַשְּׂמָאלִית כְּדֵי לַחֲזוֹת בַּפֶּלֶא.
הֵם מַפְסִידִים מִיָּמִין;
אֵיךְ בְּדִמְדּוּמֵי הַיּוֹם
אָב וּבְנוֹ פּוֹסְעִים עַל הַהַר,
מְפַלְּסִים לָהֶם דֶּרֶךְ
בְּתוֹךְ כָּל הַיָּרֹק הַיָּרֹק הַזֶּה.
רֶגַע לִפְנֵי הַחֲשֵׁכָה וַדַּאי הֵם
מְגַלִּים כַּלָּנִית וְחַרְצִית וּפֶרֶג,
וְגַם אִירוּס אֶחָד וְתֻרְמוֹס
וְעִירִית וְסַבְיוֹן וְנִזְמִית לוֹפֶתֶת
אֶת הַלֵּב.




(למי שלא מכיר את הפרח הנ"ל -
http://www.wildflowers.co.il/hebrew/plant.asp?ID=14 )

כשאני מנגנת בגיטרה, הוא כמעט תמיד נמצא שם איתי, יושב מולי.

אני יושבת על המיטה, הוא משתרע עליה מולי, נשען על הקיר.

מביט עלי במבט הזה שלו, שר איתי את השירים הכי יפים בעולם.

"כבר לא אשאל אותך מאיפה באת, רק אשמח שאת פה.."

צוחק מהטעויות שלי, מנשק אותי בעורף, מבטיח שהשמש שוב תאיר לי את העיניים.

כשאני מנגנת אני מספרת לו הכל. את כל הגעגועים והאכזבות והשמחות הקטנות.

אני שרה לו את כל מה שאני לא מגלה לו כשאני כותבת. אז אני תמיד נמצאת לבד.

כשאני מנגנת אני בוכה לו שכואבת לי הבטן, מתעצבנת עליו שהוא צוחק על הזיופים שלי, מאושרת איתו כמו שאני לא יכולה להיות עם אף אחד אחר.

הוא אומר לי שאני הכי טובה בעולם, ואני שרה לו על גבר שהולך לאיבוד. הוא מבטיח לי שהוא פה, תמיד, ואני כל כך מאמינה לו, כל כך..

כבר אחת בלילה, ואני מנגנת עוד שיר, ועוד שיר, וכבר ממש מאוחר וכואבות לי האצבעות. ועוד שיר, ועוד אחד אחרון, על סתם שני אנשים ואת כל מה שיש לי וזה יקרה, זה קורה, זה קרה..

אני לא יכולה להפסיק. אני יודעת שכשאפסיק הוא ילך מפה, יעלם שוב לתוך הבור השחור של הלב שלי. אני יודעת שכשאפסיק לנגן, שוב אשאר לבד.