כשאני מנגנת בגיטרה, הוא כמעט תמיד נמצא שם איתי, יושב מולי.
אני יושבת על המיטה, הוא משתרע עליה מולי, נשען על הקיר.
מביט עלי במבט הזה שלו, שר איתי את השירים הכי יפים בעולם.
"כבר לא אשאל אותך מאיפה באת, רק אשמח שאת פה.."
צוחק מהטעויות שלי, מנשק אותי בעורף, מבטיח שהשמש שוב תאיר לי את העיניים.
כשאני מנגנת אני מספרת לו הכל. את כל הגעגועים והאכזבות והשמחות הקטנות.
אני שרה לו את כל מה שאני לא מגלה לו כשאני כותבת. אז אני תמיד נמצאת לבד.
כשאני מנגנת אני בוכה לו שכואבת לי הבטן, מתעצבנת עליו שהוא צוחק על הזיופים שלי, מאושרת איתו כמו שאני לא יכולה להיות עם אף אחד אחר.
הוא אומר לי שאני הכי טובה בעולם, ואני שרה לו על גבר שהולך לאיבוד. הוא מבטיח לי שהוא פה, תמיד, ואני כל כך מאמינה לו, כל כך..
כבר אחת בלילה, ואני מנגנת עוד שיר, ועוד שיר, וכבר ממש מאוחר וכואבות לי האצבעות. ועוד שיר, ועוד אחד אחרון, על סתם שני אנשים ואת כל מה שיש לי וזה יקרה, זה קורה, זה קרה..
אני לא יכולה להפסיק. אני יודעת שכשאפסיק הוא ילך מפה, יעלם שוב לתוך הבור השחור של הלב שלי. אני יודעת שכשאפסיק לנגן, שוב אשאר לבד.
