עבר עריכה על ידי ivri בתאריך כ"ט באדר ב תשע"ט 17:28
מעשה מאחד הימים האחרונים:
קרוב לביתי יש סופר. ברכל שמו. כשמו כן הוא. חרדי כזה, לא באמת זול, קצת מבולגן, אבל תמיד אפשר למצוא שם את כל מה ששכחת בקניות.
אני עם השקית הקטנה שלי, רוצה לצאת, ורואה אישה עיוורת בפתח החנות, מבקשת עזרה מהעובדים. מאחר והסופר באמת קטן, ולא היו עובדים שיכלו לעזור לה, הצעתי לה את עזרתי. היא סירבה בתוקף שאלך בזריזות ואביא לה את מה שהיתה צריכה (3 מוצרים בערך), אלא התעקשה שנלך יחד. בסדר גמור. הושטתי לה זרוע, והלכנו בתוך הסופר.
כל דבר הכי קטן היה מוכרח לפתע להיות מתורגם לאמירה, לקול ברור.
"זהירות, יש פה קופסה על הרצפה, קצת לשמאלך מקדימה. 30 מעלות כזה". "כן, פה זה עובדת שמסדרת מוצרים על המדף שמשמאל... בזהירות, ימינה קצת, אחלה. עכשיו קדימה. מעולה". ככה עברה עליי רבע השעה הבאה, בעזרה במציאת המוצרים אותם היתה צריכה. הגענו לקופות, ונעמדנו בתור, שהיה עמוס. האישה שלפנינו היתה עם הרבה יותר מוצרים מאיתנו, ואיפשרה לנו לעבור אותה ולעמוד לפניה.
הדהים אותי פתאום כמה מאתגרת העמידה בקופה. צפוף, בקושי יש מקום לזוז ימינה ושמאלה, ו... נראה אותך מסביר את זה בקול.
אחרי שיצאנו, פזלתי לכיוון האופניים שלי שחנו ליד הכניסה, ושאלתי אותה לאיפה מכאן. היתה צריכה לתחנת אוטובוס שהיתה קרובה, אז כבר ליוויתי אותה לשם. ושוב. מדרכה, מדרגה קטנה, מעבר חציה שהולך באלכסון, אבן משתלבת במדרכה שבולטת והיא פספסה אותה עם המקל שהלך ימין ושמאל. הכל היה פרט חשוב וקריטי.
דיברתי איתה בדרך. היא נולדה כעיוורת, והסיבה אינה תורשתית. שאלתי לעבודתה. מסתבר שהיא מורה לאנגלית. בבית ספר רגיל. עם תלמידים רגילים. הדהים אותי לחלוטין. היא מחכה להקים בית, משפחה.
ובכל השיחה הזו, שכללה, על אף המרחק הקצר לתחנה, עמידה ברמזורים, חציית כבישים, אפילו ריצה אחרי אוטובוס שהיתה צריכה, שלא יברח, לא דיברנו בכלל על פוליטיקה, על העובדה שאני גבר דתי ומביא לה זרוע כדי לעזור לה בהליכה.
מאוד נחרט לי בלב המפגש הזה. לא ידעתי להסביר כ"כ למה, אבל... האסימון נפל לי בבוקר בהיר אחד, כשישבתי עם חבר לכוס קפה בקופיז, חבר כזה שכל מה שאנחנו יודעים זה את שמו הפרטי של השני, העובדה שאני דתי והוא לא, אבל השיחות שלנו עמוקות כל פעם.
יש סיפור על הרב צבי יהודה הכהן קוק, שבא אליו פעם אחת אדם חילוני, שמאוד התבייש לעמוד מול הרב בלי כיפה. הרב, שהיה נמוך קומה, אמר לו שהוא לא רואה מה יש בראש. הוא רואה מה יש בלב...
וזו בדיוק הנקודה. בכל הפגישה איתה, לא נפגשנו, לא אני ולא היא, עם דעות, סטיגמות... לא נפגשנו עם תפאורה. נפגשנו באמת.
הייתי רוצה להיות לפעמים קצת עיוור. לא לראות את התפאורה. פשוט לא לראות אותה. כי כשרואים תפאורה, שופטים מיד, מקטלגים מיידית. אנחנו אפילו לא שולטים בזה. זה אוטומטי אצלנו. אבל אצלה... אין תפאורה. פשוט אין. תחשבו על זה. לפגוש אנשים, כאנשים.
לראות אחד את השני בלי הכיפה/כיסוי הראש שיש/שאין. בלי הדעת הפוליטית, בלי המחיובות לסגנון מסוים של בגדים והשאלה של מה הוא אומר עלינו.
הלוואי שאהיה קצת יותר כמו הרב צבי יהודה, או אותה העיוורת.
לא אראה, את מה שלא צריך לראות.
הוספה מאוחרת:
ואולי אף חשוב מכך, אדע את ההבדל בין מה שצריך לראות למה שלא.
זה מצויין.
