פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 312)

בואו בואו.

סדנת כתיבה באחריות עוז סימינובסקי, יש למה לצפות.

 

יש המון מחשבות,
אינסוף של מילים.
ואין כלום.
שומדבר לא יוצא מבפנים.

שהכל יסתדר במקום,
הבלאגן יעלם.
ושוב יהיה ברור, וצפוי.
התהליך ישתלם.

יום אחד
תהיה לי בת
עם עיניים גדולות שמסתכלות
ושיער רך וקופצני
והיא תהיה הילדה שלי

יום אחד
תהיה לי גלריה
ויבואו ציירים ללמוד את סודי
והילד שלי יצביע עליי ויגיד
זאת האמא שלי

יום אחד בקרוב ממש
נשמתי המתדרדרת תתעורר מחדש
יום אחד
אהיה יפה
כמו שהייתי לפני שעברה הסופה

 

אחרי שחיממת לי את הלב,

 

הוא זולג מהעיניים.

 

 

שעווה שנוטפת רק כששניים.

 

 

ואתה מחבק,

 

מחזיק את הנר

 

 

שיטפטף;

 

 

אתה שומר עליו

 

שלא ישבר
 

התקווה מחכה לי בסל עטוף
עם מלא סוכריות ומרשרשים
הסל מתחבא אי שם בבלגן
בבית הקטן

העצב פוסח עליי
מגחך בקיומי
הוא מזמן שייך לבחורות שכל עולמן פרוש
מול העיניים שלהן כמו דף חלק אינסופי
והעט הנובע יושב להן ביד
ומתכרסם בשקט מופלא
בעיניים עצומות לרווחה

בגינה ירוקה
מעוררת פריחה

ואני השחורה הקמוטה העייפה המתכופפת אל ריצפת השיש
אני הזקנה הלא מודעת האכולה הזרוקה הפצועה בשערות התייש הלבנות הדקיקות החבולות המוכתמות באבק אינסופי של בדידות וריקבון ואינסוף תיקון
נשמתי המיוסרת
בגוף של משוררת
לא קמוטה לא עייפה לא מתכופפת לא מתפזרת

כתן בודד המיילל תחת שמים זוהרים
מתפנקת במילים
ועוד מילים
ועוד מילים
שירים.

שכבתי שם מרוסקת, שרועה על הרצפה, כמו איזה גור חתולים עזוב. נגעו בו, ועכשיו הוא כבר לא בנה. שכבתי שם, מדממת, את שפגעתי ואת שפגעו אחרים. מצולקת. גופי מאכל עורבים.

ואז היא באה. ובעדינות אספה את השברים. הרימה את החלקים. היתה אם לגור העזוב, ליטפה את הפרווה הסומרת. פתחה בפני את חיקה, להיות בו. להשען עליה, להשעין כובד משקלי על שלה. (יכלתי לנוח שם על כתפה, להתפרק לתוך החיבוק שלה, החם). יכלתי להזיל דמעותי אצלה; טפטופים של שעווה שמקלפים עוד שכבה מהמסיכות שצברתי

אבל אחרי כמה עונות האש כבר דעכה. אפילו החלו לבצבץ ניצנים קטנים באדמה. אבל אני, אני עדיין הייתי זקוקה.. עדיין הייתי גור חתולים עזוב, אפילו שהפסקתי לדמם. הפצעים עדיין כאבו, הצלקות עוד היו, והפרווה.. הו, הפרווה. היא היתה דוקרת, כולם התרחקו..

רציתי אותה. שתלטף את הפצעים הפתוחים, שמתחילים להרפא. שתחבק את הניצנים, שהחלו לבצבץ. שתהיה פה , פשוט, בשבילי. אני עוד מתגעגעת

לפני כ-3 שנים נכנסתי לאולם של האולפנה שלי וראיתי שבנות צופות בסרט המצוייר -"במבי" החלטתי להשאר קצת זמן לצפות איתן כי לא היה לי כוח לעשות את מה שהייתי צריכה אז.

אחרי כמה דקות שאני מסתכלת בסרט  הזה פתאום הוא התחיל להרגיש לי קצת מוכר מפעם ואחרי כמה זמן כשהסרט הגיע לקטע בו צדים את אמא של במבי  היה לי ברור :פעם ראיתי את הסרט הזה, כן נכון, אני זוכרת למרות שעבר המון זמן (בתחילת היסודי) פתאום עלו לי תמונות וקולות "אמא שלך לא תחזור לעולם" סאונד מלחיץ ומבט מפוחד והאייל הגדול שיודע הכל .

אני לא אומרת שבגלל זה נהרסו לי החיים או משהו ח"ו  אבל באותם רגעים זה נכנס עמוק . שמעתי מהרב מיכי שיחי' שדוד המלך אומר בתהילים "השם למה תשכחיני נצח למה תסתיר פניך ממני" עצם זה שדוד שואל: למה? זה אומר שהוא מאמין בעומק של הנשמה שהשם אינינו שוכח אותו. אך הוא משתמש בביטוי נצח מכיוון שכשאדם נמצא בתוך ההרגשה שהשם שכח אותו זה נדמה בעיניו כנצח כי הוא צריך לארגן את חייו בצורה הגיונית. לדוגמא אם כל היום לא נקבע לעשות דברים בחיים כי היום באה הגאולה (כי המשיח בא ) או כי אנו מחכים שנמצא שידוך או ילד אז נשתגע ולא נחייה נורמלי לכן עלינו להתנהג כאילו לנצח נהיה ככה. הדבר הזה התקשר לי לזמן שבו הבנאדם מרגיש נטוש.

לפני 8 שנים אמא שלי נפטרה  ואני יודעת שהיא איתי וזוכה להרגיש את זה גם בניגוד לכל מה שהעולם משדר

פעם כשהייתי בכיתה ט', דיברתי עם מדריכת טיולים לא דתייה שנקשרתי אליה במהלך הטיול,סיפרתי לה שאמא שלי נפטרה. היא שאלה אותי למה אני אומרת "נפטרה" זה לה נשמע מרוחק .. מנותק.. כמו שאומרים על אנשים מכובדים ברדיו, היא אמרה שמי שמישהו קרוב נפטר לו הוא בדר"כ אומר שהוא מת לא ידעתי מה לענות לה אבל הרגשתי שזה לא ככה אצלי, מת זה נשמע לי מילה גסה .

אחרי זה חשבתי על זה הרבה והיגעתי למסקנה שמי שמאמין שיש עולם הבא זה מאוד טיבעי לו לומר שיהודי "נפטר" ולא להגיד שיהודי "מת" כי הוא מאמין שהוא נפתר מהעולם הזה לעולם הבא (יצא מהגוף אך נשמתו- שזוהי עצמותו האמיתית ,חיה וקיימת )  ומי שהושפע מהתרבות הכללית שמשדרת שאין חיים אחרי המוות , מרגיש שעוצמת הכאב וחרדת הנטישה והאובדן לא מובעים אלא במילה המשתקת -" מת". כשאמא שלי נפטרה ההרגשות בלב היו של אמונה אך הפחדים ניזונו גם מהסרט הזה שהיה בתת מודע ולמרות ששחכתי שראיתי אותו בכלל, התוכן שלו  הסרט הזה ארוך ואני לא זוכרת  אותו חוץ מהחלק הזה שצדים את אמא של במבי  ורודפים אחריהם והוא נשאר לבד ולא מוצא את אמא שלו ואחכ מגיע האייל הגדול ואומר לו ש-אמא לא תחזור לעולם ועכשיו הוא יהיה עצמאי.

 כבר מזמן רציתי לפרסם למרות שאני יודעת שיש הרבה הורים שלא רוצים להראות לילדים שלהם את הסרט הזה ושהוא ידוע כשלילי אבל הייתה לי תחושה בעיקבות שמישהיא דיברה על זה שהיא מבקרת סרטים   שאני גם רוצה להיות שוטפה בטהרה של עמי"ש

 וגם בזמן החרון קרו 2 מקרים שדחפו אותי לכתוב.  הדבר הראשון זה שבזמן האחרון היתה לי תקופה לא פשוטה והתפללתי וגם דיברתי עם אמא שלי ואז נרדמתי וחלמתי חלום ושכחתי מה חלמתי אחרי כמה זמן נזכרתי בחלום והזדעזעתי חלמתי שאמא שלי בחוסר חיים  לא ביחס  אלי, אלא באופן כללי  חוסר חיים.(חלמתי גם חלום דומה פעם ועשיתי הטבת חלום ובלילה שאחריו חלמתי חלום הפוך)  מאוד הייתי עצובה מהחלום ובכיתי כי חשבתי שהשם לא איתי ואמא לא איתי אח"כ אבא שלי הסביר לי שיש חלומות שהם התגלות ויש חלומות מהדימיון והפחדים שלנו. הבנתי שהייתי לא לגמרי בטוחה שאימא איתי כשאני דיברתי אליה  מה שבאמת היה נכון ולכן חלמתי את הפחד מזה. אח"כ כשחשבתי קצת פתאום התחזק לי הרצון לכתוב על הסרט במבי אמרתי לעצמי שהחלומות זה כבר חלק ממני ואים הפחד שלי בא לחלום אני רוצה לפעול נגד האנרגיה הזו של המות .

  המקרה השני היה שיר שלמדתי  "אבא מת" של אריקה לנדאו המורה לימדה אותו מאוד בהסתייגות אך ציינה שיש מה ללמוד ממנו. השיר הזה הציף לי את כל ההתקוממות שהיה בי ולהפתעתי אף אחת בכיתה לא התקוממה.

 אחרי השיעור המורה דיברה איתי והסבירה לי שהיא לא בעד השיר הזה דווקא ולא בעד להביא אותו לילדים אך ניתן ללמוד ממנו  הלכתי ובכיתי הרבה (לא נכנסתי לשעתיים הבאות) וכתבתי את השירים הבאים :

(השירים מתארים מה שהלך ברגש שלי ולא בהכרח מה שקרה במציאות) 

 

רציתי לצעוק את צעקתי

רציתי לצעוק

כולם בעד למות

כולם בעד.

הם כמובן לא יודעים את זה

אני יודע שהם נגדי

אני בטוח ואמונתי בוערת באלף לפידים

אני הולך לישון

אני קם ומסביבי כולם בוכים ומסבירים

לי.

אני לא מבין על מה הם בוכים

אי אפשר לבכות על כזה דבר

אפשר רק להגמר 

לא להיות

מי צריך חיים כשאלוקים מת

מי יכול לחיות

הם לא מבינים למה אני רק משתתק

נעלם

אני לא מגלה להם

אבל לכם אני מגלה

אני הולך להתבודד

לדבר עם השם

אני שמח

אני מאושר

אני בוכה

אני מדבר

אני צוחק

אני חי

אני רק חזק יותר מקודם 

אני חוזר הביתה

לאט

בסוף הגעתי

הם עדין בוכים

רבונו של עולם איך הם בוכים?

הרי הם הסבירו לי

הוא אינו 

אני מסתכל עליהם

ואני מבין שהם בוכים אחד לשיני

ולא לאבא  

ולא לאמא

אני מסתכל באי אמון

אני כמעט ואיני

ואז אני שומע את אברמוש בוכה

            א - - מ- - א

בצרחות שכולנו מכירים טוב

וכולנו מצטרפים אליו בשמחה

מחבקים אותו ויודעים

אמא

אבא

 ואלוקים -השם יתברך

רק מסתתרים

כל כך מרטיט

אבל לא מפחיד בכלל

הרי הם איתנו

 

סיומת למי שהתבגר בעל כורחו:

הלכתי לישון ושוב חלמתי את החלום מאתמול

שאמא בחוסר חיים

אני קם מיוזע ושוב כמעט מת

הפעם אני לא הולך להעלם

להתבודד

הם מתחילים להראות לי ציפור

ציפור לא חיה

אני כואבת לי הבטן

מתפלץ מכאבים

עוד שנייה גם בטן אין לי

אני לא יכול יותר ונעלם

יושב ורואה תולעת מטפסת... מחליקה מטפסת מחליקה

אני שונא

 אני שונא תולעות

שמחליקות

עוד שנייה ואני נופל

שלא תחשבו על הריצפה

יש פה תהום

מפחידה

היא לא מרושעת היא פשוט

המ - צי - או - ת

תתתת

א - - מ- - א

איזה פחד- -

א - - ב- - א

אני יפול?

ה - ש - ם  י - ת - ב - ר - ך

אני נופל!!!

 

אים אסק שמיים שם אני

ואציע שאול 

ה - נ - נ - י

                

               אז תדעו שכן

השם יתברך נישק

אותי באהבה

לא נפלתי

אבא בא ומרים אותי

אמא מנשקת אותי

והשם חי

תתפלאו

מה שניסיתם לעשות

ברוב יאושכם

הוא המתת חסד

שמסתיימת

כידוע

במוות!!

 

 

דימיון מודרך לילד או לילד שבי...

 

ילד מתוק!

ילד צדיק!

ילדי!

ילדי שלי!

ילד של אמא! של אבא!

ילד של השם יתברך!

ילדי הולך לטיול

ילדי הולך בשדה

ליד הפרחים

הם מהממים ויש להם ריח נעים מאוד

ילדי רואה מרחוק פרפר גדול

יפהההה... מאיר ושמח וזורח

ילדי עוצם עינים ומרגיש את הרוח הנעימה

ואת השמש שמלטפת אותו

הפרפר מתקרב ורואים שהוא גדול מאוד וצבעוני בצבעים שילדי הכי אוהב

הפרפר מתקרב ומציע לילדי לשבת לו על הכנפיים

ילדי יושב והפרפר מתרומם

לאט לאט

ילדי מתקרב לעננים 

ילדי עוד מתקרב ומרגיש את הנעימות של העננים 

הם כמו צמר גפן נעים 

ילדי רואה מרחוק את אמא רצה אליו

ומאמצת אותו אל ליבה ומנשקת אותך ולא מפסיקה

היא שרה שיר:

"אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא"

הי אמא! אני אומר, זה השיר של הגן שלי!

כן מתוק אני יודעת אני שמעתי!

אבל איך שמעת? אני לא ראיתי אותך!

אמא ממשיכה לשיר ולנשק אותי :

"אתה בראתה ואתה יצרת"

מתוק שלי, נשמה שלי, אתה יודע מי ברא את העולם ?

כן עניתי בשמחה !

השם יתברך!

נכון!! אמא חייכה וצחקה אלי בעיניה

נכון נשמה שלי מותק שלי

אנחנו אומרים להשם - "אתה בראת"

נכון אמא ככה שרנו בגן בתפילה להשם!

צדיק שלי אתה כזה אוצר!

אתה יודע מה זה "אתה בראתה"?

כן! זה שהשם ברא!

נכון! אמא צחקה משמחה,נכון צדיק שלי!

השם ברא את הנשמות שלנו

הוא ברא שאנחנו , הנשמה שלנו

בתוך גוף  

ואים אני נפתרה

אז אני יוצאת מהגוף

ואני נשמה בלי הגוף !

ולכן אני יכולה לשמוע ולראות אותך כל הזמן,

ובלילה, כל לילה הנשמה שלך עולה לשמים ואנחנו כל הלילה מדברים

וגם ביום, אני איתך ועונה לך דרך הנשמה שלך.

אמא אני לא ראיתי אותך!

כשיבוא המשיח ויהיה תחית המיתים אז אני יחזור לגוף שלי,

 ואז יהיה אפשר לראות אותי בעיינים של הגוף,

 עכשיו אפשר רק בעיניים של הנשמה .

אמא! כשאני בתוך הגוף אני מתגעגע אליך!

אני רואה אותך..

 נשמה שלי... אתה כל כך צדיק ואהוב אצל השם .....

אני והשם אוספים את הדמעות שלך ושמים בכדים

וזה מנצנץ באור יקרות

  יחד עם דמעות הגעגועים של עם ישראל

 והשם יתברך יעשה לנו תחיית המיתים

ויביא לך את כל מה שאתה מתגעגע אליו

עוד מעט השם יגאל אותנו

ונרגיש איך הכל היה באהבה

ורחמים

 וחיבוקים

ונישוקים

אני אוהבת אותך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך...........................................

מדבר,הרים צהובים

פה ושם שיחים ירוקים

רוח קלה,יוצרת מנגינה

מערבולות חול 

צועדת היא בשקט

משאירה עקבות

חצאית כחולה מעוטרת

שאחותה קנתה במזרח

מתנופפת ברוח

והיא מבקשת,מתפללת

בשקט

עשה שיהיה עולמך

עולם של שלום

אדירה מושתקת בקרבי
אולי תבוא אתה ותגרום לה לצאת
כי ברגע שתצליח,
אהיה האדם המשוחרר בתבל,
כל ערימת הכאב תקרוס באחת,
הכל יפוג בין רגע,
השמש שוב תאיר את הפנים
חוט של חופש יירקם בוורידים
ואשלים איתך מבט בעיניים
ואחבק אותך
כמו שלא חיבקתי גבר מעולם.

למה לשלם 200 שקלים למישהו שיתן לך לשבור דברים בחדר שלו מול עיניים מקצועיות אורבות בכל פינה
אם אתה יכול פשוט
לנשוך את הכרית עד זוב דם
ולהירדם מיד

למה לשלם 200 שקלים למישהי שתקשיב לך בפנים מתעניינות מאד והעיניים שלה מרצדות עליך וחושבות על כל הדברים שבעולם
כשאתה יכול פשוט
לקחת סידור ולהתפלל למי שהעיניים שלו מרצדות גם בלב שלך
והוא כל יכול
ואוהב אותך

ולמה לשלם מליון שקלים לבית קטן
אם אתה לא יודע כמה זמן תחייה
ותעבוד בשביל המליון הזה
כל חייך
רק כדי שבסוף תגור
בחתיכה קטנה ודוממת
ומישהו אחר שלא עבד על הבית שלך יגור בו בנחת
מישהו שישכח אותך

אז במקום תרפיסט תעשה לך תינוק
במקום פסיכולוגית קנה לך אהבה
במקום לקנות בית
בנה לך אותו
לאט לאט
בלי השתעבדות
זכור את הפירמידות
ומה זה עבדים
צמצם את עיניך
והרעב ישקט

שובי אלי את בת אהובה
שובי ברגלים יחפות
הנה עמי זאת אות כתובה
ברית כרותה היא מדורי דורות.
שוב חזרת אל ארץ נושבת
ופניך אל הנכר
יסורי גלות עוד דואבת
כשקוראת מן המיצר.

רעי דודי נפשי פדית
ושמת קץ למכאובי
אותי לך לרעיה קנית
ועל הארץ עוד מוטלים דמי.
שועלים קטנים בכרמים
מחבלים בפרי נחלתי
ודם ענב, כנחלים זורמים
על אדמת מולדתי.

בואי אל גני אחותי כלה
והגן עומד יתום
עדר שועלים אותו כילה
יבש הגן כחום היום.
מים חיים אחותי כלה
זורמים בין העצים השדופים
בבואך כמו סרה הקללה
הנצו הרימונים.

והשועלים לא תש כוחם
כמלאכי חבלה לשחת
השמש יוקדת על דמי החם
שנשפך כמים לבלי חת.
ואיך תאמר דוד אהבתני?
ושוב יבשו הכרמים
איך תאמר דוד אהבתני?
נפלו כתרי הרימונים.

זכרתי אהבת כלולותיך
בארץ לא זרועה
רואה אני את דמייך
זוכר את השבועה.
השמיעיני את קולך
היושבת בגנים
רואה אני את דמעתך
רק שמרי לי אמונים.

ודודי החיש פעמיו
מתהלך בגן אל רוח היום
שומעת אני את קול צעדיו
כמו מתוך חלום.
חברים מקשיבים לקולי
וקראתי בקול פעמונים
הנה בא דודי
חידש ימי כראשונים.

חשכה פרושה על יקום,
צעידות חרש בין פנסי רחובות,
טיפות גשם אחרונות ניתזות להיום
על זכוכית חלון
ואנשים כבר אין בשדרה.
יחידה היא מבין הבריאות
ששלימה עם שחור הליל.
כשהכל מתכנסים אל ליבם ברדת חושך,
יוצאת היא אל העולם.
חיוך משלים בינה לבינו,
אוהבת היא לדבר עימו,
לחלוק ריגשותייה
איתם,על החושך והעולם.
ממלכת כוכבים מרקדת סביב ראשה,
אפשר לדבר את השקט השורר.
שתיקות רגועות.שתיקות.
חיוך צופן לשחור השחור הזה.
ליבה התמכר.

צעידות צעידות בלאט.
עיקבותייה מוטבעים
בקרקע רטובת גשמים
אישיים
היורדים מעייניה
אל רגבייה המכילים של האדמה.
היורה הראשון מזמן זלג מעייניה
ומאז,שום מלקוש דמעות לא ניראה באופק.
כל ערב,יוצאת היא לבכות עם שחור.
שופכת היא זכרונות עמומים,
אהבות שהיו
ואנשים אבודים.
ניקסמת בדקות אחדות
אל שמיים ופיסת שמי כוכבים,
שרה מנגינה שרק היא והם מכירים,
מחבקת אותם במילים,
שותקת ובולעת דמים
ומוציאה אל החושך סודות אפלים.

תחושות חדשות שעולות בגרון,
פתע רוגע שליו על גופה משתלט.
חוזרת היא,
אחרי פורקן לב
ודקה לפני שרגלה דורכת על מפתן,
מרימה מבט לאחד שצופה משמיים
ומדברת משאלה כמוסה:
"אנה,
תן בי כוח לעבור עוד יממה,
שלא רק אשרוד
אלא אחייה.
שארצה בחיים.
שאבחר בהם.
שאחלום בגדול.
שאאסוף את שברי הזכוכית ואצור מהן
מין דוגמת לב שלם אדום".

טפיפות רגלייך, סודותייך

מהדהדים בעולמי

שיערך הזהוב מתנופף בשמיים

אל מול הוד בראשיתי

חיוכך כובש, ממיס לבבות ברגע

צליל צחוקך אסוף התמימות

ברכות נוגע 

בי

אור נובע מעינייך 

נשפך אל היקום

כמה יופי בך ילדה

כמה

ניצוצות כסף וזוהר בוהק

הם חייך

אף דמעותייך השקופות

בורקות, מנצנצות עלייך

 

כשאני מסתכלת בחלון

זה מרגיע

 

כי באמת בסוף הכל מתחדש

 

 

הישן המתסכל המפחיד הלא נעים

נעלם

לטובת פריחה ולבלוב ונעימות כזו של חיים

של הרמוניה

כי בסוף יש הרמוניה.

הייתה בי הרמוניה ובע"ה היא תשוב.

 

ובאמת ההתחדשות בחוץ

מלמדת גם אותי

 

באלי להאמין להתחדשות הזאת

ומצד שני

לא לחיות בסרט.

 

להוות את הרגע לגמרי וביחד עם זה

לפנטז עתיד ורוד יותר

עם דאגות של יומיום פשוטות..

של עולם פשוט יותר לא מסתבך

לא מפריז בתגובות...

 

בתפילה

 

מישהו יכול
לטלטל את הגבר שהתאהב בנסיכה עדינת נפש
ואני ראיתי איך שהיא צעקה על אמא שלה בטלפון
כשחשבה שאף אחד לא מבין אנגלית
ושאין אף גבר נוטף עסיס מסביב

מישהו יכול
לטלטל את הגבר שבטוח שרק היא טובה
ואני ראיתי איך היא התנהגה מגעיל לגיסתה
כי במקרה הם כבר התגרשו וכולם גם ככה חושבים
שהיא לא נורמאלית
אז למה לא לטרוק לה את הדלת בפרצוף ולהגיד בקול מתנשא
השרוטה הזאת הגיעה
ומיד אחר כך היא עונה לטלפון שלך
בקול נוטף דבש
בעדינות
בתיקתוק מילים

מישהו יכול
לטלטל את הגבר שבטוח שרק בגלל שהיא יפה
אז היא גם יפה מבפנים
או אם היא עשירה
אז היא נסיכה
הוא לא מבין שהם התעשרו על חשבון עניים
שהם העבידו פועלים אריתראים ואחר כך פיטרו בלי לשלם
כן זה אבא ואמא של הנסיכה העדינה עם החיוך המלאכי והעיניים הצוחקות

מישהו יכול
לטלטל את הנסיכה הזאת
כשהיא מחייכת למלצרית כדי שהוא יראה כמה שהיא אדיבה
ובלב היא מקללת אותה על שהיא יותר יפה
את הטיפ היא משאירה רק כשאתה לידה
היא בחיין לא תיתן טיפ כשאתה לא בסביבה

מישהו יכול להגיד לי למה איכפת לי ממנה
אולי כי היא גורמת לי
זעם בלתי מוסבר
ואין לי איך להגדיר או להסביר את המצב הזה

**************************************************

כבר לפנות בוקר
ואני
רואה
שהטילטול היחיד שמישהו מסכים לטלטל אותה
זה....... ........

כי זה העולם המחורבן שלנו
ולא תשנו את זה

שתי מבטים מזדווגים להם באמצע הרחוב
חודרים מתחת לתודעה
ומתיישבים אחד מול השני
לנצח
17:17 או22:33
לפעמים זה גם 11:11
אבל תמיד
תמיד השעה מסתדרת
מאז שהחץ חדר ודקר ובילבל את המוח
השעה מתארגנת מולם בפלאפון
גם כואב לו הגב
וגם לה כואב
הם הפכו לישות אחת
המזל התמזג
החיבור התחבר

וכבר כמה שנים שהם מדברים בלי מילים
הם לוחשים מילות אהבה כל לילה
והמילים מסתובבות מעל ראשם
ובוכות
לו רק יכלו הקירות לדבר

כל כך ביחד
ולעולם לא

וּבְלֵילוֹת הַחֹרֶף הַקָּרִים

טָס בִּרְחוֹבוֹת חֲשׂוּכִים

מִפָּנָסִים, שְׁבוּרִים.

נִיצוֹצוֹת גַּחֲלֵי

הַזְּמַן בּוֹעֲרוֹת בְּרַגְלֶיךָ

הַיֶּחָפוֹת;

מִדָּם, שֶׁסָּפַגְתָּ לְגוּפְךָ

הַשּׁוֹתֵת-

מַעֲשֵׂה שָׁנִים.

מֵאֵשׁ הַשִּׂנְאָה בַּלֵּב,

הָרוֹחֶשֶׁת-

מַעֲשֵׂה יוֹמְיוֹם.

מִתִּמְרוֹת עָשָׁן עוֹלוֹת

בְּמִדְרָכוֹת קְפוּאוֹת

מְלֵאוֹת טַל-

מַעֲשֵׂה לַיְלָה בְּלַיְלָה.

 

תִּבְכֶּה, עַד

יַעֲלֶה

עַמּוּד הַשַּׁחַר

 

וָלֹא-

 

 

 

(נקדן אוטומטי, עברתי עליו אח''כ והתלבטתי.

האירו את עיניי לגבי טעויות ניקוד

והעירו על הטקסט, כמובן, אם זו לא בקשה גדולה מידי

חסר בו תוכן? הוא דל מידי? תיאור ללא סיפור? מבינים אותו?)

לכל מקום אליו הגעתי רדפה אחרי הרוח, צל שכיסה את פני כל היישוב. עד שהתייאשתי. השתקעתי במקומי. מנסה להפוך את הרוח לסתיו ואת הצל לשמש חמימה.

חיפשתי קצת אור ביערות האופל, כמעט מגיע לקצה ומתייצב. וחוזר חלילה.

כמעט התפתיתי לקפוץ אל התהום, שם הכל פרחים, הכל מלבב, מואר, מדהים. ולא קוצים וזרדים יבשים כמו ביער החשוך. אבל כבר נאמר לי על מתנות חינם.

המשכתי בדרכי ליעד הנכסף ושלולית נצבה לידי. וחורף. וקר.

התכופפתי לרגע, להרטיב פני, ושקעתי... בעולם קסום. שלעולם לא שמתי ליבי לקיומו..

 

השלולית הייתה מעורבת בבוץ טובעני. כמו מחכה לרגע שאדם ייפול לתוכו. אבל היא חלקה, כאילו הייתה הדבר הישר ביותר הרי לא רצתה להזיק לאף אחד...

סיבים דקים דקים הציצו מתחתיה, כאילו חיים עלומים מתחת לפני המים. בונים מגדלים, וחיים חיים אחרים משנראה על פני השטח. כמעט והושטתי ידי לחפור מעט באותה השלולית אך עצרתי. לפעמיים הקסם וההעלם הוא היופי שבדבר. ואם רק נבין-הכל יעלם.

אז חייכתי לעשבים הקטנטנים, והודתי על התבונה.

כמה חרקים עלו כמו מן התהום הולכים בשלווה מתסכלת. עולים, ויורדים בחזרה אל השלולית כאילו זו מטרת חייהם. איזו מין מטרה זו לעלות ולרדת? האם זה מה שעושים כל חייהם?... משהו נצבט. בזה מסתכמים חייהם שלהם. וגם שלי. שלנו.

פרח קטן צף על פני המים מנותק משורשיו. אדמתו. ומשום מה נראה נבול משהו.. האם הייתה לו בכלל בחירה בעניין? או שמה נתלש על ידי עוברי אורח שעשו זאת כבדרך אגב? כך או כך, עכשיו הוא מנותק. ולא נראה שמח. מסכן..

ואולי גם אני..? אנחנו.

 

והנה אני. מלוכלך מהבוץ. עיני כחושות ובגדי קרועים, שערי פרוע וגופי דק  אך משהו מוצת שם. בפנים הבוצניות.

משהו מואר. חי. מן נצוץ של תקווה שכאילו מבטיח שיהיה איתי תמיד. גם כשהרוח רודפת אחרי והצל מכסה על פני. הוא יהיה שם.

ברגע אחד הבנתי. מצאתי מקומי.

קודם כול, אתם כולכם מדהימים. אני משתדלת לקרוא כאן כמה שיותר וגם להגיב (לא תמיד יוצא, מחילה), וכולם כאן כל כך מוכשרים וכל כך מפרגנים אחד לשני.

אבל אז אני נכנסת לפסיפס ופשוט עצוב לראות כמה יבש שם. לאן נעלמתם? תעלו שירים, תעלו סיפורים, זו בדיוק הבמה. כאן יצירות מקבלות חשיפה כמה שעות ואחר כך הולכות לאיבוד. זה חבל נורא.

וחוץ מזה, בפסיפס יש לא מעט שירים איכותיים שרק מחכים לעיניים שלכם, אל תאכזבו אותם מבטיחה שלא תתחרטו.

 

זהו, נאום קצר סך הכול.

אין עליכם.

שכתבתי לפני שנה ויותר... זה נחמד הפסח הזה, מזכיר ששנה שעברה התגעגעו לאתגרים של צור של לפני שנתיים...

בוקר שוב עולה, איילת השחר הפציעה עוד הפעם.
ואני יושב לבד אוסף ת'זעם.
מחכה לעוד חלום שיתממש.
ואין שום חדש תחת השמש.

בתוך טירוף העולם, אני לא כמו כולם,
עליות ומורדות, חוויות משוגעות.
וכשהזמן עומד מלכת, גם אני אתו.
העולם ירד לסוף דעתו.

ולאט-לאט אני לומד לחיות, להכיל את הטוב והרע גם יחד.
ולומד בכל יום מחדש שלא תמיד הכל דבש.
ולאט-לאט אני לומד לחיות, כל מי שבא אני בא בצל קורתו,
ואני רק יודע ש- מה שהיה הוא שיהיה.
 

ואני כזאב וכבש,  מצופה בגבס,
והנפש כמו יונה- גם היא הומיה.
יד אחים לכם שלוחה ולא אבדה עוד התקוה.
ואני עוד מחנן, חן-חן למתחנחן.
מדן ועד באר שבע נפוצה השמועה,  שבכל מלחמה- אהבה יש בסופה.
אסיר תודה, יורה דעה, עם סגולה.
הכצעקתה תחיה שוב העיר הבודדה.
חדש ימינו כקדם בבית המקדש.
ואני לומד כל פעם דבר חדש.

ולאט- לאט...

מרים ראש, מסתכל אל המחר.
גאות אדם תשפילנו, ולא יהיה עוד מה לומר.
רוצה ליהנות מהחיים, לפגוש אנשים וסיפורים.

ולאט-לאט אני לומד לחיות, לומד להיות מי שאני- רק מחדש.
ולאט-לאט שוב הכל מתברר, והחיים הם הנזיד ואני עדש.
ואני לאט-לאט לומד לחיות, אני לומד לחיות, מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי אפילו יותר, ואין לי על מה לקטר.
יום אחר יום, עונה אחר עונה ואני לומד לחיות.