בכל מקום שסתיו עבר, היה בו משהו לחכות לו. אם זה ורד או שד, או נערה שותקה.
הוא היה יורד לוואדי, מבעיר מדורה, פורש את המפה הרקומה תחתיו וממתין. היה שם כמה זנבות סיגריה ועצם של בהמה. הוא אסף בפנים חתומות מעט מהענפים שסביבו, תחב כמה ניירות בינותם והבעיר בנקישת מצית. האש הלכה והתפתלה לה, ימין ושמאל. לופתת את הענפים בכל הכח, משחירה אותם. והענפים, עומדים זקופים, או נופלים כפופים, מסתדרים בסדר חדש וגמלוני, שוב, כאילו לא למדו. הוא לא דחק בהם. לא נשף ולא הוכיח. רק הוסיף מפעם לפעם עוד ענף או עשב אפור. המילים שיחקו בו,
יתמות, נערות, גילאים, אחרית.
בתיכון, הוא ראה בוקר אחד, נעוץ בחדר המדרגות, שיר מודפס. 'והם אומרים שלא תהיה בן 17 יותר', ולמעלה היה כתוב כתב-יד 'מזל טוב רוזמן!!' והשיר המשיך, על ילד שלא כל כך ילד, וחברים שלא כל כך חברים. וסתיו בהה בשורות האלה, והם אומרים שלא תהיה בן 17 יותר. זה היכה בו.
איך שהוא רוצה להיות בן 17, והוא גם רוצה לכתוב כזה שיר על עצמו, ולתלות במסדרון ולכתוב מזל טוב לי אני עוד מעט בן 17, או לכתוב מוקדש לרוזמן, מזל טוב! איך גדלת! ובמקום זה הוא מנסה להסביר לפסיכולוגית למה הוא לא מצליח לדבר בכלל כל היום. ואיך הים שבו מתוחם בכל כך הרבה סוכות מצילים זועפים והוא בכלל רוצה להסתכל בעיניים של נערה ולהגיד איזה משהו בוער כמו כל האש החנוקה הזאת בתוכו, ולמה אין שום רגש. אף פעם כבר ארבע שנים.
סתיו נשם נשימה עמוקה והיטיב את ישיבתו על האדמה. מאיפה באו לו התמונות האלה?
עד לא מזמן הם חשב שהוא עבר את זה. ובכן, זה חי. שם בפנים, משתולל, גם כשאף אחד לא שומע.
הוא לקח גזיר עץ מפוחם והיכה בכל הכח בעצם. כמה ציפורים התעופפו. העצם לא זעה.
פתאום כמו קיא שנורה בלי לשאול עולה בו שובל עשן משחיר את החלל וצורב את העיניים . זה טוב, הוא יודע, זה אומר שמשתחרר. עוד נשימה עמוקה שקצת מפזרת את העננים, עכשיו הוא רואה גם צבעים.
הוא קם, הרים את המפה ומתח את איבריו. מחר יבוא שוב.
הוא היה יורד לוואדי, מבעיר מדורה, פורש את המפה הרקומה תחתיו וממתין. היה שם כמה זנבות סיגריה ועצם של בהמה. הוא אסף בפנים חתומות מעט מהענפים שסביבו, תחב כמה ניירות בינותם והבעיר בנקישת מצית. האש הלכה והתפתלה לה, ימין ושמאל. לופתת את הענפים בכל הכח, משחירה אותם. והענפים, עומדים זקופים, או נופלים כפופים, מסתדרים בסדר חדש וגמלוני, שוב, כאילו לא למדו. הוא לא דחק בהם. לא נשף ולא הוכיח. רק הוסיף מפעם לפעם עוד ענף או עשב אפור. המילים שיחקו בו,
יתמות, נערות, גילאים, אחרית.
בתיכון, הוא ראה בוקר אחד, נעוץ בחדר המדרגות, שיר מודפס. 'והם אומרים שלא תהיה בן 17 יותר', ולמעלה היה כתוב כתב-יד 'מזל טוב רוזמן!!' והשיר המשיך, על ילד שלא כל כך ילד, וחברים שלא כל כך חברים. וסתיו בהה בשורות האלה, והם אומרים שלא תהיה בן 17 יותר. זה היכה בו.
איך שהוא רוצה להיות בן 17, והוא גם רוצה לכתוב כזה שיר על עצמו, ולתלות במסדרון ולכתוב מזל טוב לי אני עוד מעט בן 17, או לכתוב מוקדש לרוזמן, מזל טוב! איך גדלת! ובמקום זה הוא מנסה להסביר לפסיכולוגית למה הוא לא מצליח לדבר בכלל כל היום. ואיך הים שבו מתוחם בכל כך הרבה סוכות מצילים זועפים והוא בכלל רוצה להסתכל בעיניים של נערה ולהגיד איזה משהו בוער כמו כל האש החנוקה הזאת בתוכו, ולמה אין שום רגש. אף פעם כבר ארבע שנים.
סתיו נשם נשימה עמוקה והיטיב את ישיבתו על האדמה. מאיפה באו לו התמונות האלה?
עד לא מזמן הם חשב שהוא עבר את זה. ובכן, זה חי. שם בפנים, משתולל, גם כשאף אחד לא שומע.
הוא לקח גזיר עץ מפוחם והיכה בכל הכח בעצם. כמה ציפורים התעופפו. העצם לא זעה.
פתאום כמו קיא שנורה בלי לשאול עולה בו שובל עשן משחיר את החלל וצורב את העיניים . זה טוב, הוא יודע, זה אומר שמשתחרר. עוד נשימה עמוקה שקצת מפזרת את העננים, עכשיו הוא רואה גם צבעים.
הוא קם, הרים את המפה ומתח את איבריו. מחר יבוא שוב.
תודה
,
,
,