פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 317)

אם אני מעלה לאחד מהדברים הנ"ל קישור לאתר או לערוץ יוטיוב שאני מתפעל, זה מותר או שזה נחשב ספאם?

היי, כאן לארה. הנסיכה לארה. אני כותבת את זה כדי להעביר לעולם את החוויות המטורפות שעברתי בזמן האחרון. בעצם,עד עכשיו אני לא מעכלת את הכל.
טוב, אז בואו נתחיל באיזה משהו ספרותי כזה שיסביר את סיפורם של בני מיני: "אלפי שמשות זרחו על ממלכת ארלינג. אנשים נולדו ומתו. הממשל התחלף כמה וכמה פעמים. אך רק לפני כמיליון שנה הכוכב הזה היה שומם. איפשהו בעתיד הלא-כל-כך רחוק שלנו, בני האנוש, וכמיליון שנה לפני שסיפורנו מתחיל, פגע האסטרואיד D-5000 בכדור הארץ. גדולי המדענים באותה תקופה חזו פגיעה של עוד מטאורים ואסטרואידים ולכן, סוכנות החלל העולמית, WSA, שלחה משלחת המונה אחד-עשר גברים ואחת-עשרה נשים לחלל כדי לאתר כוכב חדש, להתגורר עליו ולהתרבות בו. האנשים המקוריים כמובן מתו, אך צאצאיהם ממשיכים לחיות בכוכב בינטאנג."
אני אתאר לכם את עצמי: אני נחשבת לנמוכה בקרב מכריי, שערי בצבע ורוד בוהק ומוסר כמו תספורות כאלה במנגה, עם פוני. עיניי בצבע סגול. ולרוב אני מסתובבת עם ברדס כחול כהה לגופי, כך שמעטים האנשים שראו אותי בלעדיו. אה, וצבע השיער והעיניים שלי, הוא טבעי, זה לא מזויף. בני כוכב בינטאנג מתאפיינים בפיגמנטים מיוחדים המקנים להם צבעים שלא כמו כל בני האנוש. למה? פשוט כי ככה. טוב, זה לא ממש "כי ככה", השינויים שקרו לבני האנוש עקב ההבדלים בין הכוכבים- בין אם זו קרינת השמש או בין אם זה כח הכבידה, גרמו לנו, לצאצאים, להיות מעט שונים יותר מאבותינו,  בני האנוש.
אז לאחר שהצגתי את עצמי ואת היסטורית בני מיני,אפשר להתחיל בסיפור.

 

מה אתם אומרים? נשמע טוב?

במקום שהשמש שוקעת לאט
וכל הפרחים מקשיבים ופורחים
במקום שהאגו נשכח אי שם
עמדתי לנצח
רציתי לדעת
למה במקום כזה כולם שמחים

במקום שאותם ציפורים מסתובבות
כל יום וכל עונה
לא שומעים נהמות אין גם עקבות
הליצן מתחפש רק פעם בשנה

זה מקום שהאגו נשכח אי שם
בין פריחת החבצלת לירקות הגינה

אם תראו זר מטפס על ההר
תשלחו את הליצן שחזר מהגן
שימו לו בידיים מוט ישן ואלף נמלים
ומכתב
וטיפות אחרונות של טללים

לבד תחת גשר צר מאוד

אין פחד אבל יש יאוש,

הגעתי לקוטב, הגעתי לקוטב.

זה כבר לא הרגל שפסעת על הגשר

זה רק אצבעות חלושות אחוזות שברי קורות

ורגל מרחפת, נוגעת לא נוגעת

על תהום רובצת תחת.

 

 

(מה ערב לי רוך ליטופה,

משק מי תהום על כף רגל חרוכה.

תחת גשר צר מאוד וארוך נורא

שרירי נתפס

והיד נשמטת, רק אחת

רק אחת

עוד אוחזת)

כלה שלי, עלמת אהבים
נופת צוף- תמרים ערֵבים
עינייך שחרוּת בוהקות עדי עד
צְחוֹר-שמלתך מפז יוּעד

אל מי תפני אל מי תרעי,
בתולותייך בשבי בחורייך ברעי,
רק טוב ליבך הומה לי,
שפתייך חיבה, עינך חכלילי,

מיין צהלה עת בׁצרה,
עד ימי דכה עת נׁצרה,
ביראות ובאראלים,
גם בפחדות ובאיילים,

שמעת שמעי הקשבת לקולי,
הכנת לי נועם עולם בשלי,
אעלה לך קטורת בשׂמי,
לריח ניחוח יבוא בשׁמי

איך לחבר את מי שאני
עם מי שרציתי להיות
איך לחבר מתוכי
את קול האכזבות

(עידית כהן-צמח)

נכון תמיד רציתם לפנק מישהו מכאן במשלוח מנות מיוחד אבל המסך קצת הפריע?

לא עוד!

רוצו לפסיפס, תמצאו שם פרויקט שייתן לכם לשלוח משלוח מפנק לניק שאתם אוהבים, בצורה אנונימית ובלי שהוא ידע מי אתם.

 

מה אפשר לשלוח? - כל מה שהוא לא אוכל: שיר בחרוזים, תמונה שצילמתם במיוחד בשבילו, עיצוב מגניב, ציור מכל הלב או קטע מוזיקלי אם אתם ממש משקיענים. תהיו מקוריים, תשמחו את החברים שלכם.

 

איך שולחים? - בפסיפס תמצאו את כפתור 'יצירה חדשה'. תבחרו את הקטגוריה המתאימה למשלוח המנות שלכם, סמנו את הפרויקט המתאים, תכתבו בכותרת את הניק שהמשלוח מיועד אליו וצרפו את המשלוח. אל תשכחו לסמן את הפרויקט ולכתוב את הניק, אחרת לא נדע שזה משלוח ולא נדע מי המאושר.

 

עוד יומיים פורים, רוצו!

 

(המשלוחים המושקעים יזכו לעלות לעמוד הפייסבוק שלנו )

 

בוודאי שחבל

שאין גם איזה חג

 

לשאלה.

היי ועניינים לכולם,
עלה לי תרגיל כתיבה משעשע נראה אם ועד כמה תזרמו.
פוליטיקאים... כולנו פוליטיקאים.
נכון?
לפעמים קטנים כאלה,
יחצ,
אינטרסים,
מנפולציות,
בריתות.
ולפעמים מנהיגים,
נושאים את האמת,
חותרים לניצחון,
מובילים דעת הקהל,
משלהבים מהפיכה...

בואו נכתוב על זה!
איזה פוליטיקאי אנחנו? מה אנחנו מחקים אותו, ומה אנחנו עושים יותר טוב ממנו,
בברכת חופש השיסוי והגזענות, בהצלחה!





@תיוגים

אם אצליח למצוא

שאריות

שזירות ישנות של תקווה

מלב זהב לעולם ירוק יפה,

אם אצליח למצוא -

מחטי הכסופים וחוט ורוד

קשור לראשן המבהיק,

(מתנוסס כמו דגל

גאה מול רוח),

אולי יהא לי

כותונת אור להתכסות

לכסות פצעי אכזב,

תחבושות זבי דם,

עיוותים

של גוף מחליד.

אם אצליח למצוא אולי

לא אבוש לצאת

ממסתור הבדידות שלי,

ליפול אל זרועות רפואה

של שמש שחרית לבנה.

אולי תכסה עלי

אהבה.

אם אצליח למצוא אולי

יבש ליבי

הפך חסין לכל

שמחה לא תכה בו

אהבה לא תמיס

למראך כבר לא ילקה עצמו

ריחך לא יותיר בו עוד רושם

ואם תתמה

והלא ליבך,
לב בשר הוא, הלא כן?

ואף אם תקשה

והרי אבנים שחקו מים

לא קל וחומר ליבך?

אזי אענך

אמת ניכרת בדבריך

ליבי חומר רך

ואבנים שחקו שחקו מים

אך כלום וריק

מעולם לא שחקו מאום

קל וחומר ליבי,
הלא כן?

 

שתיקות יבשות

השפלת לב.

טביעות רגליים בקרקע,

רטובה היא מין דמעות,

אדומות,גדולות

רגלייך טובעות בבוץ חרוך מים וצער גלות,

חשכה ניסתרת על הכל,

צועדת את בלאט,לאט אט.

 

פנסי לילה נידלקים לעברך,

הבטחות הימים.

מתבוננת את עד כאב,

עינייך שרופות מאורות עמומים.

הוא הבטיח לך גאולה.

הבטיח שתפרוץ תקופת שלווה.

ואור אינסופי ייגבור על הכל.

 

ואת?.

עוד הולכת.

בדד.

בשביל עמוס קורבנות.

דורכת בעדינות,זהירות יתר מגלה.

אדמה שרועדת תחתייך,

אדומת פחמים.

עלים שרופים

שורשים עמומי כאב

ורגבייה,

צורחים קורבן.

אשם?

תמיד.

עייפת מלהקריב אחייך על מזבח.

 

עינייך עפות לשמיים,

מבכות דמע צורב.

לב.

כואב.

ידייך פרושות הן,

מנסות לקבץ את המרומים בתוכן,

מייחלות לאור גאולה,

ניחומים,

עייפים הבנים.

אבא.

הבטחת.

 

 

ה' ייקום דמי ההרוגים.

 

"חַדְרֵי מַדְרֵגוֹת גּוֹרְמִים לָנוּ בֶּכִי. וּמִטְבָּחִים קְטַנִּים. לִפְעָמִים אַתָּה רוֹאֶה מַזְלֵג וְאַתָּה מְבַקַּשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָמוּת.

אֵין גְּבוּל לְיָפְיָם שֶׁל הַדְּבָרִים."

כולם רצים ומחפשים
אולי חולשה אולי ניבים
נוגעים מעט וממשיכים
ורק אני לא רואה את היופי.

כולם רוצים דבר חדש
שניות של נצח מרוגש
מחופשים אך לא ממש
ורק אני לא מוצא את היופי.

כולם מצאו ענף להאחז
שברים של מציאות שתתקזז
ניהיים כבשה עד בוא גז
ורק אני לא מתפשר על היופי.

ואולי אני איני מבין
אודות אוצר גנוז על המילין
אמשיך לצעוד בין השבילין
אולי בסוף אמצא גם יופי.

במדינתנו הקטנה, יש בעיה גדולה
אף אחד לא מסכים עם רעהו.
צרות נגרמות, ואין אחד שלו הן מזיזות.
וכל זה בגללנו.

על כן אני בוכיה.
על כן אני בוכיה.
על ימין ועל שמאל, על מלחמת אחים.
על תקוות שווא, על הבנים האובדים.

על אלה אני בוכיה.
על אלה אני בוכיה.
על ראשי-ממשלה, על ניהול המדינה.
על פיגועים ושריפות, אני בוכיה.

מה לך אהליבה כי תלבשי שחורים?
-אבלה אני על בניי, שבחירוף נפש,
בקור בתור רפש, הגנו על הריי.

על כן אני בוכיה…

מדינה קטנה, הנהלה רפה, אהליבה, יושבת בוכה.
בוכה על עבר, בוכה על עתיד, בוכה על מה שאין להגיד.

 

 

מה אתם אומרים?

לפעמים יש תחושה כזאת שהחיים פה זה רק סרט.

חדר חסר תאורה. זורק הלומת אור בודדת על פינה חשוכה במרכז.
כסא חסר משענת. 4 רגלי עץ. איש צעיר שיושב עליו.
המצלמה מתקדמת, מתמקדת בגופו הנאה, בשריריו. בשערו.
מתמקדת בטיפות זיעה בצידי פניו (שחורות. טיפות שחורות.)
שולחן קטנטן יש לרגליו, ועליו צלוחית קטנטנה, הוא מתכופף עליו ומרים מהצלוחית מזרק ארוך עם מחט דקה דקה ומעוקלת.
שואב חומר שחור ודוחה לתוכו (אולי טיפות זיעה. אולי. אולי מחשבות רחוקות.) ומחדיר את המחט לתוך רגלו בזהירות.
פנים מתעבטות בייסורים.
זיעה שחורה ניגרת.
הוא מושך את המחט מתחת לעורו, לאט לאט. דוחק בתוכו נימי דם. פוצע עור רגלו.
חורט לאט לאט. פס ועוד פס (נדמה, שכל פס חורט אצלו קו במצח, עוד תובנה. )(הרגל שוטטת דם. היא פצועה. הוא מכאיב לעצמו. כל כך מכאיב. ביד אחת מחט פוצעת, בלב בערה. הולך וטובע בנהרות כל הימים ששוכנים בתוכו. ים ועוד ים ועוד ים. הולך וטובע. הולך וטובע.)
ומכל הפסים נוצרה כנף ופנים יפייפיות של נשר(כנף נוספת הוא הכניס בקופסה. סגר חזק והכניס למגירה שכוחה בלב)
הוא שולף את המחט, שנוזלת עוד טיפה או שתיים. מניח את הרגל המדממת, הקרועה. נשען אחורה.

נכבה האור.
כעבור דקה.
עלומת אור על צד שני של החדר. שם יושבת בחורה יפה. מקופלת בתוך עצמה(כאילו חזרה לרחם. אצבעות קמוצות לאגרוף ופנים עמוק בתוך עצמה)
הוא מגיע אליה. מגיע אליה ומעמיד אותה עם גב מולו.
היא מסתנוורת(לא בכח יום נזרקת לעברהעלומת אור נוראית שכזאת)(לא בכל יום הוא בא אליה מעצמו. ויש חיים בעיניים)
מוריד את החולצה. מוציא את המזרק.
מחדיר אליה לאט. היא נרטעת(אולי היא צעקה. אולי יבבה) הוא אומר לה משהו, ומתחיל.
קורע נימים, שורט מבפנים.
עובר על עמוד השדרה, חוליה אחר חוליה. פסים דקים דקים כשהוא מגיע לעורף הוא נעצר(לוקח נשימה. וממשיך לטבוע) חורט בתוכה עיניים גדולות גדולות של קוברה ארסני ויפייפה, מחבר את הראש לזנב.(הוא יודע. לא מרגיש, יודע. שהיא יפה כשמסתכלים עליה. אבל הכשה אחת שלה..)(הוא מנער את הראש. המחט נושרת לו מהידיים)(פתאום הרגל מנכיחה את עצמה וכואב לו) הוא משקיע ראשו בשקע בין עורפה לידה(סופג את החום.)(סופג את המרחק. את כל הרומן הרע הזה שלא באמת היה כאן.)(נושם לתוכו את הגלים שהרגו אותו. את החיבוקים שמעולם לא היו.) מעיף מבט על גבה. נתקל בעיניים.
מסתובב ורץ משם. רץ כצולע לשומקום. רץ. רץ רחוק. רחוק ממנה. רחוק מכל הימים שלו. מוציא כנף שבורה מאיזה כיס מתפורר ועף לו. עף לו.

מה זה החיים האלה, אם לא סרט, אה?!
אתה אומר ,צ׳צ׳ה, לידה קלה! ומתרגש.
אני לוחשת, אמן.
תקעקעו עלי, בבקשה. מתאר של לב סימטרי. בלי התוך.
את התוך נשאיר לחיים האמיתיים.

פסח מגיע בצעדים מהירים מדי, אבל חוץ מאקונומיקה והמון מגבונים הוא מביא איתו גם...

נו, תשלימו לבד.

 

מפגש פסיפס

 

בקרוב מאוד נפרסם תאריך, אבל לפני זה יש לנו שאלה קטנה.

עד עכשיו כל המפגשים היו בירושלים, מה אתם אומרים על מפגש בעיר הקודש תל אביב? זה יהיה שונה, מגוון והרבה יותר נוח להגעה.

נשמח לשמוע דעות של כמה שיותר אנשים, תכתבו גם אם אתם בעד וגם אם לא. ואם לא, נשמח לנימוק.

 

נפגשים בקרוב 

הושענא

לכלי ריק מלא אבק

נעשה מעון עכבישים

ונשוף בו רוח

 

הושענא

ללב מותש

סדוק ויבש

וזרוק לו אנרגיה

 

הושענא

לתועה מדבר מבקשי שמיך

מעולף תחת אחד השיחים

ואל תשליכהו מלפניך

 

הושענא עומד על אחד ההררים פושט ידיו ריקות לפניך שואג ממעונות אריות לבקרים מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי, הושענא לו לילות עמוקי מחשוף בחגווי סלעים פושט טלפיו מתפלש עם חזירים מוריק נפשו מוריק רוחו ואין לו, רק סער ותהום אל תהום וקורא הוחילי לאלוהים כי עוד אודינו, הושענא לליבו הרוטט מדדה אליך בלהט כיסוף דועך על פירי אדמה חרוכה והקרה לפניו איל ניתק מסבך רושף ערגה

הקרה לפניו ויכול לצעוק אליך כהושעת איל כן הושענא

הושענא

ואל תשליכהו מלפניך