חדר חסר תאורה. זורק הלומת אור בודדת על פינה חשוכה במרכז.
כסא חסר משענת. 4 רגלי עץ. איש צעיר שיושב עליו.
המצלמה מתקדמת, מתמקדת בגופו הנאה, בשריריו. בשערו.
מתמקדת בטיפות זיעה בצידי פניו (שחורות. טיפות שחורות.)
שולחן קטנטן יש לרגליו, ועליו צלוחית קטנטנה, הוא מתכופף עליו ומרים מהצלוחית מזרק ארוך עם מחט דקה דקה ומעוקלת.
שואב חומר שחור ודוחה לתוכו (אולי טיפות זיעה. אולי. אולי מחשבות רחוקות.) ומחדיר את המחט לתוך רגלו בזהירות.
פנים מתעבטות בייסורים.
זיעה שחורה ניגרת.
הוא מושך את המחט מתחת לעורו, לאט לאט. דוחק בתוכו נימי דם. פוצע עור רגלו.
חורט לאט לאט. פס ועוד פס (נדמה, שכל פס חורט אצלו קו במצח, עוד תובנה. )(הרגל שוטטת דם. היא פצועה. הוא מכאיב לעצמו. כל כך מכאיב. ביד אחת מחט פוצעת, בלב בערה. הולך וטובע בנהרות כל הימים ששוכנים בתוכו. ים ועוד ים ועוד ים. הולך וטובע. הולך וטובע.)
ומכל הפסים נוצרה כנף ופנים יפייפיות של נשר(כנף נוספת הוא הכניס בקופסה. סגר חזק והכניס למגירה שכוחה בלב)
הוא שולף את המחט, שנוזלת עוד טיפה או שתיים. מניח את הרגל המדממת, הקרועה. נשען אחורה.
נכבה האור.
כעבור דקה.
עלומת אור על צד שני של החדר. שם יושבת בחורה יפה. מקופלת בתוך עצמה(כאילו חזרה לרחם. אצבעות קמוצות לאגרוף ופנים עמוק בתוך עצמה)
הוא מגיע אליה. מגיע אליה ומעמיד אותה עם גב מולו.
היא מסתנוורת(לא בכח יום נזרקת לעברהעלומת אור נוראית שכזאת)(לא בכל יום הוא בא אליה מעצמו. ויש חיים בעיניים)
מוריד את החולצה. מוציא את המזרק.
מחדיר אליה לאט. היא נרטעת(אולי היא צעקה. אולי יבבה) הוא אומר לה משהו, ומתחיל.
קורע נימים, שורט מבפנים.
עובר על עמוד השדרה, חוליה אחר חוליה. פסים דקים דקים כשהוא מגיע לעורף הוא נעצר(לוקח נשימה. וממשיך לטבוע) חורט בתוכה עיניים גדולות גדולות של קוברה ארסני ויפייפה, מחבר את הראש לזנב.(הוא יודע. לא מרגיש, יודע. שהיא יפה כשמסתכלים עליה. אבל הכשה אחת שלה..)(הוא מנער את הראש. המחט נושרת לו מהידיים)(פתאום הרגל מנכיחה את עצמה וכואב לו) הוא משקיע ראשו בשקע בין עורפה לידה(סופג את החום.)(סופג את המרחק. את כל הרומן הרע הזה שלא באמת היה כאן.)(נושם לתוכו את הגלים שהרגו אותו. את החיבוקים שמעולם לא היו.) מעיף מבט על גבה. נתקל בעיניים.
מסתובב ורץ משם. רץ כצולע לשומקום. רץ. רץ רחוק. רחוק ממנה. רחוק מכל הימים שלו. מוציא כנף שבורה מאיזה כיס מתפורר ועף לו. עף לו.
מה זה החיים האלה, אם לא סרט, אה?!
אתה אומר ,צ׳צ׳ה, לידה קלה! ומתרגש.
אני לוחשת, אמן.
תקעקעו עלי, בבקשה. מתאר של לב סימטרי. בלי התוך.
את התוך נשאיר לחיים האמיתיים.


