מתלכלכת בחול,
צובעת במכחול,
צובעת לבבות
צובעת ניצוצות.
מתלכלכת מהחול
ומתנקה מהגלים
שוחה בימים
בלילות ובמחשבות
טובעת בקושיות
תובעת את הפתרונות
מנסה ומקשה
שואלת ומכחישה
צובעת בצבעים עזים
וביד רכה
צובעת על בד
ומרגישה שליבה נאבד
שופכת רגשות
מנקה הדמעות
מניחה ומרימה
מזיזה ומחזירה
מתלכלכת ומתנקה
פוגעת בנקודה
חיה ונושמת.
כל הדרך מסנדלת.
נושמת בכחול
ועפה כחול
יורדת לתהומות
ומדלגת בגדרות
צונחת באוויר
ומרגישה מין ריר
יושבת.
שותקת.
נודמת.
סולדת.
יפהפה.
זה כל כך נוקב!
אתה מעביר את המסר בכישרון כזה שמצליח מעט להקל עלינו את הכאב שבאמת המסתתרת מאחורי האותיות.
יישר כוחך
נעולה בחדר.
לבד
איתם ביחד.
זה כבר לא משנה
הצעקות ממשיכות
השמיכות עוטפות
אך לא עוזרות
שוב שם.
בכוך
לבד
עם הספר
עם עצמי
לבד.
אי אפשר להבין
זה לא יקרה
אף פעם.
עוד פעם מצדיקים אותו
מחפים עליה
והמוצא האחרון שנשאר
תמיד
בלית ברירה.
אבל גם לשם רודפים
דופקים ובועטים
קוראים בקול
אך אין מי שעונה
שמשיב.
אין כבר כח לפגיעות
לנפילות
להתמודדויות
השתדלות !אחרונה
... ומיד נזכרתי בשחזו עיני יחזקאל, בעת שהתנבא באותה בקעה ולנגד עיניו אותו גל עצמות יבשות.
אילו מחשבות חלפו במוח באותה עת?
אני משערת שכגון זאת בערך- "וכי מה בין אותן יבשושיות לבין אותם בני אדם המהלכים על פני האדמה, נשמת חיים באפם ומיחושים בליבם? אינני מאמין לסיכוי קלוש בקלושים שעלובות אלו ידמו לבן האנוש ולו במשהו".
אהה! מה רבה הייתה תדהמתו כשלמול עיניו הנמקות בחוריהן אותן יבשושיות החלו לובשות צורת אדם השרים לפני בוראם!
למעשה כאשר שלפתי מעמקי תת-המודע שלי את אותו חיזיון הבנתי שיחזקאל ואני, אחים הננו!
הו לא, אינני מתיימרת לחשוב שיש ביני לבין אותו עצום נקודת השקה כלשהי ואף אינני מתיימרת להשמיע באזנכם כי מתנבאת אני בתדירות מסויימת והרי, לא נביאה אני ולא בת נביא.
אם כן, במה חושבת אני שנדמיתי בו לאותו גדול?
ובכן, זכיתי לגעת בניצוץ של אותו חיזיון אלגורי-משובב.
ולפני שאתם מאבדים שפיותכם מתמיהות אין קץ הריני מיד מבררת את מילותיי הסתומות.
רגש סורר, אשר בעטיו של הזמן הפך מאובן לגמרי ואף לחלוטין ועמד בעיצומן של הכנות לקראת גניזתו אחר כבוד באדמת אישיותי הצחיחה, החל קורם גידים ועור ולהלך בתוך ליבי כביכול נם שנת עראי וחזר ער ורענן בכוחות מחודשים וביתר שאת.
מה נפלא!
אך באותם רגעי גילוי מרעיש, נזכרתי בקווים שצייר פרשן אחד לזהות אותן עצמות.
"רבי ירמיה בר אבא אמר-
אלו בני אדם
שאין בהן לחלוחית של מצווה"
ושמחה שנגע בך..
יש שכר לפעולתי
גם לך לא חסר!
כיפור פחות ממנו
פורים
שמחה שמרקיעה שחקים
אין הבדל
בין המן הרשע למרדכי הצדיק
אין עצבות
גם הצום מתוך שמחה
פורים
מסכות שמכסות
תחפושות שמייצגות
את כל מה שרוצים
ששואפים
שעוד לא מעיזים
פורים
מזכיר
שיד ה' איתנו בכל
גם שבמגילה
כאילו אין קול.
אין את שמו ולו פעם אחת.
פורים
בדיוק בתקופה הככ קשה
מזכיר
שמהחושך הכי גדול
ליהודים היתה אורה ושמחה.
פורים
פור הגורל.
פורים
פורים שמח לכולם
ובמיוחד לך.
פיצוחיתרוצה להעלות את זה גם בתור יצירה לפרויקט?
פיצוחיתאפשרי, אבל אפשר לשלוח 2?
כל אחד בנפרד
איש אחד החליט ללכת,
הוא לא ידע לאן,
רק ארז תיק גדול,
שנס מתניו ויצא לדרך.
עלה וירד מהרים ומהגבעות,
ראה שקיעות וגם זריחות,
הכיר אנשים טובים ורעים,
אולם את מבוקשו לא מצא.
וכי למה יצא למסע?
כי נפשו לא שקטה,
רצתה לדעת את האמת,
האם יש דת וחיים.
ובסוף שחזר אל הבית,
גילה,כי שם האמת,
וכי אין צורך לטייל,
צריך רק לחפש מה יש בבית.
תודה רבה!!!
החזרה מעניינת. שיר מגניב.
ממש חמוד כזה ומצד שני כואב קצת..
נגיד ויום אחד פשוט אני אהיה.
מה יקרה אז, מה?
וכל מה שסביב שסתם כאן,
מה יהיה אז, מה?
ורק כי עוד לא בא הזמן
ורק כי אין בי כח
ורק כי אולי אני עדיין רוצה
שסתם יהיה כאן,
אז לא אהיה
גם לא ליום אחד
ומה יקרה עוד, מה?
אהבתי את השאלות החותכות!
על גדות קצוות
על גדות הגבול
על גדות כל מה ולמה.
בכנפיה של הרוח
שמסחררת
וקוברת
את כל מה שהייתי.
ולא יכולה
לא יכולה
שלא.
שבויה להתגרות בגדות
לשחק בקצוות
ולהיות.
בכל זאת, להיות.
ואולי דווקא....
הייתי שמחה לחשוב עליו לעומק עוד.
תודה שעוררת את זה.
"שי לייקס יו". היא אמרה לו. לא מסתכלת בפניו. מנגבת את הכוסות. הוא הרים מבט אל גבה המתחמק. היא בחיים לא מנגבת כלים. ומה קרה לה שהיא חוזרת לשפת האם שלה. "סו וואט" הוא זרק. אדיש. כמעט מלנכולי. הוא מרט חזק את הפוני. וגירד מתחת לכיפה. סתם כזה.
"אנד ווי ויל יו נוט סינק אבאוט איט אגן" היא לחשה בקול. "אמא" הוא קם, החליט להפסיק את המשחק הזה. דוקרני. רע מדי. "את לוחצת. גם ככה קשה לי." פתע שם לב לחריצים שהעמיקו לה מתחת לעיניים. ושהן מבריקות. קצת. היא הרימה יד מהססת, איטית. רוצה להעביר משב על לחיו הדוקרת, המזופתת. על האף והגבות. הוא שלה. גם אם הוא שונה. בטוח לטובה. הסיט את פניו שמאלה. ידה קרקשה רפות על אוזנו. היא שמטה אותה. אחזה חזק במגבת המשובצת. עיניה הולכות, מלוות אותו, מסובב אליה את גוו, מיישר אותו. חומק במהירות לחדרו.
קשששש. היא נסגרה, הדלת. קצה ציציתו נעלם. סידרה את כיסוי הראש, ונכנסה לסלון. יש לה עוד ילדים. הם אוכלים עכשיו והיא צריכה לחייך.
אני לא. אני לא. הוא אמר אתזה שוב ושוב לעצמו. משכנע. מנסה.
יס יו אר. אנד איטס אוקי. לא נכון. אני לא באמת רוצה. ואני קטן. ועקום. וילד. ואני צריך חיבוק ממישהו גדול. ואני כבר מטורף. אז למה להיכנס לזה. פתח מגירה קטנה. שחורה. הוציא את התמונה. שיער חלק. בהיר. מגוון. קצר. מאוד יפה, בעל נוכחות. עיניים כהות. עמוקות. מביעות. שפתיים יפות, גדולות. משורטטות. חיוך חם. מדי. די. אצבעותיו כמו ריקדו מעצמן. לא שלט בזה. גם לא רצה. בהתחלה היה זה רק השיער. כעבור דקות לא רבות, נעלמו פניה לחלוטין וכשהשפיל פניו אל ידיו מצא עצמו אוחז בערימת קרעים מאכזבת. פעם זה היה הרבה יותר מהלב שלו. זה היה קודם היא ואז הוא. היום הוא רק מנסה לשכוח. פתח ידיו, שמט אחיזתו, הם החליקו, ללא קול.
אבל הוא כן החזיק בשתי חתיכות שלא הושלכו, מאחדות את מבטה הנוקב. הוא הרים אותן קרוב אל עיניו, ורק שאל, חזק בהרבה מאשר הלחש המרקד הזה. "למה?"
המשך יבוא.
נראה שהקטע אמור להסתיים בסוג של מתח, עם השאלה "למה?". האמת שלא הצלחתי להבין על מה הקטע (על חזרה בתשובה והתמודדות עם הבית?), הרגיש לי יותר מדי מופשט, כלומר לא היו לי מספיק פרטים כדי להבין ולדמיין את הסיטואציה של הקטע, כך שלא הצלחתי לבנות ציפייה לתשובה כלשהי שנעצרת בפתאומיות (אם הבנת את כוונתי ).
תנסה אולי להפחית בנקודות ופסיקים, לבנות יותר משפטים. כמובן שיש מקומות בהן זה ממש מוסיף לקטע, הקטיעה הזאת של נקודות בין מילים, אבל יש מקומות בהן זה לא כל כך הכרחי...
מתוארים כאן יחסים מורכבים בין אמא לבן, ובין הבן לבין עצמו (אם הבנתי נכון), רעיון יפה! כל הכבוד, בהצלחה!
היא אמרה שזה ניראה
שציירתי ילדה מגיטו.
אולי.
"גיטו נפש" קראתי לזה.
חיפשתי תקווה
עלומה
בתוך הבורות השחורים
עמומים משהו.
יצאו ציפורים
מיתוך סדקים דקים-
עבים,
עם עוצמות חיים
כאלה
נדירות עמוקות
ועם מנגינת שתיקות,
עפו,יצאו להן מתהומות
ותמונת ילדה,
הצויירה בעיפרון פחם,
גירדה על חיי
אפר של תקוות.
בציורים.
ועוד בפחם
זה מהמם.
ועצוב כזה..
ישמצב את מעלה?
טיפת אורivriבס"ד
וכשאת ישנה, אחרי שפשוט נרדמת, סחוטה מעייפות, על הספה, והתעקשת ללכת לשיעור של אביך, חותני, הרב, והרמתי אותך בעדינות, והבאתי אותך למיטתנו, שסוף סוף תישני כמו שצריך. אז, מתחיל להיות קשה.
אנחנו נשואים באושר רב, מבינה? אנחנו לקראת לידה ראשונה. ממש עוד חודש.
ו... את יודעת, האהבה פה, והיא גדולה ואמיתית, באמת. אהבתנו לא מתה, והיא גם לא חולה.
אבל עדיין, את יודעת, חסר לי. חסר לי משהו. אולי זה להתאהב. חסר לי להסתמס עם מישהי בהתרגשות, לחוות את הפרפרים האלה. חסר לי להכיר מישהי חדשה.
וזה אוכל אותי שאני חושב בכלל ככה, כי... אני נשוי לך, לא? אבל... זה עדיין קשה לי, וזה אמיתי. או שאולי זה שקר, שאופף אותי, כמו כל השקרים שישנם בעולם?
יעלכתבת טוב וישיר. אם יש לזה קשר למציאות, אני מקווה שיהיה טוב.
בקשר לכתיבה עצמה - הפריעה לי כמות הפסיקים, הם קוטעים את הקריאה. תנסה לקרוא ולעצור קצת אחרי כל פסיק ותבין על מה אני מדברת
מצטרפת לאנחנו יחד נבנה. פחות פסיקים יעשו את זה יפה יותר.
וזכני
למחות אותו.
את אותו זקן כסיל
היושב על חדר ליבי
ונכנס
ללא דפיקות לב,
שוכח כי הוא אורח
ומשתלט
ונהייה
כבעל בית עלי,
על עולמי,
על עצם מהותי.
מרותו עלי רודה,
גורשה מימני שמחתי.
וזכני למחות אותו מעל ליבי,
מתחת השמיים,
שלא אשכח
כי אותו עמלקי
צד לי במחשכים
ויורק על אישיותי-
זרדים ניסתרים,עלומים,
נגועים
בקריצות עיני אמת,
ברוע של שקר
ובעצות זקנים
שאולי ההם חכמים
אך הוא הכסיל שביניהם.
פורים שמח!
וזכני גם
אמן!!!!
אם למישו בא ככה, לכתוב על ההתמודדות של נער או נערה בזמן של המשתה..
שכל כך התרגשו וזה, בטח היה מלא הנחות בחנויות וגיברו על זה כל הזמן וכולם באים~ ובסוף מרדכי אמר שאסור והיו ממש ממש בודדים שהקשיבו לו
קיצרר זה יכול להיות מהממםם
כתבתי סיפור כזה, ועצרתי כי לא היה לי כוח
ובאלי שתכתבו
אז תכתבו
יאללהה??
סוג של אתגר..
באלי שמישו יעשה אתזה חחטיפת אורטיפת אורסתם אבל שיהיה קצר, ומעניין, ולא טקסט להכתרה.
נוו בשביל מה יש את הפורוםם?
חבל שאינלי כח לכתוב עכשיו
תנסחי את זה בתור אתגר.
תכתבי את הזמן והמקום שאת רוצה שאנשים ייכתבו עליו
ומי הדמות שעליה הם כותבים ושאנשים יעופו על זה.
כשאת מציגה את זה בתור סתם משהו זה לא מעורר.
תפתחי שרשור חדש בתור אתגר כתיבה ואנשים יעופו על זה!
