ממש מוזמנים לתת הערות על כל דבר- ניסוח, תוכן, מבנה, הכול. כמו כן אשמח להצעות לשם, אני ממש לא טובה בזה. מקווה שתהנו
- - -
צהרי יום שישי הגיעו ובאו לשכונה התל אביבית המתנמנמת. אשר הופשטיין ישב לשולחן הקפה הלבן שמחוץ לחנות המכולת הזעירה שבבעלותו, הביט אל השמיים הדהויים ועישן סיגריות בזו אחר זו.
שום ציפור לא חלפה מעל השכונה המתקלפת. הבניינים הנמוכים נראו כמטים לנפול והישישים שישבו בחוץ על ספסלי עץ רעועים נדמו כחרוקי עצמות.
כבן חמישים היה אשר, גבר נמוך ושמן, לבוש תמיד בגופיה לבנה ובמכנסיים קצרים, רחבים. רגליו נתונות בכפכפי בית בלים וקרחתו מתנוצצת אל השמש.
אשתו שולמית הייתה אישה צמוקה ורגזנית, אך בישוליה העלו ריחות נפלאים ברחבי השכונה ונישאו עד קצה הרחוב בעיקר בערבי שבתות. האנשים נהגו לומר כי שולמית לוקחת את השאריות מהמכולת של בעלה והופכת אותן למעדנים של ממש.
כשעתיים לפני כניסת השבת, בשעה חמש, ירדה שולמית במדרגות הבניין ובידה צלחת מהבילה. היא הניחה אותה ברטינה מול בעלה, ונעלמה בחזרה אל הבניין בלי לומר מילה אחת.
אשר הביט בחתיכת העוף המתובלת, באורז ובאפונה. הוא החל לאכול בשלווה כשהבחין לפתע באחד מבניהם המוזנחים של שכניו מגניב לעברו מבטים אפלים.
"הי, אתה!" הוא צעק. "בוא הנה."
הנער, גורי שמו, התקרב לאיטו.
"מה יש לך, אתה נראה מורעב." קבע אשר בעודו לועס את האפונה.
גורי צמצם עיניו בזלזול ומיהר להסתלק.
"בוא, בוא הנה אם אתה גבר." צעק אחריו אשר, מודע לקולו המפחיד ולמראהו המרתיע. "בוא ואני ייתן לך איזה חת'כת עוף או משהו."
אבל הנער רק צחק וברח במורד הרחוב.
אשר המשיך לאכול, יונק מהסיגריה ומוצץ את העצמות בקול.
כעבור כשעה ניגב אצבעותיו בבגדיו וקם כדי לסגור את החנות. כשהגיע לביתו התרחץ במהירות במים פושרים, לבש את חולצתו הלבנה ואת מכנסיו הטובים ודידה בכפכפיו אל בית הכנסת. בדרכו שוב פגש בגורי נועץ בו מבט חד.
"מה יש לך, אתה?" תבע לדעת, חוזר בלא מודע על שאלתו המקורית.
"כלום." מלמל הנער, משפיל עיניו לרצפה.
"טוב, טוב. אל תבכה. בוא איתי לבית כנסת ואם תתפלל יפה אני ייקח אותך לבית, לאכול קצת." אמר אשר וחזר ללכת.
גורי לא נראה מלא התלהבות מהצעתו הנדיבה כפי שקיווה, אבל הוא נגרר בכל זאת אחרי אשר אל מבנה בית הכנסת.
את התפילה קרא אשר בקול רם. גורי הגניב מבטים סביב, חושש שמא ישאלו מה עושה בבית הכנסת הנער שהוריו החילונים הכריזו מלחמה על סממן היהדות האחרון שנותר בשכונה- בית הכנסת הזה ממש. ומה יאמר, שהוא כאן בשביל האוכל?
בסוף התפילה ניגש אשר אל הרב, לקבל את ברכתו. הרב המזוקן הניח ידו בחביבות על כתפו של אשר, ושאל: "נו, ומי מתארח אצלכם השבוע?"
"אף אחד, כבוד הרב." ענה אשר במבוכה. "הילד גר רחוק."
"ומי זה הנער שאיתך?" תבע הרב לדעת.
"זה רק גורי, הבטחתי לו אוכל." אמר אשר, ופנה לאחור.
אשר וגורי הזדחלו לאיטם אל הבית. אשר ניסה לדובב את אורחו, ללא הצלחה מרובה.
כשהגיעו אל הבניין, עצר אשר ואמר בקול נמוך: "תראה, ילד. אשתי לא יודעת שאתה מגיע. יש מספיק אוכל, אבל אל תברח, גם אם היא תצעק קצת."
גורי הנהן. הריחות שעלו ובאו מן החלונות הרעיבו אותו יותר משיכול היה לדמיין.
הם עלו במדרגות במהירות, נמלטים מהחום שבחוץ אל המאוורר שבבית. גורי הביט בקירות המתקלפים ובמעקה הברזל החלוד, עיניו חומקות מגופו הכבד של אשר, העולה במדרגות לפניו.
כשהגיעו אל הבית, פתח אשר בשירת מזמורים. שולמית ניקתה את השיש בסמרטוט לח ורק כשסיימה הבינה כי נכנס אל ביתה אדם זר.
"מה זה?" היא אמרה בשקט, מצביעה באצבעה הדקה על הנער.
"זה גורי," השיב אשר בנחת. "הילד של השכנים מרחוב שושן."
"אני יודעת מי זה הבן של שלום ואסתר." אמרה שולמית. "התכוונתי מה הוא עושה כאן, ואתה יודע את זה."
"הילד רצה קצת אוכל, הוא התפלל יפה בבית כנסת." ענה אשר בקול מתגונן.
שולמית קפצה את שפתיה ברגזנות, אך לא אמרה מילה. משהו בחולצה המרוטה ובנעליים הקרועות שבה את ליבה.
הם התיישבו סביב השולחן, וכעבור רגע קמה שולמית במהירות מכיסאה ומיהרה אל המטבח. היא שבה עם צלחת וכוס עשויות פלסטיק ומזלג. היא הניחה אותם מול גורי, וזירזה את בעלה שיקדש על היין. אשר רמז לה בעיניו. שולמית הבינה היטב למה הוא מתכוון- צלחת הפלסטיק הכתומה בלטה מול צלחות החרסינה, אבל היא השימה עצמה כלא מבינה.
אחרי מספר רגעים של מבוכה, הרים אשר את גביע הכסף הקטן והחל מברך בקול רם. הוא רץ על פני המשפטים, מבליע את סופי המילים. גורי הביט ברצפה. לאחר הקידוש בירך אשר על הלחם. גורי עדיין הביט ברצפה. כששולמית הגישה את האוכל היא הניחה אצבעותיה תחת סנטרו של גורי והרימה את ראשו.
"תסתכל באנשים שסביבך." היא תבעה ממנו.
גורי הביט בה בעיניים חודרות והחל לאכול. שולמית התיישבה במקומה מרוצה.
הם אכלו מהר, הצליל היחיד שנשמע היה קול תקתוקו של השעון. כשפינתה שולמית את הצלחות והגישה קוביות אבטיח קר ומעט גרעיני חמנייה, היא פנתה אל אשר, שקרא בעיתון.
"קיבלתי ממנו מכתב." היא אמרה בשלווה מעושה.
אשר לא הניד עפעף.
"הוא אומר שנולדה לו ילדה. שהיא יפה כמו הזריחה ומתוקה כמו תפוח."
"אף פעם לא הבנתי את כל המילים שלו." מלמל אשר.
שולמית הנהנה.
"הוא חוזר לארץ." אמרה לאחר שתיקה מתוחה שנמשכה שניות אחדות.
אשר הרים ראשו מהעיתון סוף סוף.
"מה זת'ומרת, חוזר לארץ?" הוא שאל.
"מה ששמעת. עוזב את אמריקה שלו וחוזר לארץ. הוא רוצה שהילדה תכיר את סבא וסבתא שלה." התרווחה שולמית במושבה והחלה לפצח את הגרעינים שבידה.
"שיישאר שמה. אנחנו לא צריכים ת'טובות שלו." אשר החל להאדים.
"מה הוא כבר עשה לך, תגיד לי. התחצף? שיקר? ברח מבית הספר, כמו כל הילדים?"
"כל אלה, ועוד הרבה דברים." הרים אשר את קולו. "הוא אכזב אותי. לא רצה לעבוד בחנות. היה נוסע כל הזמן למקומות רחוקים וחוזר עם ערימות של סיפורים. ואז היה מסתגר בחדר וכותב אותם על דף!"
"ומה בדיוק אכפת לך, תגיד לי?" שולמית החלה לאסוף את שאריות האוכל מהשולחן. "מה אכפת לך אם הילד רצה לכתוב. אם רצה לפרסם ספרים. מה אכפת לך שלא יהיה מוכר עלוב בחנות?"
"זה מה שאת חושבת עליי?" שאל אשר בשקט.
"לא אכפת לי שתהיה מוכר בחנות, כל עוד אתה לא מחשיב את הבן שלך אכזבה ומסלק אותו מהבית." שולמית ענתה בשלווה.
גורי הביט בהם כל אותו הזמן. הוא לא הסיר עיניו מהם. שולמית הצביעה עליו.
"תראה אותו. אתה מטפח אותו כאילו הוא לא אכזבה להורים שלו."
"מטפח?" הרעים אשר בקולו.
"מטפח, מה ששמעת!" צעקה שולמית. "כאילו לא ראיתי כמה אורז נתת לו, על חשבונך. לקחת אותו לבית הכנסת למרות מה שיגידו."
אשר לא ענה.
"מהחלון יכולתי לראות אותך צועק אחריו. מתחנן שיחזור, שתיתן לו אוכל."
אשר המשיך לשתוק.
"נו תענה, תגיד משהו!"
"אולי גם שמת לב שאני מנסה לעשות מה שאלוהים אמר לי? הוא אמר לי לחנך ילד, וזה מה שאני עושה. הילד שלי ברח. בגד בי. והילד הזה, הוא ילד טוב."
גורי החל להתנודד בכיסאו בחוסר נוחות.
שולמית שתקה. היא התיישבה על הכיסא והביטה בגורי בעיניים זעופות. אחר אמרה: "זה לא הילד שלך. תניח לו."
גורי קם ממקומו ורץ אל הדלת. אשר לא ניסה לעצור בעדו. שולמית הביטה בילד פותח את הדלת. אשר הקשיב לריצתו במדרגות.
רק השעון תקתק. שולמית הביטה בתמונה על הקיר, בה נראה ילד יחף לבוש חולצה מרוטה, מחזיק בגאווה את הספר שקנתה לו אימו לכבוד יום ההולדת השביעי שלו.
אשר כבש עיניו ברצפה. "איפה המכתב?" הוא שאל לבסוף.
