פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 340)

עם מגפיים גדולות, בשלוליות של החיים,

הסחף גועש מרקד על אבנים,

יום יבוא ותהיי שם, צופה בכוכבים,

ולך, אני אזכה לומר כמה מילים,

אני אומר לך שמילים איבדו את כוחן,

שכוח זה לפעמים עניין של זמן,

שהסתר - הוא לפעמים מחייך,

שרגע בחיים זו שאלה של איך,

אומר לך סליחה על נשימות של שלכת,

אני אצעק ברכה לפני שאת הולכת,

אחפש איש חכם שמעיין בכוכבים,

אולי הוא בכל זאת יראה סימנים.

כוחות
לחוות
לחיות
להיות

מהיכן לשאוב?...
עסוקה בלכאוב

עם
ארץ
גאולת דם

ידיים מגואלות
בדם חיים
ארץ גואלות
אחרית כראשית
גאולות
הנסתרות הן או הנגלות?

ואני שליבי בער

בשקיקה איתנה

טובע במים הקרים

לא צף לא עולה מעלה

ואני שליבי בער אליך

מביט בעניים כלות בריקוד

עולזים שר על הניסים

בערגה מריע

בניצחון

 

מביט בנר שמעלי, בלהבה

יוקדת בעשן מיתמר ובשמן כלה

והולך מאליו, נשרף ונישא אל על

ברצון לא לי

אותי מותיר אחריו

בכוסית קטנה

מפוחמת של מי בוץ

טובעני

*

אמרו שהמים אינם

שיירי מצווה

שלא ישרפו או יקברו

בגניזה קדושה

אמרו שאחר חנוכה

יזרקו מים מכוסית

למי ביוב רעים.

אחר שבת אחר החג אוותר

ערום שוקע

פרוץ לארבע רוחות

מופקר

נטול מחיצות.

עד מתי זה הדבר השגוי
עד מתי הדבר הבזוי
הלא הגוי 
שאין לו ביטוי
וקול

ואמירה 

וזעקה 

וצעקה

שיוצר לי בלב מועקה

שזוכה להדחקה

יחכה לאבוקה

שתבוא ותעשה הפסקה

הרחקה 

ביטול 

תסיר את הערפול

תביא אנשים להבנה 

תעשה אבחנה 

בין הנכון לשגוי
ובין השגוי לנכון

בין אמת לאבדון

ואז יגיעו כולם לראשונה

או שמא בפעם האחרונה
למסקנה ולתובנה

שנפרד זה מושלם

וישאר כך לעד

ששלום בית זה זה

ומי שחושב אחרת הוזה

ומבזה 

ומתבזה

ושזה האמת

ושאין אמת אחרת

ושזה מה שטוב

וזו הדרך לאהוב

ושזה כה חשוב

ואני שוב בוכה ושואל

למה?

למה זה נושא כל כך דאוב

וכאוב

ועזוב

ועצוב

ושוב מתפלל שאולי קורטוב של הבנה 

ניצנוץ של שניה

של רגע אחד הוא מה שיתקן

את הנושא שכבר מזמן התרוקן

מאוויר

ושאין עליו תחקיר

בשום תשדיר

כי 

"הוא לא כל כך מזהיר"

ואני שואל

למה?

למה?

יגיעו כולם להבנה אימתי?

עד מתי?!

ואלו מחשבותי 

ובכיותיי

ותגובותי

לכו

כולם 

תלמדו 

על צניעות

על החשיבות 

שתהיה מודעות

שזה יבוא בטבעיות

ובקלות

שתהיה אחדות

אחריות

אחידות

הדדיות

שלא תהיה לכם אטימות

שתתחשבו ותחשבו 

שני הצדדים

שאתה מקלקל לה

ואת מקלקלת לו

את הקשר עם אישתו

או את הקשר עם בעלה

שאתם עושים עוולה

ויש לי שאלה

זה שווה?

ליצור מסווה

שיש כביכול אהבה

ורק נכנעים לתאווה

כי

"הבגד הזה כל כך יפה"

או

"להוריד את המשקפיים זה פסה"

ולהסתכל לרצפה זה קשה

נכון זה קשה

אבל זה שווה

לחיות כאיש ואישה

בקדושה

ובטהרה

ובדחילו וברחימו

ובאהבה

אמיתית!

ולא שקרית!

לא לפגוע ברשתית

או להיות אשה סתמית

כי זה משחית

וזה

זה הדבר

שמעלה בי לחלוחית

מבעד לעיני

וגורם לי לשאול

ברמח אברי

ושסה גידי

עד מתי?!

מכונה משוכללת

עומדת אי שם.

היא בנויה מאלפי חלקים

פרטים קטנטנים,

מסמרים זעירים וגדולים

בשלל צבעים.

אלפי חלקיקים,

הכל בנוי אחד על השני.

ואני עומדת מביטה.

עומדת מקשיבה

כל צליל הכי עדין,

כל מסמר הכי זעיר.

לפתע אני מרגישה בדיוק כמו...

המסמר.

כן, זה שעומד שם בפינה,

קטנטן כל כך.

בתוך כל העולם המשוכלל הזה.

אני כל כך קטנה!

מי אני בכלל?

מסמר פצפון,

במערכת משוכללת.

אתמול לבשתי חצאית קצת מעל הברך.

אבל מי בכלל שם לב למסמר קטן כל כך?

מישהו באמת ראה את זה?

למישהו זה באמת הציק?

אז נכון שאלוקים רואה הכל.

אבל...

אני כזאת קטנה.

ממש....

מסמר.

זה באמת יפריע לו אם למסמר אחד,

קטן.

יראו קצת את המרפק?

או אז אני מושכת מהמכונה מסמר אחד,

קטן,

זעיר,

כביכול – לא יעיל.

שוד ושבר.

איזה הרס.

המכונה מתפרקת.

המסמרים אינם עומדים עוד.

אבל,

משכתי רק מסמר אחד.

קטן,

ממש פצפון.

אז ניגש אלי בעל המכונה ומסביר בסבלנות

"המכונה בנויה מהרבה חלקים ואולי נראה שלא הכל חשוב.

אבל כל מסמר הכי קטן משלים את המכונה. ובלעדיו המכונה פשוט מתפרקת.

"אלוקים, אתה רואה כל אחד מאתנו, אוהב כל אחד מאתנו. פשוט... כיף לי לחשוב על זה.

אתה כל כך גדול, ובכל זאת רואה כל אחד מאתנו לחוד. אני פשוט... אוהבת אותך!"

הים גדול כמו הדמעות שזורמות אליו באביב.
יש לי פרח במגירה, שכנראה ינבול היום, או מחר.
יש לי מצית אדומה וחיוך מיליון וחצי יורו. ככה אמר האיש האחרון שהתחיל איתי.
יש לי 2 כדורים של חייל.
יש לי חור עמוק.
בלב.

אור.

וחושך.

חם.

אבל קר כ"כ.

רציתי לשמוח-

בסוף בכיתי.

וכשרציתי לבכות-

זה לא בא לי...

 

הלכתי.

רחוק.

והייתי כ"כ קרובה.

 

נפלתי.

פתאום הרגשתי שמשהו מרים אותי.

מה אתה נוגע בי? דפוק.

לא.

אל תרחם עליי.

אנ'לא מסכנה.

מה אתה מחייך?

החיוך הזה כ"כ מזוייף-

חמדני.

לך מפה-

לא,

אני לא אוהבת אותך.

 

מה אתה נעלב?

אנ'לא חייבת לך כלום.

לדוד,
יש פיאות.

ארוכות כאלה,
צהובות,
גולשות.

לדוד;
שתי פאות.

דוד מוכר קמעות,
כתוב בהן מילים-
צירופי אותיות.

לדוד יש עיניים,
נדמה שמסתירות.

דוד ירושלמי,
וחי עם מזכרות.

דוד שואל אותי אם חזרתי בתשובה,
אני לא מצליחה לפענח את ההבעה שלו.
דוד,
ואתה?

לא אפשר היה 

לשאול,

לא ניתן היה 

לתמוה,

או אז 

הייתה פורצת ממני 

זעקה

בלבוש שאלה,

שהדיה ישובו אלי

כעין מענה,

המענה,

ומפלח כאיזמל ריקו

של לב

דואב,

הממתין,

ממתין לתגובה.

מי יזכיר שיש מטרה

לכל הדרך

והיא לא לישון

מי יעיר באהבה 

את הרגש

ששרוי בקיפאון

מי יסיר בסערה

את הערפל

שמביא לחידלון

מי ישיר שבסוף כל לילה

מגיע בוקר

מיד עם אור ראשון

מי הפחדים יהדוף

יגן, לאור יחשוף

יבטיח,

שאני לא אכנע בסוף

כן כן, אמרה סבתא וליטפה את זקנה.
הומ הומ.. הימהם מישהו מבעד לשפמו העבות.
אוי אברוך! קילל בדממה אברך פשוט.
כמה עוד? זעקה ללא קול ובצרחה אישה שבילדים מטופלת.
בטני מקרקרת התבכיינה ורקעה ברגלה המדרשיסטית!
אוף, מתשת! שאג מכיניסט, תוך ניפוח שריר.
קיבלתי הודעה? קיוותה, חלמה המדוייטת..
ורק האינגלה הרך בנעורים ובבחורים,
שזקנו אך צימח,
ישב ופאותיו נחות ברפיון על דפי הגמרא,
וקול נחירה חזק וגדל,
בא ועלה.
עד שבא המשגיח ובקול נהמה;
זעק ואמר ברטט קדושה:
בוריך הבא לעוילם הבא!

אז הלכת לי בסוף.

ככה נראה לי.

ככה אני מרגיש.

---

פעם אהבת אותי.

אני אותך יותר.

חשבתי שאת שלי,

טעיתי.

---

חלמתי אותך.

בכל מקום.

במיוחד בלילות הקרים שם,

בבסיס.

 

אני דפוק.

לא אמרתי לך את זה.

את לא ידעת.

ניסיתי לשדר לך.

במקום זה יצא ממני רק-

אגו.

אגו אחד גדול ומאיים.

גם ממך.

הוא איים עלינו מלחמה.

ונלחם בנו.

חזק.

והוא ניצח.

כי עכשיו את לא כאן.

קשה לי.

איפה את?

אנ'לא יודע.

טוב לך?

מקווה שכן.

את בוכה?

מעניין לדעת.

אני מתגעגע.

כן.

מאוד.

---

המבט הזה שלך,

השובב.

החיוך שלך-

ששובה אותי כל פעם מחדש...

הם חסרים לי.

פעם דמיינתי אותם ו--

רק חיכיתי לראות אותם.

היום-

אני מעדיף לא לדמיין.

יודע שלא אראה אותם יותר...

בעצם,

מי יודע?

---

חבל שאת לא לידי רק לעוד רגע,

אני חייב לומר לך-

אני אוהב אותך.

 

(אני עדיין לא כמוך בכתיבה, אז... סלחי לי.)

 

שוכב על המיטה, מתהפך מצד לצד, כבר שעות ארוכות שלא נרדם..

הכאב חודר אל העצמות אחד אחד ומרגיש כאילו נגמר לי בוורידים הדם.

 

מהכאב הזה אני רוצה רק לברוח, לברוח מכולם..

להסתגר בתוך חדר ולצרוח! לצרוח על העולם..

 

לא מסוגל יותר לעמוד בזה, הכאב משתק, לוקח ממני את חיי

אבא- תן לי אפשרות לברוח מזה, לחוות באמת את ימיי

 

רוצה להיכנס את תוך הענן המערפל, אל תוך קהות החושים המיוחלת.

לפסוע בנחישות אל תוך הערפל, להרגיש את נשמתי שם בוערת.

 

בכל פעם שהכאב בגופי תוקף, הוא נוגע בי, ודוקר גם את כאבי נפשי.

את רצוני הוא עוקץ ואת מחסומי עוקף, לברוח ממני אל עצמי, ולפגוש שם אותי...

 

אני אוהבת לשתף

אבל אחכ נבוכה

זה עושה לי כיף

ורוגע ושמחה

רק קצת חושף

וגורם לאנחה

הפחדים הודף

זאת אנחת רווחה

הכמיהה לסערה
למערבולת האקסטטית
מטשטשת ומכלה אותי

הבערה הזאת
לא לחזור על מה שהייתי
לגעת באינסוף
איך עושים את זה?


ולהווה ידוע ומפורסם
שכלא אישי וצנוע לאדם
מחניק מכאן,ומייסר מכאן
עבותות גורל ריתקו גם אותי
למלחמה הקשה
ואי אפשר להימלט
מאדון חוסר יכולת
ומגברת תסכול
שמבשלים לי מדי יום
רגשות אשם נוקבים
כוויות ופצעים
וכל רגע בבריחה
מייצר עוד בלבול

התשוקה הזאת לאמירה
לא שייך לעופף בחלל
לא מתאים לרחף
איך משכנעים שאני לא הוזה

הכיסוף לערגה
החיפוש והבקשה
רק כיווצו אותי יותר במקומי


ובימים רעים
הקול בראש צוחק
שכדאי שלפחות אשחק
גם ככה אין לאן להתפתח

מחליט לצאת מהמיטה
לרתך את הסורגים
לרכך את הלב

ככה אני אוהב
וכשאצא מזה,מחר
אני לא אשתגע
אציג עצמי בלהט
תראו אותי פורח
אני זה אני זה אני


עד הפעם הבאה.

הצילו.
אני מעורבלת.
מאוכזבת.
מבולבלת.
מסובבת.
מסובכת.
אני יפה כמו שאני, וככ משוגעת.
אני נורמלית עד כאב, אבל לא דומה לאף אחת.
אני ילדה ואשה,
יש לי שם וחולשה.
אני לבד וביחד,
אני מנסה ונרתעת.
אני אור וגם חושך.
אני כלום והמון.
אני חור של עצב,
אני שמחת ההמון.
אני דג שאין לו מים,
אני תינוק בלי ידיים.
אני שותקת ובוכה,
אני הצילו, נבוכה.
צריכה לשבת שם, ללמוד,
אבל יושבת פה בוכה,
עוד.
אני אוהבת את כולם.
ואת עצמי.
אחת המילים היא העולם.
אבל כמה עוד לבד אפשר להחזיק בלב?
כמה הצילו עם כאב.
כמה ילד קטן רוצה חיבוק אחד מאבא שלו.
כמה ילדה שהיא אני,
צריכה איזה ה' אחד,
שיגיד לה שהוא גאה.
בה.
כמה רציתי למצוא בי פרפר צבעוני, של חופש,
וכנפיים.
איפה האומץ שלי שהלך לנטול ידיים.
מי אתה ואיפה?
ומה קרה לעולם הזה?
אני רוצה חיים.
ובשורות.
טובות.
אני אני אני.
רוצה.
פשוט לחיות.
אומרים שאני טובה בלדבר, אבל מי מכיר אותי כשהמילים נגמרות.
כשהדלת נסגרת, והחושך אטום,
זה למצוא בובה מפוחדת, שהלב שלה בכלל לא רדום.
היא רוצה לצרוח,
אבל עסוקה מידי.
עומדת בצומת העולמות,
ולא יודעת לאן. לאן לפנות.
היא לא עומדת.
היא זוחלת.
ואין לה רחמיים עצמיים, זה פשוט בטון ענק שיושב בעורק שמנשים.
יש אנשים שזקוקים לגעגוע.
ואני רוצה להתחנן, קחו את שלי.
כמה סתם עבר יכול לפגוע בחיים שממשיכים.
יש אדם דומה לעץ,
ויש עץ שבוכה בלילה,
כשעליו נושרים.
יש חיים סובלים לגמרי.
ויש מתים שלא ידוע מה איתם.
יש ילדים ואין להם אב,
ויש אנשים של תשעה באב.
והצילו הוא חבר.
שבאלך להזניח, שימות.
ובאלי שמישהו..
יסדר.
יסדר לי תתמימות.
עולם של מבוגרים, אה?
איפה הגן ילדים פה?
שמישהו יעצור את זה.
הטירוף שטורף את כולנו.
את כולי.
דור מסך, בלתי מוסמך לשקר על,
ללא חלל.
ואין אדם, אחד.
מושלם.
שיצרח די, חדל.
ואין אונים. ואין חיים.
ואין תכלית.
ואין אמונים.
ואין שמחה. בלא אמת.
והלב, הוא לא שקט.
אין אהבה, כולם תלויים בדבר.
אין אימפטיה ליצור נשבר.
יש אלוקים.
והוא מתוק.
נותן כאפות לכל הילדים שלו.
בתורות, או שלא... במנות.
גדושות. קדושות.
מרוגשת.
הנשמה שלי צורחת שקשה לה, ואין חבוש מתיר עצמו.
מי יציל אותי היום.
הכאב מפלח את האור הנאלם שלי.
ורק, רק משפט אחד עשוי לשנות הכל.
משפט של אמת. מן דיבור כזה.
דיבור של אמת.
אבל מתי?
ואיך? ועוד כמה.
הגלויות האלה, שגורמות לידיים לרצות להסתיר חזק את העיניים.
ולהעלם, בלי להשאיר בועות.
אין נשמה אחת שרוצה לבוא לכאן ריבונו של עולם.
זה עולם של כשלים של חורבן והסתר מעורפל.
עולם של חוסר אונים אחד מוחלט.
עולם מלא באור של אבא שנוגע לאט לאט.
אבל אתה ילד קטן תוהה נרדף,
נדחף.
שמישהו יחבק אותי.
יגיד לי שנגמר פה דף.

אתמול הסתובבתי ברחובות. מפתיע, אבל ירד פה גשם...

הסתכלתי מעבר לכביש, מלון גדול, עליו שלט- "ברוכים הבאים לזכרון מנחם"

הסטתי מבט. 

דמעות התחילו לעלות בעניים. 

לא מאמין שאתה לא פה!

לא מאמין...

 

חשבתי שהתגברתי. 

חשבתי שהצלחתי להמשיך הלאה.

חשבתי שהצלחתי להפנים...

 

נזכר בתקופה האחרונה שלך.

"נשמת כבד דיברנו מעט"

לא הצלחתי לראות אותך ככה. 

משהו היה חייב להשתנות. 

כמה סבלת...

כמה.

 

עוצר את המחשבות. חנוכה היום! צריך להיות שמח...

מנגב את הדמעות וממשיך ללכת.

אחרי שני צעדים אני מפסיק לעבוד על עצמי.

מתיישב על אבן ומתחיל לבכות.

 

פותח את הארנק. 

מוציא דף ישן ומקומט.

מתחיל לקרוא.

 

 

הלב רועש הלב גועש מחשבות ללא גבולות ללא רצונות.

נופל לאדמה מוצא שם שמים רטובים מדמעותיך השקטות.

השערים ננעלו חוצצים בינך לביני. אני בחוץ אתה בפנים.

מביט בך. מביט בי. חיבוק שנגדע. חיבוק שגדע. אותך. אותי.

 

לאן הלכת. לאיפה ברחת. למה נעלמת. ממני. ממך.

מסדר לך את המיטה מגלה שנרדמת על הכורסה.

בשכל אתה שם. בלב אתה פה. אין שכל. אין כלום.

לך טוב שם. לי לא. עם כל הסימנים הלכת בבום.

 

אל תפחד ילד אל תפחד נשמה עוד יגיע יום שתחזור.

המנהרה ארוכה. ככל שהחושך גובר מתקרבים יותר לאור.

אני ואתה אתה ואני עוד נשב ביחד אל מול זריחה.

יבוא יום שנתראה. עד אז תזכור אותי. מבטיח לזכור אותך.

 

מנגב את הדמעות, קם.

וממשיך ללכת...

"ברוך אתה אד-ני אלה-נו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה"

ואז כולם עונים "א-א-מ-ןןן" וקר היום בחוץ אז כולם בורחים הביתה ויש סופגניות וחם שם והם בוערים על השמן הטוב הטוב הזה והכל טוב

ואם הלכת שם, אחרי שננטשו השלהבות לטובת פנס רחוב כתמתם שמתחרה, אם עצרת וראית את הנרות זזים בלהט כמו בריקוד סודי משלהם

את השמן נושף נשימות נשיפות כשהוא מוסר בדביקות בהירה ותמה שכזו את חייו לאש

את האור שקצר ונמוך ורוצה לעלות ולהמתח ולגבוה למעלה למעלה לשמים שכל כך רחוקים

אתה מסתכל ומבין שהבנת משהו שאינך יודע מהו אתה רואה את האישים הקטנות והלב מתלקח פתאום לעברן ומתגעגע געגוע שלא ידעת שקיים

געגוע לתמימות רחוקה של בעירה לשם בעירה געגוע לחום של חיק של אמא געגוע לרחש להבה של מטרה ברורה

איך הדליקו אותך ודלקת, דלקת בלי לדעת למה, בלי לשאול, פשוט היה לך חם ונעים ורצית רק לבעור ולנשום את הנשימה הבאה בלי לחשוב, ולשמוח

היית חם כל כך, חי כל כך, בוער כל כך, זז כל הזמן

והיום ההוא כשרצית אויר ואוירה ושחרור ורוח של קור רוח ותבונה, היה לך שם חם ורגיל מידי

ורוח של כפור באה אז, היא בעצם באה לכל מקום אליו היא מוזמנת, היא מחבקת אותך  ומסחררת אותך וחונקת אותך מרוב חמצן מיותר

ואתה קיבלת את מה שרצית והיית לנר קר, בודד, חכם, בלילה

ועדין רחוק הם נשארו שם הנרות הטיפשים- צוחקים ומפזזים, שמחים עם כל גוון אפל ועמוק יותר של הלילה שנותן להם יותר במה

והסתכלת עליהם והחום שלהם הגיע אליך ורק הפשיר ממך זיעה קרה של קנאה ופחד ובדידות

כי אתה כבר אחר וראית פסגות של הרים מושלגים ויפים ומכאיבים להפליא

כשאתה מוריד את העיניים

הנרות  עוד שותקים בשמחה פשוטה של מצווה ומעלים תאוריות פשוטות על שמן או שעווה

אתה משפשף ונושף אל תוך ידיך, צריך לשרוד קרה של עוד לילה ארוך ומקפיא

ואתה עדיין כאן, אחרי המון עידני קרח קשים יותר ופחות, עדיין מחכה כל יום לאש פלאית שתצליח להדליק אותך, שתידלק עליך בהבהוב פתאומי, שתחליט שיש לך סיכוי שלא תוותר עליך עד שתבער בה, איתה ,מתוכה, בתוכה, שוכח הכל ונופל לאור אחד גדול ופשוט ומפוזר

וניסים ונפלאות לא קורים אתה אומר לא בימים ההם ולא בזמן הזה אז אתה הולך משם מהחנוכיה הצנועה בקרן הרחוב, שם,

והאורות שוב רחוקים והידיים מתחפרות בכיסים כי קור של ליל חורף השתלט על הרחוב

ויש לך דמעות בעיניים

מהקור של כסליו

אולי.

לכל מי ששכח איך לא רועדים מקור וגם לי

עטרה