עד מתי תישארי?
אם הלכת אז עד הסוף.
---
החלל הזה,
שפתוח.
החור העמוק הזה,
והרוח.
קר לי.
נורא.
---
התרגלתי אלייך.
וזה קשה לי.
---
התאמנתי להיות לוחם,
זה בנפשי.
התאמנתי שבועות-
בלי תנאים.
גם בקור.
אבל,
למלחמה כזו לא ציפיתי.
היא קשה מכולן...
היא כואבת.
היא-
הרגה אותי.
---
האיש שבי רדום עכשיו,
אולי לנצח.
אז קמתי רק לרגע,
כדי לומר לך-
אני אוהב אותך!
אשמח גם הפעם להזדהות, השתתפות ואפילו סתם...
@היי זאת אני ..(מדהימה אחת!)
@לעבדך באמת!(גם את...)
@פלפלחריף (תודה על המחמאה... )
@אנה דור (שהלוואי שזו את...)
@ניצוץ ההוויה (אולי אגלה לך פעם מאיזו חטיבה אני... אבל לא מבטיח.)
תודה לכולכם...
באמת שעוזר לי הקטע של ההבנה וההשתתפות.
חנוכה שמח.
לא שיש לי עצות חכמות אבל.
כל עצה תתקבל בשמחה
אני כל כך מזדהה איתך.
מקווה מאד שהיא תחזור. לפחות בגופה, כי בנשמה אי אפשר לעזוב לעולם.
מדהים מדהים.
תמשיך לכתוב.
הלווואי שהיא תחזור.
תודה על המחמאות...
אמשיך בעז"ה,
בשבילך...
אחלה חתימה!
זה שלנו.
היא אוהבת את זה...
זה יפה, ונוגע, ואתה כותב מהלב.
זה עוזר לכתוב, מניסיון
ותודה על התיוג
זה באמת מהלב.
בדיוק. הכאב שבגעגוע...
רק חבל שאני כותב בנסיבות כאלה....
מבטיח שאמשיך לכתוב, אפילו יותר יפה--- רק שתחזור.
"האיש שבי רדום.."
כ"כ אהבתי את הבית הזה.
יותר מהלב.
הלוואי שהיא תשמע, אבל היא לא כאן. בינתיים.
אהבה,
פעם חשבת לעצמך על עצמך?
פעם הקדשת זמן לחשוב על הטעויות והנזקים שאת עושה?
אהבה,
את מושלמת.
הכי שיש.
ודווקא בגלל זה אני פונה אלייך. מתחננת.
אל תבואי מוקדם.
את צודקת.
הכוונות שלך טובות.
את רוצה לשמח. לספק.
אבל לפעמים את יכולה לגרום ההפך.
לפעמים את מגיעה מוקדם. כשלא מספיק מוכנים.
לא מבינים...
ומנצלים אותך.
את היופי שבך.
את הטוהר.
את הופכת להיות משהו מלוכלך. מבוזה.
את מתבזבזת.
ואז לאט לאט מואסים בך,
מנסים לדחוק אותך למקום הכי שקט----
אבל את לא מוותרת על הכבוד שלך כ"כ מהר.
את שוב מנסה. ושוב.
את שוברת ומרסקת.
את לא נותנת מנוחה.
את מתסכלת.
מסבכת ומתסבכת.
הבעיה היא שאת כמו מערבולת-
מנסים להילחם איתך,
אבל אז נשאבים לתוכך.
ומשם כבר קשה מאוד לצאת...
כואב.
אהבה,
עדיין-
למרות (ובגלל) הכל-
אני משוגעת עלייך!
ורגע אהבה זה לא זכר
....חחח
וווואו.
בדיוק.
פשוט מושלם
תודה רבה לך.
וכתוב יפה!
לא משכנעת. תשארי איך שאת.
את הכי יפה ככה...
ויותר מכוולן!
שכחת להוסיף את היופי שלך בעיניים.... הוא אחד הדברים!
אוהבת אותך אחותי...
ארצ'יבלדואת מההמת. ממש.
חיפשתי בכרמים ולא היית,
אולי אתה שוב מעשן במרפסת.
לא יודעת.
באמת שלא.
אתה אוהב אותי.
נראה לי.
אולי רק לפעמיים...
אבל לא כשאתה בחדר עם חברים.
לא.
אתה שונא אותי.
לפעמים.
תמיד?
אולי...
חיפשתי ביערות.
לא היית שם.
אולי אתה שוב במרפסת.
מתבונן.
אני רוצה לשאול שאלה.
אבל אתה לא תדע לענות.
לא תדע.
תמיד זה יהיה כך?
אולי...
חבל.
מאוד חבל.
ואני בורחת לחדר.
הוא יותר מבין.
בטוח.
תמשיך לעשן עם חברים במרפסת.
תמשיך.
מבינה...
כשהייתי קטנה,
ניסו להסביר לנו איך תיראי,
איזה שופר גדול יקרע
את הלבבות האדישים
הדוממים.
כשהייתי קטנה,
אמרו לנו שכשאת תבואי,
יהיה רק טוב,
החיים יהיו שלווים,
כולם יילמדו יחד
עם קלף אחד קדוש
שייאחד את כולם.
כשהייתי קטנה,
אמרו לי שאת
המושלמת בעולם,
שכל יום מייחלים לך,
ואף על פי שאת מיתמהמהת,
מחכים לך בכל יום שתבואי.
עכשיו גדלתי,
וכבר מבינה יותר
מה את אמורה לבטא.
ועדיין מחכה.
לא תמיד זה ניראה.
אני יודעת.
החיים לא נותנים
להיות אמיתית עם עצמי,
ולהראות לך שאני באמת
חושקת אלייך.
אבל את וודאי יודעת
שבלב,
בפנים,
תמיד רוצה שתבואי.
הדמעות השביעו את הגרון.
כל יום,
עוד חיצי גלות ניזרקים לעברי
ומזכירים לי ש,
וואלה,
ילדה פרועה,
תתפללי כבר.
תרעידי עולמות.
תיגרמי לה כבר להגיע.
שתאיר
ותיצבע
ותנגן במנגינה חדשה,
ייחודית,
כזו שלא זכינו לנגן בזמן הגלות.
אמיתי כ"כ... טהור.
נשמה קדושה את.
מדהים!!
את כותבת יפיפה...
אהבתי ממש!
הכתיבה שלך ממש יפה... שתדעי.
מעורר
עמוק
כתוב מדהים
כישרון
היי זאת אני ..ככ נכון עמוק כתוב טוב.
(אם באלך לתייג אותי בעוד שאת עושה אשמח)
אבל אין לי זמן כרגע..
חזק מאוד!!
עוד יום שניגמר מול קיר שבור.
חשבת שהסדקים יישברו ביום.
לא עכשיו.
חשבת שמאחורי הקיר
ייתגלה מולך הר חלומי.
רק חשבת.
אז חשבת.
כולם חושבים.
חלמת לך על אושר אינסופי
שמתחבא מאחור,
מחכה לשעה המתאימה,
לפרוץ החוצה אל העולם,
לפרוץ אלייך ישר לפנים,
בסערה גדולה.
לטלטל אותך.
לחבק אותך.
לנגב את הדמעות הרותחות
שהתחממו מהשמש שלא הייתה היום.
אין מילים.
מלא ברגש....
ושמים לב לזה.
הכתיבה שלך מהממת!!!
תהיי חזקה.
הוא יגיע בסוף... בדוק...
הסיטואציה הזו קרתה לי שבוע שעבר רק לא בדיוק ככה...
אם הבנתי נכון...
כתבת מהמם!
תודה לך...
את מהממת, אחותי.
ריגשת.
ועוד איך כואב.
בכיתי.
והייתה בי גם חרטה וגם געגוע... משו לא מוגדר.
בעוד הזדמנות פעם וכתבתי על זה משו... תוהה אם העליתי את זה לפה או לא...
נכון שלפעמים זה נראה שפחות
את צודקת שלרוב אין דמעותיי מצויות.
אבל אני זוכר אותך.
זוכר אותנו.
זוכרת איך הייתי רץ על גביך.
מחבק את רגבי אדמותיך.
מנסה לזכור אותך.
מנסה לזכור אותנו.
את זוכרת את זעקות ליבי על מחריביך.
אני זוכר את אהבתי העזה אליך
אני זוכר אותך.
ועוד יותר זוכר אותנו.
ועוד לא נדבקה לשוני לחיכי
ועוד לא תליתי את כינורי
כי אני זוכר אותך.
כי אני זוכר אותנו.
ואיפה אתה? את שואלת.
איפה הבטחתך הכתובה בדם? את בועטת.
רוצה לענות לך, שאני זוכר אותך!
זוכר אותנו...
אבל לא מסוגל... האם אני באמת זוכר?
או שמה את מילתי אני שובר.
רוצה לזכור אותך.
רוצה לזכור אותנו.
לא בגדתי, ארצי הקדושה.
לא מרדתי ארצי האהובה.
אבל זה קשה, לזכור אותך.
זה קשה לזכור אותנו.
פעם בנינו לא היה אפשר להפריד.
ועדיין את אהבתי אלייך אי אפשר להחריד
תזכרי- תמיד אזכור אותך!
תמיד אזכור אותנו!
(השיר כתוב לי בכ"א אבל רציתי לשמוע עליו קצת תגובות...)
ראיתי אותו בכרטיס שלך,
מדהים.
טוב שהעלית לכאן---
בקצרה אומר לך-
הלוואי על כל עמי"ש לחוש את התחושה הזו...
לאהוב ככה...!
אוהב אותך, אח שלי היקר.
הלוואי עליי לכתוב ככה.
והלוואי שאזכה להרגיש ככה.
הזדהתי שמה עם כמה וכמה דברים גם בלי קשר לנאמר.
השאלה מפה- איך מתקדמים...
כל הכבוד שאת המקבלת את זה בתור לימודים ושיעורים.
לא תמיד מצליחים בזה.
לפעמים זה סתם נראה סטירה...
קודם כל- מזל טובבבבב... (לו
..)
אח"כ---
את מווושלמת!
אז חיכיתי, ולא הגעת.
אז הבנתי שזהו זה.
והפעם לתמיד.
והלב שלי דילג פעימה אחת.
ונזכרתי.
חזרתי חרא הרגיל.
והמשכתי לבכות.
כשגיליתי כמה שנאה יש בי. אלוקים, כמה.
בחיי שאני שונאת .
להיות פה.
ואין לי למי לבכות. ומי שיחבק אותי.
ואין לי מילים ואין לי מקום.
לזוז.
רצה בתוכי כמו משוגעת.
מחפשת כמו נרקומן בודד,
נחמה.
עוקפת דרכים ישרות
נופלת ישירות לתוך ביצות.
שסוחטות ממני דמעות וזיעה.
השערות של המכחולים שלי מרוטות. ואין לי איך לצייר. וגם לא מה. דף לבן.
נגיד שיורד שם שלג, נגיד.
בתוך איזה לב מצונזר.
בתוך גוף שומר נגיעה.
גורמת לעצמי לגחך בעצמי.
מטומטמת.
כמה שאני ימשיך להתלונן, עוד תזרע עלי טוב.
ממקומך.
כל כך פסיכי לאהוב,
מישו שלא אוהב אותי.
כשיש אלף שמוכנים.
כל כך אדיוטי היה,
להתאהב בך.
הטלפון שלי שהלך לעזאזל. לעזאזל.
החברים שלא היו לי.
החברות שלא אהבתי.
הודו שלא נסעתי אליה.
מיטה שלא ישנתי בה.
רגשות שחוויתי,
יותר מדי.
אני שמחה!
תודה לך
הכל!!!
אש. מים. רוח. אדמה.
אש.
בוערת בי-
ומשתלטת.
קופצת לכל כיוון.
תראו אותי.
אני פה.
אני מסוכנת.
כואבת.
האש רק מתעצמת עוד ועוד.
מתפשטת.
לטוב. לרע.
אש מכלה.
אש מכילה.
מים.
זורמים.
נשפכים החוצה.
נחלים נחלים.
אוספים בתוכם
את השתיקה.
המועקה.
מחלחלים.
מחוררים את חומת האדישות.
ומשחררים.
רוח.
סערה.
לנשום ולא לנוח.
חוסר מנוחה.
עצובה או שמחה?!
משהו שפורץ.
וחודר.
ומעיף.
לוקח לפה.
מחזיר לשם.
מבלבל,
ולא מניח לעולם.
אדמה.
יציבה.
שומרת ומגנה.
מטפחת באהבה
את הזרע שנשתל בגינה.
מוציאה את הטוב.
רוצה רק לאהוב.
לאט לאט.
בקצב שלה.
אמא אדמה.
מזכיר לי חלק קצר מפרק א' בתניא....
כתוב מדהים!
קצר
פשוט
וקולע
אהבתי ממש כל מילהגיטרה אדומההזכיר לי את עצמי בכל כך הרבה דברים.
זאת אומרת -
ליצור אנשים שקופים.
זאת אומרת,
לא לראות.
(שביעית)
זה מזכיר לי איזשהו רצון כזה..
לעשות טיול טרמפים.
כן נו.. בלי יעד.
(שמינית)
רצונות שכבר חשבתי ששכחתי.
ומקומות בנפש שחשבתי שכבר לא קיימים...
תודה!
(את כותבת מדהים...)
את כותבת מדהים.
ואני אחד הרבצנים...
אהבתי ממש....
זאת את היית פעם,
שרצתי איתה ביחד,
דילגנו על הרים,
צפינו בזריחות ובשקיעות,
התרגשנו יחד מכל כוכב
שהתבהר בשמים.
הרגשנו ניצוץ שמחבר,
שנותן,
שמקרב.
רקדנו יחד את אותה המנגינה,
בלי שינוי צבעים.
הכל היה רגוע.
המים היו כחולים.
השמים היו בהירים.
העולם היה יפה.
תקופה טובה עברה,
לא ידוע אם תחזור.
משאירה אחריה כתמים של געגוע..
מדהים.
נוגע ממש...
מוצאת את עצמי מזדהה עם כל שורה...
גיטרה אדומהאחרונהעוד אדם טוב נכנס לחיים,
מאיר בנקודות של אור וצבע,
חיוכים שנימרחים,
מאירים,
ורק מילים של טוב יוצאות.
מפיץ אהבה
וחום
וחיות.
נותן להתרפק,
לומר את כל החלומות
שכרגע,
במצב הקיים,
בלעדיו,
שום דבר לא היה קורה.
עם עיניים
רגועות וטובות,
שנידמה שהעולם עצר מלכת
ושום דבר לא יפריע
להקשיב.
להבין.
מוקדש לכל האנשים הטובים בחיי.
מהממת שאת.
זה פשוט הורס.
גיטרה אדומהכמה כיף. כמה ערב לעניים לקרוא משהו שמדבר על הנקודות הטובות בחיים.
איזה מעורר!
תודה!תודה!תודה!
תודה רבהגיטרה אדומהאחרונהמהסדנא של עמרי:
כשהאור כבה
הלהבה מתנדנדת
כאדם על ספינה
כשהאור כבה
ניצוץ אחרון
כבה לאט
כשהאור כבה
העשן מתפזר
ונעלם
כשהאור כבה
והכל קורה
מגיע החושך
כשהאור כבה
האור בורח
בריצה קלה
כשהאור כבה
החושך רודף
לא נותן לראות
עוד שיר מהסדנא:
בין האור לחושך
בין היש לאין
יש את האור הקטן
שמתקרב
גדל וגדל
ובבת אחת
כבה
משאיר אחריו דמדומי עשן
וריק
ושכול
שיתמודד
עם עצמו
או שיידלק
בעצמו
מחילה. אבל קודם החלטתי לכתוב שם. ראיתי אותך באמצע. אז אמרתי שאשים קישור.
סליחה שוב.
אני שונא אותם!
פשוט שונא אותם.
לא מסגול לשאת יותר את השנאה הזאת...
נוסע מירושלים הביתה.
בדרך עוקפים אותי לפחות שישה רכבי משטרה ושני אמבולנסים..
פיגוע.
אין אופציה אחרת.
ההגה מתחיל לרעוד לי בידיים.
אני ממשיך לנסוע. לבנתיים הפלאפון מתחיל לעבוד.
הודעות טלפונים.
אני לא פותח את הטלפון.
לא רוצה...
דמעות מתחילות לרדת לי מהעניים.
לא מסוגל יותר לשאת את זה.
לא רוצה עוד אלמנה.
לא רוצה עוד יתומים.
מנסה להסתכל קדימה. לראות את הסוף..
לא רואה סוף במלחמה ההזויה הזאת.
המודיעין הכי טוב בעולם!
והמחבל מברקן עדיין לא נתפס.
חתיכת תעודת עניות...
ועכשיו מנסים לתפוס אותו.
אל תתפסו אותו!!
תנו לי!
אני יהרוג אותו בידיים חשופות.
לא מסוגל לראות את החיות האלה ברחוב.
לא מסוגל לחשוב שהם נמצאים בתוכנו, חיים בליבנו.
אנחנו במלחמה אנשים!!
תתאפסו!
אנחנו נמצאים מול אויב.
אויב ששונא אותנו ורוצה להרוג אותנו...
אני יושב וכותב, והדמעות מרטיבות את המקלדת.
כשאני נסער אני יושב וכותב.
ותוך כדי שאני כותב מודיעים לי מי הפצועה.
ואני יודע מי זאת...
ואני רוצה לשרוף את העולם!!
די אבא!
לא מסוגלים לחיות יותר במציאות המטורפת הזאת.
לא יכולים יותר לראות את חילול ה' ברחובות.
לא רוצים לראות את דם בניך ובנותיך נשפך על האדמה.
אבא עד מתי??
וזה לא ייגמר פה..
אחרי הפיגוע,
ההוא יגיד שצריך עוד תקציבי ביטחון
ההוא יגיד שהתשובה הטובה ביותר זה הבנייה.
ההוא יגיד שבכל באשמתו
והוא יגיד שהכול באשמתו.
ושום דבר לא באמת ייקרה.
ואחרי תקופה גם אנחנו נירגע, כי קשה לנו.
כי אנחנו רוצים חיים נורמלים.
ואנחנו נשכח.
ואנחנו נסלח.
לא רוצה!
לא שוכח!
ולא סולח!
רוצה נקמה!!
רוצה להפסיק את החילול ה' הזה.
רוצה לנצח...
אבא- אני פונה עכשיו ישירות אליך...
תסתכל על ילדיך.
תסתכל על בניך ובנותיך, שמתגוללים ברחובות ארצנו האהובה.
ותרחם...
בבקשה אבא. תרחם...
ותזכה אותנו לגאולה.
תזכה אותנו לנקמה.
מרגש.
נוגע ללב...
אפשר מחמאה? אתה כותב מהמם!
תאמין לי שגם אני מת לתפוס אותו ולהרוג אותו...!
מה שהכי הורג אותי... (עזוב, לא רוצה שיצאו עליי כאן...) במילה אחת-
התרגלנו.
(ועוד יותר התרגלנו לאדישות... והמבין יבין...)
קיצור- אתה תותח אחי.
חיבוק.
ריגשת אותי...
אמיתי שבכיתי.
כנראה היה עוד פיגוע היום, כך אני מבינה... (עדיין לא שמעתי עליו)
עצוב נורא.
גם אני שונאת אותם ממש!!!
שימותו!!!
אבא שלי שבשמים (תרתי משמע),
אבא, אתה שומע עכשיו-
תרחם עלינו.
תגאל אותנו.
אבא(הביולוגי),
אתה קרוב אליו עוד יותר.
תתפלל עלינו...!
לא רק לכאוב, לא רק להיות עצובים
צריך להתאפס!
כל הלילה התהפכתי מצד לצד...
בבוקר הכרית הייתה רטובה מדמעות.
היום בבוקר הלכתי להתפלל.
עוד הלב רועד ממה שקרה אתמול בלילה.
רואה ליד הבית כנסת שני פועלים ערבים.
הדם שאג לי באוזניים.
רק אתמול...
רק אתמול החבר או השכן או הבן דוד שלהם.
ירה באחותי או בשכנה שלי או בחבר שלי...
ואני רואה אותו צוחק עם החבר שלו.
ורוצה לצרוח.
רוצה לבעוט
לשבור
להרוס
לנפץ את הבועה של המציאות ההזויה שאנחנו חיים בתוכה.
לאפס את השעון.
ולאפס אותנו.
באמצע התפילה בעודי עם תפילין וטלית,
אני שומע צעקות בערבית.
כבר לא מסוגל יותר לעצור את עצמי.
יוצא וצורח.
והחיה מסתכלת עליי.
ובעזותה צועקת עליי חזרה.
ואני כבר מטר מלפרוק עליו את כל הזעם שהצטבר לו מאתמול.
ואנשים מהתפילה באים ולוקחים אותי אחורה. וצועקים עליי...
עלי אתם צועקים?
אותי אתם דוחפים?
מה נסגר איתכם??
דמעות פרצו לי מהעניים.
צעקות יצאו לי מהפה.
ואני משתולל...
לא מסוגל לעצור.
עד שמגיע אחי.
ומניח עליי יד.
ובוכה איתי.
ומנסה להרגיע...
ומזל שזה היה הוא.
הוא היחיד שעוד לגעת בי כשאני שם..
איזה מציאות לא נורמלית..
די אבא...
מדהים.
כתבת את התחושות שלי...
בכאב עצום וגדול, כאב אמיתי.
ובוכה.
קשה להכיל את זה.
