פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 345)

מאז שהשתוקקתי לחיבוק שלך
לא הצלחתי לאהוב בלעדיו
המגע הרך אותי הפך
והכל נשען עליו

גם אחרי שהתרסקנו
משהו בך אותי כרך
למרות שבחרנו וסיימנו
הבנתי שאני שותק. זה לא הלך

הבטת בעיני,
ואמרת שהן לא צלולות
איך נבנה לנו בית
בתוך נהר של דמעות

הבטת בפני
ואמרתי לעצמי
שאם עוד פעם אחת אזכה בך
אסיים עם זה לתמיד.

האם את מיוחדת
רק כשאת שמחה
או שכל הזמן היית פה
אם בשקיעה אם בזריחה

אולי תתבונני
ותמשי אותי מהבור
תעזרי לי להפסיק למכור
את החיוך שלנו
בשביל עוד קורטוב זהות דוויה
בשביל האשליה
שגם אנחנו בתחרות הבדיונות
המלכותית

כבר אי אפשר לצאת
החיבוק שבעבר היה עוטף
עכשיו חונק ,לא משתף
מקרקע אותי עמוק בתוך החטא

וארשתיך לי לעולם
וארשתיך לי בצדק ומשפט בחסד וברחמים
וארשתיך לי באמונה
וידעת

האוזן תחרש משמוע מעשי זוועות

הלב קטון מהכיל המוות והרדיפות

הכיצד זה שרדו אותם בריות

עמדו בעוז מול חיות הטרף הנוראות

והנפש רוצה, משתוקקת

לדעת עוד, להכיר המורשת

והשעון מתקתק

חוזרים אלו אלי עפר

מתמעטים האנשים

שהיו עדים לאותו מצר

וכמה נחוץ לתעד ולשמר הדברים

לדלות פרטים מחדרי לב נסתרים

שיהיו לעד, לזיכרון

חרותים בלב עד לדור אחרון

 

 

שיר שואה נוסף

הלב מרעיד

מתקשה לקבל

עם שלם רצה להכחיד

הצורר הגדול בתבל

והנשמה

הו, כמה כמהה

לדעת עוד

להכיר המורשה

ואותם שרידים

אודים מוצלים מאפר

אט אט נעלמים

סודם יורד אלי קבר

וכמה הכרחי ונכון

לדלות הפרטים

מתהומות הזיכרון

שיהיו לגלעד

למצבת זיכרון

 

 

הרחוב אפור

העולם דממה

הבועה אוטמת

סוגרת מכל פינה

 

החושך, הצרות

הפחדים, הדאגות

באו, פרצו בלי רשות

שואלת את נפשי למות

 

החיים אכזריים

אני יודעת

אינם מתחשבים

במין, מגדר ודת

 

ים של דמעות

לא פוסק, לא נגמר

האם הכל חלום

ואתעורר מחר?

 

אולי מחר השמש תזרח

תעיר מתים משנתם

תרפא חולים ממחלתם

תמחה יגון מן העולם

 

אולי מחר כשהכל יקרה

העולם יהיה טוב בהרבה

לא עוד תהום נשיה

לא עוד תקווה נשברה

 

מחר יום חדש

הכל אפשרי

מי יתן

ושמחה תסלק כל נהי

הדברנים הגדולים , שמדברים ומדברים
ומאריכים
זה בגלל שהם כל כך בודדים
ובמיוחד
היום

והילד שתמיד קופץ ראשון
ועושה קולות משונים
הוא מפציץ ומגזים ומרעים
זה כי רוב הפעמים
שאין לו
מקום

כלל מספר אחד והוא הכלל הראשון
בחוק הבודדים ; הם תמיד יעשו המון
או שיכתבו הרבה
או שידברו יותר מידיי
אבל תמיד תמיד יהיה להם
פנאי

וכשמתמלא הצורך ; וכשאוהבים את הבודדים
וכלפתע פתאום יש להם חברים
הצמא איננו
הרעב נגמר
אין עוד צורך לומר ; להפתיע; להגזים ; לקפוץ בהפתעה ואז לנחות ממאדים;
לצייר אזניים ולב בכל דף הסטורי

רק אל תשתקו לי בבקשה
שההסטוריה לא תחזור על עצמה מהצד הנגדי..........

כמה טוב להיות בבית מול מחשב ושוקו חם
להתכרבל בשקט בלי לראות את העולם


לוחצת על הכפתור באוטובוס
אני רוח רפאים
וצועדת והולכת מהר ולאט
שומעת שירים
אני רוח רפאים
גם ברמזור גם במעבר חצייה
לא אין לי הזייה
הלוואי והייתי מתמזגת עם הנוף
כל כך טוב כשאף אחד לא רואה אותך
לא שופט אותך
לא מחייך אלייך
ולא מדבר איתך

להיות סתם כמו כולם ולא להיות מיוחדת
לא אוהבת מסיבות ושכחתי את היומולדת
לא אוהבת שמדברים איתי לא רוצה להתערב
אני רוח רפאים ואת העולם הוא לא אוהב

כמה טוב להיות בבית מול מחשב ושוקו חם
להתכרבל לי בשמיכה בלי לראות את העולם
ומי אתה מחייך אליי מתוך האפלה
אתה לא מכיר אותי ואת נפשי האומללה
אני רוח רפאים
האם אתה שומע??

אין עוד פעימה

אני לא

משיבה מלחמה

נוגעת בקור ביד חשופה

נכווית

המומה

אין עוד מה לומר

כשיש אור עכור

עדיף חושך כבר

יש בי עוד אמת מחופה

נחבאת

בלומה

מציאות לפעמים

בריחה מחלום

שיכול להביא

אל הטוב

קו הגמר

ידיים ריקות

שוטטות

ללא מטרה

בורחת אחור ללא עטיפה

נכבית

דמומה.

שלשתם הלכו, ולמשך כמה שעות

נדמה היה כי אין עוד רעות

הרי, אם שלשתם הולכים כך יחדיו

כנראה שבן דוד מקדים את צעדיו

בודאי בשמים המלאכים נבהלים

הנה, גם פה "זה אל זה שואלים"

גם פה נותנים באהבה רשות להקדיש

למחזה כזה קשה להישאר אדיש.

והיה נדמה כי רוח הקודש מהללת

שכינה שוחקת, "בניי הם" מתפארת

והיה ראוי שיפרחו מדבריות,

שכאב יבטל עם שיעבוד מלכויות

אך במקום שכל לב יצהל וינתנו ארכות

החלו ההולכים- ללכת מכות.

כל אחד- זה אומר בכה וזה בכה,

שלשת ההולכים- הולך ילך ובכה

ומלאכים בוכים ושכינה נבוכה

משבר בדרך? או אולי הפיכה?

מדת דין קופצת מדת רחמים מתגלגלת

מדת בשר ודם, מה עושה? מתפללת.

אופנים גוזרים כך ושרפים עומדים ממעל

מלאכים חרצו, חיות מתנו. מה אל פעל.

אין צדיק בארץ,  אין תורה גם נביאיה,

אין מלך בישראל אין מגיד אין משמיע

זקנים  משער שבתו, נמלכו בעצמם

הללו אומרים הלכה כמותינו, ההליכה כמותם?

 

בתי דינין של מעלה ושל מטה, נתמהו כולם

הלכו לשאול את אשר אמר והיה העולם

שלחו אחד ויעף וידאה לכסא כבודו

שאל את פני מלך כאשר ישאל עבדו

שחק ואמר הבורא המנהיג "אל יבהלוך!

הילוך, אף ע"י הדחק- שמיה הילוך."

שעה מאוחרת במדינת פלסטין

שקט סמיך, רק אחמד ממתין.

גדר חלודה ארוכה וגבוהה

נראית מכאן כמו חיה משונה.

ואחמד עומד, מביט בזהירות

רק מטוס אחד חולף בזריזות.

חלפה כבר שעה, הוא נע במקומו

אין כאן נפש חיה, חשב לעצמו.

וכמעט ששב, זחל אל הכפר

נראה האות, ממשאית העפר

והוא כרגיל את השטרות צרר

חיש השליך בחוזקה אל הכובש האכזר

שעה מאוחרת במדינת פלסטין

למרות שצעיר הוא, עדיין קטין.

אכל הוא במרץ בלי משפט ובג"ץ

קוגל אטריות בהכשר הבד"ץ

 

בוא נשתגע עד כאב
בוא נרגיש את הפחד
בוא נאהב מכל הלב
ובסוף נשתוק, ביחד.

בוא ניסע לירושלים
ניגע בכותל, באבנים
בוא נזיל דמעה או שתיים
על האם, על הבנים.

בוא נשתגע עד כאב
נסבוב את כל חומות ירושלים
בוא נצחק, בוא נתלהב;
ונקרא לזה - סינדרום ירושלים.

בוא נלבש לבן, נתקע בשופר גדול
בוא נרוץ יחפים בסמטאות ירושלים
נכריז שאנחנו נביאים, מטורפים מהכל
ונקרא לזה - סינדרום ירושלים.

 

הכל לאט וכלום לא ידוע

אפור שמתקיים בקצב קבוע

הכל חסר צבע, משעמעם

מרגיש כאילו השעון לא מתקדם

 

(אולי השיר מרגיש חסר אבל החלטתי להוריד את השורות האלה(

 

ועדיין הוא אומר שהחיים היו יפים

וכולם ראו הכל בצבעים יותר וורודים

שהיום, כן היום, החיים מסובכים

וקשה להבין את כל החדשים

שנגמר להם היום והם קצת מיואשים...

 

אז אולי זה לא גרוע

שהכל שחור לבן

וניתן להעריך שם את הרגע הקטן

אולי אפשר לצבוע את היום המגוון

באפור שחור משעמם  ובגווני לבן

אם הייתי בניה. הילדה הזאת , שעוד מעט בת 20. בשמלה הצהובה והפרחים האדומים, עוד מעט 20?שהולכת לים עם אבא ..
בניה. האם יודעת את כמה מיוחדת הינך? כמה מיוחדים חייך?
את יודעת
כמה ילדות היו רוצות להיות את?
את מציירת
ורוקדת
וכותבת
אבל דבר הכי מיוחד אצלך זה הפשטות
הפשטות שבה את הולכת
עם אבא שלך
לים.

מוקדש לכל הבנות שמאמינות באבא שלהן.

הגוף הזה,שמתפוגג
נעשה מרוקן מכל זהות
רק רבדים של אשליות
שהאכלתי את עצמי בכפית

הדמיון העז
בין ההפסד הרוחני
לניצחון מהותני
מצית בי תקוות
שהיום ההוא יגיע.

הגוף הזה שמתמוגג
לא לנס,לאות.
למילה שתעטוף
נותר מחוסר הכרה

טיפות של לבד
נעשות לסערה
וחונקות את גרוני ביגון
חבורות חבורות מתגלות על גופי
ואני ערום ועריה
חסר כל תחושה ומגע
חתום בעצב ובשברון

וכל יום מחדש
אני מוכרח להתמודד
עם הדיכאון שבלהיות בודד

החוויות האלו סוגרות
עכשיו מחשיך מוקדם
גם הדקירות,הייסורים של הלב
תופסות אותי מתגנב

למחסני הבדידות שלי
שותתי הדם
נרקב ומוקרב
על מזבח האומללות
והרחמים העצמיים שלי.

פעם זה היה פעם בחודש
היום זה תופס אותי כל יום
ההתמודדות מול השאלות
שטופחות על פני
טווחות בגופי
ומשאירות אותי עוד יותר מצולק
משהייתי.

עתה נותרו רק התחושות
והמחשבה כלתה בעלטה
נמחתה מעל פני האדמה .

אם יש משמעות
שתחבק אותי
בבקשה.

כיתבו קטע שבו צריך להיות המשפט "אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה הוקל לי עתה" (זה יכול להיות ההתחלה של הקטע, משהו באמצע, בסוף...) כיתבו על בעיה, צרה, כאב, הפתעה, מכשול, דילמה, משהו שקרה והיה ועכשיו הוא כבר ניפתר והוקל לכולם.

יהיה טוב!!!!

אני פה, מנשק את גגך החדש (מלבן חיוור אסטטי)

למה לעזאזל אין קליטה?

לך יש? אתה מקשיב? אתה שומע?

הי אני פה בוקר טוב שיהיה לך

 

זה בסדר אני מאמין לך

הרבה אדמה תחת הסלע, אתה

מקשיב ואני לא רואה, אתה

עונה ואני לא שומע. אבל תנני

סימן שעודך כוסף שנשאר בך רגש אש

 

משהו מהימים ההם שיצאנו לצוד כוכבים

בוהקים וראיתי אותי בוער בעניך. מהלילות ההם

שישבנו על ספסל נוסטלגי אחוזי בולמוס מצוף

הוורדים ושאבתי ממך נשיקות עמוקות משאיפות

סיגריות חמות

 

הוצא לי מים הוצא לי מים

הסלע יודע איך

הכל פה שממה וצייה לא קוץ לא עץ ואני

(סחרור. נשימה עמוקה. איפה, איפה אתה) מדבר

ומדבר. נו כבר תוציא לי מים אפילו טיפה

אחת, דמעה של געגוע. בקשה

נפלאתה אהבתך לי אל תתן לי להכות

בך בסלע

לפעמים כשהמילה הולכת לאיבוד.

באה ההרגשה מתיישבת על הלב,

חופרת צינורית קטנה

מטפטפת לתוכו אהבה.

עד שהאויר מתחמם והמילה חוזרת.

בובהל'ה, מה את עושה בבית שלך, כשאת לבד..אחרי שסיימת את משמרת היופי בעבודה וכולם ראו אותך מתופפת מעדנות על הנעליים הזוהרות..
וכולם ראו שאת חטובה והפאה שלך מנפנפת
והקול המתוק מדבש
ועיני התכלת שדאגת למסגר במיק אפ ובשחור כי זה לא מספיק שאת בהירת עיניים....

מה את עושה בביתך, לבד, בשעת צהריים
ואולי את כן מהרהרת על מזלך להיות כה נחשקת ..ובעלך לעת ערב יגיע ויחבק..והתינוקת בעלת עיניי התכלת שהועתקו ממך
היא תמשיך לגרגר אלייך ולהוציא שן

ולמה את בוכה ?

יודעת מה....בצרות של עשירים אינני מתעסקת :/

פשוט קוראת לעזרה

כי אין סולם

בבור,

ומהעולם הכרה.

כי כך כולם

והאור

בקצה המנהרה

אֲחַפֵּשׂ בַּדְּמָמָה לְאָורְכָּהּ וּלְרָוחְבָּהּ אֲחַפֵּשׂ בַּשְּׁתִיקָה בֵּין שִׁבְרֵי הַצְּלִילִים בְּשׁוּלֵי הַתְּפִילָּה עַל אֲדָמָה חֲרֵבָה אֲחַפֵּשׂ בְּסוֹפָן שֶׁל מִילִּים אֲחַפֵּשׂ בִּרְסִיסֵי חֲלוֹם שנותץ אֲחַפֵּשׂ בַּיְּלָדות בַּתְּמִימוֹת בשקיקה בֵּין קִרְעֵי כּוֹכָבִים אֲחַפֵּשׂ בַּלֵּילוֹת בֵּין גיצי מְדוּרָה עֲיֵיפָה אֲחַפֵּשׂ ביללות התנים הַבּוֹכִים בְּדַקּוֹת עֲטוּפוֹת בַּיָּרֵחַ עוֹד וָעוֹד אֲחַפֵּשׂ וְעוֹדֶנִּי בּוֹרֵחַ

הילדה הזאת , היא אוצר.
השמש בשערותיה, גם בחושך ובקור. הרוח בדיבורה, הקסם, כשאת מסתכלת בעיניים שלה ורואה ים כחול וקוצף גלים ,נצנוצים , וחיוכה כמו אבק יהלומים שמשאיר לך בלב מתיקות גלית, נעה וזעה , טוענת אותך בדבש לכל היום.
אבל כל זה , למה לי לספר. הרי רבות ילדות שמש ישנן, כחול הים הזהוב. היופי כל כך עלוב כשמתארים אותו לקידושו בלבד.
הרי זה רק תאור של נשמה זוהרת, ילדה שכל כולה חסד.
את הילדה היפה הזאת, בת החמש-שש, ראיתי באוטובוס המוביל לירושלים. והייתה אימה מזרה מבטי איימה באנשים באוטובוס, צועקת , יורקת קצף של קללות שמביישות את הערסוותים.
והילדה הזאת, כל אותה העת ישבה לצד אימה המשוגעת , וליטפה לה את היד. ולאחר שאמא שלה שקעה בשינה, הילדה השימשית הזאת הניחה עליה את ראשה .