פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 346)

מי אנחנו בעצם? כולנו שלדי עצמות המחופים בבשר;
ומה לי או לך להיות מישהו מיוחד
רק כי האף או העין במרחק מסויים
ארוך יותר;
קצר

מי את , שתעיפי את מבטך ותשפטי לטוב או לרע
או שתמלכי עליי
או שתגזרי גזירה ותגידי כך וגך צריך להיות
את שלד עצמות
את בישול של שתי דקות
את תשובי לעפר ותולעים יפקדו אותך
חודשים לבקרים;

ואת עודך חושבת להיות או לא להיות
ומתפלספת
מתפלספת..
מתפלספת...............

בצריחת הליל צרחתי גם אני

מה תשתוחחי נפשי מה

תהמי. קומי. הוחילי. כי עוד עודנו

צאי לך על צריח בית מדרש עתיק צופה

אורות שמיים וברקי נבואה דקים.

צאי לך כי חשוק  עודנו חושק

תלתלי פאות לוטפים טהרה

סטנדר נע דבוק לגמרא

רוח עז לוחכת דפי כמיהה

ניגון הוד שיר נורא תהילות

מעיין נובע, חיות נוהמות

צאי לך צאי לך

מה תתמהמהי

מה תשתוחחי נפשי ומה לך. ראש טמון

ופרוכת רווית דמעה, לב דואב בהתמדה

הוי, הוי, נפשי, מה תשתוחחי

גאולת הנפש צועקת

מה תהמי

הוחילי. הוחילי. צאי לך

כי עוד עודנו כי עוד  עודך

מה תשתוחחי נפשי

צאי לך

כבר העלתי את השיר אבל נתתי לו טוויסט קל.
יש בו משהו מחוייך הרבה יותר


ושוב בא החורף,
ושמיו הם שמי,
וקרני שקיעתו,
בעקבי פעמי.

חוזר הוא החורף,
עם שמי ענני,
וצבעי הקשת,
מנגנים ניגוני.

עבים שכאלה,
ומשיכות המכחול,
וכבשים שתלויים,
תחילתו של מחול.

ושוב בא החורף,
ושמי הם שמיו,
חייכתי,
נשבתי עליו. (עלים)

אף פעם זה לא קרה לי.
אף פעם לא נתתי לעצמי ככה
להשתחרר.
לא לבד,
ובטח,
לא מול מישהו אחר.
מה יש בה שאיפשר?
תודה לה...

רוח קדים וסער שדים לילין ברק וזעם

חיצי בליסטראות אבני אלגביש חרב חדה חרב נעוצה

קשת מתוחה נקבים נקבים גוף ככברה

תוך ערפל ועלטה תשמע אוושה

'אפילו דם שותת אפילו מתפתל על כס אפילו גוסס

אל התייאשי מידת הרחמים

עודנו מאמינים ניחומי תהילים

עודנו מהללים לך חינם'

 

אז קנה רצוץ יסב מקצועו, עלי כינור ינגן

יכה על תוף, כתיו כשיכור ירקד לך הוד לך

הילה לך נאווה תהילה. אז אכוף ראש

כאגמון אז ישיר במקהלה

 

" מזמור לשרוע

אל תחרש אל, אלוהים האזין דמעה

בנאות דשה אפור בנאות דשה שחור

נפשי ישובב נפשי תעזב עלי ים עכור עלי

סחרור ואבדון נפשי ישובב נפשי תעזב

נחה נפשי בגיא צלמוות למען שמך שגם כי אלך

במעגלי צדק לא אירע רע שגם כי אלך

במעגלי צדק כל הנשמה תהלל יה

הללויה"

לב עם רגשות\ (זה מולחן רק לא זוכרת מה השם של השיר המקורי)

 

הלב שורף מגעגוע,

המחשבות משוטתות.

לא נותן מרגוע

אוכלות חוזרות ונישנות.

מחפש מקום לנוח,

לברוח מהמציאות.

להסתובב אחור

אפילו לא טורח.

להימלט מהסיוט.

        ****

הלב קורא הוא,

זועק, צורח.

פצוע ומותש.

רוצה להיות הוא,

כעלה ברוח.

להיות כאילו

כלום לא חש.

להתנדף, לעוף,

להיחבט בקרקע.

ושוב לסוק אל השמיים.

להיות בלי רגש,

בלי טוב בלי רע.

להיות כמו טיפה,

בתוך שלולית של מים.

להיות כולך שלם בשליחותך.

         ****

הלב קורא הוא,

ואין עונה

מחפש מקלט אהבה

נודר, מבטיח ושוב שוכח

הוא מתחרט-

לרגע מרגיש פורח,

חוזר מועד

ושוב נופל.

משקיע ומרגיש שוקע

מאבד תקווה.

מנסה הוא בכל כוחו.

יד תומכת איה תימצא?

 

 

------------------------

אשמח להערות\הארות חוות דעת וכו.

(יודעת מראש שלא יצא הכי משו המטרה הראשונית זה היה לפרוק יצא בסוף מה שיצא.)

כשתחזור על אותה הטעות שוב ושוב, ושוב תתנצל ותחייך כאילו זו הייתה מעידה ראשונה.
כשתחשוב שהעולם מקבל את השונה והמוזר, כי תאמין לסיפורים ולסרטים. אבל אתה לא גיבור סרטים ולא גיבור מלחמה, אתה בן אדם ששואף להסכמה בכל שטות שתעשה.
אל תתפלא , אם חברים אין לך .כשאתה עושה מה שבא לך . וחושב שזה "קול".כשאתה לא מתאמץ לעשות דבר, ומאמין שאתה הדבר.
לא אל תטייל לי בעולם, בבקשה, אם בחדר השינה אתה מתווכח על שמיכה. אל תיקח אוהל ותפוחי אדמה, ותרגיש גבר, אם בבית אתה מתלונן שהעוף לא מספיק צלוי. אם אתה לא מצליח להירדם כיורדות טיפות בכיור. ואתה אוהב שהכל מסודר...כל כך פתטי שאתה הולך לטייל.
עם אוהל ומקל.....
אתה בטוח בעצמך ..כל כך מאמין. יש לך ים בנות שרק מחכות שתתקשר. נכון אתה יפה, החיוך שלך מושלם. אתה לא מבין בפסיכולוגיה, אבל אמא שלך לימדה אותך שאתה מלך העולם.
ואתה חושב את זה, באמת ומכל הלב.
אז מה הפלא שכולן מחפשות את הדבש אצלך.
וכשהן מתיישבות לשיחה של אחד על אחד,
סוף סוף,
בשקיעה,
מול הים עם האוהל ותפוחי האדמה
כל מה שיש לך לומר זה לשלוח ידיים . לפהק או לדבר על הכסף שלך
וכשמביטים מקרוב בעיניך היפות
אין כלום. הכל תפל שבא לבכות
אין על מה לדבר איתך. זאתאומרות כולן.. אבל אתה תנסה את כל העולם ובסוף תהיה מישהי שתתחתן איתך והיא תהיה
בדיוק כמותך

תרה אחר הרוח

בלי מוצא

נחה לרגע.

לא שקטה.

מחפשת מחפשת מחפשת

 

לא מוצאת.

 

נשברת.

מתייאשת.

אין לי כח

רעש של מוניטור. עולה יורד.
יורד עולה.
ציף. ציף. ציף. ציף.
מונוטוניות קבועה כזאת שיכולה להוציא אותי מדעתי.
נשימה בקושי. מנסה חזק.
ציף. ציף.ציף.ציף.
ריח של תרופות. של דם. של בהלה.
ואשה אחת מביטה בי בעיניים אדומות. מיוסרות ולוחשת "זה אמא שלי, תעזרי לה"
ואין לי איך. אני מסתובבת ורצה לטיפול נמרץ. ביד אחת מבחנה. ברגליים אנדרנלין.
אני רצה ולא מספיקה. הדם נקרש.
אין זמןאיןזמןאיןזמן
ציף.ציף.ציף.ציף
הדמעות שלה חותכות לי את הלב.
"זה אמא שלי..."
יהיה בסדר אני לוחשת לה. לי. ויודעת שמשקרת.
ריח חזק של כאב. אשה שצורחת. מנסה לנשום.
ציף.ציף.ציף
אני בורחת החוצה נושמת עמוק.
לא יודעת למה אני פה. למה אני פה. פה
עם הרעש של הגעגוע והטירוף.
אני חוזרת. היא מתייצבת.
נושמת יותר טוב.
ציף.
ציף.
ציף.
יותר לאט.
מעולה.
אני נגשת לעיניים של הבת ואומרת להן. מזל טוב.
יהיה טוב.
והיא באה ומחבקת אותי
תודה. תודה. תודה.
פתאום אני יודעת למה אני פה.

אלוקים.
תודה. תודה. תודה

היא עמוקה מיני ים.
יציבה מהקרקע.
רחבה מהרקיע.
משיבת נפש עייפה
ומרפאה נשמה חולת אהבה.
ואיזה זכות יש לי שהיא שלי, שלנו.
ושאני זוכה, קצת,
לטעום ממתיקותה.

 

תמיד עמדתי שם בצד

מפחד להתערב

תמיד ראיתי שם ביד

את הצלקות והכאב

והבחנתי שבעצם 

הוא רק הלך והתעצב

 

והוא ניגן בה יום וליל

וריפא את הכאב

הוא האמין בתוך תוכו

שהוא כבש, לא זאב

ולתמימות היה מקום

בין עשרות הזיכרונות

ולנער יש חלום

בתוך ים של תובנות

 

אז הוא זרם עם החיים

כשהם שלחו אליו סופות

וצלל לתוך המים

כשהגלים תקפו אותו

ולמרות שכיף לשקוע 

הוא עלה בחזרה

ומצא אותי עומד שם 

ומושיט יד לעזרה

 

נמצא מ... אין לי שמץ מתי חירבשתי את זה אבל זה חמוד.

 

 

 

ועוד יום עבר

והקצב גדל

והשיעור ממשיך

והמנגינה מאיטה

ואנשים מתהלכים

חושבים, מביטים

מעירים, מקיצים

ישנים וחולמים

קוראים ושותקים.

יש בשורות

ויש התראות

יש פתרונות

ויש בעיות

יש הקשיות

ויש נצחונות

יש משפטים

ויש עלבונות

יש בקבוקים

ויש חטיפים

יש פרצוף חמוץ

ויש חיוך מצוץ

יש מילה טובה

ויש גם קללה

יש שיער מתולתל

ויש חלק וגלגל

יש מכונית מרצדס

ויש טויוטה ברברס

יש מצלמה טובה

ויש אדם עם מסכה

יש הרבה סגנונות

ויש המון נסיונות

רק צריך למצוא את הדבר

שיביא את בטוב

טוב אור ושמחה.

אדם מהוה עטוף בצלופן
כחלחל מנצנץ בחיוך של זייפן
עטור זה לבלע רכוס מישורי
טענות כגון למה כיצד והרי
זקוק לבקבוק החבוק כנבוק
של פרגוד צל וסתר ערפיח דבוק
אל מרחם האם למסורת יובל
קשור בטבור של אולי ואבל.

ילד צח עין פז רואי זרוע
טל בוקר תלתל ומרבד עוז שרוע
דפק טילטול בהיתול מבורך
כף רגל אורה תמצא לה מדרך
דרך חתחת כחלחל וגלום
מעין ניבט אז רז תוכן עלום
בקע ושקע ואף חבורה
סלילי האבק יסולו שירה.

היא תפגוש אותך לעת ערב,
או בדרך חתחתים
או בין אנשים, עבודות
או שנים
לא תיתן לך תזכורת, כמו רוח תחלוף
ואבק יהלומים יתפזר ואיננו
היא תלעג
כשתדברי בשמה ; הסי
הרי לא לשווא היא,
חומקת היא ; רסיסיה בים
גם רסיסיה יהלומים הם, ואינם

כמו רוח תתפזר היא לעת ערב
ובבוקר תישן
וכשאפגוש בה אספר לך לאן.

ארס עטוף בסוכריה מתוקה,
פחד שמגן על בערות אדוקה,
במאזני מוות תישקל - כל יום ודקה,
על כל צעד ושעל, או אמירה מחוקה.


אלף טעיות
ואפילו לא נתחיל,
ים של הזיות,
עשו עם ההיסטוריה דיל.


והרחמים שהיו, נגמרו עד תום,
נשאר הכאב, והתסכול היתום,
זברה מחוללת בכרם אריות כתום,
מנסה להציל שאריות מן הנחתום.

אשד ספירים
כמו אץ במחול
ונשיאי אבירים
בטפיפות המכחול
סוס רקיע צח
בצניפה ירום
הנשף מנוצח
מסך החי קרום
ושעט וטוס ושטוף
דהר סייח, החש
רכב אל אור התוף
עתידות לנחש.
קצף רצף עוז חיים
יתפלש על שמיכת
הוד השחר השמים
יום חדש נחת.

גשם
וכל האדמה שמחה
גשם
להזמין שוב כחולים
גשם
ןהצמחים פתאום שרים
גשם
והעולם כולן נשטף
גשם
הציפורים מוסרות תודה
גשם

ורק השמיים בוכים

ניקוי מלוכלך

הרבה שקיות

עמוסות בהיעדר.

מבט עכור

דם מהשפתיים

זה ניגר לא יפה

ציור מפחיד

זה אני ציירתי

קצת יותר מדי

אולי גם חייתי 

ככה.

 

ניקוי מלוכלך

אדים שורפים

זו פיתחה של גהינום

והגעתי הנה בעצמי

אנשים מפחדים

מבט משתוקק

מבע נזהר ומרתיע

ציור מיוחד

זה אני ציירתי

וזה מלחיץ

 

האנשים התחלפו בכיסויים 

מלבושים של שקי אפר ועפר

החול נכנס עמוק לשפתיים

ולא הותיר מקום למחשבה

 

הכיסאות החלו להרעיף גינויים

הדממה הזאת לא מתכלה

השאול נכנס עמוק לעיניים

ופתאום אין אמת ויש רק חובה

 

הריח הזה מרחיק אותי

הלכלוך דוחה .

אני רוצה מאד להתפלל

להתחבר

לספר את מי שאני 

להתהוות

אך עסוק  בלהתפתל 

בלהשבר

לחפש אותך מבעד למלבושים

לחבק

או לפחות לטוות חיבוק

לקוות

 

הסיוט הראשון חזר

דמעות אחרונות ללא קול

מנקות את הלכלוך

מורחות את האיפור על פנייך

מהוות באיינותי איזכור

לשכחה המהירה

 

עכשיו הדיוקן הושלם

החלטתי בעצמי לסגת

לתהות אודות הגבורה שבהימנעות

להרהר 

ובעיקר לנקות.

 

לרגע קטן
הסרתי שמלת שביי
והיית.
האמנם כבר איננו?
הייתכן שהלך?
ודאי הינו פה
עומד עמדי.
אך ודאי,
שכבר שבה גם
שמלת שביי.

בכל אחד שוכן מת

קבור.

בנבכי הלב הכבוי המבקש לפעום

 

בכל פעם כשאני מתמוטט

אני נזכר שבית הקברות שבי עמוק כתהום

 

לכל אחד יש מגרש גרוטאות

שמור היטב לכל המשאלות והכישלונות

 

במגרש הגרוטאות שבי

שוכבים גשרים ערומים ונבוכים

הם שרופים דיים ועשן מעלים

 

ברחתי ממקומות רבים

חלקם שכחתי מזמן

אבל כל הגשרים השרופים 

נותרו בתוכי-כאן.

 

עמוק בפיח , ישנה פלדה חרוכה

מסתתר שם הגשר האחד שיגרום לפריחה

 

אולם, כשברחתי שרפתי הכל

אין לי דבר להיאחז בו

אף אחד שינסה לגאול

 

את נפשי הסבוכה

את נשמתי החרוכה

את רוחי

המפוזרת היטב בתוך החשיכה

 

לכל אחד יש בית קברות

לקשרים לא מוצלחים

הזעם והעצב שרפו את הגשרים

אל הקשר האמתי

הענוג

העוצמתי

 

אבל הבטיחו לי שבעתיד עוד תהיה תחיה.

כל הזמן הייתי עסוק בשאלה מה לחפש,

עכשיו אני תוהה מה בכלל חיפשתי

 

השאלות נוקבות אותי

כל פעם באחיזה אחרת

בכל פעם שהאמת מתקרבת

משהו נקטף מאישיותי

תחנה אחר תחנה

ושם דבר לא השתנה

למעט הצבעים, למעט התפאורה

סופו של דבר, המראה שבורה

 

ההידבקות לאש היוקדת

לסיכון ההולך וגובר,

כמו בריחתו של הפרפר מהלילה

שורפת ,מחשמלת את הכנפיים

מחשלת ומקרקעת את הגוף

 

לא ביקשתי ממך דבר,

רק אחת, לא להיות עקר

אולם היעדר היכולת להתבטא

והיעדר היכולת ליצור

מניעים אותי להסתגר

לברוח מן האור

 

עד כלותן של המילים

עד בעירתם של הגשרים

אני עומד מולך

ואתה מחבר לי

מראה לי

מראה שהידבקת

עם חול זיעה קרה ודמעות