בתחנה האלמונית משימוש מנוכר בשעה של הרבה אחרי על סף המאוחר מאוד, בעיניים ששזפו אוטובוסים לא נכונים מעל הכמות המירבית המותרת בחוק למניעת שיממון, סוקר את שביל הנצח השחור שמרכבות האש המעלות בסערה השמיימה בני נביאים למכביר חרכו לעייפה את שיני הלובן הקצובות בהן, ממתין לאיש למוד העייפות הכלוא במושב תפקידו כאיש הקרוב ביותר לשימשה מלבד הקטן הירוק התלוי בצד ומפיץ ריח אלונים מפלסטיק שיכניסני תחת כנפי ממלכתו הרחוצה בחיפזון לשעבר, יאכיל במיומנות משועממת בפרצופי החלק את מפלצת הניירות שתגהק פיסה לבנה בשביעות רצון, יאחל לי שום דבר במילים חביבות ויעלים בלא קול את משוש האנושיות, מעניק לי את חוסר האכפתיות הנדרש להתיישבות בחלקי הארץ שאינם מיושבים, בין בבדים מלאים אדם ובין המלאים חפצים. עומד ותוהה למה לא לשבת בכמות המספיקה בדיוק כדי לעורר ספק אך לא להניע לפעולה, וכדי להימנע מחוסר נעימות כלפי התהייה נותן לה לרחרח בסקרנות מושא אחר, הידוע לשנינו זה מכבר. אנו קדים אחד לשנייה בארשת שעשוע מסוימת של שניים היודעים איש את תהייתו זה מכבר, היא פותחת בניסיון דקירה עצל, מוכיחה אותי על פגישותיי התכופות מדי לטעמה עם אותם יצורי שאול בני חושך המדירים הנאות וסיפוקים מידיים מגופי ונפשי ומזינים תדיר את רוחי, אותם אידיאלים ראויים לשימצה, ובראשם האחד החשוב מכדי להתעלם ונעלם מכדי להיחשב המעביד אותי בפרך של צימאון ומלקה אותי בעבותות של אהבה, דורשת התבגרות, מערבת בכוס תרעלה עם קוביות קרח של יאוש הבנה שזה כבר לא שייך ואין די כוחות ולמה להתגאות ודע שלכל דבר יש מחיר, בוזקת מלמעלה שבבי מציאותיות ומניפה עם חרב חדה על צווארי. ואני? אין לי אלא לחזור בתשובת משקל מבוישת, להתנצל בחצי חיוך ילדותי ולהסגיר את האשמים, להודות שהשטח אכן פתוח מדי ולא צפויות פגיעות ישירות במקום ושכדי לישון בנחת צריך כצעד ראשון להתכופף, אבל הם התחילו, וניסיתי לא פעם לשחרר שבויים בפעימות נפרדות או לחתור בים החכמה להפסקת אש שלהבת מתלהבת, ומי כמוך יודעת, תהייה קשישתי, שאני תפוס, ולהם יש מלך ראשון ואחרון, והם מכירים אותי טוב מכדי שאצליח לשכנע אותם שאין לי עניין בהם למרות כל מאמציי הדלים במכוון לעשות זאת. הזחל הירוק עמוס עיני החלונות ונושא המספר הנכון ביותר מאותת לה שכדי להכריע בקרב הזה אין לה אלא לשלוף את פיגיונה המושחז על קירות ליבי לפני שתתפוגג באנחת דלת נפתחת, ואני שראיתי בעיניה את ענני מחשבתה מתגשמים לטיפות של משפט אחד ידוע מראש עוד ניסיתי לתקוע מקל בגלגלי שינייה בזריקת משפטים סתמיים על כך שאני צעיר מדי ולא מוכן וזה דורש תכנון מעשי מראש ואופק כלכלי ברור ועכשיו זה בטח לא הזמן ועוד נציגים של סלסלת פירות ההסברים שקטפתי מזמן, אבל הסייפת המיומנת הוציאה את פיסת הכסף החדה והממורטת בזריזות, מציגה לאור ירח כמעט מלא להב קצר מילים, השליכה בשריקה חרישית את ה"אין בעיה, אותי שיכנעת, אבל לא תמצא משוכנעת כמוך", ונעלמה בקול משופם של "לאן אתה צריך?", מותירה אותי אפילו בלי תהייה.
!
ותודה
