מדמיינתהכאב האמורפי המוצפן במבטי
נמסך לנוכח האש המאסיבית סביבי
אדם אינו מבין
אדם אינו מבחין
ובלתי אפשרי להמשיך
צרחות כאב מפלחות את גבי
וצלעותיי הסדוקות
המנסות לשווא לדובב אותי
לשוות לי מעט אנושיות מאולתרת
עוד יללה ועוד סיוט
הדופק והנשימה בתחרות
מי גומר אותי יותר מהר
בגלל מי הפעם אשבר
באופן סופי
אנלגטיקה מטומטמת
נהלים נטולי הגיון
הולכים ומשספים אותי
הולכים וגודעים אותי
עד כלות
המים ירדו.
האלונקה באוויר
האור כבה
יחד עם חלקים מנשמתי
בדרך לבית החולים
משהו בי נדם
שמישהו בבקשה יחזיר אותי
כשהכל יסתיים
אז למה?
למה אנשים לא מרגישים
את התחושות המופלאות של החיים?
למה יש כל כך הרבה לחצים
שמסיטים את הזרימה מכיוונים חיוביים?
למה לא תמיד יש רצון
ללכת ישר ולבחור מה שנכון?
למה לפעמים יש תחושה
שלצעוד באמת זו דרך קשה?
למה אי אפשר לחוש את הקדושה?
לתת לאנשים לטעום את האמת המתוקה
למה להחביא את התכלית והמטרה?
כשאנשים אליה משוועים, ממש כמו לתרופה
אז פרוץ את המחסומים
תפסיק להיות מוג לב
סביבך יש אנשים
מסתבכים עם הכאב
הם מבקשים ומתחננים
שתפסיק להיות זאב
תדאג גם לסובבים
תהיה פשוט איש אוהב
את המציאות תפנים
ואליה אותם תקרב
אם תכיר בזה עד הסוף
תרצה לשתף בזה את כל העולם
לא תרצה סתם לשבת על חוף
לחלום ולהיות כמו כולם
יהיה לך מרץ אדיר, חסר מעצורים
תעשה פעולות גדולות, דברים כבירים
וגם כשקצת תיפול, תמריא חזרה לגבהים
כי יש בתוכך משהו, קוראים לו אלוקים
בחצר שלנו
שתלתי עץ אלון
חורף תש"ע
חורף סוער
הגשם העז היפרה
את אדמה המשתוקקת
הברד הכה בה
והרוח ליטפה את פניה
והאלון צמח עוד ועוד, לאיטו
ואנו הבטנו מהחלון
מדי פעם
לשמור עליו
לוודא שעודנו שם
חי..גדל..צומח
רוחות סערה לא שברו אותו
לא שברו אותנו
עננים אפורים, ושטף המים
וקולות רעמים וברקים
בלילות
בימים
לא הרתיעו אותו
לא הרתיעו אותנו
ואז הגיע האביב
והעולם עטה ירוק ואדום וסגול
והאלון
נותר שם ספון
בשקט שלו
ליד מארג הצבעים שלידו
מיתמר ועולה
ונושא צמרתו למעלה
למעלה, ירוקה ובוטחת..
והקיץ בא
החום הכה בו
עליו צהבו זה לזה
ושוב סתיו
וחורף
ואביב
וקיץ
והוא גדל, בשלו
נושא את משא הירוק
וענפיו הפושטים ידם
לחצר הקטנה וחובקים אותה.
בסתיו הבא
שוב השלכת תדבק בו
ותיתן אותותיה
אך הוא לא מתייאש
לא ממנה, ולא מחומו של הקיץ
אלא מוסיף, כוסף ומייחל
לגשמי ברכה
כמו אלה שהירוו צמאונו
בפעם הראשונה..
מתנחלת גאה!אחרונה
חפש לך איש שיכיל אותך
לא צריך הרבה
מספיק אחד
אבל אמיתי
חפש לך סביבה טובה
לא מספיקה בה אחד
צריך הרבה
אמיתיים
חפש לך אנשים ללמוד מהם
לא מספיק אחד
לא מספיק הרבה
צריך המון
גם מזויפים
חפש לך
ואל תתיאש
מלמצוא את המקום שטוב לך. בשבילך
מצא לך
דרך
לצאת ממנו לפעמים
כדי להתגעגע
ולחפש מחדש
תודה!
מצא לך
דרך
לצאת ממנו לפעמים
כדי להתגעגע
ולחפש מחדש
משכים בטרם שחר
באישון לילה ואפלה
ברקיע שט הסהר
כחצי גורן עגולה
והמוני צבאות כוכבים
מנצנצים ממרחקים
וחולפים להם עבים
בשמי מרומי שחקים
העולם שקוע בתרדמה
ורוח קרירה נושבת
שומע אני לחש הדממה
את שלעצמה חושבת
ומגלָה לאזניי צפונותיה
סודות ורזי עולם
מאזין לקול מחשבותיה
שמכל חי נעלם
ויחד ממתיקים סוד
על מעמקי נשמתי
על הבסיס והיסוד
של הקיום האמיתי
על עמקי ההכרה
והרצונות החבויים
על הניגון והשירה
שבחדרים הנפשיים
על בריות לאין תכלית
ורבבות צבאות עליונים
ועל כולם השליט
השוכן במרומים
המנהיג בחסדו
את היקום כולו
ולכל פרט לבדו
מספק צרכיו לו
כל כוכב בשמיים
וכל רמש אדמה
מרחבי אפיקי מים
וכל רוח ונשמה
כל יציר הוא שליח
לתפקידו המיוחד
ועל כולם משגיח
אחד לאחד
ומכוון את דרכו
להגשמת ייעודו
להשלמת חוקו
עלי ימי חלדו
כל פרטי הבריאה
זה בזה אחוזים
לחטיבה מלאה
אורות גנוזים
המונהגת בבטחה
אל תיקונה השלם
אל הנחלה והמנוחה
עליה העולם חולם
ואף נשמתי נרשמת
עם זו החטיבה
שאל על מתקדמת
בעוז רוח התשובה
ושיבת אנכי לעצמותי
היא תשובת ההוויה
ושערים נפתחים לקראתי
אבוא בם אודה יה
- - -
בין הרוחות הנושבות
השורקות בקול רחש
את אלו המחשבות
סודדה לי בלחש
הנה השחר מפציע
שמיכה של אור מציע
אור היום מבקיע
ואפלת הליל משקיע
השמש שילחה קרניה
נשמעים קולות ראשונים
והדממה פרשה את כנפיה
ושבה למשכני עליונים
* * *
מהמם, ממש נוגע.
כישרון.
זה ממש מעורר ומחזק
בשביל ליצור צריך שקט
מותך השקט מפציע הכל
ושקט זה קודם כל
כששקט באות המחשבות וכששקט מתחילות להתנגן מנגינות
כששקט אפשר לשמוע את הרוח
וגם לשקט יש צליל
והוא יפה וארוך וכביר
ואני מוזיקאית במקרה אז זאת אחלה אופציה להלחין את זה
כשצובעים שחור על שחור,
קשה לשים לב.
כשצובעים לבן על לבן,
בכלל לא רואים.
כשעושים עבירה ועוד אחת.
מכים חטא על פשע.
מתישהו לא שמים לב.
הכל נהיה נורמאלי.
כשעושים מצווה שוב ושוב,
לא רואים בכלל.
זכות ועוד זכות,
והכל בצבע זכות.
שכבה על שכבה.
חטאים ומצוות.
זה מצחיק אותי ששני שירים טובים שלי מדברים על צבע בתור משל. שניהם נכתבו לאחר יום עבודה. משהו בשילוב של לבד עם המברשת וכתמים על הידיים יוצר מוזה כזאת.
יש בי סדק
הכל בתוכי עולה
וצף, ומציף את הכל
כל הפחדים,השקרים, השברים
הקירות מתפרקים
המים שוצפים
ואני טובעת בין כל אלה
רוצה דממה עמוקה
נחמה, גאולה
ותקווה עדינה שתאיר
את החושך הנורא
שמכבה את הנשמה
וגורם לי לרצות
לזרוק
הכל
הכל
לרצות
להפסיק
לחיות
לפחות עוד יש לי מה לרצות
@פסידונית@אפויה@מיכל318@סתאם אחת@נפש חיה.
"ביסוד הכול צריכה לבוא ההסברה הכללית של ביטחון התשובה, ועוצם השלווה, ושמחת עוז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו, ולכוון עם זה לבאר איך שמחת-אמת זאת ונועם-זיו-קודש זה איננו מפר יראה, חלילה, ואיננו מגרע כחוט השערה מכל ההתעוררות הנפשית הנקנית בנפש מכל מיני ציורים של יראה תתאה. אדרבה, עוד הוא מרבה את הכוח התמציתי של הזהירות והזריזות הנשמתית, ועם זאת הגדולה העליונה של בהירות חסד אור קדמון ממלאת את כל חדרי הנשמה ביטחה עצומה..."
(אגרות הראי"ה, אגרת שעח)
שמחת עוז התשובה
נאחז חרדה
פחד ורעדה
מפני הלא נודע
העתיד הניצב כחידה
שנה חדשה נכנסת
איומה וכועסת
ובתוכה כונסת
ספר, דיו וקסת
ובספר יכתבון
כל באי עולם
ובו יחתמון
על העתיד הנעלם
ומאורעות העבר
עולים בזיכרונותיי
שמחמתם יגון גבר
וירבו אנחותיי
מי באש נשפט
ומי במים
מי בחוסר פת
ומי בחסרון בית
ואלה יחדיו חוברים
עם השנה שבפתח
ואת אורה עוכרים
וממלאים לחץ ומתח
הטוב טוב אני
מאלו שהיו ואינם
הלא חרדה תכסני
פן אהיה בינם
האזכה במאזני רשע
ובכיס אבני מרמה
וכולי מלא פשע
אדם להבל דמה
ואנכי מתהלך
כצל בנטותו
בְּכוּ בָכֹה לַהולך
אולי אל יום מותו
ורוח על פניי יחלוף
תסמר שערת בשרי
ובית נפשי החל לדלוף
טיפות אימתי ושברי
וטיפות השבר נהיו
לפרץ זרם בתוכי
השוטף כל תקווה
ואמונה בכוחי
בית נפשי קרס
מזרם הפחד המשתק
את אומצי הרס
ואת נחישותי ריתק
*
וָאומר אל ליבי
וָאשיב אל חֻבִּי
מה תשתוחחי נפשי
ומה תהמי, החרישי
כלום לא מתת אלוקים
אשר שלח לך ממרחקים
הן אלו התחושות
המחשבות, ההרגשות
הלוא זוהי חרדת הדין
אליה עיני כל שואפות
וכי לא בה מודדין
ההיו התפילות יפות
*
ותען נפשי בלחישה
קול ענות חלושה
דרכך לא תיתכן
לא תרצה בה פני שוכן
איה כל כוחותיך
ושמחת חייך
הכך תבוא אל המלך
כחסר כל והלך
הלוא המלך אביך
הוא עשך ויכוננך
הבמשפט יעמידך
למען הצר צעדיך
החפץ לו כי תטבע
במצולות הייאוש
הממך יתבע
להישתק לבלי מוש
מה בצע באלו
לו וגם לך
הלוא בך יהתלו
לאמור, שהם דרכך
ואותך ירחיקו
מאביך אוהבך
ואותי ימיקו
וימיסו, בקרבך
וכי זוהי היראה
הנכספת, המתבקשת
והיא מטילה מוראה
על נפש מגששת
הבט וראה, בתוכך
מה חוללה יראתך
הקֵרַבתך לאהבת בוראך
או שמא הרחיקתך
*
וָאשיב אל נפשי
דברייך דברי טעם
אך כיצד אשקיט רחשי
ואשכח את מקרי הזעם
ומי ערב לי בערבון
שבדיני אצדק
ובי אשמה ועוון
ודק על דק נבדק
*
ותען בקרבי ותאמר
לא זהו המבט הנכון
על הדין, הרוח, החומר
אותם בו לבחון
לא גופך ניצב
במרכז העניינים
כי אם אשר חוצב
מכיסא תכלת במרומים
וזוהי אני, נפשך
רוחך ומהותך
עליי תהיה דאגתך
וכל מחשבתך ומאמצך
הסר מחיצות האשם
שבינו לביני
שעוונך בהן נרשם
וַיַּרְבּוּ יגוני
שאגיע מכובסת
רעננה ומחודשת
לשנה הנכנסת
שעלינו מתחדשת
שבעשרת הימים
הנכנסים ראשונה
עטרת הזמנים
ונזר השנה
אתחיל דף חדש
חלק ונקי
שיר בו יחודש
והיה לחלקי
והשיר, שורות שורות
ערוכות וסדורות
בכתב פנינים יפה
זוהרות כאבן ישפה
זהו שיר החיים
הטהורים והנקיים
אליו אני שואפת
להגיעו כולי נכספת
ומתוך שירת הטהרה
של ימי העטרה
אגיע ליום העשור
בלי פגם ומחסור
ואתייחד עם דודי
בכל לבי ומאודי
אוחזת ידו בידי
וזהו רזי וסודי
והשירה תעלה ותוסיף
ומתוכה תבוא שמחתנו
ובחג האסיף
נאסוף יבולנו
יבול התשובה
ותבואת זה החודש
שמחת בית השואבה
שאיבת רוח הקודש
וביום העצרת
שמחת עולמים בוערת
על החמדה החבויה
על עצם ההוויה
ונפרשת סוכת שלום
על כל המציאות, בחיבה
כמו מתוך חלום
קרן אור מהעולם הבא
ותשרי יאיר באורו
על השנה כולה
ויזריח נוגה טהרו
בשפע שמחה וגילה
*
אך לשם כך
עליך לגשת למלאכה
את עצתי קח
ועשנה בשמחה
זוהי עבודתך
ועליך היא מוטלת
לדאוג לטובת נפשך
שתהא שרה ומחוללת
ואל תשית לב
לפחדים ואיומים
היה בוטח ושלו
שתשובתך התקבלה במרומים
שפוך שיח לפני קונך
על הצלחת נפשך
ואף על חומרך וגופך
אך לא אלו מגמתך
הבורא חפץ לצדקך
ולהצליח את דרכך
אך מבקש ממך
את מעשיך וליבך
שיהיו מכוונים לטוב
ואותם יוכל לכתוב
בספר זכרונותיך
להיטיבך באחריתך
והמתהלך באשמיו
ולבוראו לא שב
יידון למירוק עוונותיו
שהוא עבורו המיטב
כי טוב ה' לכל
ורחמיו על מעשיו
וחפץ לשמוע את קול
תפילת אוהביו וחוסיו
ואת יראת העונש
שהילכה עליך אימים
תמזער לרביע וחומש
לעת קטנות המוחים
והיראה העליונה
תמלא מקומה
מפני יוצר רוח ונשמה
תולה ארץ על בלי-מה
ובתפילות יום הדין
ויום הכיפורים
כשישראל שמו מייחדין
מעריצים ומקדישים וממליכים
הֱיֵה שרוי ברוממות
ולא בפחד מרחיק
מי יחיה ומי ימות
שאת השמחה מדחיק
התפלל על מלכות שמיים
ותשפוך דמעות כמים
ותשא דעך למרחוק
את הרשעה למחוק
ואף על עצמך
שפוך צקון לחשך
והתחזק בתשובתך
ובאומץ קבלתך
ביראה ובאהבה
בנחת ובשלווה
תצעד בבטחה
אל השנה החדשה
*אפשר להתייחס גם לתוכן.
פסידוניתבעוונותיי לא קראתי הכל, אבל השיר טוב בהחלט.
וגם הפיסקה
חידושאתה כותב הרבה?
זה דברים שכתבתי בעבר
יש כמה דברים שלא הבנתי.
1)
"שנה חדשה נכנסת
איומה וכועסת"- למה איומה וכועסת השנה שנכנסת? ("ואלה *יחדיו חוברים* (הפסקות הקודומות) עם השנה שבפתח ואת אורה עוכרים וממלאים לחץ ומתח" זה ההסבר?) אם כן זה ממש יפה!
2)"
שמחמתם יגון גבר
וירבו אנחותיי" - התכוונת 'ורבו' בלשון עבר? (הבנתי יותר טוב את הטקסט אם זה בלשון עבר...)
כשהתכוונת בהווה כתבת בניקוד.
3)
האזכה במאזני רשע
ובכיס אבני מרמה- ז.א. שאפילו בצורה שקרית לא זכה?
וכולי מלא פשע
אדם להבל דמה- (הבל, למיטב ידעתי זה רמה נטרלית. ולא דבר רע. (הרב שרקי הסביר כך על קהלת)
4)
ורוח על פניי יחלוף
תסמר שערת בשרי
ובית נפשי החל לדלוף
טיפות אימתי ושברי. שורות מהממות!
5)"
וכי לא בה מודדין
ההיו התפילות יפות" נקודה מעניינת, ונראלי שזה נכון בבחינה שלה.
6)
אך כיצד אשקיט רחשי
ואשכח את מקרי הזעם. מקרי זעם ז.א. רגשי הזעם (והייאוש וכו'?) אחרת אני לא מבין את הדיאלוג.
לא סיימתי אמשיך מחר;-\ רוצה לשמור חלקים ולקרוא מחדש
1. כן, משהו כזה
2. וירבו אנחותי, עם פתח מתחת הו', זה לשון עבר, והוא לשון הפיוט מהסליחות
3. זה פסוק בספר מיכה (ו יא), והכוונה שאדם לא יזכה בדין אם יש בידו מאזנים ומשקולות לא אמיתיים, והוא עושה בהן מרמה.
ואכן, הבל זה לא רע, אבל מציין את אפסיות כוח האדם להושיע את עצמו.
4.
5. התשובה בהמשך השיר
6. הכוונה שלפורענויות שקרו בעולם כמו שנכתב לעיל, שמעוררות אצל האדם את יראת העונש, לפעמים ברמה מוגזמת ומשתקת.
ותודה
מחזזק ויפה ממש ממש!
אפשר לעתיק את זה?
(את הראשון גם העתקתי ושכחתי לשאול,אז שואלת עכשיו גם עליו..)
בשמחהחידוש
גלים.)וואי כבר מהכותרת אהבתי את השיר הזה.
זה מדהים לקחת את הדברים הכ"כ שיגרתיים האלה ולהתייחס אליהם ולהשתמש בהם.
ממש טוב שכל הקטע זורם באותו תחום, תמרור עצור, גדר. זה לא מנותק.
המילה קמול ממש יפה אבל לא ממש הבנתי את המשמעות של שתי השורות האלה
החלילה חזק.
והפסיחות בסוף מעצימות את המסר במיוחד.
עצוב.
{נראלי שאולי הו' של ה- והוא לא קם מיותרת. לשיקולך..)
סחתיין. אחלה שיר.
גלים.זמרת מיוחדתכבתחילההערות?
1) "אין שמחה כהתרת הספקות" אם זה הציר שעליו סובב השיר,
השורה השניה מתייחסת לאותה שמחה (ו' החיבור). (המילה מורכבות לכאורה לא שייכת אחרי התרת הבעיה)
2)שוד ושבר, איזה ניגון של שמחה. (הפסיק במשפט כזה גרם לי לבלבול, שוד שבר מצד שני שמחה. אלא אם כן זה 2 תחושות שבאו יחד)
בכללי ההרגשה, אצלי, מהשיר היה עצב משמחה. כאילו חשים את הצער על פני השמחה. (בגלל הדגש הרב על הסבך ומיד לאחריו שוד ושבר. אולי זה רק כאצלי.)
כתוב ממש יפה!
והריח הזה
של אלול
שוב מכה בנחיריי
והקול הזה
של תרועת שופר
חודר לתוכי
והניגון הזה
של סליחה
מרטיט את לבי
והשקט הזה
של יראה
מרעיד את גווי
והרוח הזו
של קדושה
מלטפת אותי
והטוהר הזה
של קרבת אלוקים
ממלא את כל ישותי
מזכך נשמתי
מרפא את נפשי
ואני איני עוד
מי שהייתי
לפני שהוא בא.
אהבתי את הבית השני, (זה המציאות אצלי...)
היא יושבת לבד
החיים מורכבים, ממלמלת,
מו-ר-כ-בים
הגיע הזמן לעשות סדר, היא לוחשת.
חצי מסובבת, חצי לא מתנגדת.
המפתח נע על צירו, חושף חיים שלמים, הווי, מעמקים.
היא מביטה, מוקסמת. הם יוצאות כמין בובות עץ, ורוח חיה
ממלאות את החדר, מציפות, שוצפות, בליל של דיבורים. ואיך היה כאן שקט אתמול?
מורכבים, היא חוזרת, מורכבים
הם שותקים, מופתעים.
מתנגדים.
מעם הספר ממלמל, חבוש מגבעת, לה שוליים צרים. ואין מורכבות ואין מהומה, פותחים ת'גמרא, הולכים לרב חיים.
מתכופפת בלאט, מעם הפינה ולה בית וחצר ושלווה הכל ברור ונהיר. החיים בשלווה לה כרי דשא, נחה על זרי הדפנה. ואין איש דואג את דאגת המחר.
ממעמקי שמיכת פיקה ורודה, ספר או שניים, ואין תמהיל של ניגודים, ויש טוב, ואין עוד. בנתיים
וחיים של הוללות ניצבים שם בעוז ומחנה יודה בחמישי באישון,
וחיים של פריקה, ועיר ושאון.
ושקט כזה על החוף, ושתיקה אחת יחידה, בלי מילים היא בועטת ודרך אחת לה, צועקת.
בצד, יושבת אחת, חפויה, אשמה, וטעות, ומה היא בכלל, מיותרת
על הסולם לידה ניצבת בובה וגו לה זקוף, ועינים בורקות, חיוך מנצח, תנועות לה בוטחות, מביטה בסלידה, וטוב לה. ממש.
מביטה בחשאי.
מורכבות, היא לוחשת.
הם מתנגדים,
בדרכם.
בשלם עסוקים,
היא ממלאה שייק, על כורסה מתישבת.
הכל רועש
קוראת לשחנש
ככה מסדרת.
ודפיקה בדלת.
הם לוחשים,
נצמדים למין עיסה לא מוכרת,
וספודיק ודגל נפגשים
גלאון ומרזל חבוקים.
שקט מספר סיפורם של מילים.
ואין מקום,
ויש חלום
נכנסים בתורם,
עמוסים,
לחוצים
רצים.
הדלת ננעלת
החייים מו-ר-כ-בים.
לעצמה.
(זה בסדר להגיב?)
)