נכתב במקור עבור דמות מסיפור
מה אני
בכלל
סתם ילדה
מופרעת
שבנסותם
למצוא בי
טיפת אור
שקורעת
את מעטה
ההחלטה
שכל כולי
מגרעת
שאין מה
לראות בי
אלא
מצורעת
וכל ימי חי'י
עלי'י
תווית
מתעתעת
שמסתירה מהם
שכל כולי
שמחה
בוקעת
וגם
כשהנני
מעט
משוגעת
הרי בנסותם
למצוא בי
איזושהיא
מגרעת
אז מה אני
בכלל
סתם ילדה
מופרעת...
אמא
אני יודע שאכזבתי סתם
ואת אומרת לי, הכל טוב איתי
אז למה לי חשוך וקר
ואמאא,
אני יודע שזה לא כמו פעם
ודי להאשים אותי פעם אחר פעם
ותמזגי לך עוד משקה ותשתכרי על ענן
כנראה אשאר מי שאני
אתם מאירים את הכביש כשאני ממשיך בנסיעה
אולי לקחנו את זה רחוק מדי?
נכנסתי קפיצת ראש
לא חשבתי אם-
אני יערוף ראש.
ללא ספק,
את היית זאת שספגת רוב
כן את היית הראשונה, שנפגעה, לפני שנים בהתחלה,
אני הגזמתי, כן זה ברור אה!
כי הקצנתי את המצב בכל פעם, אבל תדעי לך שאני לא שונא אותך כי,
את יפיפה בעיני אמא, בגלל שאת פשוט מדהימה!
אבל הבעיות שלי עם אבא ,תתרחקי, זה אזור סכנה
סערה במדבר,
אני והוא, מרכיבים ביחד, פצצה
פצצה גרעינית בהשוואה
וזה ימשך פה לעולמי עד, לנצח כנראה אבל-
תסכימו איתי, לא להסכים אותי.
מתנות שתתנו לי בעתיד שלי,
זה הרים של שיט בשבילי
אתם בועטים אותי החוצה?
בחוץ כל כך קריר
קפוא פה בלי בגדים,
(הכל כל כך חורפי)
אמא תני לי רק מעיל אקח לקור
אפילו משהו דק, לחמם ת'עור
למה אנחנו מוצאים אותנו שוב בגרון
במיוחד שסבלנו יחד סערה, שנה שלמה
אמא, אנחנו יחד על אותה סירה.
חשבתי שהמחלה יקרב אותנו, לא
רק המשכנו להתרחק ואז אבא בא
ואז הדרמה
והכל כמו בומרנג, ועכשיו שוב קרמה.
אבל מתקרבים לאט
והקשר מתחזק, חזק מכל
אבל הייתי רק ילד קטן
והכתפיים הקטנות שלי סחבו הכל,
הגדולים רק המשיכו, והקטנים לא הבינו
ואני התפרקתי כנראה שהגעתי לגבול של הטישו.
ובאותם ימים הסקתי ש, הוא לא ניתן לתיקון,
או ניתן לשינוי
אז סובבתי את הראש לאחור
ואני שונא את זה! סולד מזה!!
אבל כרגע רק זרים הוא כמו אדם ברחוב!
ו-
כנראה אשאר מי שאני
אתם מאירים את הכביש כשאני ממשיך בנסיעה
אולי לקחנו את זה רחוק מדי?
ואני שונא את זה אבל בנתיים, אנחנו זרים
והכללים לא לדבר עם זרים, בעתיד יועבר לילדים.
ואני מצטער שאת באמצע אבל אני רוקנתי את הארון, כי כעסתי
אני הגזמתי, לא התכוונתי ללכת כל כך רחוק, כי
עכשיו שאני יודע שזה לא בעיה שלך!
וזה לא בדיחה!
כל פעם שאני נזכר במילים, אני נרתע, מהעוצמה
ים של סערה של רגש, התפרצץ לתקרה,
אבל עכשיו הכל ירד בחזרה לרצפה,
ואני מבוגר מדי לבכות, אבל כואב מספיק כדי לצעוק
אמא!
אני סולח לך, סולח לך על הכל
יוו
וגם לאבא
מה שאמרת, מה שעשית
תודה על הכל,
על העול יום יום!,
עובדים קשה,
נותנים הרבה
כמה כמוכם לא מוצאים הרבה
ואני אוהב אתכם כל כך, אנחנו יחד משולש
אבל זה אומר שלי יש זכות קדימה, אני חיי רק פעם אחת,
ואני יודע שהייתי נותן, לילדים שלי הכל,
וגם אם אותי ידקור!
כמו קקטוס, במדבר ממשיך לגדול!
כי הוא רוצה לחיות!
ואם אצטרך להיות מדריך ולשרטט מפה, אני עכשיו נשבע
לא אשלח אותם לעוד אין כניסה,
ואמא, מקווה שתקראי את מה שכתבתי
במטוס, הייתי חייב להוריד לדף את הכל
לפני שאמות הדייל אמר לי לחגור, כנראה הגיע הרגע שלים כולנו נפול.
אז אם אני לא חולם, אני מקווה שתקבלי את ההודעה ש
אני תמיד יאהב אתכם, ממרחק
כי אתם מדהימים
כנראה שנשאר מי שאנחנו
לקחנו את זה רחוק מדי,
אני רוצים חיים חדשים, (להתחיל מהתחלה)
חיים בלי אשמה (דף נקי)
אז אני אחזור שוב חזרה
לא משנה מה אחטוף בתגובה
אז אם המטוס יקרוס לים
או אם אשן כמו יונה
רק תדעו שאני בסדר
לא פחדתי למות.
ולמרות שיש הרבה שירים אצלי
שבראש עומדים כמו חיצים
אבל הילדים שלי קודמים,
לא מפחד למות.
אני בוטח בה, ואוותר על הכל
ולא אומר להתראות עולם רע,
אני נשאר מי שאני?
א. היתה סדנה ממש טובה. ופתיחות נהדרות.
ב. מי שלא מכיר הארי פוטר, להשלים מיד!
הפתיחות שלי:
"הציפורים לא צייצו כשזרחה השמש. קרניה חודרות בעוז דרך חרכי התריס. ביתה זו הפתעה לנער ששכב על מיטתו, מכוסה בשמיכה דקה.
ביקש הוא רק דבר אחד, לחלום."
"כשירד הערב שתקו התותחים. ניחוח אש ואבק שריפה פשט באוויר המוצב. פנים עייפות התכנסו בבונקר המרכזי.
זוהי מלחמה."
"צהלת הסוס הכריזה על בואו של אדם זר. בנחת פסע בינות תרנגולות המשק, בדרכו לחדר האוכל המשותף.
סתם יום חולין הטומן בחובו עתיד חדש."
הקטע:
כשירד הערב שתקו התותחים. ניחוח אש ואבק שריפה פשט באוויר המוצב. פנים עייפות נאספו אט אט בבונקר המרכזי. ''זוהי מלחמה'' הפטיר הקצין בלחש. למרגלות התל התמר עשן מדלקה קטנה במשק. וצהלת סוס בישרה על בואו של אדם זר. בנחת פסע האיש בינות לתרנגולות בדרכו לחדר האוכל המשותף. יום חולין הטומן בחובו עתיד חדש. מלבד בטישות הסוס בקרקע לא נשמע קול בחצר המשק. הציפורים לא צייצו כשזרחה השמש למחרת. קרניה חודרות בעוז דרך חרכי התריס. הייתה זו הפתעה לנער ששכב על מיטתו, מכוסה בשמיכה דקה. בליבו משאלה אחת, לחלום.
נחמיה17אחרונהוואוו.
תודה.
משתדלת יותרגם לקולמוס כבר אסור להשבע.
ההרגשה הסעורה שיש בי מה לומר באיזה עניין
להרחיב לשנות מציאות. לחסר להוסיף מניין
לישון בלא אומר? אני ישנה, ולבי? אני ער, ולבי?
והראש הכבד ממאן, לקו לשמח עצבי.
בלב הנבון הרוח נחה וסערתי מקרב כסלה
אך היד ממאנת פוגות ממאנת לאל פעולה
ואני כבר אמרתי מקדם לכתוב מעט ולישון
אך מה אעשה והיד הסוררת, היא המתביישת לרשום?
זומנתי לסדר.
על שולחן בהיר לכרעי קיר נטוי
פרקתי ליבי:
גמרא, תהילים, 'קצות', ובני מחשבה טובה
שירי זלדה, שירי אצג וליקוטי תפילות קטן.
פח ושק גניזה הונחו על יד
מדף של קודש, מדף של פנאי, מעל
זומנתי לסדר.
נוכח קלף וידוי עתיק, מצהיב קמעא
טמנתי ראשי-
תשובה מיסוד הבעש"ט (הפח קורץ ומדף הקודש נוצץ)
תשובה מבעלי המוסר (גם שק הגניזה מבצבץ)
ותשובה מאורות ראי"ה (שולחן הספרים מחייך)
תובעים שאבחר את תשובתי--
האמת שאני לא כל כך אוהב את הסוף, אך קשה לי לחשוב על משהו אחר בנדודי שנתי, אולי בהזדמנות.
בס"ד
הזדמנות נהדרת להתהדר באוצר מילים עשיר
בואו נעשה אתגר שכולם מביאים מלאאאא עטים ואז נעשה מהם זנב של טווס כי זה נורא הגיוני
+ זה דימוי מגניב ואידיוטי במיוחד לשיר הבא שלי
לאן נעלם החיוך שלך ילד?
איפה ריצוד של שובבות בעיניים?
איפה שמחה נטולת דאגות?
ילד קטן של החיים.
שקבר את השמחה עם הילדות.
שה' החליט לבגר אותו.
לזרוק אותו לעוצמה של כאב החיים.
לנפץ את הרסיסים העדינים שהיו בנפשו.
לאן נעלם החיוך שלך ילד?
איפה העיניים שמייחלות לתקווה?
איפה הידיים שרוצות אהבה?
ילד שלי. אני.
תבקש רפואה.
תבקש אמונה.
תבקש אהבה.
תבקש חסד.
תבקש גבורה.
תבקש עוצמה.
תבקש חיים.
תבקש גאולה.
כי לי, כמוך ילד קטן, בתוכי, נמאס לחכות.
"ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא"
לילה קריר
המשמיים מכוסים כוכבים
אי שם באופק
כמה נערים
מסביב למדורה שרים
תהיות על העתיד
חרטות על העבר
אבל מה שנישאר
להביט על הכוכבים,ולקוות
מה ואיך
מתי ולמה
כמה שאלות?
ששש,תסתכל תביט
על ניצנוצי השמיים
תירגע,תנשום הוא אמר
חיים את החיים לפעם אחת
תסתכל על הכוכבים
תראה כמה נקודות של תיקווה
מאירים בשמיים
נקודות של תקווה
יושב לו משולב רגליים
אל מול כיפת השמיים
ממשיך לקוות
שמיים בועריםאחרונההתגובות שלך משמחות.
יער אפור,מלא עצים
עצים אפורים ללא עלים
האוויר מלא אובך
השמים מכוסים ערפל
ערפל סמיך
נשרי ערומי צוואר
מתעופפים באוויר
המקום נדמה נטוש
אך אי שם עמוק ביער
יש בית,אולי עיר
לפעמים מראי סימני חיים
איש,או רבים
חיים שם את חייהם
כמובן לא לתמיד.
עד שימצאו את קומם
עד שימצאו את השביל הנכון,
השביל המוביל אל ביתם.
בבית או בעיר
אין אי ברחובות
אין חיוך שצץ לו
אין שמחה
אין ילדים רצים
אין.
אנשים שכבר הבינו
אנשים עמוקים
ליפעמיים מדוכאים
בעיר הבתים אפורים
הפרחים אפורים
האנשים אפורים
מחכים שמישהו יקח מיכחול,
ויצבע את השמיים בכחול
יצבע את הפרחיים בגווני אדום ירוק
את הבתים בצהוב
ואת העיינים בוורוד.
שמיים בועריםאחרונהאני יושבת, עומדת,
מסתכלת מסביב
הדמויות עולות לי מולי בעמדות
האם אנחנו בקיץ שאחרי האביב?
יום חולף, שבוע עובר,
ואני,
אני מנסה למצוא את עצמי.
למצוא-לא רק מבט שנודד.
אלא למצוא את האנשים החשובים לי
באמת
-----------------
אחד מ5 הראשונים שלי
אשמח לתגובות והארות (אפשר גם הערות) 
והמשחקי מילים..
רוצה שחרית
נפרד מהכרית
צועד למניין
מגיע לבניין
מתפלל ללא ניע
הטעם תפל
התפילין קרות
איפה היהדות של רות
הפה בקושי זע
הלב כמעט נרדם
ל"ב מתפללים שׁחוּקים
ורק יוסל'ה שׂוֹחֵק
עירני ונמרץ, נרגש
מלא חיים
חיים המלא
מתקרב ליוסל'ה
רוכן ומציץ
ורואה את האייפון מציץ
וסרטון קצר עליו מתרוצץ...
חינני ומשובב נפש!נפש חיה.שלא הבנתי את השיר המקורי, הוא מעורפל...
אשמח לפרשנות. (אם כי אם השיר מבטא איזה משהו אישי, מי אני שאעיז לבקש פרשנות..
עכשיו מובן.
מדהים מה שיר יכול לקפל בתוכו.
נהדר.
איזה יופי ככה לאבחן ולהיות מודעת,
ואיזה כיף שאת רואה את הטוב והצורך גם בישן וגם בחדש,
בלי סתירה ביניהם.
מה שאת מתארת פה ממש גורם לי להתרחבות הלב ושמחה,
איך את מרגישה את המלאכים,
ורואה את האור.
יואו, כתבת מקסים. ברוך ה'.
ריגשתני IמסמיקI
זה פשוט רק כשאני גולשת בפורום ורק כשיש לי כח להשקיע..
גלים.אחרונהלעבדך באמת!אחרונהאוהב אותך הזה כתוב ממש יפה ואמיתי
רבים חושבים שתושבי ירושלים מיוחדים, ונמצאים כמה רמות מעל כולם, היי, הם הרי תושבי ירושלים!
ותושבי ירושלים עצמם, נו, שויין. לא ממש מיוחדים.
סתם עובר אורח----
לח לח
