פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 356)

מכירים את זה שאתם כותבים סתם ופשוט מכניסים למגירה.
אז השבוע סידרתי את המגרה וקראתי קצת דברים שכתבתי
וביניהם את המשפט של החתימה שלי..
הרגיש לי כמו משפט של אנשים גדולים.
מעניין אם מתוך כל הכתבים שכתבתי בחיי יהיה איזה קטע או משפט שאנשים יצטטו או ישתמשו בו.

השיר הזה,
השיר הזה.
לו ניתן היה לכתוב במילים
הד יללות ארוכות, אפלות,
על כל המה שלא יתהווה
וכל המה שהתפוגג ודהה קיומו;
לו ניתן היה לארוג
את כל ארבע כנפות הנפש
לנקודה בזמן;
הו, לו ניתן היה לחלוק ליטוף
בלא מגע;

אזי היה השיר הזה,
השיר הזה,
מדויק.

טיפות של מים
מסתירות לי את הנוף
עירוני, בורגני.
בניינים עד השמיים ,
לאן ברחתי, לאן?
(עד השמיים)

חלונות ראווה מטושטשים
מטיפות של גשם
או דמעות
טיפות המים
מעורבות
תחתיי נקוות
שלוליות
(תחתיי נקוות שלוליות)

ואני רק ילדה קטנה (ילדה קטנה)
בלי מטריה
עליי צעיף
אדום לבן פסים
מולי אותו דבר
אין חניה
אבל אני,
פתוחה לאנשים

ואני רק ילדה קטנה (ילדה קטנה)
בגשם, לבד
שמישהו יבוא
יתן לי יד
נעבור את הכביש ביחד.
יבוא אליי, יגן עליי,
יתן לי יד.

תבוא אליי,
תגן עליי,
תן לי יד.

העיר היפה שהשם המפורש נקרא עליה, משוש כל תבל, מקור הקשר האלוקי, העמוק, לזה שאין עוד מלבדו, במצור.

נביאיה,שעוד זכרוה בתפארתה, קראו לבניה, האבודים, כבר ימים רבים.

אך בניה אינם.

 

צעקתם, נפלה על אוזניים אטומות.

זעקתם, לא חדרה לשום לבבות.

וקריאתם הנואשת, בחלל ריק הידדה.

כל רעיה בגדו בה.

 

השכינה ששרתה במקדש ה, הסתלקה בצער.

נשאר מבנה ענק, אבל קר.

אהבת ישראל והתורה, ישבו לבד.

איכה ישבה בדד.

 

טמאו את היכל קודשי.

נכנסו זרים למקדשי.

למקום בו נעקד האב, בו הוקרב התמיד.

הציתו את האור.

הדליקו להבות אש.

אש זרה.

 

ואנא אני בא,

כי מנחם אין לה,

ודמעתה כל ימיה,

השכחנוה?

שעת בוקר מוקדמת, לפני שחמה תנץ, ותבצבץ.

אני ואבי מורי יוצאים מדלת ביתנו, דלת עץ ארז מפואר, והולכים ברגלינו אל כיוון בית חיינו.

אני אוהב אהבת נפש את השעות של עלות השחר, בעת שהוא פורש כנפיו עלינו, זה זמן צלול ומיוחד, שריח של שחר נישא באוויר.

אנוכי ואבי מורי צועדים בין בתי העיר שעליה נאמר 'משוש כל תבל' ו'כלילית יופי' וכשמה היא, כך באמץ, פאר והדר לה,

''אווירא דירושלים מחכימא'' כך אמר הרב במתיבתא שאני עוסק בה בלימוד התורה, הוא שמע זאת מגדול הדור, 'ר' אלעזר הקפר'.

 

אנו פוסעים ואני מלטף בידי את בתי האבן הקרות, הרחוב מתמלא בגברים ואנשי שם הקמים לתפילה, כוותיקים.

האוויר הזך מצטלל וערפילי בוקר נעלמים אט אט, לעינינו מתגלה המחזה המרהיב את הנפש, על הר גבוה, נישא בית ענק.

בית חיינו.

המקודש, מקום מקדשנו, משם חוצבנו, כך אמר לי החברותא.

לגובה עצום ורם מתנשא ההיכל, בצבע תכלת בוהק שנראה כגלי ים הנעים לאטם, אני מתפעל כמחדש.

הערפילים משווים לו מקום האפוף סוד, קול הגבר הנשמע מזרז אותנו ומקיץ מחלמונו.

אוויר טהור וקדשה עילאית חופפת על משכן ה', מי שאמר והיה העולם.

אנו נפנים למקווה הקרוב, טובלים ומטהרים, מתכוננים, הנשמה מתרגשת, גם שכל בוקר אני מתפלל במקדש.

אנו עולים יחד עם עם רב של גברים הבאים להיראות.

ככל שעולים במדרגות, רועדים מפחד.

נכנסו, משרתי ה' כהניו הקדושים, מחכים ופותחים את שערי העזרה, ואת שערי הלב, שפועם.

 

כהניו לבושים הוד, הנעים למשמרתם, המגרילים בפיס, וזוכים בהקרבת קורבנו של עולם

קרבן התמיד.

הלווים הנרגשים והטהורים מוכנים על מדרגות העזרה, לשיר בקול נעים ובשמחה לכבודו של מלך העולם.

אנשי המעמד, הישראלים, מוכנים עטופים, ומתכוננים להתפלל על קורנו של אחיהם, שיעלה ברצון.

 

הכהן הגדול, שפני בוהקים, נכנס לתחום העזרה, כולו אומר גיל ורעדה, בשמחה נוראית

 

''האיר פני המזרח עד חברון!!'' נשמעת הקריאה, הגיע העת, לשחוט קורבן התמיד שיכפר בעדנו, עלך חטאינו.

 

ניגשו הכהנים למזבח. פצחו לווים בניגון שאני מהעולם הזה.

וריח הקטורת, שמחוש הריח ניזונת הנשמה, התפשט בחלל האויר.

 

לב כולם רעד.

ובהגיע העת, קרא הכהן הגדול מאחיו ''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!!!''

והשתחוו כולם כנשמעת הקריאה ''ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!!''

ועל כולנו נפל פחד המלך, ואהבתו הגדולה, כאחד.

ה' אחד!

 

על אלה אני בוכיה.

על אלה.

 

חיים שכאלו הם מנגינה שמתנגנת לה באוויר

שיר עם מילים שיר מלא חיים

 

המנגינה,לפעמיים סוערת לפעמיים שקטה

לפעמיים במכה אחת היא עולה ופתאום יורדת

ליפעמיים היא דרמתית לפעמיים מרגיעה

 

שיר שמספר הכל עליך

שיר רק שלך

שיר שמתנגן רק בביתך

שיר שאת מילותיו איש לא מכיר חוץ ממך

 

אנשים קרובים יודעים קטעים ותווים משירך 

אנשים רחוקים יודעים תו או שניים ממך

אבל היחיד שיוכל לנגן באמת ובתמים

לנגן את המנגינה הצלולה והנעימה

הוא רק אתה

 

קח את התווים 

תפרח איתם 

תנגן את השיר ששיך רק לך

תחיה את הצלילים

תנשום את התווים 

כי בסוף השיר הזה הוא רק שלך

ים.

רחש הגלים מתנגן לו

גלים הולכים,גלים חוזרים

בסוף הם נישברים.

 

שנה חלפה הלכה לה חוזרת לים הסוער

שנה חדשה מתקרבת לחוף מבטחים.

כיסופים וגעגועים מציפים

געגועים למלך כיסופים לאבא

 

אומרים שלכולם יש תקופות קשות יותר 

אולי פחות

השנה הזאת היתה קשה,קשה מידי

 

ברחתי,רצתי כל עוד נפשי בי

ברחתי מעצמי

לא רציתי את כל זה ,ניסיתי ללבוש מסכות כאלו מסכות אחרות

אף אחת לא התאימה .

כל המסכות היו מגוחחות עלי .

עד שרציתי לחזור הביתה,אל עצמי.

אבל המרחק היה נראה אין סופי.

 

התחלתי לחזור על העקבות בחול

העקבות שלי.

מידי פעם איבדתי את דרכי,העקבות נעלמו 

אבל לבסוף ראיתי אי שם את ביתי

רצתי,אוחח כמה רצתי.

סוף סוף הגעתי הביתה,למקום הנעים והחם

 

נכנסתי הביתה הכל היה שבור ,נטוש 

כבר כ''כ הרבה זמן שאף אחד לא טיפח לא דאג

צריך לתקן,צריך לצבוע מחדש

להוריד את העובש מהקירות 

לפנות הכל.

 

לתקן זה דבר שלוקח זמן,

אבל עם הזמן הכל היה נראה הרבה יותר מסודר

 

התחלתי ,התחלתי בדרך חדשה

//המה ינחמוני

ולא מהירח המתמלא והעולה,
ולא מפירות הגדלים בחוץ,
ולא מפסוקים הזורעים נחמה.
אפילו הברסלברים של הלב כבים עם המכונית
ואינם עושים דרושים של לשמוח כל השנה.

אני אוסף נחמה מהדברים הפשוטים:
הבאלגן שצריך לסדר, הלוז המתוכנן למחר,
הסכום והצלחות הנקיות שנשארו מסעודה מפסקת
על השולחן, מבקשים -
מחר אחרון
לצום ולבכי,
מחר אחרון ודי.

(ליל תשעה באב, אמצע הלילה)

אסור להתקרב לבלונים.
ההוא? הצהוב הגדול ממעשה בחמישה בלונים שאתה כ''כ אוהב?
אסור להתקרב אליו.
הוא עלול להתפוצץ.
לא.
לא להתפוצץ כמו בסיפור,
בום טרח מה קרה? הבלון התפוצץ הבלון נקרע.
לא.
לא להתפוצץ כמו שקרה לבלון הירוק של רון.

להתפוצץ בבום גדול, כמו אלו ששומעים שרצים לממ''ד.
להתפוצץ וליצור אש גדולה, שורפת, מסוכנת.

לא.
זאת לא חתולה ששולחת ציפורניים בתוך משחק ומפוצצת את הבלון הסגול.
זה האויבים שלנו ששולחים כלי משחק ככלי מלחמה.
לא.
לא יעזור לנו לתת להם חיבוק, הם לא רוצים להשלים איתנו.
הם ימשיכו לפוצץ כמו שהבלון הכחול שהתפוצץ מהחיבוק של רותי.

שומע? בשום פנים ואופן אסור להתקרב לבלונים.

''צבע אדום...צבע אדום...צבע אדום...''

המילים האלו.
המעטות.
הבודדות.
ששוות זהב.
והיא אפילו לא יודעת-
שהיא עשתה לי את היום.

הציפור שבלב מנקרת
לא שכחה את המנגינה
הציפור שבלב לא נרדמת
כמו אתמול באותה נגינה

היא בוכה לפעמים היא זועקת
על בדד ועל יום האתמול
היא בוכה והיא מאושרת
היא חולמת על חול ומכחול

רעשים לה בבוקר הפריעו
את חלומה הם ניפצו בקול
שערים שנסגרו ונפתחו
בישרו את בואה של השאול

אולי יום אחד היא תנקר כאן
היום הזה יהיה מתוק
כי כל שתיקה שלה זה רצח
וכל דיבור זה חיוך וצחוק

קר בחוץ העטלפים כבר קמו,
השמחה זרקה מבט ציני וגימגמה,
הלילה תשאר קצת בדד,
עם העט העיפרון ושאר צבעי השרד,
תלטף במבט את התקוה המתעמעמת,
ולעצמך תאמר שקט שקט, במחברת,
כי מה כבר החיים הספיקו לעשות,
לבכות ולבכות על כאבים ובעיות,
על אין ספור משאלות, חלקן טובות חלקן גדולות,
על מעשיה בשבעה קבצנים,
על שלשה חיילים מאובכים בלי מדים,
על חלוקי נחל בבית אבות ונכים,
על עצבת, ועל רגעים מלאים,
על ריסוק של נפש לחלקים מעטים,
על כליון הרוח מעוצמה לקטנים,
על אכילת תפוח מעץ הרעלים,
על רגע זחוח של שיכרון מאלוהים,
על בכי פתוח לאלוהי הגזלנים,
שיגזלו בכוח את החיים המאוררים,
שמפרקים בכוח כל רגע תמים............

ועדיין קר בחוץ העטלפים מרחפים,
התקווה מרחוק שולחת חיוכים..

מילים מילים
מוכנות לתלייה
לפורר ולהרוס
אפילו חרב חדה
המילים נחתכו מפי
ואיתן הלשון
ונשארתי לי לבד
עם הפזמון

אני, ולא אף אחד אחר אצליח להגיע לפסגה,

אני, ולא אף אחד אחר אגיע אל המטרה,

אני אאהוב את עצמי אם אף אחד אחר לא,

אני אשמע את קולי אם לא ישמעו אותו למרות שהוא בקול,

אני, גם אחרי שבר אשמח ואשיר ואוהב,

בלי שייתנו לי אישור אלך אחריי.

זה הים שסוער ומימיו מכסים
חלקות אדמה ופיסות של צמחים
זה מים בלי סוף לא רואים הקצוות
גוונים של כחול וקרני אור זהובות

 

 

ורק כשייסוג שוב הגל יתגלו
כל מה שחסה במימיו
שברים של אדם ותקווה שבלו 
כשייסוג לו הים מפניו

 

 

וזה אדם שבוער ופניו מכוסות
מכסות בחיוך צלקות מעושות
זה נפשו שנבנית מתוחה ועבה
מכסה מצולות בסכרי גאווה

 

 

ורק כשייסוג שוב הגל יתגלו
כל מה שחסה במימיו
שברים של אדם ותקווה שבלו
כשייסוג לו הים מגליו

 

 

את הסודות של הים
 מי ידע ויבין
לסודות של אדם 
מי ישמע, מי יאמין
את הסוד הקטן שנקבר בחולות 
שנטמן אך נלחם על פני הים לעלות

 

הזמן
והחושך
הם שיביאו את השפל

המילים שנעתקו מפי

נויילנו בקפידה

ונשלחו למארזים המוכנים בפס הייצור

 

המחשבות שיורטו

ההרהורים שנחבטו

בהיעדר ההתבטאות שלי

התברגו היטב

בתחושת האיינות

בהיעדר התגובה המתבקשת

המתנקשת בנפשי

 

המחסניות התפרקו

והשפעת הכדורים טרם פגה

היד מלאת סימנים

נטולת תחושה

אבל הזיכרון של הראש אינו מרפה

 

אני מעיף בלון 

ומתבונן עמוקות בתמונה משפחתית ממוסגרת

הדקירות מתחדדות 

מכות בזרמים קצביים 

והמילים המנוילנות כבר אינן

הן נשלחו למיון

 

בשונה ממני

 

 

והדרכים היו מפותלות
ונפתולי לבי מלאו כאב
והשירים הפכו ליבבות
ורבבות, ולב אוהב

 

ולפעמים הדרך לא נגמרה
לא נגמרה
ושוב האור נסתר
ואני אבדתי, אבדתי

 

בעוניי
כשי'ה אובדת
תעיתי, טעיתי
בצמתי הדרך

 

ותפילתי
עולה אליך
נחני באורח מישור
למען שמך

 

 

והדרך ארוכה
אך אין ייאוש, רק התקווה
עוד קיימת, וניצבה
ברגעי המבוכה

ונסיונות, ושברי לוחות
אותיות פורחות
והצמתים, ללא הדרכות
ולא היו כוחות

 

ומבואות סתומים
ולא ראינו הדרכים
אבל בסוף תמיד, תמיד
גם אם תועים
ליעד מגיעים

 

ובין נפילות ושברים
וצרחות, ושקרים
צפו לעיני מילים
אותיות פורחות, לעננים

 

נסקתי מרומים
אך אנה אסק, אל שחקים
גם שם ידך, אלוקים
מנחה, מנחמת כשבוכים

 

 

והלב שוב נסדק, אך לא לנצח
יש עוד קמט על המצח
הוא יודע, אין זה הסוף
זו רק ההתחלה

 

עדין לא הגענו
צריך להמשיך לחתור
אל שלוות החוף
אל שלימות הגאולה!
 

כולם שרים עכשיו,
שירים של פרידה.
ורק אני,
מתחילה מהתחלה.
לומדת לצעוד,
פסיעה, פסיעה
לחייך, לצחוק,
להחסיר פעימה.

כולם שרים עכשיו,
שירים של פרידה .
ורק אני,
מתחילה מהתחלה.
לומדת לנשוק,
ולצעוק, ולשתוק.
לומדת לשיר
שירים של התחלה.

ואיך זה שלכל אחד יש דרך משלו
לא כקלישאה
פשוט דרך. שסלולה לו מראש
ואיך זה שבאותה דרך
מזמנים לו את האנשים הנכונים
שידלגו איתו ביחד בין האבנים
ואיך זה שבכל תקופה
מצטרפים אליו אנשים חדשים לדרך
נכנסים לרשימת המוכרים
האהובים
ואיך זה שבכל תקופה
האנשים שמסביבו
הם הכי טובים בשבילו
לאותו הזמן

בין ילדות לבגרות
יש נקודות חיתוך
ואיתן מגיעה ההכרה
שאין לך מה לחפש
בחיים של אחרים
בין ילדות לבגרות
יש נקודות קיצון
ואיתן מגיעה ההשלמה
בחייך הפרטיים
השמחה בדברים הפשוטים
הפשטות בדברים המשמחים באמת

ואיך זה כשגדלים
עם הזמן בונים מגדלים באויר
ואיך זה כשמתבגרים
מצמיחים למגדלים האלו כנפים
ואיך זה בחיים הבוגרים
מגלים שהכנפים הם מפלסטיק
ורק מעטים ידעו להזרים בהם חשמל
אז בחיים הבוגרים
אנשים פשוט מנמיכים תעופה
נשארים על הקרקע
במקום בטוח
שאינו צופה הפתעות
וככה בחיים הבוגרים
אנשים גדלים דרך הילדים
ביחד איתם
בין הילדות לבגרות
הם מתישרים

על המיטה, על השטיח, הרצפה והספה
וסיפרתי את כל הסיפורים, על אורי ורני, על יוסי ורותי.
אני מספרת סיפור אחד
”שששש,
פעם הייתה ארץ אחת, ארץ הסיפורים, בארץ הזו היו סיפורים רבים, מכל הצבעים והסגנונות, סיפורים ארוכים וקצרים, מענינים ומשעממים, שקטים ורועשים סיפורים עם סוף טוב וכאלה שבלי.
התחבאו הסיפורים מתחת לארונות, בקפלי הספות, ובין המיטות.
יום אחד בחסות רעש מנועי מטוס, נחתה ילדה אחת ולה שתי צמות קשורות בסרטים מבריקים. היא הוציאה את תכולת התיק, מצאה את הדרכון.
וחיכתה
וחיכתה
וחיכתה
הסיפור שלה כמו התעלם מקיומה, לא בא לומר שלום.
הוא שלח רמזים, הלכה בעקבותיהם, היא צריכה לחזור, בבית חיכו לה כולם. והוא הוביל אותה במסע שלא נגמר.
היא טיפסה על הרים וחצתה נהרות, היא פסעה ביערות ועברה גבולות.
הוא כמו התרחק.
המשיכה מתנשפת, מאושרת, תוהה, מחפשת.
מספרת סיפור חדש, יוצרת אותו”

אני שותקת, הוא מסתכל עלי בעינים גדולות. תמשיכי, יש עוד.
אני מסתכלת עליו.
יש המשך, איני יודעת אותו. עדיין.
”עוד קצת” הוא מפציר.

”והייתה הארץ הזו מלאה בסיפורים,
ולכל אחד סיפור.
והייתה הארץ מלאה גבעות ועמקים.
ולכל אחד שביל אחד.
או כמה”
לילה טוב, אני מאחלת. שולחת נשיקות
הוא מסתכל שוב, בוחן.
מסתובב.
חולם.