פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 354)

ושוב הוא בא אליי

ושוב כל רגשות האשם.

מראשי קלני, מרגליי

מכל פסוק הנרשם

 

-שוב אני בחרתי ברגע

שוב לא אחזני בהל וחַת

לוואי להתקיים, לעמוד לפניך

אפילו שעה אחת

 

שוב הרחמים

שוב הסליחות

שוב ימים

שוב זריחות

 

בין כיפור לאלול

כמו כלום לא חשוב

כל שנה פחות ברור

חוזר לי-  "לשוב"

היא יושבת

מנותקת מהעולם

לפחות מנסה.

 

היא כותבת

מנסה להסביר את עצמה

והמילים לא מסתדרות

האותיות קופצות

ואת משימתה היא לא השלימה עתה.

 

הזאת שממולה מנסה לעודדה

אך היא שוקעת יותר

למול תהום מדרדר

והיא זועקת

זועקת בכל כוחה

שימהרו ויצילו אותה

לפני נפילתה.

ייתן הארות\הערות.

 

 

 

 

 

זה מאוד יעזור לי

הוא זורק את העיפרון

הדף כבר מיושן

הוא מביט בשעון

עם צלילים של מזגן

 

וכבר לא נשאר לו מה לזרוק

הוא מביט בתקרה

הוא רואה רק פס ירוק

בקצה של המנורה

 

והלב שלו מפחד מאתמול שנגמר

כשניסה לטפס על צידו של ההר

היו שם הרבה אבנים מתגלגלות

לא פעם הוא מצא עצמו למטה בחולות.

 

פעימה של הלב הסגירה הכל

כשניסה לחפש מקום בו לגדול

והחץ חדר קצת ליד הפנים

הוא ניסה לכסות, להסתיר מבפנים

 

הצעקה נשמעה מלב קצת יתום

הדממה נרגעה בשק אבל כתום

עם קצת מזל יחשב ימי תום

ואולי יום יבוא ועל הבא יחתום

 

 

בייי

אַתְּ עוֹמֶדֶת עַל הָהָר הַגָּבוֹהַ. יֵש בְּיָדַיִּךְ חֲצוֹצְרוֹת כֶּסֶף וְשוֹפָר, וְיֵש בְּרֵיאוֹתַיִּך מֵלֹא הָאַוִיר שֶשָאַפְת עוֹד כְּשֶהָיִית לְמַטָּה.
וְהִנֵּה-הִגַּעְתּ אֶל הָהָר, וְכָל עָרֵי יְהוּדָה פְּרוּשׂוֹת לְפָנַיִךְ.

הֵם רָאוּ אוֹתָךְ עוֹלָה, הֵם בָּאוּ סְבִיבוֹתַיִךְ, נִמְצָאִים וְלֹא נִמְצָאִים.

הַחֲצוֹצְרוֹת הֵבֵאתְ כְּדֵי לְכַנֵּס אוֹתָם, אֶת אוֹתָם הָעוֹמְדִים כָּפוּף מוּלֵךְ. בְּאַלְפֵיהֶם, בְּרִבּוֹתֵיהֶם. יֵשׁ בָּהֶם הָרָצוֹן לִשְׁמֹעַ אוֹתָךְ, הֵם לֹא מְרֻכָּזִים. לְקוֹל פְּסִיעוֹתַיִךְ הֵם בָּאוּ, אֲבָל הֵם לֹא קַשֵּבִים,

כְּשָׁבִים.

אַתְּ עוֹמֶדֶת מוּלָם, כְּמוֹ נִשְקֵפֶת לְכֻלָּם, כְּמוֹ הֵם מִסְתַּכְּלִים בְּךָ. כְּאִלּוּ כְּבָר תָּקַעתְּ בַּחֲצוֹצְרוֹת וְכֻלָּם עָשׂוּ אֹזֶן כַּאֲפַרְכֶּסֶת. וְאַתְּ - אַתְּ נְבוֹכָה, מְבֻלְבֶּלֶת. נִרְאֶה כְּאִלּוּ שָׁכַחְתְּ מָה רְצוֹנֶךְ, לְשֵׁם מָה עָלִית.

וְעָרֵי יְהוּדָה-עֲסוּקִים אִישׁ אִישׁ בִּדְבָרַיו. חַשׁוּ אֶת נוֹכְחוּתֶךְ, בַּל תִּטְעִי. רַק לֹא מַמָּשׁ שָׂמוּ לֵב אֵלַיִךְ, לֹא הִסְתַּכְּלוּ בָּךְ.

וְאַתְּ- אַתְּ כְּבָר נְבוֹכָה, מַרְגִּישָׁה אֶת הַמַּחֲנָק בַּגָרוֹן, הַרְבֵּה יֵשׁ לָךְ לוֹמַר. וְהַפַּחַד הַזֶּה עַכְשָׁיו- הוּא מַמָּשׁ לֹא טוֹב לָךְ. אַתְּ יוֹדַעַת. הִגִּיעַ הַזְּמַן. הִגִּיעַ הַזְּמַן.

אַתְּ מַסְמִיקָה נִרְאֶה כְּאִלּוּ מִתְעַלְּמִים מִמֵּךְ. אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאֵין זֶה נָכוֹן. אֲבָל לְהוֹצִיא מִפִּיךְ הֶגֶה- בְּדַּל צְלִיל-אַתְּ לֹא מוֹצִיאָה. רֵיאוֹתַיִך מְלֵאוֹת אֲוִיר לִצְעֹק, מְבַשֶּׂרֶת, לִצְעֹק!- הָרִימִי בְּכֹחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת, אַל תִּרָאִי.

תער הסהר
כקרע, כשער
ביני והנער
ההולכים, ומשתחווים, ושבים.

קולי 'הא-לך'
ציץ הפרח
הוד הקרח
הנורא, ומרום, וקדוש.

האופן יסוב
סיף עזוב
עוד הוא יזוב
ינוב, בשיבה, להגיד.

עם המילול
ירח אלול
בקרן תלול
אשריו, היודע, ומריע.

 

אני סטודנט, ועזרתי שעות (הרבה) כל יום לאחרים בתקופת המבחנים.
ועצבן אותי הנקודה שאנשים פשוט שולחים אלי שאלה בוואטס-אפ , עם תוספת של כמה מילים "שאלה 5 סעיף ד".
"בבקשה" ו"תודה" זה כנראה תוספת שעולה כסף, עולה לעוזר.
ועוד כמה נקודות. .
__________________________________

 

מה אתם חושבים לעצמכם, שרק בגלל שאני חכם מכם, אתם יכולים לשלוח לי שאלות ולהתייחס אלי כמכונת כתיבה??

 

 

ח ח יו לא!



 

אתה לא מכיר אותי, אנ'לא מכיר אותך,
אל תעליב אותי, ולא אפגע בך
תשמור מרחק אני, אשמור מרחק ממך
כי אתה לא יודע, מה אני, יכול, לעשות לך. (לא באמת, אני צוחק)

 

אתה לא מכיר אותי, אנ'לא מכיר אותך,
אל תעליב אותי, ולא אפגע בך
תשמור מרחק אני, אשמור מרחק ממך
כי אתה לא יודע, מה אני, יכול, לעשות לך.

 

 

 

אל תמסקנו כי זה טעות,
זה לא אני, זה העט.

 

ככה הכל יוצא כשהיד, רועד ובועט.

 

אתם מתחברים?
אני אוליך אתכם,
חשמל גם על עץ,
הגב סוחב קבוצה שלמה, ולא מוערך אז- עוקץ!

 

 

סביב השולחן,
מתחננים לפירור,

מקפל זנב ועוזר.

 

 

או חוטפים,
זורקים לפגש,

ומאיימים להסבר!

לא שואלים
לא מבקשים
כמעט לא פוגש מכבדים,
אתם יודעים הרוב איך עובדים,
באלי לפרוש ואז לשמוע-
איך כולם מתאבדים.

 

אבל אין לי את היכולת לסרב, כשאני שומע
מיס', או איש- שצריכים קצת עזרה, כי זה קורע

 

אבל כל זה, אני עושה בשביל מה? כדי לפגוע בי?
בונה להם עתיד, אבל תוך כדי אני מקריב אותי ?

 

קפצו לי!!

 

המחיר שמש-לם ל-הם.

כשאני מנסה ללמד אדיוטים, ולהיות מורה.
יוו אני מרגיש כאילו הכל אצלי הולך הפוך
כאילו אני בועט בדף עם יד, והראש למטה בפוך.

 

 

כל יום, מתלבש,
וחוזר, אל תוך הדרמה.
מפתיע שאני בחיים, שורד, ודי רגוע.
אם רק אצליח לעבור 3 דקות, בלי "איך עושים' או "למה",
אוכל לנוח קצת, לצאת לאכול, לבד אני ואמא.

בלי כל ההודעות האלה,

שנדחפים לי בפרצוף כמו חיות,

או שיחות נכנסות,
שרצים אחרי תוקפות וטורפות,

כמו מפלצות,

 

 

ואני עומד צופה, בצד במכשפה,
במקום לשרוף נותן עזרה,
ואז כועס בהדרגה?!
 

ועכשיו תבינו- למה לאנגלים יש סכין, מחובר לרובה בקצה,

 

בין אם זה רימון בלי נוצרה,
או רק כדור בקנה,

 

בלי אבקת שריפה,
רק מלא-
ב'רוק' מהפה!

הקליע, כל כך ממולא!!
אני עוד רגע יורה,
 

 

 

ואל תאמרו לי שוב -בולשיט, אין לי מצב רוח לשמוע
היה לי ויכוח עם טמבל,
שלא רצה להרוויח,

 

 

ואז אותי קילל "תזד**ן", אחרי שעתיים רצופים שעוזר.

 

סיכומים?

 

אל תקרא לי שוב "שחצן", מטומטם!
שלחתי לכולם-

תתחפף!

 

 

 

אתה לא מכיר אותי, אנ'לא מכיר אותך,
תשמור מרחק אני, אשמור מרחק ממך
אל תעליב אותי, ולא אפגע בך
כי אתה לא יודע, מה אני, יכול לעשות לך.

 

אתה לא מכיר אותי, אנ'לא מכיר אותך,
תשמור מרחק אני, אשמור מרחק ממך
אל תעליב אותי, ולא אפגע בך
כי אתה לא יודע, מה אני, יכול, לעשות לך.

 

 

"אנ'לא מורה אני סטודנט", שוב עונה!

 

הם חופרים, "תיהיה מרצה!"

שיעור חופשי, תצא!
 

היה לי יום פשוט זוועה!, ואני חייב רופא.

 

לחלק להם תרופה אני חייב מרפא

 

 

לוחץ ו'קלאץ' דורך הילוך לחמש.

 

 

 

הגיע הזמן שכולם שוב יחושו,
להפשיר כל איגלו לטישו.

 

אני חכם-
מכם!
אקיו של כל כול-כם!
לא כפול ולא חיסור, זה רק חיבור חח כן. 

 

בלי מצפון יותר, לא אכפת,
אם אתה תכשל!

 

או שאת רוצה 90 כי את חייבת יותר,
 

 

 

ולאלה שכן מודים,

שמחתי לעזור,
גם אם זה עלה לי בשעות הקטנות והלילות שלא ישנתי, אבל-

הגבול כבר עלה לי,
כשאחד בקבוצה סתם פגע בי
איום על החיים, אחרי שלו רק עזרתי
לכם שולח סיכומים, שעות תרגילים שפתרתי

ונמאס לי לעזור, כשבכלל,
לא מכבדים אותי.

ועכשיו-

 

אני מרגיש כמו בלש

 

שרלוק הולמס החדש.

 

 

על מי אני יכול לסמוך, שבסמסטר למד.

מי לא עוד סתם עצלן, שראה אותי וחמד

וזה נמאס כי זה חוצפה, מטריד ולא מכבד בכלל.

אז אתה!

 

 

עוד פוליטקאי מדופלם? לא מדבר על הבנות...!
מתחנף אלי, ואז עלי, מאיים במכות??

חתיכת אדיוט!

 

ועכשיו אני בקונפליקט, לא יודע מה לעשות??
אני פוחד מטרול שיבוא אלי בחושך. יוו

 

 

אז חושב לי-

 

אולי אני צריך לקנות לעצמי, רחוב שלם כדי שיניחו לי?
ושומר שילווה,
כדי להגן עלי אם תוקפים אותי?
וכל פעם שמאיימים עלי,
להתחנן לשוטר "תציל אותי"?

 

 

קפצו לי!

 

אני אגן על עצמי,

יורה אזהרה לשמים-
'שאט'!

 

 

אחד על המותן,
ואחד על הצד
ושתים על הרגל, ואחד ארוך על הגב

 

ואני מחכה לכם, ממש!, אכה בכם כל כך, גם צלמים וסתם "תמימים" שנקלעים,
יכוסח!!!

 

 

וזה פשוט בושה! שאני לא יכול לקבל הפסקה,
ולצאת לטייל בגינה, כי עושים לי שם בקול מחאה.
צועקים לי שם שיט,
אז אני מוציא תראש ויורק,
רכבים צופרים בחניה שלי,
אז אבנים אני זורק.

 

והילדים האלה, מתקשרים, ומספרים,
לחברים שלהם שאני עוזר
והמספר שלי רץ שוב פעם,
מחבר לחבר,
ותוך יומיים,
הם עומדים
צועקים, הפגנה עושים בחצר
אז אחד מהם אני עוצר
וחובט בקת, ולי זה עוזר.

 

 

והדרמטים,

 

מוצאים, כרגיל הכל מפרופורציה,
"אה, עכשיו הוא דורך עליהם נשק-
על תלמיד שביקש רק עזרה"

 

ועכשיו אני האדם הרע, כי ביום, 6 שעות זה לא מספיק עזרה,
"רגעעע הי! הייי

 

שאלתם שאלה? אוקיייי

 

בשמחה!!!
רק תעמדו בשורה".
 

 

לפעמים באלי כשחשוך, לעלות לגג,
לכוון לראש שלכם,

להמתין, ואז-

 

לצלוף בכם!

 

 

זה לא שיש לי משהו נגדכם.
פשוט כשאני לא נמצא לעזור,

 

 

אני אדם רגיל, כמו שאתם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היא הולכת יחפה, מנסה לא להשמיע קול, חרש חרש, צעדיה מדודות, נשימותיה נעתקות באדיקות חרישית, רק שלא ישימו לב, רק שלא יתקעו בה חץ, רק שזוג עניים שלוות לא ירצדו אחוזי חימה לעברה, כמו ארי נוהם לפגר, ישרטו את שלוותה, היא רק רוצה לעבור כאן, לעבור בשלום, לנשום עוד יום, להגיח מאחורי מסך הערפל כאילו היתה בילתי נראית, זו משימת חייה, להיות בלתי נראית, להסתתר, לברוח, היא זועקת צרחה בינה לבין עצמה, צרחה אילמת, צרחה של אדם גוסס, כשכל האנשים מקשיבים לשקט וצוחקים, היא זועקת שם בדממה, פוחדת לצעוק בקול, פוחדת למות בגלל הצעקה, אז היא שותקת, צועקת לבד, בשקט, מפחדת, לא נותנת לאף אחד לשמוע את קולה, היא רועדת, חרדה מהמחשבה שיגלו את מקומה, היא צועקת רועדת פוחדת, בשקט האפור של הדממה.

יש מעט כאלה,
לא הרבה.
שאתה מרגיש.
מרגיש אותם.
הם נוגעים לך בנפש,
משאירים שם את החיוך שלהם,
את הדמעה.
משאירים בי את הטוב שלהם,
כשנדמה שהעולם הוא רע,
והם מתים.
מתים עכשיו.
כי ככה זה,
הם טובים מידי,
אם הם ישארו ביננו העולם כולו יהיה טהור,
טוב כמוהם.
וזו לא הדרך,
כנראה. 
העבודה צריכה להתחלק ביננו.
צריכים לתקן עולם במלכותו יתברך.

הם משאירים כאן אהבה,
שלא ידענו כמותה עוד.
ולו מעט.
הם כוספים לעיקר,
בזמן שראשנו חוזר ונחבט,
הם עזים ויפים,
ענווים וצנועים,
חדורי גאולה,
ואהובי ארץ.

שרתי לך ציון,
קינה תמה,
קינת עולם,
על אשר הלך.
על בנייך-
בונייך.
ואם היו הם פה,
ולא היה זה חלום.
עדה אני לומר;
נגעתם בי.
קילפתם ממני,
שכבה אוטמת נפש.

הוסרתי מאבניי,
ואדע אמת כי טוב.
ועודכם הנה,
ואבואה בעזרת קל,
יום נקם בישראל.

למות או לכבוש את ההר?

למות.

 

לא כי זה מה שיותר טוב, אלא זה מה שיהיה.

 

אתם מבינים? ההר ממש גבוה. ואני, אני הרגליים שלי כ"כ קצרות שזה פשוט לא ילך.

 

וכנראה שלא אלך לי בשדות, מתברר שהרבה שדות הם שדה מוקשים.

 

את ההרים והשדות אני הזנחתי. הם רחוקים ממני.

זה לא שאין לי בהם חפץ, פשוט- אם אני לא אבוא אל ההר- ההר לא יבוא אליי הרי, יחסי הגומלין בינינו פשוט מאוד מנוכרים והוא כ"כ גבוה ואני כזה נמוך וקטן.

 

והשדה, טוב אם הייתי יכול לצמוח בו כתבואה דשנה הלוואי אבל אני הולך בו כאורח ומדי פעם עולה על מוקש כי ככה זה אצלי ושדות. שדות זה לא אני. אולי גנים. שדה זה פשוט דברא שנותר לחקלאי.

 

רק מקום אחד נשאר לי ללכת אליו.

לשוב הביתה.

 

וגם ביתי שלי,

גם הוא איננו.

 

השיבה הביתה קשה מאוד בלי בית. הלוואי ותהיה לי רק התשובה.

לו רק.

הזמן שחלף, הכאב ששכח והרוח שנגעה בי ואיננה.

והיום הכל טוב הכל בסדר ממשיכים, זה כוח השחיקה של הזמן.

אבל אם תסתכלו בעומק, אם אביט פנימה עוד אראה טיפות כאב קטנות

מונחות במגירות חומות ומאובקות,

ומחכות, מחכות לפתיחתן ואז לגלוש כמעיין בלי להתריע..

ואני כאן שותק, ודוחף ודוחס כדי להשביע,

כדי להשביע את כל המעיין הזה שמתפרץ,

שמתפרץ ומתגמד לעומת מה שהגיע

לעומת כל מה שהיה וחלף, שנגע בי ועבר

, וממשיך ועובר עד הרקיע

זוג זקנים צועדים ברחוב לאט,
משלבים ידיים
זוג תינוקות צוחקים,
זוחלים מהר

ורק אני ואת, בנתיים
זוג כזה,
שונה,
אחר.

עוברים בין המון אדם,
מביטים בעיניים
אור וצל ,
מעורבבים.

ורק אני ואת,
על הספסל
תחת פנס, תחת שמיים,
רגשות מעורבים.

בואי נעז להיות שונים
נלך לבד, נהיה ביחד
מסלול מיוחד בים של אנשים
לא נפחד מהפחד

נהיה משוגעים כאלה בעולם,
פשוט שונים, לא כמו כולם
אופנתי היום להיות דיכאוניים,
בואי נצא לרחוב מחויכים

בואי נרקוד ריקוד אחד
של זוג שונה
ומיוחד
בואי נרקוד ריקוד אחד
ביחד
יד ביד

בואי נרקוד
ריקוד של מנצחים;
בואי נרקוד
ריקוד על גלגלים.

אמרו לו שיגיע.
אז הוא בא.
אמרו לו אחרי אב.
והוא נשמע.
מדלג היה הוא כשנה,
ודילוגו עליי -
אהבה.
אמר חבוש נא,
הספסל.
אל בית המדרש רץ,
נפל.
אמרו לו שיתברר לו דרך לאדם,
והוא לבקש חיים נשם.
קבעו לו שישב וימית.
והוא בוש לוהט פנים.
לבוש לבשוהו,
ויסביר,
שמטרת הבגד-
להגיד.
בגד בוגד הלא הוא?
ואת מעייניו יסגירו,
הפנים.
ובאותה עת בת קול מלחשת,
בגדי חידוש לך סורגת.
סוגרת?
והוא,
לובש.
פנים אחרות.

החלפנו בינינו צבעים,
שנדע לזהות.
חולצה כחולה עם פסים.

גדולה הכיפה.
ויש גם פיאות.
הוא הלך עם שקית וליקוטי מוהרן.
וציציות,
וותיקות במצוות.

מהלך היה על פסים.
מהלך כאילו לב לא משים.
כמעט וחלפו,
אך היא זיהתה.

בוא.
יד דמיונית אחזה.
והוא בא.
חושש כבר שנים.
אני מפחד הוא אמר לה,
והיא בכלל בגיל של אחותו הקטנה.
הציצה בו,
בוהה מפוחד.
ממה?
והוא ענה לה-
מהנסיון.

קשה לה להבין,
היא חושבת.
הנסיון הוא כמו כל ניסיון אחר,
לחשה.
והוא רק ענה -
אני לא רוצה.

הבטתי בו בשמע של ערבית,
איך המית עצמו באוהל הברית.
הוא היה לבן,
טהור.
אבל זקן.
רציתי לומר לו שיתפלל.

אף אחד לא מבקש נסיונות,
הסברתי.
שלא תעמידנו..
הזכרתי.
אבל אם כבר יש,
צריך לחייך אליו,
מבין?
ככה גם הם עשו.
ככה גם הם עשו?
כן.
אני מבין.
היתי רוצה להיכנס לזה יותר עמוק,
למה שאת אומרת.
בשמחה עניתי.
שתקתי.

הוא חשב-
את אומרת דברים מעניינים.
אני לא אומרת, חשבתי;
אני מגוללת חיים.

את אחראית לראות (להרגיש),
שאנחנו לא מפספסים.
אל תדאג,
אני יודעת.
זו התחנה.
הנכונה?
הנכונה.
איך את יודעת?
תסתכל.
דממה.
אני לא יכול..
היא הביטה,
על עיניו העצומות.
עד כדי כך אתה...
שומר?
חיוך קטן בשפתיים.
אני,
רוצה להישאר.
יהודי.

אני מביטה בך ולא מסוגלת לעצור את הדמעות. ילדה קטנה שלי. אבודה וכואבת. מתוקה. הודיעו לך עכשיו שהיא נרצחה. נאבדת אל תוך עצמך. נסגרת. לא בכית. פשוט שתקת. רועדת כל כולך. חיוורת. מבוהלת.
את נפגשת פעם ראשונה עם המוות. ילדה שלי. אובדן, קוראים לזה. מעכשיו את מתחילה לחיות מציאות אחרת. יבואו פסיכולוגים ועובדות סוציאליסטיות עם אלף ואחד מסמכים ושאלות מציקות. יבואו אנשים לנחם, תתעטפי באלף חיבוקים מכולם ומלא מתנות, מכתבים ודמעות.
ואת, את לא הספקת לעכל את זה עדיין. אפשר בכלל בגילך לעכל אובדן של היקרה לך מכל?
יקרה קטנה. אני מחבקת אותך ובוכה יחד איתך. את רק שותקת. שתיקה נוראה מכל. שתיקה היא הבכי החזק ביותר. האיום ביותר. תוציאי, אני לוחשת לך בדמעות. את לא זזה. עטופה במסכת שתיקה.
באים אנשים, הבית מתמלא רעשים. מישהו לוקח אותך לעבר האלונקה. את מביטה בגופה המכוסה סדין לבן וכל השעות האחרונות מתפרצות אל מול הגופה בכאב עצום. את מתייפחת ללא בושה, זועקת ונצמדת אל ראש הגופה. ''אמא, אמא" את בוכה.
כל הנוחכים בבית בוכים. הבית רועד מבכי.
זעקות שבר מכל מקום.
את מתנשפת בכבדות, עוצמת עיניים ומצמידה את שפתייך אל לחייה של אימך המתה לפנייך. לאחר דקות ארוכות את מתנתקת ממנה. האלונקה מוצאת מביתך, אל הרחוב. שם בחוץ יש אלפי אנשים שותקים בדממה. מפנים מקום לאימך. חולקים לה כבוד אחרון. מסע ההלוויה מתחיל. את שוב עוטה מסכת שתיקה וצועדת חיוורת ורועדת אחרי האלונקה, יחד עם כולם.
חולקת לאימך אהבה אחרונה.

 

יצאנו לטיול

בשלהי הקיץ

 

רק שנינו

 

השמש

שיחקה בצמרות העצים

והצל תיעתע

ונוף ירוק הררי מרהיב

נפרש מולנו

 

סלעי בזלת קשים

צצו שם מדי פעם בפעם

 

והים סוער

גליו חיפשו מנוחה

בחוף מבטחים

 

כמונו...

 

ושקט...

 

אולי בסתיו נצא שוב?

 

 

יצאנו לטיול באמצע הקיץ

 

אני אדם של לילה.

כל המילים, כל השכל,

הכל יוצא החוצה בלילה,

כשאני חצי מסטול מעייפות,

והשל עובד רק בחצי הנכון,

בלי החצי המגביל,

של הטאקט והמוסר.

כל מה שנשפך כאן, 

בלי המחסומים והמסננות,

נקי וטהור הרבה יותר,

מסתם דיבור של צהריים.

ובכל זאת, צריך להישמר,

שלא תשתלט רוח שטות ח"ו,

או סתם שהשכל יעבוד פחות מדי,

כי יש מחסומים שהם הכרחיים,

גם בשעות הלילה.

האלבום נשלף, נפתח באמצע

מסתכלת בו-חודרת פנימה

אמא כולה צחורה, נקייה וזכה

ואבא מקרין כולו אושר-בחוזקה

 

מי חשב? מי דמיין?

את העתיד שעומד לפניכם

ילדים וילדות

באירועים ושמחות

זה לצד זה מצטלמים

למזכרת עולמים

 

הדודה מגיעה, ובתיקה הפתעה

גם הדוד שוכח את חלקו להצניע

סולמות וחבלים לילד בן השבע

ובובה מדברת לתינוקת שגדלה בין רגע

 

בבר מצווה עומדים מחויכים

מנסים את הניסיונות להדחיק לבפנים

לא שוכחים לחייך לכולם

הרי כולם פה במיוחד בשבילם!

 

חוזרים לבית, לשגרה התמידית

פורקים את החבילות, והקריאות נשלפות

הקטנה בת הארבע מתעקשת על המעטפה

שאותה הכניסו לכיס בחיל ורעדה

המריבה שחכה והילדה נרדמה

הבחור הנרגש בגילוי עתה נמצא

לא מצליח להכיל את הרגע,

להבין את המשמעות

שמעתה לא יוכל לעשות עוד מעשה שטות

 

החודש חלף, האווירה השתנתה

הנוף בחלון הועבר דירה

במקום לשקוע בספר כל היום

נמצאים עתה בחיפוש קרן ומזור

 

איך הכל התהפך באחת?

לזאת גם לרופאים לא היתה תשובה

נחמיה שוכב כולו במיטה

ושאר בני המשפחה אומרים תהילים בעוצמה

 

לא שוכחים איך עד לפני מספר חודשים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אין לי מושג איך להמשיך.

חוצמזה שיש דברים שצריך לתקן..

אני לא בטוחה שהקטע מובן דיו,

נמנעתי מלהוסיף מרכאות מקווה שזה יהיה ברור גם ככה.

 

לכי

קמה בלילה, אחוזת ביעותים.

איך אפשר להספיק לחלום הרבה כל כך בפרק הזמן הקצר הזה?!

הלילה משתולל סביבי, כמו דורש מחסה.

זוג עינים חומות בחושך, מביטות, שותקות.

זה לא חזיון תעתועים.

כי אם מציאות שדוחקת

עולם בדיוני שבניתי בעמל.

 

בהלם אני שואלת

איך הגעת? 

היא שותקת

באלם מוסיפה כמה כאב לכתה,

ושובה צורב בי, 

מזכיר את הפצעים הישנים שלא הגלידו.

 

 

לכי, לא רוצה בך יותר.

לכי, שכחתי ממך, הצלחתי לשרוד בלעדייך

וכמה תוכניות גמילה ממך, ואת הינך

שותקת.

חזרתי, היא לוחשת ואין קול בשפתיה, כי אם תנועות זעירות, רבעי סנטים שמבשרים משמעות.

אני עוצמת עינים, ורואה אותה בתוכי, נוכחת.

פוקחת, רואה אותו מפוזרת בכל החיים שסביבי.

טעית, אני לוחשת מאוימת, מאיימת.

טעית, אני חוזרת.

טעית, אני צורחת.

טעית, מנערת אותה, אותי

טעית

לא יכלתי לסלוח לך, היית חייבת ללכת, להעלם.

שתינו בוהות, כמו במסך בצעדים הכושלים שלה,

בחלומות שנופצו בחפזונה

בפיסות החיים שהיא תלשה.

כמו לא שמה לב.

 

בחרתי. היא אומרת,

אני סותמת אוזניים,

חזק.

בחרתי בחיים, והם רצופים במוות.

נותרת באותו המקום, היא מספרת בעצם היותה, במהותה

נשארת, היא מוסיפה מכאוב על כאבי

ואין צעדים נוספים בדרכך.

 

תלכי, אני שואגת.

לכי

אני דוחפת, היא באותו מקום.

אני מכה, היא נפצעת, נשארת

לא רוצה שתמותי, אני לוחשת בבכי, לכי

 

תוכלי להרוג את עצמך, לא תרגישי בי.

היא אומרת. מספרת את מה שבחרתי לשכוח

צודקת, כמו תמיד,כמו לעולם לא.

 

החיים שעוברים מכים בי, בנו

הזמן החולף מביא אותנו לחלוקת תפקידים,

אני ישנה לפני שהיא מגיעה, מכווצת לידי.

באשמורת קמה, רצה

נסה מפניה

היא אחרי.

נבלעת בין ההמון שלא תוכל להבחין בי

רואה אותה משתקפת בחלונות הראווה מולי.

 

הקשיבי אני לוחשת בערב אחד, כושלת.

נעצרת.

המירוץ נגמר בי

לא בורחת ממך יותר

בוחרת בך

אני תולה בה עינים מצפות.

שואלת

מה ביקשת? 

מה לחשת כשצעקתי?

מה חרטת כשמיהרתי למחות?

 

ידה סביב זרועי

ליבה בתוכי

היא לא לוחשת,

לא מסתתרת

מספרת

רציתי

רציתי מקום

סגרת בפני דלתות,

פרצתי.

 

 

הלילה יורד,

זוג עינים חומות בחושך, מביטות, שותקות. 

מחבקות

 

 

היש והאין. העבר ההווה והעתיד. דממת המדבר ורחשי הים.

הרצון הגבוה והמבוקש ביותר בעולם.

הוא גם השאיפה המפחידה והמסוכנת ביותר שקיימת.

הידע.

בכוחו לרומם את האדם מן הנמוך-נמוך אל הגבוה-גבוה,

ויחד עם זאת להשפילו עד מעמקי האדמה.

לגרום למעוף הנשמה מן הגוף בקול דממה דקה.

הידע.

הוא מהות הרע ושורשו של הטוב.

הפחדים כולם. הרצונות השאיפות והחלומות.

מחסורו הוא הגורם למלחמות ולעולמות מתנפצים,

אך גילויו הוא שיביא את השואה האיומה ביותר על האנושות.

הידע.

תמצית כיסופיו והוויתו של כל בן אנוש.

וכגודל מסתוריותו כך גוברת התשוקה אליו.

רק אדם אשר בידיו מספיק ידע עד כי יוכל להסיק זאת,

מבין כי אותה תשוקה, היא בעצם הרצון להיות

אלוהים.

 

יש?