פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 358)

רחש
בחש
זמזום מכונה

לחש
מח"ש(?)
בקשת חנינה

פני שוכן מעונה
גלויות
מלכויות
שופרות מלכות
מזמזמות
מאותתות
לבן
חסד
רחמים
כי מקור חיים עמך

צדקה וחסד
עשה עמנו
למען.

מה מגדיר אותנו כאנשים?
הדברים הטובים שאנחנו עושים בחיים? או אולי הדרך שבה אנחנו בוחרים לחיות?
לא!
מה שמגדיר כל אחד ואחת כאדם זה יכולת הבחירה, בין הטוב לרע, בין הדבר המעשי לדבר הלא צפוי... היצירות הכי גדולות נוצרו על ידי אנשים שבכלל ניסו לעשות משהו אחר.
אדם, כל אדם! בוחר לעצמו את הדרך שבה הוא יחיה... וזה בעצם מה שהופך אותו לאדם.
אדם בעל שיקול דעת ורצון משלו זה המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל... כי מי לא רוצה לחיות כמו שהוא רוצה ולעשות כל מה שהוא חושב שצריך ורצוי לעשות, אבל... חופש הבחירה נלקח מאנשים ולאט לאט כולנו הופכים להיות משהו
גדול, הופכים לאנשים חסרי כל יכולת לעצור את הגלגל שמסתובב ישר אל התהום הפעורה של חוסר בחירה ושליטה בחיים של כולנו.
אמנם ישנם אנשים שיגידו שככה זה ושהעולם התקדם וזה טוב, אבל אני שואל, איך זה יכול להיות עולם טוב כאשר לאנשים אין זכות בחירה יותר? כמובן שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה ואף אחד לא מגביל אף אחד.
אז על מה בעצם אני מקשקש פה הרבה?
הרשתות החברתיות כמו קובעות את החיים של כולנו, חייב לעשות ככה ולהעלות את התמונה הזאת וככה ופה ושם עד שמישהו לא מקבל מספיק לייקים, או שירדו עליו קשה באחת הקבוצות הרבות שהוא מחובר אליהם, פה האדם
פשוט מייחל למות, וכמה מקרי התאבדות קרו רק כי מישהו חשב שיהיה מצחיק לכתוב או לעשות ככה וככה?
יותר מידי!
אדם לא יכול לשאת את הבושה...
אז נכון שבשבילך אתה עשית מה שחשבת שיהיה משעשע באותו רגע, אבל תחשוב רגע על הבן אדם בצד השני של המסך, הוא פשוט מת מבפנים.
ונכון שמה בסך הכל עשיתי? והוא ממש ביקש את זה... איזה טיפש הוא למה הוא עושה דברים בלי לחשוב?
תחשוב שזה היה קורה לך... או למישהו שאתה מכיר ומחבב, מה היה קורה? היית צוחק ומעביר את זה בקלות כמו שאתה עשית עם המוזר ההוא שהעלה את התמונה הטיפשית הזאת?
לא! אתה היית מייחל שזה לא היה קורה אף פעם ומקווה שיקרה לך משהו או שממש היית הולך ופוגע בעצמך, לכן אני מבקש מכל מי שקורא את זה שיחשוב כמה שניות לפני שהוא מגיב איזה משהו מעליב או פוגע, כי בכמה שניות האלה אתה יכול לקחת חיים של בן אדם.
נקודה למחשבה...

 

נאבקת ונלחמת

בגלים שוצפים

נאחזת בציפורניי

בקירות חלקים

מתאמצת לטפס

על הרים נישאים

מנסה להיחלץ

מביצות טובעניות

בורחת בריצה

מסופות אימתניות

אך בסוף,

רק קרבת אלוקים

היא אי של יציבות

בסער החיים.

 

 

 

 

 

 

חבר לימים
רב בשנים
עוד מקטנות
הקשר הדוק
רופף וחזק
יציב וחלש
שמח ומולהב
מדוכא ומוכסה.
סודות בו שמורים
של אנשים ושנים
פרטים וזיכרונות
שבמוחי חדלו מלהיות
שיעורים והרפתקאות
זכורים מהסמטהות
מכתבים ושירים
חיבורים וריבים
גם הם במוחנו
חלק מחיינו.
ולפתע קרע
פרדה לעין.
הכל נגמר
בכמעט יומיים.
וכבר עברה שנה.
והפער נוצר.
והחלל נותר
והבכי שלט
והמחשבות בגדו
התרבו התבלגנו
כן נותר דיבור פה ושם
גם איחולים מעת לעת
אבל זה לא אותו דבר.
נותרתי בודדה.
והיא בשלה.

מבצבצת מהחריץ.
נפש פועמת
פועלת, גם על האדם
אי שם, שמציץ.
מבקיעה רקיעים
חושבת לגדולות
מנתרת בחוזקה
מתנדפת ברוחות
מתיישאת ומועדת
נופלת ומתרוממת.
מאושרת ובוכה
מחכה לישועה
לקצת מפח תקווה.

כי מעבר לחלום
שמנפץ הגלים
מעבר למילים
שחותכות הרשמים.
כי מעבר.

נמצאת לה אחת
שמכריעה במערכה.

נמצאת לה מוסתרת
הנפש הפועמת.

ירושלים את עיר ססגונית ויפה,
אבל למה את הולכת יחפה?
ירושלים יש לך כתר על הראש,
אבל למה את מחולקת לשלוש?

אני שואל ואני לא מחכה שתעני,
לבקש את זה זה קצת יומרני,
פעם היתי עם מלא מחשבות,
על לגדול ולהגשים לך משאלות.

ולמדתי שהדברים רחוקים מהסבר,
אולי זה קצת בגלל ההסתר?!
בכל מקרה אני היתי קצת חצוף,
והרבה זמן הלכתי ככה, נזוף.

הרגשתי שיש עלי עול לכפר,
מגלות שהיתה ממקום להסתתר,
שעלינו אלייך מארבע קצוות,
ואת עדיין יחפה מחכה לבאות.

קמנו, בנינו, ישבנו ארמונות,
ואת הכתר שלך זרקנו לחולות,
אולי יום אחד נחפש יהלומים,
אבל את יודעת, לא בונים מהם בניינים.

לכתוב.

לכתוב על הכל

לכתוב על הרגעים

לכתוב את הצלילים

לכתוב על הרגשות החולפים

 

אבל הפחד דוחק,

לא נותן לחלום.

משאיר הכל מאחור.

 

כל כך הרבה דברים.

דברים שעפים באוויר.

דברים לא מסודרים,

דברים מבולבלים

 

והרצון דוחק

רוצה לכתוב על האורות 

לכתוב עד שכבר אין כוחות

 

והנשמה ביפנים כותבת

יש כל כך על מה

מנסה לסדר קצת 

אחרי השריפה

 

והמאורעות החולפים

והדברים העוברים

מתישהו זה יקרה אתה תיראה

והכל יעלה

עשר דיברות אולי תשע

רק שפתיה נעות

וקולה לא ישמע

 

מלאכי החבלה החלו

לתור גם אחרי

גם אני פסקתי מהתבונן 

ובחרתי בחן חסר הכן

בשטחיות

 

עשר דיברות 

יותר או פחות

זה משנה

 

ואני כבר איני מסוגל להתמקד

כלום לא יסייע לי להתמודד

עם הרבגוניות החיוורת

החשיבה העיוורת

אשר משתה את מוחי

שמשטה במוחי

והשאירה אותי 

כלוא

ונכלם

בין עיניה

 

וכעת כשאין בי יותר מילים 

אני מביט בה

 

לא יותר מדי כמובן

 

רק שפתיה נעות

וקולה פסק מלהישמע

כבר מזמן

 

לפחות אצלי

 

נשארה רק התמונה נטולת העומק

וחסרת התדמית

בעלת שני המימדים 

עם הכיתוב הזועק באילמות

שיוויון.

 

 

אבל האחריות עלי.

וכמו בכל יום שישי

השעה מאוחרת

עיניים נפתחות

 

בוקר מתחלף בצהריים

שותה כוס קפה

נזכר מה איתי

 

קצת על המחשב

קצת לא ברור

והתבזבז עוד יום שישי

"כנראה שהוא... מה כתוב שם? הוא אמר שזה אכל אותו..."

"אבל זה החיים שלו, לא? יש מישהו שבאמת יודע?"

"מי זה? איפה הוא...?"

"כדור לראש זה מטאפורה?"

הוא יפסיק לכתוב? אולי עד עכשיו זה רק הפסקה..."

"זה ימשיך?"

 

 

 

 

 

אז זהו זה

 

זה משאלה שהוגשמה

 

לא ציפיתי שזה כך יקרה

לא דמיינתי שלאט אאבד את זה

 

מספיק חסין חשבתי, אני מוגן מהשיט הזה

אבל בעל כורחי קרה לי כי הראפ בפה אנס כי

 

 

 

בהתחלה אני שאפתי

 

הרחתי

 

התחלתי להסניף את זה

 

 

זה היה הקוקאין שלי

ללא רצון להיגמל מזה

 

אני רק רציתי עוד שורה

עד שלמכשפה נהפכתי

 

נשמה אבודה הייתי

מהבהב לאט כי נכוותי

 

 

 

 

התגלגלתי בירוק

ראפ היה כמו סמים??

 

בעודי משותת דם, ממשיך לכתוב חרוזים

אבל איבדתי ת'חופש

כי לא היה בשבילי

מקום לשהות לבדי

להיות אני עם עצמי

ולא היה אף באמצע

או אוהבים או שונאים

כבר 3 שנים שכולם- נוהגים כמו אויבים

מסובבים

 

ראש אחורה,

ועכשיט כולם מופתעים

אומרים 3 שנים אמיתי??

וואוו!! היית מדהים

 

מביטים אחורה,

לשנת 2016

רוצים להשוות אותי לנער שנשוי לאם 16

ב17 חייל שייטת, רק ילד בן 19

 

למה ישוו אותי בשנת 2019?

 

נמצא בקרב ונלחם כאן

אבל רק עכשיו יש מודעות, מה עובר על חייל כשהוא לבד במערכה שם

כנראה שלא עבר מספיק זמן

מספיק שנים

שיצא עוד סרט בשם 'עוד וולורין'

 

8 שנים אחר כך עוד מכור כאן

נשוי

+2

אבא

אמא

כדורי שינה

לילה

 

 

 

זה אמיתי הרוב

אני מרגיש כמו הענק הירוק

 

הגב נשבר

ואני ממשיך למעוך

 

 

תזהרו ממשאלות סרק

כי יש סיכוי זה יתגשם כן

ואם זה יקרה אולי לא תדעו מה לעשות בחלומות האלה, לא פלא

כשזה כמו בומרנג לראש יחזור

אמרתי-

 

תזהרו ממשאלות סרק

כי יש סיכוי זה יתגשם כן

ואם זה יקרה אולי לא תדעו מה לעשות בחלומות האלה, לא פלא

כשזה כמו בומרנג לראש יחזור

 

 

קיבלתי עוד מכתב מאבי

 

כתב, הוא מתפלל בשבילי

כל יום

וזה מרגיש בלי סיבה קצת כבד לי

לרוב אני לא פותח

אבל פתחתי

כי הפעם הרגשתי, שצריך לפתוח, איזה משהו שחשתי אבל-

 

למה מתפלל עלי אדם שרק פגע בי

לא התפללת כשמראש ההר החלקתי

ועכשיו אני למעלה

 

חושב על כל החרא שעברתי

רק להגיע אל המקום אליו הגעתי, כבר אמרתי מספיק

חרזתי יותר, ממילון פעם בשירים

שאני מעריך את התפילות, אבל אלוקים נמצא לצידי

וזה היה וואחד נסיעה אבל סיימתי,

מיציתי

ולא ציפיתי לעזרה כשאני טיפסתי-

לבד

 

וזה המילה היחידה שעולה לראש, כשאני מסכם תשיט

זה כמו זמזום בגב חולף

על כל גופי לאט זולף

תזהרו ממשאלות אמת

כי אני בקשתי וזה חזר לראש בעוצמה כמו ברד עם אש

 

 

 

תזהרו ממשאלות אש

 

היא רוצה כל כך
דבר שלא נשכח
והפחד
שיברח

לא,
אל תשאל אותה יותר מידי
אל תציב לה מבחנים ודי
תרגיש אותה
נסה לגשת
עד אליה.

ואם היא תדעך?
תגיד לך -
ברח!

אל תסור מאהלה
זקוקה היא למשכן
ומקום שכינה.

התגעגע,
אך אל תיגע,
גש נא אט אל נשמתה.

זו ההרגשה שהוא אהוב

ורצוי

שאוהבים אותו

ושצריכים אותו

אח איזה נחת

מזוזה

ש מקיפה
כסופה
לחסדי שמיים
אופפים
למצוות מוקפים
מצטרפת
פרשיות אהבה
דבקות אש להבה
שמירה סביב יראיו
דלתות בניו נוצר

לפתח מצווה משחרת
לחיבה ננשקה, למזכרת
חפיצה ודיבוק חברים
רוננים
לקול דודה מאזינים
השמיעיני
את מאמרך
ובשערך
ברך בנייך בקרבך
‌
שומר דלתות ופתח
הבטחתו שמרה נצח
חונה מלאך סביב
ליקרים, ישרים מקשיב

פחד שחודר בי

מקשקוש שכל

מפחיד את עצמי

ולא ישן

 

שם אוזניות

שומע שירים

פותח את המחשב

ומקשקש

וידויים של כותבים - כתיבה אנונימית

חוטאים בכתיבה? רוצים שיכירו את היצירות שלכם אך בצורה אנונימית?

אוהבים כתיבה ושירה? בואו לשתף, לעזור, להגיב ולתמוך בכותבים ויוצרים אנונימיים!

בשבוע הבא מתחילים לפרסם, שתפו והפיצו

 

 

אז אקדים ואומר שזו פעם ראשונה שאני כותב, תמיד היה בי חלק שרצה את זה והחלטתי לתת למחשבות שלי לצאת ופשוט לזרום עם הכתיבה. מאוד אשמח לדעת מה אתם חושבים, איפה אפשר לתקן ולשפר ואשתדל להמשיך לכתוב כל שבוע..
זה התחיל באחת מסמטאות העיר העתיקה בירושלים. אני הייתי בייניש אחרי צבא בשיעור ד', באותו העת להתחתן לא היה בראש מעייני, ולא הייתי יוצא לפגישות, רציתי באיזה שהוא מקום קשר זוגי אך היו לי תכניות חשובות מזה ולא רציתי למשוך משהי שרוצה להתחתן בזמן הקרוב לזמן ממושך.
ישבתי עם חברי הטוב מהישיבה ערן על אחת ממדרגות הכניסה לאחד מהבתים, שם היה לנו מכסה מהגשם שהחל לשטוף אותנו לפתע באותם דקות.
פתאום נפתחה מאחורינו הדלת, הסתובבתי וראיתי על המפתן עומדת לה עלמת חן, שיערה הפזור התעופף לה על הפנים מהרוח שנשבה בחוזק רב, מעיל גדול עטף אותה ונראה היה כי שמחה גדולה נפלה עליה בשעה שעיניה הבורקות זהרו ואיימו לסנוור אותי. באותו רגע האמנתי כי אפילו סומא שתי עיניו לא יוכל שלא להרגיש את זיו פניה המקרין.
פינינו לה את הדרך והיא החלה ללכת לה לדרכה.
בכל 22 שנות חיי לא חוויתי את אותה הרגשה.
"לך תדבר איתה" אמר לי ערן שהיה חד והבחין שליבי החסיר פעימה שהיא עברה לידינו.
מעולם לא הייתי הבחור שרואה משהי לטעמו ומתחיל לדבר איתה בטבעיות ונחת כאילו הייתה אחותו, אך הפעם חשתי כאילו הייתה זו הדקה ה92 בגמר ליגת האלופות, הקבוצה שלי בפיגור והזמן פועל נגדי.
כאילו שערי שמיים נפתחו ואט אט נסגרים ולא נותר לי אלא שניות אחדות לנצל את תפילותי שיגיעו לבורא עולם.
כאילו אם לא אפעל עכשיו אפסיד את מי שיועדה לי 40 יום קודם יצירתי ואצתרך לעבור גלגול מחדש בעולם הזה עד שאנצל את ההזדמנות.
החלטתי לאזור אומץ ולקום.
ליבי צנח לו לריצפה כטירון בצנחנים שלא עבר הסמכה והמפקד זרק אותו מהמטוס בהפתעה והוא עוד שניה מתרסק לו על הקרקע. רצתי מעט לכיוונה, הגשם באותו רגע ממש-החל להיחלש, חשתי כי שערי שמיים נפתחו לתפילת ליבי שזעק, בוטלה גזרתי להתגלגל לעולם הזה מחדש וקבוצתי הבקיעה את הגול שייחלה לו בדקה ה93.
אמרתי לה "עצרי!" בקול רם והיא נעצרה..

יש לי חלום

חלום רחוק, ישן

אבל מתוק-מתוק

על בית

חצר

ירקות בגינה

רוח מלטפת

שמש נעימה

נוף

פרחים

פעיות כבשים

ילדים משחקים

אהבה

שמחה פשוטה

שלווה

חלום של

משפחה

מישהו יודע למה לוקח כל כך הרבה זמן עד שמאשרים אותם?

*

לעילוי נשמת יונתן

הַיּוֹם מָצָאתִי אֶת הַגְּמָרָא שֶׁלְּךָ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ
בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה, רֶכֶב שָׁעַט אֵלַי וְכִמְעַט וְהָיִיתִי מֵת
פֶּתַע הָיָה עָלַי הַכְּבִישׁ כְּנָהָר מָוֶת שֶׁלְּךָ
וְכִמְעַט דָּם שֶׁלִּי הָיָה נִגָּר עַל
גְּמָרָא שֶׁלְּךָ.

 

בִּתְחִלַּת הַגְּמָרָא כָּתַבְתָּ "לְהַשֵּׁם הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ"
(דִּפְדַּפְתִּי מִכְּרִיכָה אֶל כְּרִיכָה וְלֹא מָצָאתִי אַף חִדּוּשׁ תּוֹרָה שֶׁלְּךָ, 
אוּלַי לָמַדְתָּ בִּגְמָרָא אַחֶרֶת)
וַאֲנִי שׁוֹאֵל
קוּדְׁשָא בְּרִיךְ הוּא 
מַיִם 
לֹא שֶׁלְּךָ?