מכירים את זה שאתם כותבים שיר, שנראה בעניכם יפה (ולפעמים גם של אחרים)
ואתם קוראים, ושוב קוראים, ושוב ושוב,
לפעמים אפילו עשרות פעמים (אולי אני מגזים אבל העקרון מובן)
ופתאום, ללא התראה מוקדמת
אובד חינו ויופיו
ושוב נראה בעניכם כגיבוב מילים משעמם..
כמה שזה מוזר, כמה שזה מתסכל לפעמים...
יכול להיות כי זה קצת כי אנחנו מכורים לדברים שאנחנו כותבים, אין אמא שלא אוהבת את הבן שלה
ממרחק של זמן, אחרי ששוקעת "חדוות היצירה" או מה שזה לא יהיה, רואים את זה בצורה יותר מבוקרת.
זה מבעס אבל זה גם כיף כי יש אפשרות לשפר שוב ושוב
לקחתי זמן עד שהבנתי את 'בין הסורגים' ממש יפה תופר הסוף בהתחלה בצורה טובה ממש
אהבתי!!
נ.ב 'שלא ניפול, שלא אגסוס' אולי עדיף 'שלא אפול'?
לעבדך באמת!אחרונהואיך מתפללים, אם לא בתחינות
ואיך נשפכים, אם לא בדמעות
איך עוד אמצא לי פינת הפוגה
איפה אמנע מעצמי נסיגה
ממי אתרחק ולמי אתקרב
ולמי שוב אעז לספר כשכואב
איך משתפים, אם לא בדיבור
איך מתפרקים, אם לא בשחרור
איך נשברים, אם לא מכבדות
ואיך נרגעים, אם לא מלאות
הקריאה קולחת ממש.
האיך והאם, ממש טובים
השיר מושך ונוגע...
מרגיש שאצטרך לקרוא שוב, בכדי להבין יותר...
בכל יום שיבוא
אנחנו מחכים
מצפים
מתפללים
מייחלים
אך הוא-
עדיין לא בא.
סובלים
מרוחקים
גולים
והוא מתמהמה
אבודים
נפולים
חלשים
כמעט מתייאשים
אך בכל יום מחדש
מנסים, משתדלים
לקום
להתעודד
לא לאבד תקווה
להתחזק באמונה
שעוד מעט
הנה הוא בא
ואע"פ שיתמהמה,
עם כל זה נחכה לו
בכל יום
שיבוא.
ועצות לשיפור
זמרת מיוחדתלעבדך באמת!בעזרתו שהכל שלו.
( )
געגוע
מה זה בכלל
להתגעגע
זה קיים
(או שהערך מוגבל)
להרגיש זה אמיתי
(או שעוד לא הוכחנו)
ולהתחתן
זה אפשרי?
(או שכבר שכחנו)
ולרקוד,
ולאהוב
ולבכות
מאהבה
ולשיר רקוויאם של אלפי רגשות
וללחוש קלות
כמוסים-כמוסים, בכמויות.
(או שאולי כבר התאפס המרחק בין הלב למסך)
לשמוח
עוד ייתכן?
לצהול פשוט
מהלב
או הבטן
(או כל חלק אחר בגוף)
במין טירוף.
ואומץ
הוא פיקציה?
והחירות
היא אמיתית?
והמילים הן אותיות?
(או שאולי רק אוסף של סיגנלים בינאריים)
ודמיונות
הם תעתועים?
או אמיתיים?
או נוצרים יש מאין?
(או יש מיש, דרווין אמר)
ניהיליסטית שכזאת.
אולי
רוצה רק קצת
רוצה
רק
[פשטות].
(אולי רק אצא לי ליקום אחר,
תכף אשוב).
חזק
לא הייתי כאן שבעים שנה מינימום.
אבל משום נהיה לי חשק
(הקדמה - נכתב בתור משימת כתיבה, שהיתה ליצור שיר מהגדרות מילוניות שקשורות לקיץ. זה לא סגנון הכתיבה שלי בדרך כלל...)
avid;">הוא הלך בבוא החמה.
avid;">היא ראתה את צילו
avid;">כחזון תעתועים הנראה במדבר לוהט,
avid;">רוח דרומית שנשבה בעורפה הסדוק
avid;">לחשה את שמו בעיגולי טרשים.
avid;">כשעלתה השמש
avid;">הייתה לבדה.
avid;">עד החורף כבר התאדתה
avid;">התחושה שיוצרים גופים חמים זה לצד זה
avid;">והצימאון הנורא ליד חמה
avid;">נשכח מהלב היבש.
avid;">חולות נודדים כיסו על האדמה הישנה וצדו הפנימי
avid;">של צדף תועה
avid;">התכסה באבק ובפיח.
avid;">היא ישבה אל החלון וחיכתה בסבלנות,
avid;">ציפורית קטנה במים מלוחים
avid;">שידעה, וגם הוא, כתמיד
avid;">שהקיץ הזה
avid;">היה
avid;">היחיד.
מדויק ואמיתי וכאוב ומקסים לגמרי!!!!
ושוב אני יושב
ומחכה
ומביט
וחושב על עצמי
ומה איתי
ושוב אני הולך
סהרורי
מתלבט
עושה קצת שטויות
ומחפש עולם
ושוב אני נעלם
בורח
מתחבא
נוטש את ליבי
ושוב כמו אתמול
גלים.אחרונהאהבתי את המילה האחרונה ואת זה שאין נקודה אחר כך. הלופ הזה..
השורות והפיסוק מדוייקים כלכך.
כתיבה קולחת מצד אחד, מצד שני זה עמוק ממש.
('מרחתי יוד, שרף לי. התעקשתי' הרגשתי אתזה חזק נורא..
וגם 'ניסיתי להסתכל בעינים והמבט החוזר הרג אותי.')
כתיבה מדהימה. מהפנטת.
דו סטרי"אלוקים א-לי אתה, אשחרך.
צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי
בארץ ציה ועייף בלי מים".
אך יש מעיין, אליו לבי משתוקק.
הוא נמצא על ההר,
הר גבוה,
רחוק,
בלב המדבר.
וגם הוא-אליי משתוקק.
הוא רוצה את לבי,
רוצה שאתקרב אליו
שארווה צמאוני
ממימיו הזכים,
המפכים,
אך לבי כה אטום
לפעמים.
ממש משקף תחושות שקיימות הרבה... הרצון הזה למשהו הגבוה הזה והקושי... - ה'אטימות'.
עוצמתי.
שימחת
לעבדך באמת!אהבתי ממש את לקיחת המשל ל
'אך לבי כה אטום
לפעמים.'
זה יפה מאוד. וגם הכתיבה כמובן.
אהבתי!
ושוב אתה במקום הזה.
אותו מקום שכבר עזבת.
לא סתם עזבת.
טרקת את הדלת אחריך.
נעלת באלף מנעולים.
היית בטוח שלא תחזור.
זהו.
ניצחת.
זה מאחוריך.
וטיפסת את כל הסולמות.
מתחתית הבור, מאותה הדלת שנעלת באלף מנעולים.
העפלת כאחוז טירוף.
רק לברוח מהבור השחור הזה.
וברגע הבריחה אתה לא חושב.
אתה מתאמץ לשכוח את הפעם הקודמת
וזו שלפניה
וזו שלפניה.
שגם בהם טרקת, ונעלת באלף מנעולים.
וטיפסת כאחוז טירוף.
ותמיד תמיד נפלת.
אבל אתה לא חושב על זה.
כי איך תצליח אם תחשוב?
אתה חייב
פשוט חייב
להגיע לאור.
האור הזה שנמצא בפני האדמה
שמסמל את סופו של הבור.
אז אתה מטפס שוב.
והפעם, הפעם אתה שם.
האור במרחק נגיעה.
אתה מרגיש את חום השמש
את הדהוד האוויר הקר, הפתוח.
אתה ממש שם, אוטוטו.
ואתה מתחיל לנשום לרווחה.
כי באמת הגיע הזמן
באמת מגיע לך
לגעת באור.
כבר ארבע שנים,
אולי יותר,
שאתה רודף אחריו.
רגל רודפת רגל
ידי רודפת יד
שלב אחר שלב הסולם מתקרב אל קיצו.
אתה כמעט שם.
ומרוב להיטות,
יד רודפת רגל
ורגל רודפת שלב
ושלב רודף..
אוויר
כלום
ריק.
ובצניחה חופשית, איטית, מיוסרת
אתה צונח אל זרועותיו הדביקות,
המנחמות באיזשהו אופן שאתה לא רוצה להודות בו
של הבור השחור.
וכאילו לא טרקת את הדלת.
וכאילו לא נעלת באלף אלפי מנעולים.
הדלת פתוחה לרווחה.
ובזרועות פתוחות היא מקבלת אותך אליה
כרכוש פרטי.
בחיבוק חונק ולופת.
הקנאה.
אם כל הרעות,
וכעת, גם אימך.
לעבדך באמת!האמת היה לי קצת קשה עם האורך.. בעז"ה אקרא שוב בהזדמנות שאהיה יותר מרוכזת.
מה שקראתי- (ההתחלה בעיקר)- יפה כל כך!
המבנה לא קבוע ובכל זאת השיר מתגלגל כזה בנעימות...
יפה ממש ממש
מישהו יודע על סדנת כתיבה יוצרת לגברים בחופש?
למרות שת'אמת יש לי רק שבוע ביה"ז... אז הלוואי שזה בדיוק יסתדר...
פשוט שיר טוב.
אהבתי את החרוזים. והאוצר מילים העשיר. והפיסוק.
והסוף... וואו.
הרגש מדמם
כאילו זהו נגמר העולם
מוריד עוד טיפה
ועוד טיפה ממשיכה ונוזלת
רואה רק חושך ועולם מכובה
לא נכנסת מחשבה מישרת ומעט שכל
במקום הרטוב והבוכה..
אורות צבעוניים
מכל הכיוונים
זיקוקים
מכונת עשן
בועות
בלונים
ואז,
באפיסת כוחות,
צונחים המתגים.
הרצפה בכלל
מלאה לכלוכים
הבלונים מרוקנים
והאורחים אינם;
נשארתי לבד,
לשטוף את הכלים
אבל
לא עוברים כמה ימים
והרצפה כבר נקיה
והקעריות באשפה
והאור שעלה, עכשיו בכלים
ואני אתה
ואנחנו
יכולים
אשמח להערות.
בהשראת השרשור הלז:תוהה לעצמי.. (דיון) - פרוזה וכתיבה חופשית
ואו, ממש ממש יפה.
המשחק אם הכלים ממש חמוד.
'והאור שעלה, עכשיו בכלים' איזה משפט מדהים!
'
ואני אתה
ואנחנו
יכולים' וואו ממש מרגישים...
קיצור מלא אור אופטימיות ושמחה. ממש נפלא! וגם הכתיבה כמובן
פשוט כיף לקרוא
אממ אפשר להגיד.
זה יותר המשך לבלונים. כאילו- עד "אבל" זה כמו בלונים רק כתוב אחרת(ולא ניסיתי בכלל שיהיה קשר כלשהו מבחינה צורנית\מבחינת הכתיבה), ומהמילה אבל זה כאילו המשך אופטימי. משהו כזה.
תודה רבה ממש!
קטע שכתב לי את עצמו. צריך ליטוש ותיקצור ומיקוד..
לפעמים,
דווקא כשאתה לא פה ,
אני מרשה לעצמי להיכנס לרגעים ספורים למקדש שלך.
ואני נעמדת
בחרדת קודש
נזהרת שלא להפר בהבל פי את הניחוח הייחודי שלך.
שלא להסיט דבר ממקומו.
נעמדת,
ולכמה רגעים נושמת אותך.
מתקרבת קצת יותר.
להבנה בכלל מי ומה אתה.
פתאום
דווקא דרך השולחן שלך,
הבגדים, המיטה,
הספרים שהשארת פתוחים
אני מצליחה לחוות אותך כמו שמעולם לא חוויתי אותך מולך.
והמגנטים.
אני עומדת וצופה בך מהצד...
החתונה של החבר הראשון.
חיוך נבוך ,
עוד לא בטוח עד כמה אתה קשור פה ל"עסק" בכלל.
והנה החתונות הבאות ,
אתה כבר במרכז העניינים.
שרשרת פרחים , משקפיים זוהרות ,
מחבק קרוב חתן.
והפנים צוהלות ,
נו בטח, אתה השדכן.
ואני...............
נשימתי קצרה פתאום.
מלחוות באחת
בהסטת מבט יחידה
22 שנה של פלא.
של קסם שמתהלך לידי ואין לי שם לתת לו.
והפחד
המצמית הזה.
על החיוך, על העיניים האלו,
שכל כך מהר עוברות מלהביע כאב
ללצחוק צחוק שאני לא מספיק מכירה.
הפחד הזה ,
מיום שקצת התחלת לפרוח לי החוצה ,
שלא תעוף לי רחוק מידיי
גבוה מידיי.
שלא תיעלם לי מהעין ליותר מידיי זמן.
ואני.......
כואבת.
דואגת.
מתגעגעת.
וכדי לא להתרסק לידך ,
מתרחקת.
ורק כאן, אל מול החפצים שהשארת
מרשה לעצמי להריח אותך.
להרגיש קרובה.
נערת טבענערת טבע היה כיף לקרוא!
האמת שאין כ"כ לי וודאות מה בדיוק הסיטואציה, אבל העיקרון הועבר טוב ממש אני חושב.
זה כתוב יפה מאוד! וגם התוכן כמובן.
האם לקצר? אני חושב שזה תלוי איך את מגדירה את קטע, אם כקטע שאת רוצה שישבו עליו, ויקראו שוב, וינסו להבין עוד, אין צורך לקצר. הוא ארוך במקצת אך כתוב טוב (גם לא הרגשתי מריחה). אישית קראתי כמה פעמים ונהנתי מאוד.
המשך יום נעים.
נ.ב כתבת 'קטע גולמי ממש' אם הוא כבר 'יצוק' אשמח שתשתפי שוב...
לא היה לצערי עבודה נוספת עליו בנתיים.
אהבתי את המעברים במשלבי הלשון
ואת הרעיון מאוד
ואת החיבור אותיות בסלנג
זה גאוני
כמו צמח בר היה כיף לקרוארק אמונהאהבתי את הניגודיות, שמצד אחד המבנה הקבוע של שיר ושל השיר הזה- חריזה, בתים, שורות, ה- ו---- שחוזר על עצמו,
אבל מצד שני באמצע יש סטיה מהמבנה הזה וזה מוסיף עניין.
(בפרוש=בִּפְרוֹשׂ?)
כמו צמח בר
כמו צמח בראחרונה