פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 366)

שיר הרוח
שיר הרוח
המפעמת בנבכי נפשות
שיר הרוח
החורזת שבבי הרים ותהומות
שיר הרוח
החובלת בהבל החולות
שיר הרוח
הנוגעת בנימי זכרונות

שיר הרוח
המקשרת עולמות ונשמות
שיר הרוח
הרכה שמלטפת חבויות
שיר הרוח
הנושבת ומפכה חיים
שיר הרוח
שלא שוכחת החיות מתים
שיר הרוח
החורצת שביל בין הדמעות
שיר הרוח
הלוטפת חדרים ומסדרונות

שיר הרוח
הכוספת אל גישום החלומות
שיר הרוח
העוטפת לב אנוש במחשבות
שיר הרוח
הכובשת מציאות לדמיונות
שיר הרוח
הפורעת שערות מאובקות
שיר הרוח
הגואלת מאיבוד בגלויות
שיר הרוח
השואפת למקום מקדש בטוח
שיר הרוח
לא תשקוט עד אשר תמצא לנוח
הוא השיר יאיר שכוח
שיר הרוח
שיר לרוח.

היי-
אמא אני יודעת שאת דומעת.
ואני יודעת שאת שוקעת.
אבל עזבתי- ומחפשת לי -חיים שהכי מתאים לי

אני רואה ת'עצב-
גם כשמחייכת, גם כשאת צוחקת
אני רואה בתוך הלובן, עמוק בפנים לא נשאר בך חוסן.

ואת מפחדת שאותך אזרוק
תקילי עלי כי גם לי קשה.
לא לבכות, תנגבי את הדמעות, אני לך מבטיחה שאותך לא אנטוש.
נמשיך פה שנינו נבין ביננו- אני שונה-זה אמנם נכון

אבל אותך אוהבת- ושום דבר לא יפריד ולא אתן שיפריד
אמא אני רוצה שתדעי-


מה יש לי פה בעולם
כשהוא מסתובב
מתערבל
מתנוסס
מתמוסס
אמא 'רק אחת' יפה לי יש

נראת פוזלת בתוך מבוך

רואה שאותך זה בלבל מאוד
אני תמיד-שונה ממך, אני לא מובנת ונראת מוקש

ניסתי לא לפגוע בך, לא גיליתי אבל מה
ככל שמנסה זה חוזר כמו קרמה ופוגע חזרה
ההבנות- כשאני גדלתי אמא-אבא כבר הבין
אבל אני ממך-תמיד חששתי.  ועכשיו רואה- שאני צדקתי.

לא תכננתי שזה כך יקרה- שככה תגלי
אבל המצב פשוט מחמיר פה עם עצמי בשום צורה זה לא בריחה אין חזרה-

כמו שהיה בתור ילדה. אבל תדעי שכנראה יש לי סיבה ויש בחירה.

כל זה יכל שלא לקרות אבל רציתי להיות
זה החבל שעל צווארי אז אני בחרתי את עצמי.
את תהיי בסדר אמא רק תשעיני ראש ותרדמי
יום אחד יבוא ואת תהיי- גאה בבחירתי

זה לא בסדר שכנעתי את עצמי יש דברים שלא היו אמורים להאמר ואמרתי או שהיו אמורים להאמר ולא אמרתי איך אפשר לדעת? כנראה שחשבתי בקול כי היא בתגובה שאלה "איך לדעת מה?" ואני כהרגלי הסטתי את מבטי ממנה לעבר האופק "כלום" זרקתי לעברה "באמת כלום" אבל היא לא הרפתה והמשיכה להציק בשאלות טורדניות שהוציאו אותי משלוותי ובמיוחד מההתרכזות באופק הכהה "מה את לא יודעת שאת רוצה לדעת?" ברגע זה איבדתי אתזה ויריתי לעברה את כל התסכול שמציף אותי בזמן האחרון "את לא יודעת כלום וגם אם תרצי מאד לא תצליחי להבין למה את מתערבת בכלל תנסי לקבל אותי גם עם השתיקות.." היא הסתכלה עלי במבט של רחמים שלא עשה לי טוב, בכלל למה אנשים מתימרים להבין אותי? היא התישבה לידי והביטה יחד איתי לעבר האופק "את חושבת שהשמש תזרח מחר?" היא זרקה שאלה רטורית לחלל האויר
ואני פשוט שתקתי


ישבנו ככה, תלושות מהזמן
בשתיקה שיש בה הבנה ללא צורך במילים
בהרגשה שאנחנו הכי מכילות בעולם

תהליכים:

הרחוק ריק, ערב שבת, אין בחוץ שום בן או בת,

רק ילדה אחת יושבת בחוץ על הכביש מחכה שמישהו עזרה לה יגיש,

ילדה יושבת אבודה והכל רטוב אחרי הגשם, מבקשת, מחכה לעזרה מה',

הרוח שנושבת לה אל תוך הלב מנקה טיפה מכל מה שכואב,

שואלה מה יהיה? זה מן רגע של משבר אבל בסוף הכל עובר,

חושבת מה היא יותר רוצה להיות לבד או שמישהו יצא החוצה,

יושבת עם מעיל תשושה מהדרך הקשה, היא עוברת ניסיון היה לה קשה, היא בכתה המון,

האנשים הכי יקרים לליבה נעשו לאויבים בשבילה,

כל מי שהכירה לפני נהיה זר, מנוקר, הכל בראשה מפוזר,

אנשים אל מבינים מה עובר עליה אבל היא יודעת שיש שכינה מעליה,

היא פשוט השתנתה כבר לא אותה ילדה קטנה ומתוקה,

רעש של ציחקוקים מתחילת הרחוב וזה גורם לה להפסיק לחשוב,

אנשים עוברים אבל בשביל לשאול לשלומה לא עוצרים,

דמעה קטנה זולגת, קטנה ומשחררת,

היא כבר לא מנסה את הדמעות לעצור, הברז נפתח ואי אפשר לסגור,

היא על העבר לא רוצה לחזור, אבל בלב זה השאיר צלקת שצועקת וצועקת, ועליה מנסה לגבור,

העולם שהכירה אתמול שונה מהעולם הזה בגדול,

כל האנשים כל כך שונים,

היא מנסה להגדיר את מה שעובר עליה, השינוים,

היא לא מוצאת את המילה המתאימה, עומד לרדת גשם, כך היא מבינה, גשם יורד גם בליבה,

היא מתחילה לחזור  אל הבית משאירה מאחוריה כאבים, היא עברה משהו, עכשיו עולה לה המילה- קוראים לזה

תהליכים.

בפינת רחוב יושב מעין-אדם רעוע.
עשוי נעליים ותבלינים הוא מכרכר סביב פירורי-חום, מניף כרבולתו אל על וקורא אל השמיים.
מעין האדם דופק בפטישו על מסמרי הסנדלים, נושם ריחות שוק-
דגים, ירקות וכורכום צהוב המקיף את האוויר.
זקנה שעוברת על-ידו וילד פזיז שסוכריות מתמטרות מכיסיו לא מצליחים להסיח דעתו מדפיקות הפטישים, מנעיצת העיניים במעבר החצייה השחור והלבן המתעתע באישונים המורחבים.
הוא מניף ידו שוב ושוב ושוב עד שמיתקנת הנעל וחוזרת אל מקוריותה ויופייה.
הוא אוסף עצמו והתבלינים, הוא מקפל כנפיו הבלות ומתכרבל אל ביתו, אל הקרטון המסוכך מהגשם.
וכשתבוא השמש אל מקום מנוחתה, ייסגר מעין האדם, כי גם אנשים חיים מתים מחוסר עניין.

בס"ד

השאלון מיועד למתבגרים בני 13-18 שמאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז והומלץ להם לקחת ריטלין. השאלון אנונימי

 

ממש יעזור אם תוכלו להקדיש כמה דקות ולענות..

 

שאלון

ביתי
בקצהו של צוק
בשיאו של הר
נדמה
כרחוק ממך
מרחק מזרח ומערב

ביתי
בליבו של ים
בעומקו של נהר
הולך ו
מתרחק ממך
כנראה שליבך לא אהב

ביתי
בחלומותי
בסודותי היותר כמוסים
מלא אותך
וחי אותך
בי

ביתי
כך נראה אולי
לפי זיפי פניך החתומים
חסר אותך
ליבי כואב אותך
בי

האם יהיה זה ביתנו?

שיר לרעש,
שיר לחול,
שיר לפחד,
שיר לכל.

כותב אני לכם
מקולמוסי הרועד,
כותב אני ומפחד.

פה הרעש
הוא שקט המוות-
הדממה.
כאן הקודש מלחש
כמעט בלי קול,
מנשמה.

אסור שישמעו,
שלא יאבדו הכל.
במקום הזה,
הפחד,
הוא מנת חלקי,
במקום הזה,
הפחד,
הפך חיי,
ארוחתי.
במקום הזה,
הפחד,
בין מתים השאיר אותי.

לו יכולתי
עוד פעם אחת
לראות את משפחתי..

ואולי..
אולי עוד אראה.
כי הקרון,
לקח גם אותי.

כמה דק החוט המפריד
ביני ובינה
למה נקרע הוא בפראות כל פעם
שאני איתה
כיצד מבול של מילים סוכרות
את גרוני

אוח. כואב.

כבר אין בי כלום
חצי אדם,
למול יקום

ושמץ של פחד
מתרופף
שורף בפנים, להתעלף

הירידה
מידי תלולה
בעינים רוטטות ניבט תהום
משתקף

כאב של אש
מכלה איי שלווה
וטיפות של רוגע מרצדות
אל פנים הלהבה

בבואתי מן התהום
מתבוננות בי עיניי
שולחות גיצים של חושך
לבלבל את תחושותיי

ומעליי, שמי הלילה
זרוע כוכבים
וסהר שלם,
וירח מלא מילים

לחש של תקווה,
וכוח, ועוצמה
את מסוגלת, יכולה
להתרומם אל הפסגה.

לאט כך הבנתי תובנות
גדלתי עם תמימות
עם רצון לקדם רצונות
עם שאיפה לשאיפות גדולות
עם תקוות
לאט כך הבנתי כל אחד שונה מחברו
במהות
ביכולות
בתשובות לשאלות
לאט כך הבנתי מילים משרתות מטרה
שישנן שאיפות המביאות לחולשה
שישנה התמודדות עם כישלון שלא בהכרח מביאה להצלחה
לאט כך הבנתי אני לא יחידה
לכולם יש תחליף
למעשים לא תמיד יש תמורה
לאט כך ידעתי לשחרר ולהסתיר
לאזן בין החכמה לשטות
לאט כך הלכתי בין קווים מקבילים
בידיעה כי אדע איך לשוב

 

להפתיע אותך

כמו פעם

לרגש אותך בדברים קטנים

וגדולים

בגוונים שונים

שאת אוהבת

 

ובסוף להניח מעט מעטה כתום

רק מעט ממנו

 

ואז כשמביא לך אותו

ומצפה למילותיך, 

אז את מביטה בי ואומרת: 

שוב שמת עמבה בלאפה?

 

 

 

 

להצהיר הצהרות ולקיים
להוסיף ליפול ושוב פעם לקום
להתחיל את אותה מנגינה
לאחר שנמצא המיתר השבור
לדמיין מציאות קצת אחרת
בה דברים מתרחשים באמת
לגשש כמו עיוור באפילה
גם בלי סיוע הוא מוצא לו דרך מוארת
להבין כמו בובה מתנדנדת
כך אנחנו על חבל
פוסעים באיטיות לפני מעידה
מרפים יד נאחזים במשענת


לך אסוף את הפרחים שנפלו
כי יקומו לתחיה שוב מחר
המשך לנסות להאחז לא ליפול
להצהיר לקיים את עוד שניתן

שלום לכולם,

 

האם למישהו יש רעיון-איך ניתן לצפות בסרט/ מחזה?

 

[ברשת/ להשיג בדיסק לצפייה או משהו כעין זה?]

בס"ד

כזו ענוגה,
פשוטה
מסקרנת.

עתיקה וקמוטה היא,
אהובתי הנכספת.

קבין לה של יופי
קבין של חכמה,
קדושה היא ונאווה.

ירושלים קראו לה
ירושלים אחת..
ירושלים!
דחקו בה.
והיא?
לא תיחת.

ואני רק אחת.
קטנה
ונכספת
נולדתי בה
בין שערים של צדק.

ירושלים הרחיבי למעני
מקום ארמונך
והלא בת ירושלים אני -
קראי לי
ביתך.

בדל של חומר עכור,
ועם זאת
שקוף כדמעה,
מתפוגג כמוה,
ומכביד כמוה.
חומר חמקמק שלא התאמצתי ללכוד.
עדיף לי כך.
שלא ירסק לי את הלב.
אך יום אחד בשנה,
רק יום אחד בשנה
אני מוציאה רשת עשויה מתלאות עמי,
ארוגה טלאים טלאים,
שתי וערב של כחול,
וצהוב,
ולבן.
מקושטת באדום,
בפסים,
ובזית.
רק פעם אחת בשנה
אני לוכדת,
בעדינות אין קץ,
את אותו בדל זיכרון חמקמק.
פורשת אותו על כל חדרי ליבי,
נושמת עמוק
ומחכה שהוא יצטלל.
רק פעם אחת בשנה אני מרשה לעצמי להיות שם לחלוטין.
בכאב,
בקושי,
בצער,
במוות.
ובאופן בלתי אפשרי כמעט לצאת משם.
לתקווה,
לעשייה,
לשמחה,
לחיים.
רק פעם אחת בשנה,
אני מרשה לעצמי להאמין,
שאין שלם
מהלב השבור
של כולנו.
ומהיום הזה,
אני לוקחת כח.
לכל השנה
לצמוח.

הייתי רוצה לצייר אותך בצבעי גועש נמרחים סגול וחום.
מעורבב חזק. ואולי עם תוספת של קצת לבן או שחור. לא יודעת. אפעם לא ידעתי לצייר קל וחומר שלא לצבוע או שזה שני עולמות שונים? לא מבינה בזה. אבל בהתחשב בעובדה שקיימת דמוקרטיה בעולם מותר לי לצייר ולצבוע כאוות נפשי.
אז אני בוחרת לעשות עיגול גדול ובתוכו מלא צבעים. מלאי סודות וקסמים. איש לא יקבל. לא יכיל את הערבוב שסותר את חוקי הצביעה האנושית. אבל אני כמו תמיד נותנת להם להתערבב מעצמם. בלי כללים מסוימים. להנאתם. להנאתי. אין לדעת.
אנשים. עולמות. שתיקות. בצבעי סגול וחום. בתוספת לבן או שחור. אולי.

כל אדם צריך
בית:
רצפה ללכת עליה יחף
וזוג ידיים מחבק.

וכל אחד צריך;
שיהיה לו מקום
שהוא לא בית
לשים נעליים
ומייקאפ
וקצת סומק
לפנים.

ככה זה עובד:
בשביל להבין
בית
צריך ,להרגיש
לא בנוח.
רגליים צפופות
בתוך סוליה,
לאכול את עצמך
מבפנים
והלמות לב
חזקות מתמיד.

יש זוג ידיים
שמחכות לך
יש.
עוד קצת נעליים
והן יגיעו.