פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 367)

גלי השיגרה
שחדרו
מבעד לחופש,
לא לקחו איתם
את הטוב-
אל הים.

הם אולי
קצת הרחיקו,
קצת המליחו
את הפאן*.

אבל כנראה
שבעיקר
הם ישקו את הווה-
ויתנו לו את האפשרות
להיות מה שהוא יהיה.

*fun

בוקר יום הזכרון.
אני מתעורר בבהלה לשעה 6:54 ובאותה נשימה נזכר; אין לחץ.. אין צבא היום.. היום יום הזכרון וקבלתי יום חופש..
אני חוזר לישון אך המחשבות ממשיכות לרוץ.
נכון, קיבלתי יום חופש. אז? יום הזכרון היום!!!
אני נזכר בדברי המ"פ בשבוע שעבר- "ראוי שתקדישו יום אחד להתייחד, להזכר ולהנציח את אלו שבזכותם יש לכם את היום הזה.."
אני מחליט לקום, מתפלל, אוכל ותוך כדי בודק היכן מתקיים אירוע יום הזכרון הקרוב לביתי.
השעה דוחקת, אני מסיים לאכול עולה על מדים ויוצא עם הרכב לכיוון בית העלמין.
מעט לפני 11:00 אני מחנה את הרכב בסמוך לבית העלמין. משפיל שרוולים, שם כומתה ועומד דום מתוח מוכן לצפירה.
מחכה דקה קלה ונשמעת הצפירה אני עוצם עיניים, מתייחד, חושב על כל אותם האנשים שהתגייסו בדיוק כמוני רק כמה שנים לפני.
אולי אפילו כמה עשרות שנים לפניי....
איך שביום אחד נקראו למשימה, איך שבין רגע אחד כבר היו בתוך המלחמה-מלחמת הקיום שלנו כאן בארצנו הקטנטנה.
ואני מרגיש עקצוץ של פחד אך הרבה יותר גאווה וכאילו מסתכלים הם עלי כולם מלמעלה ואומרים לי: "אנחנו את שלנו עשינו, כעת הגיע תורך!"
ואני חושב על כך שביום מן הימים שאהיה אבא ולי יהיו ילדים, יבואו הם יום אחד הביתה מעוטרים במדים.
ואני אסתכל עליהם בגאווה והם כלל לא יבינו על מה כל המהומה..
אז אני אשב איתם ואספר על סבתא שהיתה בשואה, שמזווית מבטה המציאות של היום אפילו באגדה הכי פרועה לא נכתבה.
אסביר על שסבי היה בתקופת הפלמח ונלחם בשיניים על אדמת המדינה עליה דרך.
והם,- צאצאיו זוכים להיות ממש ממשיכיו.
הצפירה מסתיימת מהר מהרגיל ואני נכנס לרכב וממשיך לבית העלמין.
אני מגיע לטקס,חציו כבר עבר.
אם שכולה עולה לדבר ואני מעיף מבט על כמות החיילים שבאו לכבד.
כל כך הרבה חיילים... חצי מכלל האנשים.
והם כולם לבושים מדים הולכים בגאווה ובכבוד כשלמולם-הנופלים.
מרוב מחשבות וטקס קצר, בקושי עבר רגע וכבר זה נגמר.
המנחה מורה לעמוד לשירת התקווה וליבי בן רגע מתמלא גאווה.
גאווה של תקווה של אלפיים שנה, ש "להיות עם חופשי" זו כבר לא קלישאה.
תם הטקס.
אני חוזר לרכב כשבראשי עדיין מהדהדות מילות "התקווה" .
אני נתקע על המילים "להיות עם חופשי בארצנו" עליהם חוזר שוב ושוב.... לא מצליח לעכל... פעם ראשונה שאני באמת באמת על זה חושב.
בפעם העשירית לערך דמעה לפתע זולגת, בעקבות המחשבה שבמוחי כל הדרך.
מחשבה על עם, על תלאות וייסורים על אלפיים שנות גלות של כמיהה וכיסופים.
על עם שהיה בהכי הרבה אסונות פרעות ושעבודים, ופתאום מדינתו כבר כמעט בת שבעים..
מחשבה על דור אחרון שחי כאן עם עוד זכרונות מהשואה- איך על קליפת תפוח אדמה היה צריך התאמצות עצומה.
מחשבה על הרכב בו אני נוסע, וכמה אני חופשי להתנייד איתו ואפילו בצירי פיגוע.
פתאום מקבלים קצת פורפורציות, מבינים את הפער.
אך פתאום חסרה בליבי מנגינה, קול שירת התקווה פתאום לא מספיקה.
לוקח בדיוק רגע אחד להבין- מה שחסר הוא: "אני מאמין".
פתאום זה מוזר איך שיר זה לא הושר.
למה בכל הטקסים הצבאיים, לשיר זה כלל לא מתייחסים???
הרי זה מה שהחזיק אותנו משך כל שנות הגלות, וגם כיום עומד במרכז המהות!
אז נכון שיש לנו מדינה נהדרת, אך מכאן ועד לנוח על זרי הדפנה-הדרך עוד ארוכה ארוכה ומפותלת.
ובכלל, איכשהו נושא זה לא כל כך מדובר, והציפייה למשיח צדקנו היא מין דבר כזה ששיך לעבר..
אז אני מפזם לעצמי שוב "אני מאמין" ומתכוון לכל מילה שרשומה שם בפנים.
מרוב מחשבות כבר הגעתי הביתה.. מחפש את הפנקס והעט כדי לכתוב ולפרוק..שיהיה בשביל דורות ושנים הבאים- שיום זה לא יחלוף ככל שאר הימים.
והאמת, שלא צריך ללכת כל כל רחוק,
כי ברגעים הקשים של החייל הרכון על הדף,
יישב ויקרא וייטען מחדש.

לא רוצה.

לא, חאלס, די.

לא רוצה שתגדירו אותי.

אל תגידו לי שאני שייך לציבור הדתי לאומי, אל תגידו לי שאני שייך למסגרת.

אל תתייגו אותי.

אני לא מייצג אף אחד. אני מייצג רק את עצמי.

כן, רק אותי.

אל תשאל אותי שאלות כמו "בציבור שלכם" או "אצלכם" כי אין כזה דבר. 

אני לא רוצה לייצג. יש אנשים שמייצגים. יש אנשים שצריכים לייצג. רבנים, אישי ציבור.

אני לא מייצג אף אחד. לא את הדתיים, לא את הציונים, לא את הביינישים, לא את הדוסים, לא את המדריכים, לא כלום.

למה אני לא מייצג?

למה אני לא מגדיר?

הרי אין מה לעשות, אני דתי אז אני דתי, זה מה שיש!

אז לא.

נכון, אני מנסה לעבוד את ה' כמו שצריך. אני יהודי. אני לומד תורה. אני מתפלל. 

אבל להשתייך לציבור בתוך היהדות?

נכון, אני אתחבר יותר לשומרי תורה ומצוות. וגם ל'חובשי הכיפה'.

אבל למה לפלג?

למה יש כ''כ הרבה 'מגדרים'?

יש דתי לאומי, חילוני, חרדי, חרד''ל, לייט, מסורתי, קו, גוש ועוד המון!!!!

חאלס!

אז אני אומר די. די. 

די לפילוג, די להגדרות.

אני לא מייצג. אני לא יכול להעיד על אחרים כי כל בנאדם הוא שונה. מי אני שאייצג את הבנאדם האחר?

אני פועל במה. וזהו.

 

אני אמרתי את שלי. מקווה שהצלחתי להבהיר את הדברים שלי כמו שצריך.

מוזמנים להגיב. ומוזמנים ממש בחום לחלוק ולהגיד אחרת כי אני ממש אשמח לשמוע עוד דעות.

בס"ד
אני רוצה לכתוב.
ומרגישה שאין בי מילים..איפה המילים שלי?
לאן נעלמתן..חיזרו.
זה צד שחזק בי, מילים.
מנסה בכל זאת.
אולי כך אוכל לכתוב מעט..לדבר אל החוץ את שבליבי העמוס.
אולי אוכל לזעוק, לצעוק, לבכות, לכעוס, למחול, לשתוק, לגדול, לגלות, להכיר, לשתוק ,להכיל, לחיות, להשתדל פשוט - להיות.
אתם מסתכלים עלי, מביטים בי ובוחנים היטב.
אני מפחדת..המבט הזה, הוא עושה לי כואב.
הלכתם מפה. הלכתם לאבא.
השארתם אותנו פה, השארתם לנו את המושג הזה שמכנים אותו - חיים.
וכולכם, ממש כל אחד.
השארתם ציווי, כאילו במיוחד.
'תמשיכו לחיות'..
'תחייכו תמיד'.
'אל תוותרו על חלומות'..
'אתם ההמשך, העתיד!'
'..אני שמח ליפול על אהבת המולדת..'
'אם יום אחד תקראו שורות אלה , כנראה שאני שמחה שם למעלה'
'אני אוהב אותך'
אתם מתבוננים בי , בוחנים אותי.
מבעד לתמונות זיכרון, קטעי וידאו שלכם..מכתב נוקב ואיזשהו סימן הנצחה.
אני מסתכלת בכם, כן.. אני מעזה.
מסתכלת, ומחפשת. מחפשת בעיניים שלכם.
יש לכם עיניים כל כך יפות.
שוחקות, בעלות משובה ועמקות.
עיניים יהודיות כאלו, שבוערות לחיות, עיניים שנצרבות בנשמה, ומלוות.
והמבט הזה,
כאילו אתם רואים אינסוף כלשהו..איזה חזון.
מה ראיתם , שאנחנו לא? מה ראיתם, שככה פשוט המשכתם מפה..?
גדולים היתם - אנשים , גדולים היתם, מהחיים.
כמה טוב שהיו לי כאלו אחים..יהודים.
היי, אבא. אבא של ילדה שכבר לא תראה אותך יותר..
ואמא, אמא שנרצחה מול עיינים פעוטות,
ואח , אח קטן מי יחייך את החיוך שלך כאן?
אחותי, האם בחייך זכרנו לומר לך עד כמה את יפה?
חייל אמיץ אהוב, קפצת..אך מדוע לבלי שוב?
ארוס של, שכחת? החתונה..
ילד אהוב, פרח קטוף.
ואני מנסה לדמיין..על מה חשבתם בשנייה האחרונה, זכרתם משהו? התגעגעתם פתאום? מה הרגשתם..מה היה שם בפנים, באותה הדקה.
אבל אתם לא פה. אין מי שיענה לי. אני ממשיכה לדמיין.
כן, גם בלדמיין אני טובה..
מדמיינת אתכם בשמיים, צבא מליצים.
מדמיינת אתכם מחויכים שם למעלה..מביטים בנו בחמלה ורחמים.
מדמיינת שלמרות הכל אתם ככ מתגעגעים.
מתחשק לי לצעוק לכם - תחזרווו!!
אבל אני שותקת, דקת דומיה. צפירה.
אני בוכה ממכם, ממי שהיתם. על מי שהיתם - לפני שהמוות חתך.
אתם מרגשים אותי, אצילים כל כך.
ואני מבינה לפתע, שצריך להזכיר לנו.
אף אחד מכם, לא היה מלאך, הרי חייתם ביננו..כן. ממש כך.
היתם אנשים, אחים שלנו, הורים, משפחה, חברים.
היתם שכנים שלנו, מכרים, אהובי נפש או פשוט חלק מאלו שביננו חיים.
ומישהו חייב להזכיר לנו שזה לא נכון, לא "רק את הטובים ביותר הוא לוקח"..
כי אלו שממשיכים אתכם, שחיים את הצוואות שלכם, את דרככם, טובים לא פחות..ובעלי אומץ שמאורם העולם מתחמם.
אני רוצה להזכיר לנו שלחיות ת'חיים, ולהמשיך לחיות תמיד . ולא להתייאש ולאבד תקווה - זו לא, לא! זו לא קלישאה.
הביטו בכם. אתם חיים.
האין זה נפלא? האין הדבר משובב את הנפש? העם שלנו חי, מחייך ולנצח יימשך.
אני רוצה להזכיר לנו שהרצון הזה, להיות אנשים גדולים, הוא קרוב אלינו מאוד. בפינו ובלבבנו לעשותו.
חייבים להיות אנחנו, ובגרסה הכי שמחה ומוסיפה טוב שלנו.
אני רוצה להזכיר לנו, לי. שלמות על קידוש השם יש תוקף ומשמעות.
ובסופה של הדרך, כולנו חוזרים אל אוצר הנשמות, אל בית הגנזים.
ומי לא רוצה לחזור תוך קידוש שם שמיים ברבים?
אבל חשוב שנזכור, בעם ישראל, מקדשים ומייקרים עד אינסוף את - החיים.
אז תתחילו לחיות. לחיות באמת!!
תשאפו להיות, ותצליחו באמת.
קדושת החיים היא שמחה ואמת, ולחיות על, ובקידוש השם, זה דבר עצום.
עצום בהחלט.
וצריך גם לזכור, שהכל פה זמני. שכלום לא שלי..פשוט לתת. לתת ומהלב.
וכמובן, שצריך..צריך אתכם , לזכור.
אנחנו זוכרים. באמת, כמה שאנחנו משתדלים.. רוצים ככ להיות טובים..
אבל כבר קשה לנו.
קשה העיכול.. קשה ה"וידום" , קשה הקיבול.
וכל אח שהולך, ומפסיק פה להתקיים,
מכאיב בנשמתנו, ודוחק בנו שנתקדם.
אבל קשה , קשה לנו.. לחיות זה לא תמיד קל, אכן.
אז אני מבקשת ממכם,
אחיי הזכורים, מתחננת, אנא היו מליצים לנו, לפני בעל הרחמים..
אנא העתירו תחינה מלפניו,
שירחם כבר , שיגאל את בניו.
בדין יש גם מן החסד ..אך הוא דין.
בבקשה תעשו רעש בשמיים..
רעש שלא נשמע מעולם.
רעש כזה, שיגיע ויזעזע בכל..
רעש כזה שלא ייתן לשום אח יותר ליפול.
רעש שאחריו יחליט אבא, פשוט לגאול..
תרעישו בבקשה.
וכשניפגש , נביט בעיניים,
נקבל חיבוקים.
רק תרעישו כבר..
תהיו מליצים.
משתדלת לזכור..,
תזכור אלוקים.

ספר לי יאיר

ספר הגיגיך ורגשי לבבך

עת ממפקדת אצ"ל הודחת

עת כרות ברית עם סטן - צורר גרמן חשת

ספר כיצד לא לפפך יאוש, כיצד הרמת דגל גבורה ומסירות

ספר יאיר ספר. עט רושם על לוח לב. עט אדום עט יודע דום מכיר דומת אהרון

 

לילה. ספק הקיץ ספק חלום קול יאיר נשמע כעומד הלום

כשופר חורב מכריז הוא בקול:

עוד יקום עוד יבוא פה גואל עוד יוקם מחדש לח"י בישראל

 

דמעה. טשטוש ענית. דמות יאיר נושא חנית

ה'נוצץ' עוכר דמו, אך-לסלע מבטו

שפתיו דובבות. לא לנושאי דיגלו פונות, לא לישני מערות. לישני עמי הן יוקדות

 

ואומר בדמייך חיי. בדמייך ברכי נפשי. בדמך יאיר... ותיקץ רוחי.

ירוק ושחור ולבן
כשאני נוגע בצלילים פתאום הכל מובן
כשאני עוזב את המילים פתאום הכל מוכן
נגיד הללויה בעשר אצבעות
ונמתח את עצמינו עד לקצוות
בעיניים בורקות היא אומרת 'אתה גאון'
ואני תוהה כמה באמת כישרון
וכמה
ירוק ולבן ושחור
בכלל לא ידעתי שהיה כאן חור
כל החדר החשיך
ורק מתחת לאצבעות יש אור
רוקד מהר מהעין
נשפך לפני המחשבה
ולרגע המנגינה כל כך קרובה
כשלבן ושחור וירוק
זה כבר לא נמצא כל כך רחוק
אפשר להושיט אצבעות ולתפוס
ואין חשש שהפעם נרמוס

התרמילים נהדפו סביבי

ואיתם החלומות

ואיתם המחשבות

על עצם מהותי

 

החושך הקיף גם אותי

והחידלון הזכיר שגם הוא משחק

בנשמתי חסרת המוטיבציה ונעדרת המודעות

 

העשן אפף את הכל 

ושימש כאור לעת הדחק

אבק השריפה סירב למחול 

ואת כל היצירתיות נטל ומחק

 

התרמילים המשיכו להיזלג.

לעוט זה על זה

ולהיסחף בזרם ההיסטריה של קריית המטווחים

וחלומותיי התערבבו בחלומותיהם של חבריי

ומטענים התחלפו

ולא נודע

ולו נודע

ולא לי

 

וכעת אני האור של עצמי בקצה המנהרה

אך מי הוא זה אותו אני?

התרמילים שיקשקו בהבנה 

המשיכו להיזרק ולהיאסף חליפות

ובד בבד הזכירו לי 

שהעיקר להמשיך להיות

 

רק עד מחר

באור מבוקר

נוודא מי זה מי

בצליל שבדממה
יש משהו אמיתי
שאי אפשר שאתפוס בידי
מידי מוחשי

בסדר שבבלאגן
מובלעים צלילים של שקט
בתוך ראשי מסתחררות
המחשבות- הולכות באות

וסימני השאלה
גדולים עליי
מעליי מתנוססות
השאלות
שלטי חוצות
על בניינים, דימיוניים
תלויות

אנשים קוראים אותי
ברחוב הומה אדם
לבד בתוך עולם
ענן בים אנושי

כולם חוצים פסים
אל חופש מצויר
רצים עם המחשבות
ברמזורים אדומים

ועדיין אמצע הדרך
יש עוד שאלות
למצוא טיפה
של צליל של שקט,
ולהיות.

הוא עמד לו שם נבוך מהמעמד. מרוגש.
הוא עמד.משפיל את עיניו.תמיד היה מוכר כאדם צנוע.
קול מחיאות הכפים הסוערות נשמעו לו כמו ממרחק אבל הוא חש בהם נכנסות אט אט לעורקיו.על מה ולמה חשב לעצמו.
הוא עמד שם.מכונס בעולמו.כמעט לא מבחין באות ההוקרה שנתלה על צוארו.מחיאות הכפים נוספו והתחזקו והוא בשלו בחצי חיוך.במבט מושפל.אינו מבין אינו בטוח בהערכה הניתנת לו.
הוא ירד בצעדים מדודים מהבמה על צוארו מונח אות הוקרה.אולי.כך חשב.אני סתם אדם פשוט במעשיו אך גם לאדם פשוט ראוי שיריעו פעם בחייו.
פשוט אדם.

למה? למה עשית את זה? צאי מזה כבר! רצית להנצל מטביעה.. ניסית בכל הכח, התאמצת לעלות כל פעם ולנשום מהאוויר הצח כדי לשרוד.. אבל אין לך כוחות על אנושיים.. כדי להנצל מטביעה צריך מישהט לאחוז בו, מישהו שיציל אתך.. כבר טבעת.. את כבר עמוק בפנים.. בקרקעית.. עכשיו הכל יותר קשה ומורכב.. לכאורה, את כבר נמצאת בשפל וביאוש חזק. מה שלא רצית להגיע אליו.. אבל זה קרה ואת צריכה להתמודד עם המציאות גם כשהיא קשה, מורכבת ומסובכת. אולי היו אנשים טובים שניסו להציחל אותך מטביעה ופשוט התעלמת מהם או לא היית מספיק בטוחה לאחוז בהם.

תפסיקי עם זה כבר! את ממסכנת את עצמך ובוללת לך את הדרך המהירה והמושלמת לקרקעית. אבל מה אפשר לעשות? מרגישה אבודה בלב ים, בקרקעית. הכל משתנה וקורה ככ מהר.. כמו פצצה שנחתה והתפוצצה בלי אזהרה מוקדמת.. למה החיים קשים ומורכבים כל כך???!? למה יש קנאה בעולם?? למה ישתאווה?? למה יש כעס?? למה יש מריבות?? למה יש אמונה?? למה יש חיים?? למה יש לימודים?? למה יש חרדות?? למה יש פחדים?? למה יש אהבה?? למה יש צרות?? למה יש נסיונות?? 

למה???????

אולי פשוט צריך לשנות את הגישה שלי.. את ההסתכלות.. להאמין ולעבוד את ה בתמימות גם בהסתרת פנים. לחייך גם כשבפנים הכל רקוב. לבכות כדי לפרוק עול. להשתדל, להתקיים, להאמין, צרצות, לחפש, לקוות, לדבוק, לשמור, להשתנות, לשנות.....

ומה התפקיד שלי בעולם?? מי אני?? מה אני?! מה הרצונות שלי??

בירור עצמי, פנימי, חיפוש..

להאמין שאני יודעת לשחות!

אני מעיקה על עצמי, כועסת על עצמי, בלי שליטה על עצמי, מרחמת על עצמי....

רוצה לשנות ולהשתנות אבל ככ מתקשה.

כואב לי שאני מעיקה ומכאיבה לאנשים חשובים לי. לא רציתי להגיע לזה.. מתבאסת כל פעם מחדש על שטויות שאני עושה כדי לפרוק..

אני רק יודעת שאיך שהוא בסוף יהיה טוב.

אולי דווקא בקרקעית אני אראה דברים שלכאורה יעזרו לי לצמוח ביחד איתם.

אוף.

מתוסכלת.

אובדת עצות.

חולנית.

 

ועכשיו אני גם לא מצליחה להתפלל ולפנות אל הקב"ה. לא מרגישה צורך לנסות.. 

אין לי כח! נמאס לי מהחיים האלה! הכל קורה ככ מהר ואין זמן לעצור, התקופה עמוסה. צריכה זמן לעצמי ואין. לא מסוגלת כבר להתמודד עם זה! צועקת דיייי!

אין לי כחחח!!!!!!! וגם אין לי מי לשתף ולפרוק כולם עסוקים בעצמם כמוני ואני מנסה לעזור להם אבל דווקא כשאני הכי מדממת אין לי מישהו שיעזור לי. אין. כח.

רציתי לכתוב הרבה פה.

הרבה שירים וקטעי כתיבה.

רציתי לכתוב הגיגים וגם

נקודות למחשבה.

 

רציתי לומר שאני מרגיש

ורציתי לכתוב שאני אומר

ובפועל אני מקליד

שרציתי.

 

רציתי להספיק ל

וגם לעשות את

ורציתי לנצל

פיסות חיים, באמת!

 

רציתי להביע

והאמת גם להרשים

ורציתי להעביר רעיון

ולראות אתכם מתרגשים

 

רציתי שתדעו

שרציתי

ושפשוט אין לי זמן

רציתי שתדעו ש

אם הייתי מקליד במהירות ובקלות שאני חושב

כבר הייתי מזמן מסביר לכם הכל

כלומר-

כל מה שרציתי.

 

ורציתי גם לרְצות

ללמוד

לקיים

ורציתי לרַצות

את אני

ואתם

את אלהים

 

ואני רציתי בשעות היום ורציתי בשעות הלילה

ומרוב שרציתי כבר שכחתי לרצות נכון

או להתחיל לחשוב איך שעושים

או לעשות איך שחושבים

לא יודע, אבל רציתי גם את אלו לעשות.

 

ורציתי כשאני ערני

ורציתי גם מאוד עייף

ורציתי גם בנדודי שינה ובשעה לא הגיונית- רציתי.

 

ואולי זה נורא חשוב לי (ולכן אני נורא רוצה) לומר לכם את זה

כי

אני מרגיש שרציתי הרבה

ולא עשיתי מספיק מה שרציתי

(ואולי גם לא רציתי מספיק מה שאעשה)

(אבל רציתי!

לרצות מספיק)

 

וכל הזמן שרציתי זה עוד אחד חלקי משהו בתהליך הזה "חיים"

 

והפחד הזה

שאני ממש לא רוצה

וממש רוצה שלא

ורוצה שממש לא.

 

שייגמר לי המלאי של הפעימות

ואז שם בשמיים מחוץ לקוסמוס הזה

יסתכלו על כל הזמן שרציתי

ולא ממש עשיתי

ויתחילו לשאול ולחקור ולעיין

 

ואני כולי נבוך עד מוות ועד בכלל

ואולי על סף יאוש מעצמי,

יאוש ממש (שכן- אני כבר לא אהיה בעולם כלל)

 

והלואי

ויהיה לי לפחות העוז והזכות

לומר להם ש

 

"אבל

 

רציתי!"

הוא עמד שם, במספר שבע, בין האחד העליון לתחתית עשר, על מדף סלע רחב. הוא צפה בתחתית החשוכה, בהה בחושך שחייו הפכו להיות.
המדף של שמונה היה אפור כהה, המדף של תשע היה כמעט שחור, ואת התחתית הוא ראה גם בעיניים עצומות, פשוט כי לא היה הבדל כשפקח אותן.
טוב, אולי בעיניים עצומות רואים עוד צבעים, הוא גיחך לעצמו.
מדופן לדופן, מעגל צבוע של קדרות.
וייאוש, הרבה ייאוש היה שם. הרי רק שחור רואים. ממדף שבע ומטה אפשר לראות רק את מה שלא רואים שם. את מה שלא רואים. גם טכנית.
הגיחוך הציני הזה, שוב.
מה אתה מבין, עולם, הוא חייך בקור מבין שיניים חשוקות ועיניים מזלזלות. מה את מבינה, אנושות.
רק למטה, זה מה שרואים כאן.

זה מה שבוחרים לראות כאן.
***

הוא עמד שם, במספר שבע, בין האחד העליון לתחתית עשר, על מדף סלע רחב.
המדף של שמונה היה אפור כהה, המדף של שש היה אפור כהה קצת פחות, וחמש כבר הבהיר משמעותית. מרחוק הוא יכל לראות נצנוצים לבנים, מכיוון שתיים ושלוש.
פיסות קטנות של עתיד לבנבן השתקפו מדי קרן שמש שהעיזה לחדור לאחד המדפים העליונים.
דמעות ניקוו בזוויות עיניו.
שם, זה עוד שם, הוא הירהר לעצמו בלאות. ואני עוד פה..
מה אתה מבין, עולם, הוא פכר ידיו. מה את מבינה, אנושות.
רק למטה, זה מה שחשים כאן.

זה מה שמתרגלים לחוש כאן.

***

הוא עמד שם, במספר שבע, בין האחד העליון לתחתית עשר, על מדף סלע רחב.
המדף של שמונה היה אפור כהה, המדף של תשע היה כמעט שחור, והתחתית שחורה לחלוטין.
המדף של שש היה אפור כהה קצת פחות, וחמש כבר הבהיר משמעותית. מרחוק הוא יכל לראות נצנוצים לבנים, מכיוון שתיים ושלוש.

ממדף שבע ומטה רואים רק שחור. רואים רק חשכה. אפלה, שקוראת להישאר שם למטה.
הוא ראה את התחתית. אבל הוא לא היה בה.
הוא ראה את השחור. אבל עוד לא נצבע לחלוטין.
הוא ראה את החשכה, אבל לא נבלע בה עד הסוף.
הוא ראה את האפלה, שקוראת, והוא עדיין לא השיב.

ממדף שבע ומעלה רואים רק חלקית. רואים רק גווני אפור. מגמת התבהרות, שקצה לא נראה כולו לעין.
הוא ראה את מדף שש, חמש, ארבע, ושלוש הבזיק מרחוק באפרוריות מושלגת.
הוא ראה את הלובן זועק מרחוק.
הוא ראה את האפור המבהיר, לא מגיע ולא נוגע.
הוא ראה את את המדפים שמעליו, הרחק מעליו, אך בהישג שאיפה.
הוא ראה את הלובן, שזועק..

זרם אוויר פתאומי נשב לפתע מנקודה כלשהיא מתחתיו, חלף על פניו, ועף למעלה, מותיר אותו בגו נרעד מגל החום וכמה פירורי חול.
הוא נתן להן לזלוג מבין רווחי אצבעותיו, לחמוק בקלילות בין קפלי עורו.

מה אני מבין, עולם, הוא תהה. מה את מבינה, אנושות..
רק לראות, זה מה שנדרש כאן.

השאלה היא מה בוחרים לראות.

***

ראיתי את האיש הזה, עומד שם, במספר שבע, בין האחד העליון לתחתית עשר, על מדף סלע רחב.

 

בלבול.

לפול,

אולי לקום?

 

לבחור

חושך ואור

 

מים

שמים

ועננים

אילו קו האופק היה בהיר

 

ואין זמן

להתלבט,

בקצב מהיר

להחליט;

 

 

 

 

קולות וצלילים

מילים

נמשכת לשני צדדים

 

כאחוזת אמוק

מדלגת בין אמיתות

 

 

ואז

פריטות, פריטות;

 

והמיתרים מתכווננים.

 

 

רכבת, פעמון,
לא לשכוח לתקף
רחוב יפו בחלון
אנשים קונים וכיף
להם. רק אותי זה
קצת מחמיץ.
ובתוך מוחי אני שט
קצת מדחיק את ההמולה
הזאת שמשאיר אותי
בצד.

רכבת, פעמון,
ודאו כי לא שכחתם מטען.
סוחבים עלינו מטענים,
המון,
ונוסעים איתם
(לאן?).

רצון נסתר כזה,
מין חפץ חשוד,
קורא לי לרדת
מהרכבת
ללכת לאיבוד.

חדש
חלש


צופן בחובו
מרגש

כי הנה החומר
מוגש

כי הנה העומר
נקצר
מונף

מנחה חדשה
בהתחדש זמן
לבנה
בהתחדש עונה

חידוש
עניין
מניין


נשמת בניין




שמחה גדולה
בהתחלה

בס"ד
הלכתם כצאן לטבח
יאמרו הדרורים
ינזפו בנו בחאקי

אנחנו מרדנו ומתנו
כיהודים
לא כשה הנשחט

ואתם הרכנתם ראש
מול כלבים וחיות
ולא הרמתם
אף קול
צעקה

הקטע הבא נכתב כמענה לנערה דתייה, בעניין השאלה האם טוב להסתובב באתרים ופורומים חילוניים למיניהם כדי לנסות כביכול להשמיע שם את דעת היהדות.

 

---------------------------------------------------

 

היה היתה נערה, ולה יהלום יקר, מבהיק ביופיו ועדין כפרח שושנים, שניתן לה כפיקדון לכל חייה. יום אחד הלכה לה על אם הדרך, והנה עיניה רואות אדם זר המנסה בלא הצלחה לנתק חבל. מיד נחלצה לעזרתו, שלפה את היהלום, שייפה אותו בחריצות על אבן מאבני המקום, וחיש קל חתכה את החבל... המשיכה לה בדרכה, שמחה על הזכות שנפלה בחלקה, והנה לעיניה אגם מים ובתוכו דגים... בלי לחשוב פעמיים שלפה את היהלום וקשרתו לקצה חוט של חכה, הנה לנו פיתיון למופת! עד מהרה היו באמתחתה שני דגים, שכמובן היא מיהרה להביאם לילד רעב שנקרה בדרכה...

 

וכך מדי יום או שבוע, מצאה שימוש חדש ביהלום כדי לנסות לגמול חסד עם אחרים... אי אפשר לדעת מתי זה הצליח ומתי לא, אבל העיקר שהיא היתה מרוצה... בהתחלה... אך עם חלוף השנים הלכה והתפשטה בה הרגשת ריקנות... חושך בלתי מוסבר פשט בחדרי נפשה... והנה היא מביטה על פני כל סובביה, וכולם זוהרים ומאושרים..

 

הייתכן? מדוע יגרע חלקי, הנערה גומלת החסד? איה הוא הסוד המזריח אושר וסיפוק על כל פנים, חוץ מעל פניי?

 

אנו נדע את הסוד: היהלום.. שכבר איבד את צורתו לבלי היכר... הפרח העדין שכמש ונבל לו בין ידיה... אילו רק היתה שומרת עליו מכל משמר, כיתר האנשים סובביה...

 

אך כשהיא הבינה את הסוד כבר היה קשה מידי לתקן... ניסתה לשפץ מפה ומשם, לשפשף ולהבריק, אבל עדיין... לא יוכל היהלום היקר לשוב להיות כבתחילה...

 

וכשבאה להשיב את הפיקדון לבעליו, מלאה בושה וכלימה הוציאה מהקופסה את מה שהיה פעם יהלום מבהיק ביופיו, עדין ונוצץ, והנה עתה ניטל זוהרו, והוא שחוק מרוט וחבוט, מצופה בלכלוך ומצחין מריח דגים...

 

 

 

                                                    *                            *                               *

 

 

הקב"ה העניק לכל אחד מאיתנו ביום צאתנו לאוויר העולם, יהלום יקר ועדין כפרח. אותו יהלום, שמור אצלנו כפיקדון לכל משך חיינו עלי אדמות. כל האושר והשמחה שבחיינו, תלויים בו ונובעים ממנו. כדי שנוכל לקבל ממנו את האושר והשמחה האמיתיים, וכדי שנוכל לעתיד לבוא להשיב את הפיקדון לבעליו כשהוא שלם ונקי, עלינו לדעת איך לשמור עליו כראוי. בתוך תיבה קטנה, סגורה ומרופדת בקטיפה, שחלילה לא יישרט. גם למטרות שנראות לנו טובות, עלינו לדעת שלא כל מחיר אנו יכולים להרשות לעצמנו לשלם עבורן. והשמירה על שלמותו של היהלום, על זיוו וניקיונו, עומדת בראש סדר העדיפויות. לא נוכל לאפשר פגיעה, שחיקה, ואפילו שריטה קלה ביהלום היקר שלנו, בעד שום מטרה שבעולם, חשובה ככל שתהיה. אין לו תחליף, ולא תמיד אפשר לתקנו כשהוא נפגע חלילה.

היהלום הזה הוא כמובן הנפש. הנפש היא האוצר הכי יקר שלנו. הפרח של החיים. בעצם היא אנחנו עצמנו. לא נוכל להרשות לעצמנו לאפשר לה להתלכלך או להישרט.

 

מה מלכלך ושורט את הנפש? הנפש היא עדינה, ולכן כל דבר שהוא לא עדין, לא מגיע ממקום של קדושה, גורם לה להישרט. להישחק. הקב"ה ברא את הנפש ממקום של קדושה, ולכן כל מפגש עם תוכן שהוא זר לקדושה, שכותבים אנשים שרחוקים מקדושה, מנקודת המבט המקולקלת שלהם ובשפה הלא-עדינה בכלל שלהם, פוגע בה באופן בלתי הפיך לפעמים. יהלום יקר שומרים בקופסת קטיפה ולא עושים בו ניסויים. גם אם זה כביכול גורם לטובתו הרוחנית של מישהו אחר (וספק גדול מאוד אם באמת זה קורה בכלל), עדיין זה ממש לא שווה את זה. ערכה של הנפש הוא מעל לכל השוואה לתועלת כזו או אחרת. וגם אם לא מרגישים מייד בשחיקה של הנפש, זה קורה! וחבל לגלות את זה מאוחר מדי...

 

הנפש היא הדבר היחיד שיש לנו בעולם הזה. וגם בעולם הבא. אם חלילה לא נשמור עליה כראוי, מה יישאר לנו?

כבר אמרו חז"ל: "אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך". אין היתר לאדם לפגוע ברוחניות של עצמו בשביל מישהו אחר. המשימה המרכזית שהקב"ה הטיל על כל אחד מאיתנו הוא לשמור על הנפש שלו ולפתח אותה בכיוונים חיוביים, ולא לדאוג לרוחניות של אחרים. לזה הקב"ה יכול לדאוג בעצמו, הוא אינו צריך את העזרה שלנו, כשזו באה על חשבון המשימה שהוא עצמו נתן לנו.

 

 

א ות
ועוד
א ו ת.
מ יל ה
ועוד
מ י לה.
ש ם
ועוד
ש ם.
ולהבה של אש שבוערת מעל
לוחשים לי
ח י י ם.
שהיו ו
א
י
נ
ם.

זכור!

זכור את אשר עשה לך עמלק.

 

זכור ואל תשכח!

את אשר עשה לך

עמלק.

 

זכור את הכבשנים

את הרכבות.

את הפאות הגזוזות

את המספרים.

 

זכור!

את סבא וסבתא

שלך - 

עצמך ובשרך.

 

ראה עצמך כאילו

יצאת אתה

בכבודך ובעצמך

מספר

מארץ מצרים.

 

זכור ואל תשכח!

 

***

 

אוויר צלול יש פה

ואני לא הרחתי.

 

יערות ירוקים יש פה

ואני לא טיילתי.

 

בתים ציוריים

וגדרות.

 

רק ריח בשר שרוף עולה באפי

רק אנשים נמלטים ליערות

ומכונות ירייה על גדרות

דולקות אחריהם בכדורים.

 

ובית

שלי

לא היה