פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 370)

הנה הוא בא!

כל אדם שעובר, כל מזוודה שמתגלגלת, כל אחד מקפיץ את הלב וגורם לו לפעום בקצב מהיר יותר.

אתה עומד שם, לא מצליח להבדיל בין כל מאות הפרצופים שמופיעים וכל מה שמעניין אותך זה פרצוף של אדם אחד בלבד.

העיניים תרות, מחפשות, מנסות לא לפספס והלב לא מפסיק לפעום.

אתה יודע שעוד רגע זה יקרה, רק עוד שניה והוא יופיע, כל הציפיה והגעגוע מתנקזים בבטן ורק רוצים לצאת החוצה.

מזווית העין אתה רואה ילד רץ לעבר אימו, אתה רואה את החיבוק, את החיוך, את השמחה בפנים של שניהם ואתה לא יכול שלא לנגב דמעה שזולגת.

מבט מסביב גורך לך להבין שאתה כמו כולם, מחכה, מצפה, מחפש סימן.

ואז זה קורה. בלי הכנה מוקדמת. הוא פשוט מופיע וכל הפרצופים מסביב נמחקים. וזה רק אתה והוא עכשיו שקיימים.

אתה מתקרב אליו, מחכה שהוא יבחין בך ,כל הציפיה בגרון עומדת להתפקע. וזה קורה. הוא נעמד במקום, עינייו לא מאמינות, ולאחר שניה של שוק אתם צוחקים, מתחבקים, נותנים לכל הגעגוע להשתחרר ולצאת החוצה, ושוב פעם מתחבקים, ובוכים, וצוחקים ופשוט לא מאמינים.

אתם נרגעים, מחייכים ומפנים את הדרך לשאר הנוסעים.

חוויה חדשה נצרבת בסיפור של החיים.

בזמן האחרון אני  מתחיל לכתוב שירים והייתי ממש שמח להרחיב אופקים ולקרוא שירים של משוררים מפורסמים..

אז הייתי שמח אם תשלחו לי שמות של משוררים שאתם מעריכים ושירים יפים שלהם(עדיף בעברית, אפשר מתורגם)

 

 

 

 

 

 

 

 

בתודה מראש..

פעם ראשונה שאני כותבת סיפור שלם.. אשמח להערות והארות

"על ביעור חמץ"

במגירה של עדי יש פנקסים. קבורים עמוק בתוך המוני דפים ותמונות. עשרות פנקסים; בגדלים שונים, בצבעים שונים .. אבל בתוכם, בתוכם הכל דומה .
בכל הפנקסים אותו התוכן. אש חצובה באותיות הכתב העגול והמשורטט שלה, על גבי עמודים רבים מספור.
הפנקסים האלה לא קבורים רק במגירה בחדר של עדי, הם גם נמצאים אצלה במגירות בלב.
מילים על גבי מילים. זכרונות על גבי זכרונות . זה חקוק חזק כל כך, שקשה לה מידי לשכוח..
**
ערב פסח. עדי בכורה בבית, היא עוזרת לאמא בנקיונות, ויוצאת לשמור על אחיה הקטנים מדי פעם.. את החדר הפרטי שלה ניקתה בשבוע של פסח. עוברת מדף מדף ביסודיות, מנגבת, מסדרת.. ואז, לאחר שעות של סדר היא הגיעה למגירה החבויה.. היא ניקתה טוב כל כך שלא יכלה להתעלם אפילו ממנה .. אותה המגירה החומה, המאובקת, שלא נגעה בה כבר כמה שנים. עדי פתחה אותה באיטיות חורקנית .. המוני דפי דפדפת מצהיבים התפזרו סביבה ותחתם נחשפו לפתע המוני פנקסים צופני סוד. הכל הציף את עדי בפתאומיות מסחררת .. היא כבר לא ילדה. שנים הדחיקה את אותם הזמנים, את הזכרונות הללו, את האנשים שרצתה כל כך לשכוח.. ועכשיו, כל אלו מתקרבים אליה גלים-גלים, מתכחשים אליה, מגחכים לה בלי קול.. האבק מהפנקסים הפתוחים חדר ברכות גם למגירת הלב של עדי.. המנעולים נפרצו. כל הקליפות התקלפו. עדי התיישבה על הרצפה, מניחה לדמעות לזלוג על לחיה הקרות, שמזה שנים לא חשו ברטיבות המלוחה הזו.. התיישבה, ואחזה בידיים רועדות בערימת הפנקסים הצבעוניים.. היא פתחה את הפנקס הראשון, רצתה לקרוא, ממילא הזכרונות מכים בה כעת גם בלי אף דף. אבל הבכי הדומם שלה טישטש הכל.. היא התבוננה בדפים והרגישה איך לאט לאט, כמו במחול עדין וסהרורי האותיות מתרוממות להן מהדפים גם מבלי שראתה זאת. היא השלימה עם העבר. הפסיקה להילחם עם המחשבות, אפילו הפסיקה להדחיק את הזכרונות. כל הקולות הישנים הידהדו בראשה, והיא, הבחורה האמיצה, מהנהנת בעינים גדולות שהיו כבויות, והיום, הן נחושות ומלאות כוח. היא החליטה, קיבלה את עצמה כמו שהיא, קמה לדרך חדשה ומחודשת.
היא התרוממה מהקרקע כשהיא נושאת בידיה את עשרות הפנקסים השונים.. הדמעות יבשו, נותרו רק עקבות . עקבות של השלמה . סימנים של כוח.
עדי פתחה את הדלת של החדר שלה, פוגשת במבטה את אחיה הפעוט שולח לה חיוך מתוק מלא ביטחון-ובאחת הצטייר על פניה חיוך מאמין, חיוך מקווה.
היא ירדה במדרגות, מהורהרת, והחיוך עדיין על פניה. השעון ממולה מעיד על 5 דקות אחרונות לביעור חמץ.
עדי מבינה לבד. זה הסימן שלה. השלימה עם העבר, עכשיו הזמן להיפרד.
בצעדים בטוחים היא פונה למגרש החולי מאחורי הבנין .. בשני גפרורים רועדים מציטה אש כתומה וחמה על ערימת הפנקסים שהושלכו על החול הצהוב.. הלהבה מלחכת במהירות כל דף. כל אות . כל מילה.. בראשה של עדי חולפות המילים "על ביעור חמץ" .. גם חמץ שבלב.
היא עוזבת בפסיעות שקטות את המקום, מהבעירה שהיתה אחריה נותר רק אפר שחור .. בדרך לבית, מגלה סמטה חדשה-מלאת פרחים ריחניים וצמחיה ירוקה.. היא מבינה בעצמה- זאת הדרך.

בס"ד

כמו חיה בכלוב

בית א'

אמרו לי חכה עוד יגיע זמנך

בנתיים שב גרוס משנתך

שב בסבלנות עוד יבוא יום

ולי בינתיים נשאר רק לחלום

בית ב'

כבר בלי סבלנות סופר ת'ימים

מתי הם יהפכו לשנים

ואז נצא נועיל באמת

במקום כמו עכשיו בחלומות לשוטט

פיזמון

זה מרגיש כמו חיה בכלוב

החיים עברים כמו כלי נבוב

תנו לי לצאת לשנות עידנים

במקום לשבת אחורי סורגים

בית ג'

בנתיים חושב מה לעשות

בניינים להרים ערים לבנות

נפריח תנגב נישב ת'שממה

נשתיק אזעקות נפעיל מנגינה

בית ד'

כל רעב לשובע יאכל

לכול פשע תשובת המשקל

נפזר לכולם חום ואהבה

אבל הכול עדיין בגדר מחשבה

פיזמון

זה מרגיש כמו חיה בכלוב

החיים עברים כמו כלי נבוב

תנו לי לצאת לשנות עידנים

במקום לשבת אחורי סורגים

בית ה'

האמת אני יודע זה עוד לא הזמן

כנראה החוד לא מספיק משונן

בנתיים אחכה עוד יגיע זמני

ובכלוב עובר לצד השני

אילו רק הייתי מעיזה להסיר את המחיצות ולהתקלף

אילו רק הייתי מאמינה שזה יעזור למצבי להשתפר

אילו היה לצידי ולו מישהו אחד

אילו הייתי מחשיבה גם את אלו שבצד..

אילו הייתי נותנת את ההזדמנות

אילו לא הייתי מתחמקת מאחריות

בוודאי המצב היה נראה אחרת

ואני הייתי יותר בוגרת

כל מה שאיש צריך זה מבוגר אחד שימין בו ויהיה לצידו.

כמה זה יכול לתת!

'טוב נו, חולצה אחת ודי'. היא אומרת ויודעת שלא תעמוד בזה ותסיים הכל..

יש משהו בגיהוץ דווקא שגורם לה הנאה. החמימות שיוצאת מהמכשיר והצלילים השקטים הנובעים ממנו נותנים לה שלווה ורוגע.

היא מוצאת לעצמה זמן למחשבות בדיוק אז, כשהפלאפון לא לידה, כולם ישנים ויש שקט. איפשהו בין הכסאות מגיחה ערמה קטנה של כביסה והיא עומדת ומגהצת..

אז בסוף הכל נגמר, צץ לו חיוך קטן. היה לה היום סגירת מעגל כמעט סופית. כל צעד לטובה שמתקדם היא מרגישה עד כמה שהחיים מעניינים ויפים.

 

אם החיים שלה הם סרט, בהחלט היא הייתה צופה בהם. אחרי כל הקושי ואחרי הסבל, תמיד מתישהו מגיח טוב. לומדים מהם המון.. בכללי כל החיים היא רק לומדת ולומדת.

 

והתפילות, וואו כמה שהן עוזרות..

נעשה ונשמע, אתה אמרת

בציפייה חיכית

וזמנך עף

והעת בשבילך חלף.

העזת פנים, הרגזת

ובריקוד מולו,  יצאת

לסביב הפסל

מעבר להבל.

את אותו הרגע, נצור

תזכר בו, בעת השחור

איך מערפלים, מתוך ההדים

יצא האיש, אור פניו מקיפים

לוחות הרים

משמי המרומים

ובראות הוא אותך

אותך

שברם לסלע

וניפצם לרגע.

את מחול הטירוף

להר הבטת.

וסליחה בישת.

ואז בניו בחיריו

כהניו ולוויו

אותך הרגו

בסיף שחטו.

בלי להתבלבל

ברגע מבלבל,

תזכר בשטות הזאת

שנשמתך עשתה מסביב להר

ואולי תבין

למה

למה אין לנו מקדש שנים

וכל יום בחצות בוכים

וכל גלויות ישראל

וצמים וצועקים לא-ל

כי בידך במעל

לא פחות ואל יותר

ואיך עכשיו תעיז 

את אלוקיך שוב להרגיז

לרקוד מסביב לשטות

לצהול אחר הבל וטעות.

אחרי שסבלנו 200 שנה

איך את ה' אלוקיך כך שכחת.

מי הולידך

מי נתך לך

הכל.

ועדין סביב העגל את רוקד

סביב הרע

ובטוח שאתה שומע

כל יום את הקול שיוצאת

וצועקת, שובו בנים שובבים

כי אנחנו כבר אלפי שנים לא מבינים

אז

תבין

עכשיו

הגיע העת.

עכשיו.

דמיינו שאתם בתוך רכבת
עם כל המשפחה
נוסעים עוברים נופים מדהימים
ביום שמש מדהים ללא עננים

דמיינו שהרכבת טיפה רועדת
ורק אתם מרגישים
האחים ממשיכים במשחקים
ההורים מחליפים מבטים

דמיינו שהרכבת מתפצלת
לאחר המון לבטים וכאבים
לשני מסלולים שונים
ואתם נשארתם בשניהם, מבולבלים

דמיינו שהרכבות נוסעות במהירות מסחררת
ואתם נקרעים מבחוץ ובפנים
זורקים לכל עבר חיוכים
מזויפים

דמיינו שאתם בתוך שתי רכבות, במקביל
רכבת אחת נכנסת ליערות עם שדים מפחידים
ואחרת לעולם מתוק מלא צמר גפן של מאוהבים
ואתם תקועים. לא שייכים. לא נחוצים.

דמיינו שאתם לבד בקרון
מחלון אחד רואים גן עדן- אך אין כניסה
ומהשני יער חשוך אך מבטיח.
ואתם לבד בקרון . צופים מהצד
נרקבים מבפנים
ממעל אין אף אחד שמקשיב
קולות עורבים צורחים מפלחים את הדממה לפעמים
ובחוץ
מפחיד
עדיף להישאר בקרון. עד סוף הנסיעה.

דמיינו שאלה החיים שלכם.
עכשיו תפסיקו לדמיין ותחייכו
כי החיים יפים

ואני
עוד בקרון. לבד.
מחלון אחד גן עדן מסוכן
ומהשני יער מבלבל.
ובפנים
תפילה
שכבר תיגמר הנסיעה

להגיד לו?
לספר לו?
לשתף אותו?
לכאוב אותו?
להאמין לו?
לדבר איתו?
להגיד לו שברגע שאין אותו כבא פחות אני?
להגיד לו שאני ככ רוצה את זה?
לדבר איתו?

לא יודעת.
ומקווה לעשות דברים נכונים

מפני שרי גבירתי
אנכי בורחת
את תשוקתי
כמוסה תקוותי
במר יאוש צורחת

לב יודע
מרת נפשו

לו מסורה

לא יתערב זר בתחושתו
הרוממה. המסותרה.

שש ושבע.
שבע ושש.

לא יגע בך לרעה
בזאת
מלאה הארץ דעה

בשש יצילך
לשמרך בכל דרכיך.


מיד אחי
מיד עשיו

מידי ומחמת מוחי
ממחשבות אוון- עכשיו

איה המציק
שאת קיומו מצדיק?



חידה סתומה
נעלמה ...

לעת ערב אור
יוצר מידו
צא לדרור

עמך ונחלתך
גפנך ותאנתך
ולא נסוג ממך.


ויהי אומן
נאמן
רחמן

בכנפיו
סוכך כנשר
משגיח על בניו


אהבתו ויראתו שקולים
לחשבון נפש עולים.



תשבי
צורי
לבבי.

העיניים של בנימין.                                       -אמיתי                                                                                                                    העיניים של בנימין היו עצובות ושקטות, מלאות.                                                                                                                            בעיניים של בנימין היית רואה את כל הצרות והסבל שבעולם.                                                                                                        היית מביט בעיניו והוא היה מביט בך בעיניים שואלות וזועקות, בעקר בודדות,                                                                                   כל הגלים שעברו ,כל העננים שחלפו, היו בתוך עיניו, השחורות.                                                                                                   קשה היה להעלות חיוך של אמת על שפתיו, ששמרו על איפוק מוחלט,                                                                                            את כל הסלעים שיש במסלול החיים, את כל האבנים הכבדות, הוא כאילו סחב על גבו.                                                                    כשפגשתיו לראשונה עוד היה בו מין החיוך העליז של הנערים, אך מבטו היה שקוע ונראה היה שמיוסר בלבו.                                        לבו היה כואב עד אין קץ, וכשפגשת עם מבטו היית מרגיש את כל העצבות והיגון שבעולם, עדינה היתה נפשו.                                    ולאחר תקופה שראיתיו בשני, היה מבטו מעורפל, ועיניו שקועות ויפות,                                                                                         כאילו אחזו בו הייאוש והשמחה נעלמה ממנו כליל, היה ברור שעובר על נפשו משהו.                                                                         זה בנימין.                                                                                                                                                                              ואני,אני, כל פעם שנזכר במבטו, בעיניו, לבי נעצב בקרבי. לאן פניו מעודות ועל המתחולל בקרבו, איני יודע.                                         ונשארת השאלה תלויה בפי,

מדוע??                                                       

                                                                                      

לא הגיע הזמן?

תם עוונך בת ציון לא יוסף להגלותך

זהו,תמו, נגמרו

אין עוד סבל ויסורים

כל הגליות נאספו

ונזרקו לימים

החושך פינה לאור

והשחור לגיבור

נערי ראשך מרסיסי הטל

פני מקום לים, לנחל.

 

טהרו עוונך 

כבסו לבך

מחקו כל כתם

מקדשת את

סגלה את

 

בנים אתם ל' אלוקיכם

שובו לתורתכם

פתחו אוצרותכים

כי ידו רחבה

ופשוטה לכל 

 

שמחי בת ציון

 עלזי רקדי

כי שבו לארצך

לעיר קדשך

לבנים אריאל

לעבוד את הא-ל 

 

אין גלות, נגמרה

שבת אל מאחז קדושיך

אל כל גבולך

ואמו מביטה מרחוק

והעיר היתה לשחוק

לא יוסיפו לך

כך נשמה טהורה

כך כעם, כשכינה

את הגאולה.

 

סלחו לי על התקפת השרשורים. אני פשוט חייב לכתוב...

 

אבא שבשמים

רחם עלי

רחם על נשמתי.

חוסה נא קוני

כי אין בי לא מעשים וריק אני מתוכן

אך זכות אחת עומדת לידי

היותי יהודי

זכות איש החסד 

זכות מגן הגבורה

ותפארת ישראל

תעמוד לי

בעת צרתי, ביום בו יפגשו פני את העפר

בו אשכב לנוח על האדמה

ותעלה נשמתי אליך

אז ברגע האמת, בי תביט

תגלה נא חסדך

שפוך עלי רחמיך ואהבתך

היותי בנך, עבדך

וזכני שוכל להגיד 

שאת מצוותיך עשיתי

ואיך אסתכל באספקלריה המאירה

בוש ונכלם מפניך

שאזכה לשבת במחיצת הצדיקים

שתתענג נשמתי על שכינתך

ואחזיק ברגלי גבודך

ואדע

כי כל העולם כולו מלכותך

באתי לכתוב. להביע רחשי לבי. יכול להיות שתחלקו. אז הנה אני משלח חיצי לפניכם, חצים שיפגעו, אולי כן ואולי לא, אבל אלו חיצים.. הנה

תכתבו לפניכם, אני לא דתי.

אני לא הולך גם לפי דעתי.

אני לא עושה מה שבא, לא מה שכיף

אני לא דוס, גם לא מחפף.

אני חסר מסכה שתכסה את פני,

פנים של אדם שמח, שעובד, עובד קשה

עובד קשה כדי להיות עבד, כדי להיות בן.

בן של מלך

בןשעשוי מאבנים טובות

עבד, שעושה רצונו בלי תהיות.

מחכה לשמוע קול דודי

שהנה בא, ויגאל את גופי ונשמתי.

''דתי'' זה משיש לו דת,

''יהודי'' זה מי שיש לו אבא, יש לו מלך.

הוא אומר לו איך לפעול ביומיום, איך לדבר אל כל אדם,

לבחור בחיים, בחיי העולם הבא, בחיי תורה.

להעיף את הרע לדבוק בטוב,

לחפש את כל המציאות האלוקית שמסתתרת,

לבנות לו מקום, להמליכו בכל מקום.

אנשים דתיים הם אנשים מסכנים, שעושים את התורה(בינינו-חצי קלאץ')

שמסתכמים בלמלמל כמה פסוקים, להניח תפילין.

במקום להתפלל עליו בלב שלם ובנחת.

ביום מן הימים אתם תבינו

אולי בעתיד אתם תגידו

אבל זו המציאות,

למה אבא שלנו הביא לנו תורה?

תגיד לו תודה! תפילה?

צריך להעיר אותך, לגרור אותך מהמיטה, 

בשביל שתדבר עם אבא שלך, מלך העולם??

כל דבר, כל דרך, בכל מקום, דעתך עליו.

לעשות נחת רוח, לבורא. לקשר הכל.

לברר-זה רצון ה' בעולם, כן או לא??

אבא!

היהודות, התורה, אי הישראלי

לא מסתכם בלקיים מצוות

הוא יותר מזה.

מצוות זה הבסיס, לא לחפף, זה פשוט.

אתה מחפש דרכים אחרות??

ולי אין יצר הרע?

אין נפילות?

אין קשיים. שאלות?

אבל אני שמח, לא נכנע.

לעשות רצון אבי

לא רצון הוי.

(הוי שיש בשמים שאתה מניח תפילין..)

 

 

שאלתי בנפשי
שתיקת נשמתי
שאיפתי, פעולתי לאלוקי
מפאת גידור רצוני

אהבתי לנפשי
סימאה נשמתי
קשרי לאלוקי
קלקול רצוני

תר אחר נפשי
רוח נשמתי
שליחותי לאלוקי
תמימות רצוני

אמיתת נפשי
גילוי נשמתי
אהבתי תשוקתי לאלוקי
מפאת חינוך לרצוני

לפעמים,
זה מסוכן לנשום.
סכינים חדים דוקרים.
שקט, ולדמום.

מאחורי הסורגים,
כולנו דומים;
בוהים, אילמים,
קיימים-לא-קיימים.

כבלי ברזל שחורים
מושכים בכוחות עצומים
עמוק-למטה למטה
רחוק אל תוך תהום

אין בנו די כח להתנגד
אנחנו מפחדים מהפחד
האיום
ככה מחר, אתמול, היום.

בעיניים עצומות-
בלי מילים
אנחנו מובלים דוממים.
קיימים-לא-קיימים.

חבורת משוגעים.
שיעזבו אותי
אני רוצה לבד
רק לדבר איתו
וזהו
לא רוצה עוד כלום