פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 370)

עד עוד תעזי.
לרוץ בשדות .
לברוח רחוק.
לבד.

עוד תעזי.
לעלות על במות.
לשיר ולזייף ולרקוד.
ולצחוק מהביחד.

עוד תעזי.
לחזור.
ולשתוק.
ולהחליט, להבין, ולדעת.
בעצמך.

שיצא מהגולם מבוהל

יש לו רק יום אחד

לא הספיק לעלות

ובא ילד קטן וגזר חצי כנף

ללא יציבות התעופף היצור

וחייך לעולם

הרי זו המציאות היחידה שהכיר

התקדם לאיטו והגיע למדבר

שם ראה פרפר

יפיפה

סגול ולבן וגדול

עף לו בחינניות 

זה השלב שבו התחיל להבין

שיש עוד עולם

שיכול להיות מושלם

רק לא לו.

או אז יצא לחפש אושר

ומצאו בחנות לכלי יצירה

דלי של צבע סגלגל עדין 

הפרפר החביב קפץ על המציאה

וכלל לא הרגיש נחנק

השוויץ בצבעו החדש 

וחש הכי טוב שאפשר

או אז

הגיעו עננים אפורים

ורוח חזקה הצליפה בעצים ובאנשים

והפרפר המסכן

חסר בית

נשאר לבדו ברחוב השומם

וגשם התחיל לטפטף

ולשטוף

והצבע ירד

והפרפר

גזור כנף

מכוער

מצא את סופו 

מרוח על הכביש

לבד.

 נדב ואביהוא בדרכם למשכן

 כך פגש אותם אהרון אביהם

 ושאל אותם למעשיהם

 

ויאמר נדב: "לראות פני ה' באנו"

ואביהוא: "לראות פני אבינו הוא"

ואהרון: "אם כן, למשכן תבואו..."

 

ואהרון שאל: "...אם כך, איזה קרבן תקריבו?"

ונדב אמר: "לא להקריב באנו"

ויוסיף אביהוא: " אף קרבן אין בידנו"

 

ויתמה אהרון: "מה סיבת באכם?"

נדב: " הן צמאה לו נפשי!"

אביהוא: "ואף כמה לו בשרי!"

 

ואהרון: "ומה רשות באכם?"

אביהוא ענה: "אדם צריך רשות לבוא לאביו?"

ויען אהרון: "הן אדם צריך רשות לבוא למלכו"

 

ונדב: "רשותו היא שנאמר "ואהבת את ה'" "

אהרון "והרי גם נאמר "ממנו תירא"

 

ואביהו: "וגם אם לא נרצה לבוא "מלוא כל הארץ כבודו"

ואהרון לעומתו : "ברוך כבוד ה' ממקומו" 

 

ונדב אמר: "הן הוא אמר "ובו תדבק" "

ואהרן: "והרי הוא "אש אוכלה" אלא

במידותיו צריכים אתם לדבוק"

 

 נדב ואביהוא ענו ואמרו:

"אם אש אוכלה הוא, לו

גופנו ישרף. אם ישרף בשלהבת יה ישרף 

גם נפשנו בה' תדבק

מי יתננו מוות טוב מזה

 

וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן

 

 

אני מוזר.

שונה.

נטע זר.

 

לאיודע מאיפה זה בא לי.

אבל אני מודה לה' על זה!

את חיי בלי זה אני לא יכול לדמיין..

 

אז מה אם אני שונה?

אז מה אם אני מוזר?

אז מה אם הם לא מסכימים איתי?

אני חי ככה ומאמין בזה.

אני אוהב את זה.

אני טוב בזה.

טוב לי בזה!!!

 

הם לא יהרסו לי את החיים.

אז מה אם הם ההורים?

אז מה אם אני דוס?

למה

 

למה אני מסתבך?

מתפלל לעזרה.

שיבינו כבר!!
הם מנסים לא להבין.

לא לעכל.

 

אמא,

אבא,

תבינו..

אני שונה ממכם!!

אני מת עליכם ואתם מדהימים..

 

ואז.. עם כל התפילה

בקשות

מאמצים

קיטורים גם כן..

מה לא...

 

אני שם לעצמי רגל.

הורס.

מי יודע? אני והוא.

בורא עולם.

 

צריך להישאר בתבנית

בתדמית

בהצגה

 

מתלבט מה אני האמיתי

הדוס

או השחקן.

 

 

רק..מבקש..

תן לי כח לחזור בתשובה.

להתקרב.

לחיות את התורה.

 

אבא...

ה.

אני אוהב אותך.

סליחה שזה ככ הרבה שירים..

 

הוא חיפש הכל

ולבסוף לבד נותר

חשב שזה אסור

והתברר שזה מותר

חיפש את השמחה

במקום הלא נכון

ובכל הצלחה

הוא ראה גם כישלון

יאוש אז השתלט עליו

לא זכר הוא כלל את מי שמעליו

לא חשב שיש לו עוד תקווה

שאת הכל הוא יקבל באהבה

בעצם הכל נבע מההסתכלות שלו

להיכן הובילו המחשבות שלו

אבל הוא בחר להתייאש

וחבל

יש דברים שאי אפר לבטא במילים

אז במקום זה

אפשר פשוט לעצור

ולנשום

לצאת לשדה

אל הטבע

לחוש ברוח המנשבת בעצים

לשאוף לתוכינו

פנימה

את אויר ההרים

להריח את ריח הגשם

האדמה הלחה

לעצום עיניים

להקשיב למחשבות

לתת להן לזרום

ובלב

לומר מילה אחת

יחידה

תודה!

גם אם אנחנו חושבים אחרת

אנחנו חוליות

באותה השרשרת

גם אם דרכינו שונות

לשנינו אותן מטרות

שאותנו

אחד לשני

מחברות.

אחים.

אחים אנחנו

לתמיד

ביננו אי אפשר להפריד

זה קשר דם

גם אם עכשיו אני בטיול בחו"ל

גם אם עכשיו אני מול ספר פתוח בישיבה

גם אם עכשיו אני מקים בשומרון גבעה

אני אח שלך

יש לנו קשר דם.

 

סוף סוף לשוב.

לשוב אליך

לתפוס מעוף

אליך לשמים

לפרוש אליך ת'ידיים

למצוא נחמה

באהבה

באהבתך אותנו

כבר שכחנו מאין באנו

ולאן אנו שבים

שכחנו שאנחנו

עדיין

לך בנים אהובים

אחרית הימים
אך, אחרית הימים.
הגאולה מבוששת לבוא
מצד שני --
כל דבר בעיתו ובזמנו.
מצד שלישי --
במהרה בימינו, אמן.
וזה מובן,
מסתבר שצריך לתקן.
אני מאמינה שיבוא עכשיו
יכנס בדלתי במאור פנים,
לירושלים יזרמו נהרות של אנשים
ואני אחייך
ואגיד:
ברוך הבא משיח,
בן דוד.

לילה

שקט

דממה מקפיאת דם

קול בכי חרישי מתמזג באוושת הלילה

הכרית כבר ספוגה בדמעות

מרגיש כיסופים

למיצוי עצמי

לתכלית

לאמת

גופי רועד

רוצה לצעוק

מחפש בתוכי מנגינה

שנובעת מלב שבור

מלא כאב

מחפש

ולא מוצא

אבוד בתוך בליל מחשבות

מי יודע

אולי סוף סוף השמש תגיע

תזרח על פני האדמה

ויום חדש יפציע

טומן בתוכו

הזדמנות חדשה

ידים רועדות

ברכים חלשות


לחץ


נראה מבחוץ פסדר

אבל בפנים יש פחד


מחץ






ממשיך להאבק

נפלתי קם אבל חת

אני חייב איזה ניצוץ

אני גז שיתפוצץ









אבל בנתיים



שורד

נלחם להם בנתיים

זה כל מה שיש

אש, מטרה בעיניים





אני בורח

לתוך חור שמגיח

כשאני מתקדם קדימה

סדר עולם מגיע

הגיע



חיים רגילים

משעמם!


מפתיע?





חוזר הביתה

לא מכיר את אמא

אח אחות ואבא

מי זה סבא? סבתא?




אוי הדרמה

למה???



שקט כבר

אבאאא!





דיי!

דייייי

מספיק!



קצת יותר מדי



בעצם למה קצת? הרבה!!

בעצם למה לא כבר די!!



שיניתי מה שלו קראתם כעס

כחש















אני לבד, אבל יש לי אותי בנתיים

הוּא רָץ,
מִתְקַדֵּם בְּקֶצֶב מְסַחְרֵר,
וְלִבִּי נִפְצַע.

 

בְּעוֹד הֶרְגֵּלַי חַיִּים
רָץ גַּם הוּא
מִתְקַדֵּם, מִתְנָעֵר

 

וְרַק אֲנִי מְדַדָּה;
פְּסִיעוֹתַי קְטַנּוֹת,
בִּלְתִּי מֻרְגָּשׁוֹת.

 

וְהַמְּחוֹגִים מַמְשִׁיכִים לָרוּץ.

 

וְהֵם כֻּלָּם כְּבָר הִתְקַדְּמוּ,
מִזְּמַן זָנְחוּ
הֶרְגֵּלַי יַלְדוּת,

 

וְהֵם כֻּלָּם כְּבָר הִתְרַפְּאוּ
מִזְּמַן עַלְמוּ
פִּצְעֵי בַּגְרוּת.

 

הַמָּחוֹג שֶׁל הַשְּׁנִיּוֹת,
הַמָּחוֹג שֶׁל הַדַּקּוֹת,
וַאֲנִי.

 

הַשָּׁעוֹן יַמְשִׁיךְ לָרוּץ.

 

יצאתי עכשיו מהבית
אין בו איש
אישה

להוריד את התריסים
אין אורות
מפתח

היא לא מלווה מהשער
אין ברכה
סבתא
(?)


הבית שלה מלא חיים
זה זכרון
טוב

חלל
ריק וגדול וכואב.
צריך למלא אותו.
נמלא אותו בשאלות סרק,
כי השקט הצורם הזה מפחיד בנתיים.
נמלא אותו בצחוק מאולץ,
בבכי,
ובמבטים מלאי משמעות וחסרי כל.
ננסה למלא את החלל,
אבל חלל הוא חלל,
בין ירצה ובין אם לא.
ואני,
אפסיק לפחד מהפחד .
אנשום קצת מהחלל הזה לקירבי,
ואתמלא ממנו, דווקא.
ויהיה לי שקט פנימי.

למה?

כמה?

למה אני כזו פסימית?

כמה עוד אפשר להיות כזאת?

אני רוצה

משתוקקת

להיות כמו כולם

רגועה

שותקת

בלי הערות על כל דבר

בלי התחכמויות

בלי ציניות

בלי פסימיות

בא לי להיות שמחה

מסופקת

מאושרת

נמאס לי תמיד להתלונן

לחשוב תמיד מה יאמרו

מה אומרים

מה כולם עושים

להתאים את עצמי לכולם

אני רוצה להיות אני

להיות עצמי

אנוכי

בלי התערבויות ו"השראות"

זו מילה מזוייפת

מקווה לטוב

איתך זה בלעדייך
איתך זה לבד
נכון היה ללכת
ולא להשאר בצד

איתך זה להלחם כל בוקר
ולבכות כל לילה
עלייך
עלינו
זה למחוק את עצמי לגמרי
זה לחכות שמישהו יגיע
ויאמר שהוא רוצה
רק רוצה
זה יספיק
אבל אפילו את זה
לא ידעת להגיד

על תקוות נכזבות שנבנו מחדש
על שברים של מראות עם ברק שנחלש
על גבי אריחים מצופים בכאב
ישבת, נשבת, חושב

על הרים וגבעות ציפיות שכשלו
על נחלים של דמעות לוחמים שחושלו
על אף שיותר מאחד שוב אבד
בכל זאת, אבד, הלבד

ובין הצוקים של ייאוש ותקווה
עוד נוצץ לו האור וממיס עוד שכבה
ורוצה להצליח
מחזיק ונושף
מתנפץ עם הגל אל המזח
וגחל אחרון של אש


מתחת ללב שפעם חלושות
מתחת ליד מלטפת קלושות
תחת משקל העולם הכבד
חזק, ועדיין, רועד

מוטח אל קירות של דמיון מדומה
נשבר מחומות ומרגיש מרומה
מעל מסלולי רגשות וברזל
מורם, מועף, ונופל


ובין הצוקים של ייאוש ותקווה
עוד נוצץ לו האור וממיס עוד שכבה
ורוצה להצליח
מחזיק ונושף
מתנפץ עם הגל אל המזח
וגחל אחרון של אש


האם ינצח הקור או החום
מי יביס את הקרע
ימיס את הקרח
מי ישלים לו מי את המקום

בין הצוקים של ייאוש ותקווה
עוד ישוב לו האור ויפרוץ תשכבה
ובסוף השקיעה אך
אם הוא לא ישמע
ישתקפו כוכבים על המזח
הלבנה לא תשקע

עד שבין הצוקים של ייאוש ותקווה
יתנוסס לו האור וימיס עוד שכבה
הוא רוצה להצליח
מחזיק ונושף
מתנפץ עם הגל אל המזח
וגחל אחרון של אש

חיים
ולא מתים

קרובים
אל החשוב באמת

לא אמות כי אחיה
ומעשיו ברינה אספר
אומר המשורר

יעננו המלך
בו אבטח
ויהי רצון
שתודה אזבח.




דבקים באור פני מלך
אם מצאנו חן בעיניו
ריבון. צדק מהלך לפניו
אדון. הטובים אנו בעיניו?




תשבי
צורי
לבבי



צורי סלח
וחובי
אל יאריך זמן.

סוף החגיגה

 

אמא מכבה את האור וסוגרת את הדלת

הילדים ישנים מזמן שקט מסביב וחושך.

 

זה הזמן שבו נבכי הלב מתחילים את פעולתם.

נדמה ששתקו עד עכשיו אבל זה רק נדמה.

 

כולם יודעים מה כוחה של מחשבה אחת,

כזו שמתעופפת לה בלי שום גבול או סייג

אם תבנה היא או שמא תהרוס?

 

וכעת כשהכל פנוי הן מוצאות להן במה

מחשבות מחשבות מתרוצצות,

אמיצות מתמיד בעלות קול חזק ובטוח

ולעולם לא מתעייפות.

 

ואני מקשיבה להן, עוקבת בשימת לב

לא מפספסת אף אחת,

מחדדת ומבקשת לחזור ולרדת לסוף דעתן.

 

אחת אחרי השנייה בשיירה ארוכה שאת סופה מי ידע?

 

עד שקמה לביאה חזקה ומבקשת להחזיק במושכות 

והיא מושכת בהן, מקרבת את זו ומשחררת את זו.

את זו סוגרת בקופסה ורודה ואת זו משליכה לקופסה השחורה.

 

בוררת אותן ובוחרת בהן ומנהלת אותן

ואז נהיה סוף לחגיגה.