פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 369)

ואתה רחוק כל כך
ורק איתך אני יכולה לדבר
אודותיך
ורק בפניך אוכל לבכות
על אובדנך
ורק לך אני יכולה לספר
על הישגיך
ורק מולך אוכל לכאוב
את כאבך
רק אליך אני יכולה לפנות
אל שתיקותיך
רק עינייך אוכל תמיד לראות
ברוחך
ואתה רחוק כל כך
מרחק של שמיים
וארץ

רציתי לבוא
ולכתוב

רציתי לכתוב
ושיצא טוב

רציתי לשפוך
ושיבינו

רציתי שיבינו
ויאמינו.

ומרוב רצונות
טובים- נעלים

מרוב חששות
לאבד תמילים-

לא כתבתי
לא שפכתי

לא הבינו
לא האמינו

ואני אומרת-
"א.. א.. אבל.."

ואתם-
לא יודעים
וחבל..

"א.. א.. אבל באמת-
יש גם מחר..

בעצם..-
הנה.. פה!
עכשיו..

לא לבד מי_אני_ומה_שמי
ברגעים הקשים
במצולות, במעמקים
לפני תהום,
על גב צוקים

פזמון:
אני יודעת,
אני לא לבד
לא לבד
אתה איתי תמיד,
שולח לי יד

פסיעות רכות בחול
של זוג כפות רגלים
אני נישאת אל-על
הדמעות על השמיים

(פזמון)

מבין מליון הכוכבים
בלילות החשוכים
אני צועקת אליך,
ובפי - אלפי מילים

(פזמון)

אתה רואה הכל
שומע את הקול
ואני רק ילדה קטנה שלך-
בתוך אינסוף גדול

זה סיפור

על ילד, נער

בלילות ישב בודד

לא הדביק את הפער

מכולם

ישב בחדר לא נרדם

בלילה במיטה

הוא הוציא את הפלאפון

הקליד כמו משוגע

שירים על גאולה

על איך שיום יבוא

ועל השקר שנמס

כתב שעות

חשב 

שרט

בעט

ניסה לשפוך ת'לב

ממעמקים

מהצרה

והפלאפון קלט

והחזיק בו את הכל

שמר מכל צרה

על האוצר ועל הקול

ויום אחד אפור

בר מצווה של בן דוד

יקר מאוד, יקר מאוד

הפלאפון נדם

ולא היה גיבוי

ישב על הרצפה

איבד את הסיכוי

הוא לא בכה, הוא גבר

שירים זה קצת כמו זבל

המשיך רגיל, רקד צחק

בר מצווה זה עוד אושר

אבל הוא לא שקט

ישב כתב בכל מקום

נשך, בעט, שרט

היום עובד על האלבום

4 במספר

והשירים שנשכחו

ממש, זמנם עבר

והשירים אי שם במרחב

מרחפים אבודים בחלל

מחכים לזיכרון שלו

שיכתוב אותם על הדף

במרדף

כסא על יד שולחן
מול חלון ראווה,
ילדה ואיש קטן
מאמינים באהבה,
עיניי חרסינה
שפתיים צבועות,
כוס קפה עם סיגריה
עשן בלי נרות,
בחור עם כיפה
מדבר עם חבר,
ששלו כבר נפלה
לא נמצאת שם יותר,
נפלה נעלמה
ואולי היא חזרה,
חזרה לה
הלכה,
בסימן שאלה,
מטפחת לראשה
זקנו של בעלה,
יושבים ילדיהם
מלקקים בהנאה-
גלידה,
וטיפות צבעוניות
מדלגות עליזות,
על פני העולם
חוצות מסגרות,
ומתוך ההבל
נעצרים בני אדם,
וקונים
מותרות,
ופתאום לא מותר
להישאר ילדות.

הים, הים אולי הוא
מכיל את כל הדמעות של כולם
לכן הוא כל כך מלוח
כל כך גדול

השמש, השמש אולי היא
מכילה את כל האהבה בעולם
לכן היא כל כך חמה
כל כך יפה

העננים, העננים אולי הם
מכילים את כל המחשבות

וכשיש ערפל
הים סוער
השמש שוקעת, נעלמת

הירח, הירח אולי הוא
מסמל בשבילי תקווה
מתחבא בין עננים
לפעמים דק ובלתי נראה

הכוכבים,
פיסות חיים
חלקים של תקווה
מנצנצים
אפשר לראות אותם בכמויות רק בחושך מוחלט

איך אתם מצליחים לקבוע לעצמכם זמן לכתוב גם אם לא תמיד אתם רוצים לכתוב (או לעשות כל דבר אחר).
אני רוצה עצות בנושא.
אשמח אם תעזרו לי.

שיר שמח חביב,
שכל העולם יקשיב,
איך אני לומד,
לקום ולא מועד,
ממכה שכואבת פוצעת,
את הלב השבור מבקעת,
פעם ועוד פעם,
כמו יום יפה עם רעם,
לא אתייאש, לא אוותר
הרי זה אסור לבן אדם בוגר,
אז אמשיך לשיר לשמוח
ואראה לכולם כאילו נשאר לי קצת כח.

 

אוּלַי עֵינֵי שׁוּב נֶעֱצָמוֹת?

 

לְיַד אַחַת כָּמוֹהָ נִשְׁאָרִים לִי חֲלוֹמוֹת. וְאֵיזוֹ תִּקְוָה בַּלֵּב

 

שֶׁכְּמוֹ הַגֶּשֶׁם הַשּׁוֹטֵף אֶתְמוֹל בְּצָהֳרַיִם

 

שֶׁקָּטְעָה אוֹתוֹ שֶׁמֶשׁ והִפְתִּיעָה אֶת כֻּלָּם

 

גַּם אֱלֹוקִים יַפְצִיעַ יוֹם אֶחָד,

 

וִיפַזֵּר אֶת כָּל הָעֲנָנִים

 

 

 

 

 

 

אני אגיב לך אבל זה להרבה שהגיבו לי - נסיונות פעילים

אף אחד לא הבחין ברוח הפיוטית של התשובה...

 

(למי שלא שם לב- שתי חריזות פנימיות ושני חרוזים מבריחים- להלן הדוגמא...)

אין ערך

 או צורך

להפגע

ממשוגע

שקורא לי "מסכן".

 

אם תקשיב

אולי אשיב

אך

אם כך

תמשיך- ייתכן

 

שלהתעלם

ישתלם

יותר.

לוותר

על המאמץ. לכן- 

 

תשבות

מללבות

ותפסיק

להסיק

את האש.

 

אם תרצה

ותצא

מהגישה

המבישה

ותבקש!

 

(גבה רוח

תמיד בטוח

שצודק

ולא בודק

או דורש

 

צד אחר.

פשוט בוחר

לפי רגשי

ורחשי

ליבו הטיפש)

 

@חלילית אלט

 

@אוהב אותך ה

יסוד אי הוודאות

מנתק כל יכולת לחשוב בהגיון

שלא לומר לחשוב

הדקירות הקטנות בכתפי השמאלית

נעשות גדולות יותר ויותר

ככל שעובר הזמן

 

החקירה הפנימית

נעשית לחיצונית

חסרת מהות כלשהי

ערלת אזניים וקשת לב

 

בזמן הבא

לא יהיה זמן

 

לשמוע 

וללמוד

אז למד עצמך

מהאוויר

שנן עצמך מהתוהו 

אל תתן לחוויות לקבור אותך בחול

ולחילופין אל תותיר אותן בודדות באפסנאות

 

תוציא אותן

 

תשחרר

 

 

 

אל אן? שאל ארי לצבי

'אל שמיים, התבוא עמי'

צחק ארי, צחק ג'ירף

מה טיפש מה אוויל

פטרוהו בניד אף

 

עת שחר בצל ענן

בשוך חלום, נפוף 'שלום'

הביט ארי, נאם ג'ירף

הנה הנה הוא הצבי

ראשו כרעיו... כברק!

 

בשמיים?? הייתכן??

געו חיות רקעו רגליהם

ונחנו מה, רוחם חלשה

מדור דור אגדה לחושה

היו היה הייתה חיה

בענן, לשמיים נסקה

 

בצמרת הר: למרגלותיו-

צבי תר, היש ג'ירף או ארי?

מדור דור שואג ברון

'לא אגדה לא הדמיה

עלו, גלו שמיים כי קרבו'

 

איך היה החג? היה בסדר? יש כח לכתוב משהו?
במפגש הקרוב (רביעי) זכיתי להעביר את אחת מסדנאות הכתיבה.
הולך להיות מאוד עוצמתי ומעניין.
בתור התחלה לסדנה החלטתי לתת כאן תרגיל אחד, אולי שניים. שיהוו חימום טוב.
מתחילים? מתחילים.
(מי שמעדיף לכתוב על דף אמיתי זה זמן טוב ללכת להביא אחד כזה)
והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי. זוכרים? חמש לשונות גאולה, פעולות שריבונו של עולם עשה לעם ישראל ביציאת מצרים.
ואני רוצה שנעבוד עם פעולות הפעם, אני רוצה שתקחו את אחד או אחת מהפעולות האלה ותכתבו קטע קצר עליהם או איתם.
נגיד, תכתבו על משהו שהוצאתם. או מעצמכם, או מהבית או מהראש. משהו שגאלתם מהעולם, שלקחתם מהסדר.
ותרגיל שני- קחו משהו עוצמתי או משהו שאהבתם מהקטע שלכם. מילה, זוג מילים או משפט, ואותו תהפכו לקטע- אבל!
עכשיו שאתם כותבים-
תעשו את זה עם כל הכח. עם כל הלב. תרשו לעצמכם להשתגע, לפרוק, לכתוב בלי הפסקה, אני רוצה שיצא לכם קטע מאוד חזק ורגשי.
ואחד מהם, מה שיותר נוח לכם, תעלו לכאן, גם אם הוא לא מושלם, זה בסדר.
(קוראים לי צור ונטורה, מעביר מדי פעם סדנאות כתיבה, בוגר כיתת השירה של משיב הרוח, מפיק ומנהל את כתב העת "בר" והמנהל הקודם של 'פסיפס' לפני נפתלי הדג המלך)

השירים שלי אבודים
בדפים בודדים
מנגינות שכוחות
מחברות נטושות
בטיוטות בפלאפון הקודם,
זה שמזמן כבר לא עובד
המילים נחצבות מתוכי
קשה להן לבקוע
שנים של חלודה
מרגיש לי קצת כבד
קצת לא שייך לי
והרבה געגוע
לקילוח העדין שלהן
לפיעפוע
שנמוג מתחת
מסך ענק
של זמן
ובהיה

זה מדהים שכל מה שצריך כדי להפיל אותי זו דמעה. שנייה אחת מחייכת, מדברת בווטצאפ.

צוחקת. שמחה.

ואולי לא?

כי רק שנייה אחרי זה, היא, הקטנה כלכך, עדינה ממש, כמעט בלתי מורגשת, זולגת מעיני הימנית.

ואני מתפרקת.

היפחות שיוצאת ממני הם ממש קדומות, פרא היסטוריות, קורעות את קנה הנשימה שלי, קורעות את הריאות.

אבל זה לא מספיק. עדיין לא מספיק.

כי הלב הזה, הלב הישן הזה, צריך שישרטו אותו. הוא צריך שיסבירו לו שכל זה..

זה לא סתם!

הוא צריך שמישהו יבוא, ימחץ אותו חזק כלכך, יחבק אותו.

שמישהו סוף סוף ייתן לו יד במקום השחור הזה, שמישהו יפתח לו את העניים.

כי זה לא הגיוני,

פשוט לא ייתכן,

שכל הרע הזה שהוא מרגיש, זה כל מה שיש.

אז הלב הזה, שלא מרגיש כלום, עדיין ישן. רק אני שבירה, ממש מזכוכית.

מתנדנדת על סף תהום עמוקה, שמתחת אין מים.

ויש שני צדדים בי, שקורעים אותי לגזרים.

חלק אחת, נואש כלכך לחיות, לאהוב ליצור.

והחלק השני.. רק רוצה לקפוץ, ולגמור עם זה כבר.

להדוף
את העוף
השחור
מסתיר האור


מסוכך? פורש כנף?
עד היכן ואנא אכף?

רבוני
חדש ששוני


דלג וחיש קל
כפסח הזה
תביאנו.

ביעור
מכל בדל הרהור
ערעור
שרפה
מכל שידינו ריפה
בקשה ותחינה
לפני שוכן מעונה
שישיב את האיזון
ואת המנגינה

הילדה ההיא.
עם הסיכות בשיער.
הייתה מביטה בהערצה
בבנות שירדו מהאוטובוס
עם תיקים גדולים ועמוסים.
באמונה שלמה שהם מלאים בכל הטוב שבעולם.
בביטחון גמור שליבן מלא כל הטוב שבעולם.
שהן כבר לא כועסות, ולא צעקות, ולא בוכות, ולא דואגות.
הן הרי-גדולות.

הילדה ההיא.
בקוקו נמוך.
הייתה מביטה בהערצה
בספרים הכבדים שנשאו בנות האולפנה.
באמונה שלמה שהם מלאים בכל הידע שבעולם.
בביטחון גמור שהן החכמות ביותר בעולם.
שהן מצליחות, וזוכרות, ומקבלות מאיות.
הן הרי-עושות בגרות!

הנערה ההיא.
עם הקוקס האולפניסטי.
הביטה בקנאה בילדה ההיא.
עם הקוקו הנמוך.
בתיק הורוד, הקלמר הפרחוני, ומעט הספרים המחברות.
באמונה שלמה שהיא קלילה וחסרת דאגות.
בביטחון גמור שאינה סובלת מהלימודים.
היא הרי-ביסודי!

הנערה ההיא.
עם התיק הגדול.
הגיעה הביתה אחרי שבוע שירות.
וקצת עצבים על האח, ודאגה מהדוח, ומעט עצלנות.
ומבטה נח על תמונה ישנה מלאה בחיוך ותמימות.
של הילדה ההיא.
עם סיכות בשיער.
ושליטפה במבט מפוקח את המבט מלא התום
רק קיוותה לשמוח באמת במקום בו היא נמצאת.
ומשם לבחור, להתגדל ולחלום...

בחלום(ן), את דומעת
ואט אט, את שוקעת
המים נכנס בך, נחנקת
הכל זה דמעות(!) את דועכת

קפצתי למים במטרה להציל אותך
לא הופתעתי לגלות שהמצב פה שבר אותך
אבל למזלך אני הייתי, לא מקרה שראיתי. אני תקנתי לך את הלב
המציל האולטמטיבי, תראי, את זכית בי.
אני השכחתי לך ת'כאב

המקל שלך, סולם טיפוס שלך, לעלות קירות גבוהים.
חור ניקוז שלך, לימים שיצאו מהראש שלך, אבל יותר אין שימוש בחורים.

אני מכניס סדר ליום נואש. אני בשבילך החיים ממש.
בלעדי את אבק אשפה
בלעדי את שקית קטנה
כמו ספינה בלב סערה,
וכמעט מתהפכת, לתוך הים מתמזגת,
אני
המציל
המלח(אך).

ואת מתעוררת ליד החלון,
ומספרת את כל החלום.
ובוהה בי מבולבלת
האם זה כך את שואלת

הכל נכון נסיכה אבל "ךופה"; אהובה, את אני, זה הפיתרון.

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

את כל הצרות של המבוגרים

הוא רק נער, הוא לא יבין 

שהחיים טיפה יותר מסובכים

הוא רק נער, כ''כ תמים

מעניינים אותו רק נרגילות וסרטים

הוא רק נער, עזוב אותו עכשיו

הוא לא טיפש, הוא פשוט לא חכם

 

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

 

הוא רק נער, הוא לא ידע

איך בלילה הוא ישב ובכה, ובכה

הוא רק נער, הוא לא יכול לקבל החלטות

רק עם שכל מבוגר אין לך טעויות

הוא רק נער, הוא לא ירגיש את זה

את מה שעובר בלב של הילד

הוא רק נער, חסר אונים

החיים בהמשך יהיו הרבה יותר קשים

 

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

 

הוא רק נער, חתיכת מסכן

חי את החיים שלו כאילו כלום לא קורה

הוא רק נער, איזה משוגע

ילד קטן רק קצת יותר גבוה וחזק

הוא רק נער, הוא לא מבין

ש אותו רק אנחנו באמת מכירים

הוא רק נער, פשוט מצחיק

איך זה שנותנים לו את התפקיד הכי מלחיץ

 

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

 

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

מה עובר להם בראש מה יוצא מזה

הוא רק נער והוא באמת לא מבין

למה הם אומרים שהוא לא מבין

 

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה

הוא רק נער, הוא לא יבין את זה