פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 371)

מבט.

מבט עמוק, חודר

אוהב.

מבט המגיע עם חיוך של עידוד.

מבט של קשר עמוק.

וכשמגיע מבט חייבים להחזיר.

אי אפשר להשאר כך..

מחזירים

אותו סגנון מבט, קצת שונה.

מבט בטל, מקבל ואוהב.

 

אוהב בלי סוף.

אהבה שאינה תלויה.

תמידי. עמוק ולא. זה לא תלוי.

 

#מחזירה_מבט

אני קטן והעולם גדל

מפסיק לשאוף, להתבדל

פחות רצון, יותר חיים

צולל, צונח, מהשמיים

 

לתת לגשם לרדת לשטוף כאביך

משא כבד יורד, התהילה ופחדיך

שחרר שחרר תן לצבעים לצייר

תן לגשם לרדת, זמן לוותר

 

להיות פשוט זה למות, פעם חשבתי

רצתי נלחמתי בכיתי צרחתי

להגשים! להשלים! לעשות מעשים!

עקרונות, ערכים, דיבורים קשים

 

לתת לגשם לרדת לשטוף כאביך

משא כבד יורד, התהילה ופחדיך

שחרר שחרר תן לצבעים לצייר

תן לגשם לרדת, זמן לוותר

 

 

היי תסתכלו כמה אני שמחה 
פרצוף ברווז, נשיקה למצלמה

עוד פילטר עוד פוזה 
עוד תמונה שהיא מעלה

 

תסתכלו כמה אני מאושרת
היא צוחקת מרימה עיניים לצלמת 
עוד חיוך מושלם חיוך מלא צחוק 
עוד תמונה שהיא תמחוק

 

תראו כמה אני עמוקה 
עם תמונה ישנה לא ברורה 
עם משפט מופשט, לא מובן 
עוד חיוך מאובן

 

והיא עוברת על התמונות 
מעבירה אחת אחת, לא מבינה 
תראו כמה אני מאושרת כמה אני שמחה 
ואני מרחוק, לוחשת חזרה 
אז למה אהובה את בוכה?

צור ידע שהוא לא ידעוני.

הוא חש את זה ממבטם המסופק של אחיו שעה שאכלו את פתם והוא פרש לפניהם  את גלימות הערודים שלו. 

הקצוות היו עגלגלים מעט והצדפים תפוחים יתר על המידה. הוא ידע שזה מבטא את הקיצוניות הלא מחודדת שלו ואת הספקנות של קריאתו בשמות.

בשיעור אצל יועזר הצבי, הוא היה נבוך למצוא שאינו זוכר את מילות התפילה ופתגמי המגילות.

הוא היה חורט בלבו  שוב ושוב את את סימני השאול והלידה. מתבונן בהם.

הוא היה חוקק

את לחשי התבוסה והמלחמה.

חברו שאל-אל היה סונט בו- הרי אתה יודע שדרכך לא תצלח.

ימיך לא יביאו שלום.

בידיך הרכות לא תוריד גשמים

ובפיך- לא תרפא מכאובים.

צור היה נעלב.

 וזאת מניין לך שאל-אל? נזרקה בך בינה יתרה של יודע צפונות?

שחצן שכמוך.

מעשי-מעשי. ומעשיך מעשיך.

לפנות צהריים שקט אחד, ישב צור וטווה קורי פשתן על גדות הנחל. המים היו תכולים אך לא לחלוטין

רקבוביות של ירוקת אחזו בהם.

כמו מטהרים אותם מאדישותם.

המים. חשב. הם היסוד הראשוני בכח החיים. כמו גם הדם. אך, כחרב פיפיות. שעה שאין כלי להכיל אותו יהיה הוא עצמו טעם המוות. הא לך. שפיכות דמים.

חבורת פעוטות שהגיחה  פתאום בקריאות צהלה החרידה את שלוותו. הוא התכנס בתוכו. מחכה שתעבור המולתם.

עלמה סתורת שער הגיעה בסוף השירה  ממתיקה בקריאות קצובות סדר ומשמעת לילדים.

בים בם. בים בם בום.

ילד נאה, לא לחלום.

בים בם. בים בם בום.

ילדה נאה, לא לחלום.



צור הזדקף ומתח את עיניו לצדדים.

העלמה הבחינה בו. והוא הבחין בה.

אחר רגע קט השפיל את מבטו ארצה והיא שבה אל הילדים.

התשאל לשמי?

התתעניין בשלומי?

הוא שתק לעצמו רגע ופכר את אצבעותיו באנחה.

אני רוצה. הו אני רוצה.

תודה לי על זה

עייפה

עכשיו זה מצב נתון
כבר לא תלונה
לא תירוץ

עייפה

ככה שהראש כואב
מסוחררת, כבדה
לוקחת עוד נשימה

עייפה

שכבר עולות הדמעות
רוצה לבכות
לא יכולה כי אני

עייפה

שקר לי מבפנים
והבטן מתהפכת
יש לי בחילה ואני רועדת
אני פשוט כל כך

עייפה

עוד אחד שנפל,
עוד חיים שאבדו.
לחיצה על הדק בלב קל,
איזונים נוספים שנרעדו.

תקוות שנקברו מתחת לאדמה,
"שלום" שנרקב בידי תולעים,
מצבת אבן וקול דממה,
כי קולך לא ימשיך להנעים.

ילדים יתומים ואשה אלמנה,
חסר מוחשי שמכביד באוויר,
אחרים שיסיימו מלאכתך נאמנה,
חזונך ואמונתך ירצו להעביר.

נשמתך מתרוממת למקום משכנות,
קרוביך מוחזקים בקושי כחוט,
עוד אחד שנשלח להימנות,
על הרוגי מלכות.

האיש הזה, שהעצב זועק מעיניו התכולות
שקבע מושבו על האדמה החרוכה
שבגדיו השחורים כמו באים לצרוח את כאבו

האיש הזה, שפעם ידע טעמה של שמחה מהי;
שהרגיש את הנחמה בחיבוק העוטף
שחיוך לא הווה מושג רחוק עבורו

האיש הזה, שעיניו נעשו חסרות מבע
שליבו כמו שכח איך להרגיש
שמתכווץ לשמע צחוק מתגלגל

האיש הזה, עדיין יושב שם, ומחכה לחיבוק.

בלבול
יאוש
פ ח ד

ממה?

מהמחר!!!!

לא מחר!
מהמחר!

חח לא מהמוות!
מי שם קצוץ

אבל אכפת לי מכם
וזה מפחיד

ואני מנסה
ומצליח
אבל אין על הפחד ששוב מבעבע
שוב




שכל

הכל טוב

עכשיו בוקר
בוקר מוקדם
במרפסת האבן,
פיסה של ים

עננים סמיכים
מסתירים אופקים
עדיין חושך
אנשים ישנים

אני יושבת על המדרגה
(כבר שעתיים,
מהשעה שתיים)
רק כדי לחשוב

אני יושבת על המדרגה
(אני ככה יומיים)
והלב, הוא כואב,
בכדי לאהוב

יש צלילים
שאי אפשר לשמוע
ויש מילים
שאי אפשר לומר

עננים מתרוקנים
גלים מתנפצים
ועכשיו, בוקר,
כבר נהיה מאוחר

קרני שמש משלות
נשלחות עליי
לתפוס בהן,
לחמוק מהמחשבות

כבר אור,
ואני, ישנה.
חולמת חלומות
על מדרגות.

בגרם מדרגות, בעלטה לילית ניצוץ בוער שם בחזית

רב אחי מטעה, אין זו חרב בר גיורא או שריד חיל בר כוזיבה

אף לא יד רבי יוסף די לרוזה, ומשורר גאולה כותב פרוזה

-

בשולי הגרם, עניים שפלות לאבנים דוממות אישוניהם פונות

דומת לב ודימעה, דומה ופולחת זעקה. זעקה ובנוף קדומים

דממה דקה.      באבנים, בפתקים, בשיחי הבר, שתיקה.

-

יונה סוככה כנפיה, אל שיח בר שילחה כפיה, עלה ירוק-זית בפיה

-

שיבה, עמוס תלאות, תלה בי תמיהות.  -הכפוי טובה, האינך צופה בנבואת זכריה?!

-מכיר וצופה, ולב איכה ירפה, עוד אנו בואכה, וערלים שם בקריה,

עוד צחוקם ברחובות ורעולות מטילות אימה בעוללות

-

יונה סוככה כנפיה אל נצנוץ זר שילחה עליה רד 'עלה' רד.

לאבן משתיתה עולם. למחילות שלמה אשר חפר רד עד ארון

עד כרובים, עד יהוא סוככים ופניהם איש אל אחיו ופניהם נוכח ירוק הזית

-

אמור להם כי יבשה הארץ, כי יש נחם אחר המבול,

כי רבים הם בארץ, כי עורג הוא הכוסף. אמור צאו מן התיבה

אחר, יונה, שובי אל המחנה

חסרי טאקט

אקט
של חוסר רגש!
של חוסר שכל?

די
נמאס
להכיל
להבין
לשמוע



ואז




פוף
שמו"ס




מה את

מה הוא



לי לא אכפת
לא שם קצוץ
אני יודע מה עברתי
אני יודע מה אני
יש לי קילו רגש לחלק לאחרים
הגדרתי בברור למה אין לחיות עם אנשים חולניים

אני עברתי מספיק כדי לקבור את השלדים
עמוק בארון ולא לפתוח אחרי תחיית מתים

יש עצמות שצריכות להשאר בבור
עצמות רקובות שתולעים לא אוכלות

אנשים שצריכים להרחיק
כדי לשמור על האור
מפלצות שצריך להשמיד
כדי להגן על השאר









יצורים שצריכים לשכוח

הלב מתפוצץ לרסיסים,
עוד נשמה למעגל הדמים.
האדמה הזאת צמאה,
צמאה לאהבה קבלה והכלה.

הארץ לא תרחש עד שתרווה צימונה
ובנתיים הפרחים הולכים ונקטפים מתוכה.
וכאשר הפרח נקטף החיבור מתערר,
הקשר רפה ומתפורר.

וחלוקות הדעות והאמונות כל השנים,
אך בזמן כאב כולם מתאחדים.
כי החלק שנקטף הוא חלק מקירבנו,
הוא חלק מכל אחד ואחת מאיתנו.

ואם רק ההיינו מצלחים לשמר את חיבור
לעמוד בניסיון מעבר לשבר

אולי כבר הארץ הייתה שלנו,
ארץ החיים למען כולנו.
ארץ של אין סוף, של עולם הבא,
שיגיע עם תיקון האהבה.

עוד נשמה יקרה וקדושה מגיעה אליך אבא!
עוד משפחה אהובה שנכנסת למעגל השכול.
לא מספיקים לעכל, להכיר את זה שאבד והאחר נלקח אחריו.
אבא תעשה שיפסק מרחץ הדמים הזה, תעזור לנו להתקרב אליך, לקרב את הגאולה, להשכין אהבה בעולם, לחבר לבבות.

אולי צריך לחזור ולשנן את המשפט העצום הזה שרץ בקרבנו בתקופת חטיפת הנערים:

"הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ, וַהֲרֵינִי אוהֵב כָּל אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּנַפְשִׁי וּמְאודִי".

לעילוי נשמת עדיאל רפאל בן יעל שרה.

"ילדים, מה תרצו להיות כשתהיו גדולים?"

שמעתי את השאלה הזאת כשבאתי לאסוף את אחותי מהגן. מעניין מה יהיו התשובות. חייכתי לעצמי.

"שוטר!"

"כבאי!"

"רופאה, כמו אמא שלי."

טוב, לא הרבה השתנה מאז אני הייתי בגיל הזה. הכל בנאלי כזה. דברים רגילים ונורמטיבים.

"אתם יודעים ילדים, כל מה שתרצו יכול להתגשם."

נדרכתי לרגע, והאזנתי יותר בקשב.

"מה הגננת, אני יכול להיות אפילו סופרמן?"

הגננת חייכה. "מה שתרצו." היא המשיכה לחייך.

הסתכלתי על עצמי. תראה אותך, כבר בן 18. עברו יותר מעשר שנים מאז הגן. נהיית מה שרצית?

לא. עניתי לעצמי. אבל יש לזה סיבה, זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה. צריך ל...

הקול שלי נקטע כי הגננת המשיכה לדבר. "כשאני הייתי קטנה, גם לי היה חלום להיות כשאהיה גדולה. אתם יודעים מהו?"

"הגננת, רצית להיות כבאית!"

היא חייכה. "לא, לא רציתי להיות כבאית. רציתי משהו אחר. רציתי שאבא שלי יהיה בריא."

הילדים הסתכלו על הגננת בריתוק. מוזר. חשבתי לעצמי.

"כשהייתי קטנה אבא שלי היה חולה מאוד. ואני רציתי שהוא יהיה בריא. אז אמא שלי אמרה לי להתפלל עליו. אז התפללתי הרבה."

"והוא באמת נהיה בריא?" שאל אחד הילדים.

"כן, הוא נהיה בריא. הוא היום בסדר גמור."

"אבל הגננת, זה בכלל לא משהו שעושים כשנהיים גדולים!"

"זה הדבר הכי גדול שיש." היא סיימה וחייכה אל הילדים.

התחילו להגיע עוד הורים. אני נכנסתי וקראתי לאחותי שתבוא. ומה איתך, אה? מה החלום שלך?

יצאנו מהגן. אני אגשים אותו. אני אהיה. אבל חלום זה לא רק להיות כבאי. או שוטר. או רמטכ''ל. חלום זה פשוט... פשוט להיות.

"אתה יודע," אמרה לי אחותי הקטנה כשהלכנו הביתה. "אמרתי לגננת שאני אהיה גדולה אני אהיה רקדנית."

"כן?" עניתי. "זה חלום ממש יפה!"

"כן! מה אתה תרצה להיות שתהיה גדול?" היא שאלה אותי. מממ. שאלה יפה.

"אני לא יודע, אני צריך לחשוב על זה."

נזכרתי בסיפור של הגננת על אבא שלה. 

אני רוצה להיות. רוצה להיות אני. רוצה לחיות. רוצה להתקדם. לא צריך משהו גרנדיוזי. אני. אני בתור אח, אני בתור תלמיד, אני בתור מישהו בעולם.

"את יודעת מה אני ארצה להיות? אני ארצה להיות אח שלך."

"אבל אתה כבר אח שלי!"

"אז אני אהיה אח יותר טוב שלך." חייכתי אליה וליטפתי לה את השיער. היא לא נראה לי כל כך הבינה, אבל אני הבנתי. 

המשכנו ללכת הביתה, ילדה שחולמת להיות רקדנית, וילד שחולם להיות.

 

 

קמתי

ה-כ-ל היה חושך

בור
חור
ש-ק-ו-ע בתוך צינור

חוסר שליטה
חוסר תקווה

בלי יציבות
בלי הכרה

זולג, נשחק
דמעה, נזרק




ואז קימה



תראו, אני לא אותו אדם, אותו קטן שפעם הייתי
חצי מכם לא מתקרבים לפח שבו חייתי
בשקט לבד, ברעש לבד
פשוט להיות לבד
בלי אם או אב, משען על גב
לקום מפח ולרכב על גל!!

ויום הוביל ליום ואני קצת השתגעתי
דמיינו לכם ענק שמתגמד ונעלם
אבל כשקמתי השארתי לכולם אבק, והתפוצצתי
דמיינו לכם עיפרון שנהפך לפצצת מימן

נשפתי
ולא יצא והתנשפתי

עד שבלעתי קצת עולם
ואש על כולם המטרתי
הפכתי את חיי, מקצה לקצה
תחשבו מה זה להיות אחד שלא שווה

אבל יש כאלה שלהם לא סולחים
תקשיב דני, אם אפגוש אותך אשבורך תפנים
יש רבדים של כעס רבדים של נקמה
אבל אתה חצית גבולות, יש לי הגדרה חדשה
אשפה
זוהמה
אין בי מעט אהבה

אל תתקרב אלי
ולא אתקרב אליך

אבל מה שמכעיס אותי מכל
שאני חיי בידיעה



שהסיבה שאני היום כך
חלקית




















זה בזכותך.

מערבולת מאיימת לסחוף
שליטה עצמית- לדחוף
לשים לזה סוף
לרתיחה
המבעבעת
שלא יהיה בך
אל זר
מנוכר
קר.


חום המנוגד
תום המבצבץ
הרגיעה
כעלעלים חדשים
מעץ.




חידוש.
להנות בהן בני אדם
לכתבם על עץ
לחיים
בירושלים.


יראה שלמה
תמימה
כנגד יצחק.
אמת ליעקב
וחסד לאברהם.


גבורת האיפוק
נחזק בשליטה
עצם מעצמי
שתיקה.


הבעבוע
הגעגוע


חמת המלך תשכך.


החסיד הוא המושל.
במסילה עולה.
אדם הוא עולם.
ברגשות כעס בוחל.


ואיה חמת המציק?
רבוני
עשה נא שתברח.



שלא ישכון בי זה האל
שאותי מרצוני מבטל


"מי כאן
סבלן
כהלל?"



ובישועתך נגל.





למדני אלוקיי
ברך
והתפלל....

אור זרוע

מכוסה באדמה

מוחבא

נעלם

 

צדיק יטפל בו

למרות שנעלם

צדיק בטוח 

שהוא קיים שם

צדיק ינסה וינסה

עד שיגלה

לא יפסיק באמצע עבודה

לא ייכנס למרה שחורה

צדיק

גם ימצא

ויפיץ את האור

לכלל האומה

 

אנחנו צריכים צדיקים.

צדיק זה אתה.

ושם בן ההרים, ובין כפרים אתה עובר.
שדות פתוחים מלאים בתות, וריח גשם מתגבר.
עוד הצעיף שלי על צאוורך שומר.
מפני רוחות מזרח קרות, הלוואי השמש תחמם..

הכוח להמשיך, הגעגוע כבר הרגל.
הפך ירח לידו, על מה אתה שם מסתקל?
הדאגה לך שורפת מבפנים
זוכר לחשת בפניי, יהיו עדי הכוכבים.

הו, ובלילות, מסתובבת בין קירות
בין חלקים של חלומות
עד שתחזור
הו, יפה שלי
תראה אותנו אוהבים
הלוואי נאהב כל החיים, נבחר בין טוב לטוב

כל מה שהובטח כבר לא עומד בזמן הזה
מונח על קרקע. איתה ים
וכל רחוק ומהומה
אומרים יש אהבה של פעם בחיים
אשא תפילה ימים שלמים
יהיו עדיי הכוכבים