אילו
אילו היה לבבי כאלף לבבות
אילוהיה קולי כאלף כינורות
אילו שאגתי לאלף רעמות
ורקיעת רגלי מרעידה אלף עיירות
אילו היו עיניי כאלף שמשות
אילו היה גופי אלפי שנות
אילו הייתה ידי כאלף ידות
וזעקתי כאלף שתיקות
אילו היתה אנחתי כאלף רוחות
ונשימתי כאלף סופות
ספיקת כפי כאלף רעידות
ציפורניי כאלף שיריונות
אילו השראתי כאלף השראות
אילו היתה שירתי כנהימת אלף אריות
סעודתי באלף שולחנות
ותפילתי כאלף תפילות
אילו היתה מחשבתי כאלף מחשבות
שירתי כאלף שירות
צהלתי כאלף צהלות
תורתי כאלף תורות
אז...
אז הייתי אני.
מילים תועות
כשהאצבעות נעות על גבי המקלדת
מוצאת את עצמי חושבת וחוזרת וחושבת.
האם לכתוב ואיך לנסח?
אולי להפסיק לשאול ורק לשבח?
האם לעצור את השיח או שמא לפתח?
תחילה אני כותבת, מעט חוזרת
לעיתים מוחקת ומתקנת
שוב כותבת, וחושבת,
ואז בבטחון עוצרת ונושמת
תרגעי חבובה, את לא השולטת!
מתאשתת מזדקפת
ובוחרת במילים
שאינן שלי,
דרך חתחתים
מלאת קוצים
ועשבים שותים
הן מגיעות אלי עייפות וצמאות,
האם גם אתם מכירים
את דרכן של המילים התועות?
מכירה טוב את הלבטים ואת חוסר הבהירות
אבל למה את מתנערת מאחריות?
כח של מילה הוא כח עצום
בהנף בונה
בהנף משנה
אחריות על כל מחזיק בעט (מקלדת...)
לחשוב הרבה ולהתלבט
אחרי שנשלח
אין דרך חזור
ולא חכמה לומר ה' יעזור
לחשוב פעמיים זה לא המלצה
ככה צריך לפני כל מילה
שלא נסתכל אחור ונתאכזב
אולי נמנע כך מעט כאב...
הקטע נכתב מתוך רצון לבטא רגש שחוזר על עצמו המון פעמים בכתיבה שאינה אומנותית,
סמסים, מיילים בעבודה ווצאפים יומיומיים וכו.
אני חושבת הרבה ומתלבטת דווקא בגלל שאני מאמינה בערך המילה! בדיוק כמו שכתבת,
כוונתי הייתה לומר שאחרי שעשיתי חושבים והגעתי למסקנה שאלה המילים הנכונות שם ה' שם את ברכתו והתוצאה אינה שלי.
השתדלותי רבה ואינני מתנערת מאחריות כלל וכלל, אך בהחלט משליכה על ה' את התוצאות אחרי שעשיתי את העבודה בלב שלם לפני שהוצאתי אותה החוצה.
אני מאמינה בעיקרון זה לא רק בכתיבת סמסים, גם בחינוך ילדים, זוגיות, הכנה למבחן ועוד מליון דוגמאות.
השתדלות משמעותית וחשיבה מעמיקה לפני מעשה ואחרי מעשה התוצאה שייכת ל ה' יתברך.
אין צורך להוסיף שלעיתים יש צורך בהתנצלות או בחידוד הדברים (כמו עכשיו) אבל הם גם חלק מההשתדלות.
כל טוב!
אנשי סימן הקריאה ואנשי הנקודה
מכירים את האנשים האלופים, המובילים,
שאחרי שמם מופיעים סימני קריאה בולטים!!
הכל נראה בכף ידם, הכל רץ, אץ מהר יותר וטוב יותר משל כולם.
מוצלח ומצליח, אצלם זה פשוט הכי פשוט בעולם!
מכירים את האנשים הרגילים, אולי מעט עייפים,
שאחרי שמם מופיעה נקודה ותודה.
מהרהרים הרבה על מהותם, מתאמצים, רוצים מאוד לכבוש
"הוא בעל פוטנציאל" אמרה כבר המורה, אבל להם כבר מתפוצץ הראש.
איפה אתה בוחר להיות?
ובידי מי נתנה הבעלות על המחשבות?
האם שלי שלך ואולי נשאל את ראש הממשלה
לו כבר בטח תהיה תשובה בשלה.
תשאל אותם. את כולם!
אבל אל תשכח את מלך העולם.
שהאמין בך ובטובך באמונה שלימה בזה הבוקר וגם מחר
שלא תכחש או תאכזב עצמך
כי בדיוק לשם כך נוצרת!
מוקדש באהבה גדולה לכל אותם נשמות טהורות שמרגישות לעיתים כל כך אבודות, כואבות ושאף אחד לא רואה את עבודתן הקדושה! באהבה עצומה. יהי רצון שימלא ה' חסרונכן-חסרוני.
פצלשש!ממש אהבתי
כל בוקר. לא משנה איך עבר עליה הלילה ועד כמה שינה ובכי היו בו, הוא מחכה לה בחוץ.
האוויר הנקי הזה שקיים רק בבוקר. האוויר הנקי והטהור הזה שבלעדיו היא לא יודעת איך תעבור עוד יום.
היא צועדת בשביל הקבוע שמוקף גינות יפות והשיער שלה עף ברוח. עף ונותן לפנים להרגיש גם את הרוח הכיפית הזו.
היא לוקחת נשימה עמוקה ומרפה עם חיוך גדול וחמוד שמשתחרר ביחד. 'החיים יפים' היא חושבת לעצמה ומפזמת שיר קטן.. מאז שהחליטה לראות אותם כטובים, בהרבה יותר שמה לב לשמחה והיופי שבהם.
המנקה הערבי עובר, והיא מהנהנת לו לשלום. בסך הכל הוא בן אדם שעובד בשבילנו ושיהיה לנו אזור נקי.
ממשיכה בשביל הרחב והמטופח לכיוון התחנה, שורקת ומאזינה לציוץ הציפורים השקטות.
הנה אדון פרידמן המבוגר משקה את הגינה כמנהגו, וכמו כל בוקר שגרתי הוא אומר 'בוקר טוב' עם חיוך גדול שעושה טוב על הלב.
'איזה אנשים נחמדים יש בעולם' היא חושבת לעצמה ויאללה הנה התחנה.
יואו הנה הן שם. מתוקות שהן. חח שיהיו בריאות עם היציאות האלה, יש להן עוד מה להתבגר..
היא מדברת עם האמא שרוצה היום בייביסיטר, חברות, שכנות וילדות מהיסודי. אומרת להתראות לאחיה שעולה לאוטובוס ומיד לאחר מכן גם היא עולה..
באוטובוס מתפללת, אומרת תהילים ועוברת על הודעות מהלילה.
רבע לשבע
היה 'אבל' שנפל מתחילת הבית הראשון..רבע לשבעחולותשכחתי איך לכתוב
אולי הפסקתי להרגיש
אני יודעת לאהוב
אין בי כוח להמשיך
שמחה ואמונה
וביטחון
ראשון ראשון ואחרון
למצוא חיוך אמיתי
בין כל המסיכות
הבנה שהכל מאיתו יתברך
שאבא איתי
היא הקשה שבמשימות הרוחניות
והעיקר מכל העניינים
להיות בשמחה תמיד.
קצת ערפלאחרונה
הַשִּׂנְאָה עצמית הִיא
ומתלבה
וּמלָּבָּה
כָּל חֵלֶק וְחֵלֶק בִּי
וּבָהּ.
הִיא מִתְאַדָּה
ומאדה
מי תְּהוֹם טְהוֹרִים
שֶׁחָדְרוּ עָמֹק אֶל הַלֵּב
פְּנִימָה
וּממנוּ הַחוּצָה,
יָצְאוּ אֶל לִבִּי וְאֵינוֹ
הֲמה לִבִּי בּדָבּרוֹ
ובדבריי,
זָעַמְתִּי
שָׂרַפְתִּי ימיי
כִּליתִי חדריי
כִּסִּיתִי מִטָּתִי,
מָה בּיכרתי מִיתָה
עַל פּני הַיֵּשׁ
מָה רָצִיתִי שְׁתִיקָה
וְלֹא עוֹד קוֹל,
אֶלָּא בַּת קוֹל
כְּמוֹ גָּזְרָה הַשָּׁמַיִם
בְּשִׁבְרֵי אוֹתִיּוֹת וְקוֹלוֹת
מָנְתָה טִפָּה וְעוֹד אַחַת
אֶל כִּיס הַמָּרָה
וַאֲנִי נמהרה
וכּעורה.
וְשׂוֹנֵאת שׂוֹנֵאת שׂוֹנֵאת
בְּקוֹסְמוֹס אַחֵר
מעבר לַשָּׁבִיט וְהַרְבֵּה אַחֲרֵי הלֶכֶת
מֵעַל רוּחַ א-ל מְרַחֶפֶת
אֲנִי מַתְחִילָה לִשְׂנֹא
בזיע, בָּרֶטֶט, בָּרַחֲמִים.
א-ל מָלֵא רַחֲמִים
בִּקַּשְׁתִּי
וְאָיִּן.
ותִבקַע הָעַיִן
ותִּפָּתַח
ומעליי
שָׁמַיִם
#הערות,הארות ותגובות יתקבלו בשמחה.
נכתב במדרש: בזכות שלושה דברים
נגאלו ממצרים אבותינו
שלא שינו לבושם, לשונם ושמם.
בשם אלוהים אחרים שמנו הומר
וברחובות, נשמעת שפת לא ידענו
ולגופנו מלבושי השק הצואים.
אילו הייתי שם אני, הייתי נגאל?
קודם כל כתיבה יפה ומעוררת מחשבה!
שנית לא אוהבת את המילה 'צואים', הייתי מחליפה ב'מלבושי השק הבוכים/הכמהים/החלולים/החסרים וכו'.
וגם קצת קשה לי עם הביקורת העצמית ועם ההשוואה שלנו לאותו דור יוצאי מצרים, כי הדור שלנו לפי דעתי יותר קשה מהדור של יציאת מצרים.
א' כי הם היו דור דעה ואנחנו לא, ולהם היה משה רבינו ולנו לא. והכי חשוב להם לא היה אינטרנט. ובדור שלנו מאד מאד קשה לשמור על צביון יהודי אותנטי וטהור.
ב' כי כשאומה גויית ורשעה מתאגדת נגד העם שלך ונוקטת נגדו במעשים הכי ברבריים ואכזריים שיש, אתה יכול דווקא להרגיש נגדה דחייה וזעזוע ויש לכידות קבוצתית של קבוצת השווים שרוצים דווקא לשמור על צביון. לעומת זאת אנו חיים יחסית בדור שפע, במדינה שלנו, עם צבא ועם תחושת הגנה ושוויון וזה הרבה יותר קשה לזכור את הייחודיות שלנו ולשמור על צביון.
אז נראה לי שלגמרי היית נגאל אם היית שם.
הצעות לכותרות-
'כאילו יצא ממצרים'
או על אותו משקל 'חייב לראות עצמו'
הדלת חורקת, מישהו נכנס
עכשיו רגע שקט, דממה, והס
הדלת חורקת, יש מישהו בפנים
אפשר רק לשמוע, לא רואים פנים
הדלת חורקת, שומעים צעדים
לעצום עיניים ולהתכחש לשדים
שריטה בחלון, יש מישהו בחוץ
לסגור את הטריס, זה כדאי ונחוץ
דפיקה בארון, ממש פה לידך
זה הזמן להתחבא מתחת לשמיכה
מחנק בגרון, עמוק בעלטה
משהו זוחל מתחת למיטה
לשרוד את הלילה...
שבריר שנייה אחרון
של מלאכה,
ונדמה כאילו
העולם עוצר מלאכת.
על רקע נגינת כלי מיתר,
וחלומות על בית מוקף נופים ירוקים,
אתה יושב וכותב,
על אותו הרגע
של טרם כניסת השבת,
חלון ליקום מקביל,
ליסודו של עולם.
ונצח חלף,
והנה עוד שבריר שנייה,
אתה מגיח חזרה
לעולם המעשה,
למלאכתך
עד לשבריר השנייה הבא
עליך לטובה.
רון א.דאחרונהתודה רבה!
