פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 383)

א.

הבור ריק, יוסף

אין בו מים.

ביקשת את אחיך

והם נסעו מזה,

ואביך לא יבקשך.

חלומותיך - שווא ידברו,

עולמך - טרוף טורף,

יוסף.

 

ב.

בתהומות האהבה

נראית לו בחלון

דמות דיוקנו של אבא,

והוא בורח:

אין הוא יכול לשאת

את זכרונות עמק חברון.

את חלומותיו שלו

אינו יכול לפתור,

אינו יכול להתיר עצמו

מבית האסורים.

 

ג.

שניים ילדה לו אשתו,

ושוב יש לו בית

ומשפחה.

בית אביו אינו

אלא אבן

בתהום הנשייה.

 

 

(אני לא אוהבת את הסוף הזה. אשמח לרעיונות נוספים איך לסיים.)

 

 

 

הולך עד הקצה

ככה הוא

וכך היה מעולם

 

גם כשיודע

שיש לזה מחיר

היום

מחר

גם כשזה לוהט 

לא יכול לעצור

 

לא מרפה

לא מוותר

לא מקשיב לאיש

ממשיך

 

מראות

ריחות

קולות

שום דבר לא עומד בפניו

 

ממשיך

ביתר שאת

עד הסוף

עד 

שנגמרת הלאפה...

 

 

 

 

ופתאום ראיתי ובא בזמן. אשמח לתגובות.

 

 

 

 

שקט. פגישה מחודשת עם עצמי. עם רגשותי. עם הקולות ההומים והסוערים בתוכי.

 

שקט. פגישה חוזרת עם מחשבות, חלומות, נתונים ואפשרויות. שכולם- נמצאים במוחי.

 

שקט. פגישה מודעת עם קשיים, חוויות, התמודדויות. קשיים לא של אחר. שלי.

 

שקט. קשה אך מאפשר, מורכב- אך פותח, מעיק- אך הזדמנות לי ולעולם.

 

שקט.

ילדה טובה

 

ילדה קטנה,באמצע הדרך

ילדה טובה,כמעט לא בערך

בוכה לשלכת. בוכה בלי דמעות

איבדה את הדרך

נעלמה לשעות.

ילדה טובה

כמעט לא בערך

שרק בטעות טעתה קצת בדרך

פנתה לשביל הלא נכון

מצאה עצמה זקופה וגאה מול הכישלון

חיפשה מקום שקט אליו לברוח

ומצאה שדה בודד אליו לצרוח

ילדה טובה

בדרך לא דרך

ילדה שהיא לא כמעט וכן בערך

שוב מצאה עצמה בוכה לפרחים

שעם הדמעות השחורות נראו לה לקוצים

אוספת מהם זר של רגעים אפורים

שליוו אותה לכאן, דרך אחד השבילים

ילדה טובה

בסוף הדרך

כן כמעט

ולא בערך.

 

עשרים ושניים קווים מסמנים: טיפשות שלי.
קווים לתזכורת.
פעם, לקחתי עיפרון וציירתי
וזה לא ירד. אף פעם
זה לא ירד.
אני רק רוצה. בבקשה תיעלמו, קווים
בבקשה תיעלמו.)

יש כמה סדנאות נהדרות, ממליץ ממש

@פיתה פיתה

@נפתלי הדג

כמה פעמים קרה אותו מקרה
נשענתי על הקיר ותהיתי
מה קורה?
שני עולמות נחצים על ידי הקיר
הוא מפריד בין בודד, לאחד שהכל מכיר
הוא מפריד בין צרות צרורות לשמחות
הוא מפריד בין אושר, לצרחות כאב איומות
הקיר קוטע בין לחץ אטומי, לשלווה
הוא חותך בין שברון לב, לאהבה..
מעבר לקיר תינוק נולד עכשיו ממש
ואילו בצד השני תמו חייו של זקן מותש
קיר הוא קורבן של עצבים ונקמה
אך משמש כמגן טילים בעיתות מלחמה
הוא עומד בין סלון חמים, לרוחות קור מנשבות
גורם להפרדה מוחלטת בין שני עולמות
יש שהיו רוצים לעבור אל העבר השני
ברגע אחד לעבור מסמטה עלובה, לבית גדול וססגוני
להותיר הצרות והדאגות מעבר לקיר
הרי כעת זהו עולם קסום, מבטיח ומזהיר
מעבר לקיר קיים עולם חדש
לפעמים הוא טוב פחות, אך לפעמים מתוק כדבש
כמה שוני יש משני צידי הקיר
כאן הכל חשוך, ושם הכל מאיר
ניגודים מושלמים ניצבים זה מול זה
וכשיורדים לעומק הדברים.. זה פשוט מחזה
אם תגלו סקרנות, ותחשבו קצת מעבר
אם לעולם לא תקבלו "לא" ו "בסדר"
תוכלו לגלות מי ממתין לכם בצד השני
תגלו עולם חדש, שקרוב אליכם, ואינו דמיוני
וכעת .. הישענו עליו, וקחו קצת אוויר
ומי יודע?! אולי אני ואתם, חולקים את אותו הקיר.. ♡

כשיגמר היום, אצא לשדות. 

אשכב חשופה בינות רוחות סוערות,

ואנשום.

אביט אל שמים מלאי כוכבים,

ארגיש קטנטנה מול כוחות החיים,

ואחלום.

על עולם שיבוא כך לפתע פתאום,

מבלי שנספיק למצמץ.

ילמד מציאות חדשה,

עליה איש לא ירצה לערער.

ויהיה שם אור,

ובלילה יהיה טוב,

ואיש את רעהו יאהב.

ונוכל, סוף כל סוף,

להביט ולראות,

שהרע בכלל לא קיים.

לפעמים אין מילים.
היד אוחזת בעט, המקלדת פתוחה.
דף לבן ונקי ומחשב דולק.
אבל היד המרפרפת מעל המקלדת והעט המקשקש יודעים
שלפעמים אין מילים.

 

לפעמים אני חושבת שהיה לי קל יותר לו הייתי מציירת.
כי הגעתי לעומקים האלה שרק כתמי צבע יכולים להעביר
כי מה שמסתובב לי בראש זה מערבולת צבעונית והרבה רגשות.
אבל אין לי את זה.

 

יש לי את הכתיבה שלי.
היא הנשק היחיד שלי.
אז אני מנסה.
שולחת מילים שלא אומרות כלום.
מקווה שמישהו ישמע מתחתם
את הנשמה.

שוב אני לבד

אם לא אני

אז מישהו אחר

יבוא

וישבור

את מעט הטוב שבא לי.

 

רוחות אפלות בחוץ סוערות
לפתע מציף חושך
כל הדעות מתערפלות
ולא רואים אופק

רק מחלון אחד הבתים
מופצים ניצוצות של אור
בוחרים לשמור על הגחלת
לא מפסיקים לרגע לבעור

אני אהיה הניצוץ
אני להבה מרצדת
אני אהיה זיק של אור
מטיפת שמן רוקדת

ואותה החנוכיה דולקת
בה מרצדת שלהבת
זעקת חום מול משב קר
ממיסה קרחונים בלב מנוכר

אני אהיה הניצוץ
אני להבה מרצדת
אני אהיה זיק של אור
בתוך חשכה מרקדת

גיבורים ביד חלשים
רבים ביד מעטים
בימים ההם-בזמן הזה
כמו מול צבא חיילים שועטים

אני אהיה ניצוצות
אני להבות מרצדות
בוא גם אתה איתי
נאיר את הרחובות

אז בוא נהיה ניצוצות
אני וגם אתה
בוא נאיר את הלילה
ממנו תתחיל הפיכה

שבת בבוקר.
בחוץ אור,
ואני ישנה.

בום! בום! בום!
פתאום
קול זעקה
התעוררתי בבהלה
רצתי מהר
היא שרועה,
חסרת הכרה,
שבורה, מרוסקת,
על הרצפה

האישונים מתרחבים,
הפה נפער,
אני צורחת בשקט,
נלחצת
מה ילד יום, ומה המחר..
צועקת לאחי,
בלי לאבד שניה.
מוציאים אותי מהחדר.
לוקחת את הפלאפון,
בשבת,
ומחייגת מאה ואחת.
בום. בום. בום.
הלב פועם בחוזקה
הקולות חוזרים ושבים..
יש תשובה,
הם בדרך

מפה לשם,
תוך דקות,
כולם מתייצבים
שם בפנים.
ואין דמעות
(אולי רק בלבבות..)

לפתע, היא מתעוררת,
לוחשת..
כולה שבורה,
אך לא שברירית..
היא מלאת עוצמה
חזקה גם כשהיא בוכה..

ובפנים,
אני דואגת
מאוד מפחדת
צמרמורות זוחלות,
לאט לאט,
לאורך הגוף ועוטפות.
והגרון,
הוא חנוק, הוא מוצף,
עולה על גדותיו..
עוד דמעה נעלמת
אני לא בוכה,
אני צורחת בשקט.

מעבר לגדר אני שומעת
קול יללה,
זעקה עולה ויורדת,
ואורות אדומים - מסנוורים - מעוורים
מהבהבים בחצר הגדולה
ואנשים רצים
מוטות
אלונקה.
זה קרה מהר,
מהר מידי מכדי לתפוש

מזיזים אותי הצידה..
אני רוצה לנסוע גם!
כמוהם, איתם!
אני,
ילדה בת אחת עשרה,
מביטה באורות אדומים
זועקים את בכיי האילם
מתרחקים ממני,
ומהאיזור השומם.
מביטה אל הסירנה
שדוהרת ביללה
הרחק מליבי הדומם,
מליבי ששבק חיים לרגע
ושב, ועתה הוא פועם.

והלב הזה,
הקטן מכדי להכיל
את סערת הרגשות כולה,
הוא צועק.
וכולם נעלמים פתאום,
לפתע הבית ריק

אני לוקחת רגע עם עצמי
לעכל את איבוד ההכרה
את האבידה,
ועכשיו,
אני כבר לא צורחת בשקט
עכשיו,
אני בוכה
ומפל עצום של דמעות
גולש לו
בחוזקה
עכשיו, אני כבר לא צורחת בשקט
עכשיו,
אני לוחשת
מתחילה לחיות מציאות אחרת

בשבת חנוכה-
צרחתי בשקט
לאור פנסים אדומים
ולצלילי יללה..

(וואו יצא ארוך מידי. . אשמח לתגובות
אם הגעתם עד לפה לא תגיבו?)

סכין תקועה בתוך גבי.

מבין המדורות הבוערות נשלפה חרב הדמים.

דם נוזל מגופי.

בין הצללים אורב אחי, משחר לטרף החיים.

תמצית נפשי נשפך כיין במשתה המלך.

ואחי מצחק ובז.

שערוץ מרוטות, כתמים אדומים, גלות שובבים.

חיוך נמוג ונעלם.

השעון שתיקתק, נדם.

הקרירות, הצינה, המבט הרושף.

אני עולה ומעלה אבל עדיין מתכופף.

אש משהולבת רומסת בדרכה נשמות האדם.

הדם ממשיך לזרום, נהרות נהרות, נשפך ונעלם.

ספוג באדמת חרון וזעם.

שסוע לשניים, מתעורר, שומע קול מן העבר.

קול גלות. קול שאון.

קול מלחמה. קול צעקה.

הלחם או ברח, במקומו הונח.

עוד לא חצו את הגשר בסוסיהם, ושקטו.

נעלמו רעשי הרקע, אבדו.

ומהצד השני פרצו חיילי הנפש. חילות. חילות.

ואחי מתכונן מהעבר השני.

ובשנית דממה, פתחה שמיים את פיה.

 

 

כרואה אותך מתרחק בסערה, בין כל הכאב.

נאבד בערפילי החול, במדבר, בודד, כזאב.

נאבד בתהום ההויה.

מקווה שתעלה ותרגע. שתמצא את הדרך חזרה, ולא תפול לצוק הייאוש.

מקווה שנתראה בשמחה.

והלב

כואב

והלב

בוכה

 אז למה זה שווה??

 

רק אל תלך
בוא נישאר עוד דקה ביחד
בה אולי תבין עוד קצת
שיכולנו לאהוב

רק אל תלך
חיים שלמים עוד לפננו
בהם אולי נדע עוד
איך להיות

רק אל תלך
עוד אמצא מילים לדבר איתך
על מי אני ומי אתה ומי אנחנו יחד

עוד שיר אהבה שנגמר בגעגוע
לימים שלא היו לנו
ואף פעם לא יהיו

תישאר עוד רגע
תסתכל לי בעינים
לא צריך לאמר דבר
אפשר רק לחבק

גם אם תלך
אוכל לחיות
כי הכלום שמפריד ביננו
הפך לחלק מעצמי

 

מעולם לא גילה זאת לאיש

לא לבן משפחה, לא לחבר

מעולם לא רמז

לא סימן

כלום

ברבות השנים

והוא כבר גבר

לילה אחד

חורפי

אשתו גילתה

בעודה פוסעת בשקט באמצע הלילה

כי שמעה קולות

נכנסה חרישית לחדר הסמוך

ותפסה אותו

עם קרמבו מוקה...

 

 

ארץ אל תכסי.
אל תכסי חסד וענווה.
אל תכסי התמדה עצומה.
שמיים הזילו דמעה.
וירד טל שלא הוזכר.


אדמה קשה קרה.
מיטה כה עצובה.
ראיתי חושך זוהר בשחור.
וזעקה אילמת וכאב אין סופי.
אז אני לוקח קצת ממנו.
ונזכר.
שהוא במקומי לא היה נשבר.

שמיים שמרו עליו.
אף כי לא יאנה לו כל רע.
כי כשיש כל כך הרבה טוב.
הרע לא יודע כיצד להתמודד.
אבל הוא, הוא ידע להתמודד.

לנצח.
תמיד, לא משנה מה הוא האתגר.
לא נכנע ולא נשבר.
לשבת שעות, ימים.
שנים.
שנקטעו ללא סיבה.
שנגדעו באכזריות וכאב.
והעולם מתקתק אל תוך היום הבא.

להגיד-
בפשטות
את מה שמרגיש
את מה שחושב.

להגיד-
גם את השטות
אם זה מה
שיש על הלב.

להגיד-
במילים אפורות.

לא לצפות-
שיבינו
בין השורות.

שיגמר כבר החופש,

שאוכל לדבר.

 

שיגמר הרע,

שאוכל לשחרר.

 

שיבואו הרוחות,

איתם אצליח לנשום.

 

שיבואו הגשמים,

איתם אצליח לחלום.

 

שיגמרו השאלות,

שיפסקו המחשבות.

שייעלמו התהיות.

 

שיבוא כבר היום,

בו אפסיק לחסום.

 

שיבוא,

שיבוא כבר הטוב,

שיבוא אליהו,

זכור לטוב.

 

 

 

 

הסכנה הזו,

החרדה,

הדימום,

התפילה.

לחיים לוקח זמן

להירקם.

 

עבר רק שליש

אולי פחות

מאז ההתחלה,

הבלגן חוגג בפנים

כבר התמקם.

 

הבכי, שזורם,

ביחד עם הכל,

יצור קטן שלא נוצר,

הַיִחְיֵה?