בשעה טובהמשתדלת_מושגחת תודה על ההתייחסותמשיכת קולמוסלא ממש הייתי פנוי. בקרוב מאוד אעלה פרק נוסף.
חלום היה היה חלום,
עז היה החלום,
חלום היה, היה ונגוז
בגולה בשואה,
לנפש אומללה לרוח נכאה,
כמזור ותרןפה הביא רפואה.
לעולי גרדום ושרוםי מוקד,
לאלמנה זועקת וליתום בדומעו,
ניצב החזון לנחמו.
מבצבצת משחור,
לאיטה מתנוססת- עולה שלהבת,
דומעת חובקת אוהבת.
הגבורה העולה
בשלל צבעים הסתלסלה,
לחלום יחלה; מלכות, מקדש, גאולה.
כשחר אז ראיתיו,
כעת בנתיו- והוא כאודם יום שוקע,
במצולות דם ודמע טובע.
שם מכב"י כוסה,
ומכבי לבדו נישא,
מנורה צוירה לאות וממנורה טהורה עמי לאות.
חלומי-חלום עמי
ניגר כחול בינות אצבעות,
כאחוז חלמיש אחזתיו עד רפו הידות.
מלכות חשמוני גאתה בפני,
למקדש לחמו, דגל תורה תלו,
על הפקר המלכות נפלי.
וכאז-עתה, כחוד עלי דרך או כאבן נגף?
מלכות ישראל;
נפלה שלישית או הוקמה בשנית.
'קימעה קימעה' אמרו,
וכמיהה כמיהה לא זכרו,
אמר אחי החולמי מלכות נשארו--
שיר כ"כ אמיתי ונכון,
שמתאים לכ"כ הרבה אנשים ובכל זאת לגמרי פרטי לכל אחד.
וחוץ מזה הרעיון לספר לקב"ה על התפילות מגניב
קודם כל הסדר הקרבי ביותר של היום זה מהמם כמובן
והניגודיות בין הבתים, והתיאור הקסום הזה,
של המעיין, והנביעה,
והשירה חרישית בלאט
המרחיבה את חדרי הלב והנפש שבאדם
ועולה לה עד לב השמיים
ברננה בשמחה ובצהלה..
איזה כיף!!
והשם עם הסוגריים גם כן ממש יפה
הרוח היא משהו מיוחד
כי תמיד היא תתקדם
תרוץ ותזחל
נושאת יחד איתה
הרבה חברות למסע
חולת ועפר
ותמיד בלי הרבה מחשבות
היא פשוט מתקדמת
בשיא הכוחות
לכיוון שלה
שאותו היא לא תשנ
הלא משנה מה יקרה...
ואפילו שיש לה מחשולים
הניצבים בכל מקום
ואותם היא עוקפת
בלי מבט לאחור
ובייננו היום כמה קשה להודות
אבל היא מהיחידות שמתקדמות
כמט בלי לתעות
ולהשוות לתינוק
שעושה את הצעד הריאשון
ומיד אחר כך נופל
וממשיך וקם
ומתקדם לבד
מצליח יותר
נופל, נופל ושוב נופל
ואז........קם!!!!
ולשמחת ההורים הגאים
אחרי שבוע
של אימונים מפרחים
והרבה נפילות
והמון דפיקות ראש
הילד פשוט רץ
והים בדור הזה מתנהגים-
יותר גרוע מתינוק!
פשוט פעם אחת דופקים תראש
ומתיאשייייםםםם!.......
היי חברה!הכל עוד פתוח
רק תתקדמו כמו הרוח
תעצרו ותחשבו רגע-
שהייתם תינוקות
כמה נפילות?!
וכמה דפיקות ראש?!
ובסוף?!
הצלחתם לקפוץ ולרוץ
רק תנסו ותתחלו ממה שנחוץ
פשוט תתקדם ואל תעצור-
ומכל בעייה
ואל תתיאש מכל נפילה!
משתדלת_מושגחתאחרונהההשוואה שלנו, הן לתינוק, והן לרוח, מקסימה!
מעודד ביותר
תודה!
זה היה בום.
ואז מאי-שם הגיעו כוסות חד פעמיות וכמה בקבוקי מים וחצי בקבוק מיץ תפוזים. פיכס. ומישהו הרים לי את הרגלים, ואחרת אמרה שאני נורא חיוורת ועוד אחת מזגה מיץ לכוס. ומשהי שאלה בהיסטריה למה לא עושים לי החייאה, והמורות לביולוגיה ומערית אחת הסבירו לה את ההבדל בין עילפון לדום לב, והרגיעו אותה שבסך הכל התעלפתי שזה בעצם אומר שאני ישנה חזק מידי וצריך לעזור לי להתעורר.
אבל אני בכלל לא רציתי להתעורר, היה לי כיף לישון. לא שמישהו נתן לי לבחור. וגם פתאום חשבתי על זה שכשאני אתעורר אני אקבל תשומת לב.
אז אולי אני כן רוצה שיעירו אותי.
ושמעתי בנות מתלחששות שזה לא יפה ושכולם להתרחק ולא להסתכל. ומישהי הרימה לי טיפה את הראש, וניסו להשקות אותי במיץ אבל לקחתי להם את הכוס מהיד ושתיתי לבד.
ופתאום כולם התקדמו עם המדריך להמשיך בסיור, ואיתי נשארו המורה אלישבע, המחנכת, המדריכה ומשהי שחשבה שהיא חברה טובה. ואלישבע עזרה לי לעבור מהרצפה לשכב ל איזה ספסל שהיה שם בצד. והמחנכת, המדריכה והחברה ניסו להרגיע שהכל בסדר ואין לי ממה להלחץ וזה קורה להרבה אנשים. חשבו שהם מבינות יותר טוב ממני. רק אלישבע היתה יעילה והשיגה מאיפה שהוא שוקולד. אז אכלתי שוקולד. ונתנו לי כוס מים, וביקשתי מאלישבע עוד כוס, מתעלמת בכוונה מהנוכחות האחרות. מי בכלל רוצה אותם. התעלפתי רק בשביל אלישבע.
ואלישבע שאלה אותי אם אני חושבת שאני בסדר ועניתי שהכל טוב, ואני יכולה להשאר לנוח איתה כמה דקות ואז נמשיך, והיא הבינה את הרמז וגירשה אותם. אז הם הלכו, ונשארנו רק שתינו. אלישבע ואני.
ופתאום הרגשות השתוללו אצלי בלב, וכל הכאב קם לתחיה לרגע, וכל כך שנאתי את עצמי באותה שניה.
מי מתעלף כי הוא רוצה חיבוק ממורה???
בכיתי.
היא הביטה בי, מחכה להסברים.
"אלישבע,” אמרתי, "התעלפתי בכוונה."
והיא חיבקה.
משתדלת_מושגחתאחרונהוואי זה כתוב טוב!! ממש!!
התיאור של המחשבות בצורה כזו, אותנטית, והרגשות שמשתוללים..
זה וואו.
והתיאור של היחס לאלישבע מדהים.
יכולתי להרגיש את הצמרמורות שבחיבוק הזה...
שמע יה, מנחמיה, דבר רעיה, אל דודה
באם דרך, צלועת ירך, כבלי ערך, מדודה
איה מחסי, איה ניסי, אני אפסי, בודדה
אטול מקלי, בעת חבלי, וברגלי, אנדדה
ובחכי, ביד מכי, את שם מלכי, איחדה
ומבטחי, ישמיד טובחי, ואקריב זבחי, עלי תודה
ואם יקדימי, עון עמי , ממנחמי, אפדה
אני פותח עיניים.
רואה עולם שכולו מהויות.
עולם שבו נשמות חבויות
מתהלכות לאיטן בתוך גויות
עולם עם הרבה אידיאלים והרבה התפרטויות.
אני רואה אור שיוצא וחודר מסכים
רואה התגלות מתוך מחשכים
רואה תוך אלהי חודר כל חוץ
ונמשך ושופע היכן שנחוץ
אני רואה את עצמי גלוי האמת
עם או בלי לספור, עם או בלי לכמת
פורץ דרך בתוך תלם העולם
ומתגלה ופועל לא חבוי נעלם.
אני עוצם עיניים.
אני רואה חושך. אם אפשר לקרוא לזה לראות
אני כבר לא רואה מילים רואה רק לפעמים אות
וכשאפגש מול האור אראה עפעף אדמדם
אראה חתיכת עור וכלי דם
וצבעים מי אמר שקיימים בכלל?
מי יכול להבטיח שלל
הנה אני הולך לי שולל
מנסה להבטיח לא להקפא בחלל
ובעצם אני כמעט עיור
אני עוצם עיניים וחושב מעניין איך זה להיות עיור מלידה
כשאומרים לי מילה - מה זה אומר לי בראש
האם יש עיור שמהחושך יכול לפחד או לפחות לחשוש?
אני עוצם עיניים ורואה מחשכים
אין אור שחודר אבל יש הרבה מסכים
נעלמו הרגשות נאלמו המילים
נשאר מעט אור ליותר מדי כלים
במקום לדבר משתמשים בפוסט
מודרנה זה כבר פאסה
לא משנה מה תעשה
,תבלע לאבדון ללא כל מחסה
אני עיור זמני.
אני עוצם עיניים ולא רואה
אבל עם עיניים עצומות אני גם בוכה
בוכה על הצמצום על קטנות על השברון
ואולי זה בגלל שיש לי זכרון?
מנסה להזכר ובוכה וכוסף
שברים עמומים של זכרון אוסף
קורי השינה מכסים לי את העיניים.
טל יורד עליי כל הלילה מהרטיבות לקחתי ביד
את היד שמתי על העין
ונימוחות קורי השינה התחילה לבד
והנה נפתח לי קצת האין
אני פותח את העיניים.
מסתנוור קצת, אתרגל
את העיניים אני לסרוגין מגלגל
רואה תוך ופנים ומהות,
ומשמעות ויש ואלהות
ואידיאל וסיבה ומסובב לתכלית
התפרטות וצמצום של אור אין סוף
עוד רובד ועוד מישור אני מתחיל לחשוף
וכולי תפילה לאמת לחיבור
לתפארת לשלמות של יחיד של ציבור
של קנייני נפש בלי עיורון
של שמחה אין סופית שחודרת כל חרון
עכשיו אני בערפל של חביון
וכל כולי אזור רפיון
עכשיו אני רק מסוגל
אנא אל נא גל.
וואו! וואו! וואו!
זה מדהים וחזק כל כך! אהבתי ממש ממש!
נגע בי. מדהים! תודה!
(ואפשר הא/ערה?)
זה הקיום שלהם, התפיסה שלך אותם)
זה עולם עם מקסימום צבע אדמדם , ההוא שיש בעיניים כשמאירים עליהן בשעה שהן עצומות. צבע העפעף.
בעולם כזה, שאדם מכיר רק צבע אחד- מי אמר שיש כמה צבעים? כל הוא לא ראה- יכול להיות שיש רק צבע אחד?
זה העניין. זה יכול להיות גם לגבי כל דבר.
באמת שאין לי מילים זה תפס לי את העיניים ולא הצלחתי לשחרר
קראתי כמה פעמים
מדהים
אותיות.
אחת לאחת נכתבות.
מתחברות.
רוקמות משהו אחר.
גדול יותר.
מורכב.
נשגב.
מילים.
איך הן מתחברות.
יחד מדברות.
משקפות עולם שונה,עולם רחב יותר.
מחפשות להן מקום.
לא לשכב סתם בתוך ארון.
לצאת,להתחבר,
לגלות עולם,
אחר.
אותיות הופכות למילים והמילים,
שורות,שורות יוצרות גודל,
משמעות.
השורות מספרות על לבטים,
על רגשות,
מחשבות,
הרהורים,
על החיים.
על חיים עם משמעות,
או שלא.
על חיים עם קשיים,התמודדות,
זה ברור.
על חיים מלאים בהתקדמות.
בין הבור למיםאחרונהולא אני תרגמתי ויש חלקים שהשמטתי:
"מר עבודה קשה, שנאתי אותך.
וכשקראת בשם שלי, שמעתי אותך, אבל ברחתי...
כשידעתי שאתה מגיע, הייתי מתחבא ממך.
כשגרמת לאחרים לדבר איתי, ברגע מצאתי תירוץ להתחמק ממך.
פחדתי מהכאב, בגלל שלא רציתי להיפגע. פחדתי להיכשל, אז אפילו לא ניסיתי.
פחדתי מהשם שלך, בגלל מה שעשית לאחרים.
מי אתה חושב שאתה? גורם לי לפחד ממך.
השתקפות במראה,צל מאחורי, אני לוקח צעד קדימה ואתה עדיין משיג אותי.
זיעה על הפנים שלי, דמעות בעיניים. אני ממשיך קדימה. שמעתי אותך מדבר רק אמת.
עכשיו תסתכל עליי, הפכת אותי למי שאני היום. הגישה שלי היא לעולם לא להפסיד ולעולם לא לוותר.
"להיכנע"? זה לא באוצר מילים שלי. כשהם נכנעים, אני ממשיך קדימה. כשהם ישנים, אני עובד חזק יותר.
כשהם אומרים שאני לא יכול, והם לא סופרים אותי, אני מוכיח להם שאני יכול. כשאני מספר להם על החלומות שלי, והם צוחקים, אני מוודא שאני אצחק אחרון. אני מגשים חלומות, וזה אומר שאני מגשים את החלום שלי, ולא של מישהו אחר. אני יכול להביס את עצמי. זה אני נגד העבודה שמחכה לי. אין דבר כזה לפרוש! אני לא אפרוש!
אתה בהחלט משתלם, ובזכות זה אני אוהב אותך. איך אני יכול שלא? אני כבר לא מתחבא ממך, אני מחכה לך. האמת, איפה אתה? אני צריך אותך."
וּכְשֶׁאַתְּ מְדַבֶּרֶת
אֲנִי פִּתְאוֹם נִהְיֵיתָ אַחֶרֶת;
מִלּוֹתַיִךְ
אֶת נַפְשִׁי מֵחַיּוֹת.
כְּשֶׁאֶת שֶׁעַל לִבְּךָ מְסַפֶּרֶת
אֲנִי פִּתְאוֹם נִהְיֵיתָ אַחֶרֶת;
אֱמוּנְךָ
נוסך בִּי כֹּחוֹת.
וּבַלַּיְלָה כְּשְׁכְּפֵּרַח נִסְגֶּרֶת
אֲנִי פִּתְאוֹם נִזְכֶּרֶת
וּפְרִי שְׂפָתַיִךְ
מוֹתִיר בִּי טַעַם שֶׁל הוֹד.
לגבי הבית האחרון-
כשכתבתי את זה עלו לי שני רעיונות שונים לבית האחרון.
מצרפת פה רעיון נוסף לבית הזה,
אם משהו מוכן לחוות דעתו איזה מבין הבתים יותר יפה\מתאים אני אשמח...
וּבַלַּיְלָה, כְּשֶׁאָנֹכִי נִגְמֶרֶת,
אַתְּ פִּתְאוֹם נִהְיֵיתָ אַחֶרֶת-
מִלּוֹתַיִךְ
כְּחִצִּים דּוֹקְרוֹת.
מאוד אהבתי את שני הרעיונות
ושניהם מיוחדים
מבין שניהם יותר התחברתי לשני
אני אהבתי את הבית השני כי הוא נותן תחושה של לופ (על משקל הבית הראשון)
כמו"כ- טעם של "הוד"- גאוני.
וואי הוא יפה,
אהבתי שבכל הבתים השורות הראשונות באותו חרוז,
והכל נגמר בחולם. מבנה ממש יפה ונוח.
אני הרבה יותר אהבתי את הבית השלישי הראשון(
)
טעם של הוד- וואו זה מהמם! וכמובן הרעיון היפיפה..
אבל האמת שכשזה מתחיל 'ובלילה' אז כקוראת אני מצפה לאיזה ניגוד לבתים הקודמים, אז לכאורה האופציה השניה יותר מתאימה.. וזה מעצבן אותי כי יותר אהבתי את הראשונה!
ת'כלס השאלה היא פשוט איזה רעיון את רוצה להעביר.
שיר יפיפה.
ובלילה זה לא ניגוד אמנם, אבל זה גם לא משאיר את השיר על מצב סטטי...
זה כאילו אומר שגם בלילה כשהיא כבר לא מדברת נשאר מהמילים שלה משהו...
הסתבכתי קצת עם להסביר, אבל יש פה סוג של ניגוד. לא ממש ניגוד, יותר שינוי.
קיצור ממש הסתבכתי.
לא משנה, תודה!
חזק ממש ומעביר את המסר בדיוק מושלם
מהמם
נכנסתי במקרה, והיה לי הזוי לראות את זה למעלה..
תודה רבה מחממות ת'לב שכמותכן.
גלים.קצת ערפלקצת ערפלדיי!!!!!
בא לך לצרוח
לבכות
לשפוך הכל
הכל
לא יודעת למה
לא יודעת כמה
רק כבר להוציא
להקיא
נמאס לך כבר להסתגר בחדר ולבכות
בא לך לצאת
החוצה
להשתחרר
לפרוץ את המחסום
המחסום שעוצר בעדך
מין יריעה דקה אך גמישה וחזקה
בלתי ניתנת לפריצה
את רוצה להשתחרר
יפיפה
ממש מיוחד
זה פשוט נכון.
איזה אומץ לכתוב את זה ככה.
(בד"כ אני משתדלת לפרט יותר בתגובות, אבל זה באמת.. פשוט נכון.)
לצאת?
והחור סתום
משהו תוקע
והמילים לוחצות
דוחקות בי שאוציא אותן לאור
ואני לא מאפשרת להן לצאת
אז תגידו לי
איך משחררים את הסכר?
את יכולה ככה...
