איך מישהו עשה ממנו כלום? אל תוותרי על החלום שלך--
וכתבת יפה
היא אהבה את המדברים בשקט.
האלו שלא צריכים לצעוק כדי שיבינו שצורח להם.
אלו שרק מסתכלים
שרק מחייכים
ואתה יודע שיש להם סוד.
אנשים כאלה שאומרים "נעים מאוד, איתן"
ואתה יודע שהלב שלהם הרבה יותר מזה.
אלה שרוקדים בצד
את כל עולמם.
אלה שפורשים ידיים לשמיים
ולא צריכים לתפוס אף אחד.
אלה שרעבים לאכול את כל היקום
אז עושים את זה לאט,
כמו צייד ותיק שיודע בדיוק מתי הצבי יזנק
בדיוק אליו
ולתפוס בזמן.
אלה שההמתנה לדיוק הזה כל כך מתסכלת אותם..
אבל הם שותקים, מחכים.
יודעים שיום יבוא והם יתפסו.
את אלה היא אהבה.
האנשים שמדברים בשקט
ומזיזים את כל העולם
בקצב שלהם
בלי שאף אחד ירגיש
- - -
האנשים האלו,
כאילו היה לה ערוץ פרטי איתם,
תדר מתחת לאדמה
שאף אחד לא יגלה את החולשות שלהם.
את כותבת טוב ממש.
והתחברתי לתוכן מאוד מאוד.
אמיתי כל כך.
אשמח מאוד אם תגיבו
צחוק.
הצחוק עם הברק בעיניים והחיוך המאושר.
בכי.
בכי נוגע וכאוב של לב נשבר
חיוך.
חיוך במקום מילים, שלא צריך לומר דבר
כאב.
כאב שמתפשט בך, עד שנגמר
חיבוק.
החיבוק שמלטף, נותן תקווה למחר
שנאה.
שנאה שמתלקחת, הורגת כל דבר
אהבה.
יש הטוענים דבר טוב, יש אומרים אכזר
את כל אלה יחד
השארתי בעבר
אמת.
שקר.
געגוע.
זה כל מה שנותר.
חידושתודה רבה
בין הבור למיםאחרונהכיף לשמוע
תכף צריך ללבוש מסיכה של חיוך
להחביא את הייאוש
בשביל אנשים אחרים
שירגישו שהם מועילים
עד מתי אבכה מבפנים?
עד הסוף.
אומרים שאז יהיה טוב
מתלבטת אם להאמין
מילים מכוערות נאספות לרגש שבוער
שישרף העולם.
אני במחסום כתיבה כרגע ותארת בידיוק מה שרציתי לכתוב.
תודה לך
היא יושבת מולה, לוחשת. שפתיה מוציאות מילים שלא הוציאו מעולם.
אחת אחת הן מציפות את חלל החדר, שבורות ומקרטעות כמוה עצמה.
את כל כאביה היא מספרת, בלחישות יראות, מייראות.
על פחדים ומחסומים, כישלונות ואכזבות.
אין סוף מחשבות מתערבלות לה בתוך הראש. על כל השברים שבדרך, והייאוש הגדול שמעל הכל.
מנסות כעת להסתדר לכדי משפטים ברורים.
מודעת עד כאב לכך שלא קיים האדם שיוכל להבין באמת, היא בוחרת בכל זאת לדבר.
בוכה, מתייפחת,
את המוני החלומות והשאיפות, תקוות גדולות וקטנות, שחסומות כולן באמצע הדרך שכבר ארוכה לה מידי.
דומעת,
את השגיאות וייסורי המצפון, החרדות שמופיעות בלילות, מתפרצות גם במשך היום, ממלאות חללים בין שתיקה לשתיקה.
ביבבות קטועות היא חושפת ערמות של כאבי לב נושנים.
צרחות דוממות. כריות ספוגות דמעות. מילים.
על הרגשה של ריקנות ועל דימוי עצמי נמוך.
חוסר תכלית שמתערבב עם המוני מחסומים מבפנים.
אמונה עלומה. זקנה בגוף של ילדה.
מייבבת ודומעת, מנכיחה את הכל.
שתיקות על גבי שתיקות שהופכות סוף סוף למילים.
יוצרת יצירה ראשונה באמצעות שפתיה בלבד.
~~~
אחר כך היא שותקת.
שתיקה, כמו שרגילה הילדה, אך שונה.
שתיקה טובה ומבורכת. שתיקה של אחרי דיבור.
ומתוך השקט מרימה הילדה מבט, מתבוננת אל עומק העיניים הטובות, ושוב לוחשת.
"הכי כואב" קולה כמעט אינו נשמע, "מה שהכי כואב לי יותר מהכל, זה שאני בכלל לא יודעת לדבר."
גלים.גם סגנון הכתיבה מקסים וגם תוכן עמוק
אשרייך
גלים.
גלים.אחרונהתפילה של ע-אני:
והסכין ננעצת חזק בלב.
והוא, מזיל דמעות אדומות; יוצר מרבד אדום אדום וחם.
והכל סוגר, מתערפל
העיניים רכות ומנגינת המילים החלה מקרטעת.
והאוויר המאובק מעייף את הגוף
ומתפזמת לה משאלה אחת, בקול חלול:
לצנוח אחור אל מדשאה ירוקה וקטנה;
להיות חלק מהנוף הפסטורלי,
ולהתפרק.
ומשברי עצמי, זגוגית ועוד רסיס,
נערמת אל המקור, אל מהותי.
ומתוך שאול עמק הבכא מפלחת זעקה חרישית:
מלאני בכח, אבי.
כי נותרתי בדד בתוככי עמך-עמי.
הזדהיתי
הי ילדונת שלי.
לאן את הולכת?
מי מרשה לך להיעלם כך
אפילו לרגע?
ילדונת שלי?
אני מתגעגע אלייך.
את בטח מרגישה את זה בלב שלך
בחתונה הזאת את רוקדת
והלב שלך מספר לך מילים ממני.
עצוב לשבת כך במטבח בלעדייך.
הפסנתר השותק
ובלי הצחוק שלך והעיניים האלה הנוצצות
שמקשיבות מקשיבות סתם למה שקרה בעבודה
שלועגות וצוחקות ואוהבות וחמות בדיוק ברגע המתאים.
ילדונת שלי?
בואי כבר.
אני מתגעגע.
לא רוצה ללכת לישון בלי לדעת שאת פה.
בואי,
תחייכי, תצחקי,
תשימי שירים ברדיו.
אני מתגעגע לחבק אותך.
לאהוב איתך
להשפריץ כאב
לצעוק בקול גדול
ועדיין אף אחד לא שם לב
הם חושבים שאני משהו כל יכול
שמסוגלת להכיל הכל
ריקנות אוכלת מבפנים
כי מה?
רע.
הרסתי.
קדושה יפיפיה הפכה בין רגע לסיפוק תאווה שתחלוף
איפה החיים שדיברת עליהם?
היא עם חצאית כי זה מה שבחרה אחרי תהליך ארוך, היא לא מכחישה את העבר אבל לא רוצה להיקשר אליו יותר. היא ברחה ממנו כי הוא הסיבה היחידה שנותרה לה כדי להישאר שם, ולא, היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בזה. אז היא ברחה.
הוא בורח מהמשטרה, חושב על מנת הסם הבאה. בורח מעצמו ומהמחשבות עליה.
היא מתגעגעת אבל יודעת שזה לא מה שנכון.
הוא מתקרב והיא מתרחקת באינסטינקט כאילו היה פגע רע או השטן בכבודו ובעצמו.
היא לא התכוונה, אבל משהו בה כבר לאה ומאוס. אין לה כח להסביר את העקרונות והחיים החדשים שלה.
הוא מנשק אותה בכח, והיא מתמסרת. כמו אומר שהייתי חסר לה.
היא מרגישה צבועה ומגעילה אבל לא יכולה להפסיק להעביר את היד בשיער שלו ולהסתכל עליו. באמת היית חסר לי.
הוא חושב על כל מה שעברו ומגחך. לא מבין איך הגענו למצב הזה. היא מתחילה להתפרץ ולצעוק עלי ואני אטום לא מבין מילה. כי כל מה שאני רואה בה זה הכאב והגעגוע שלה. כמה חסר לה הדמות הזו שתכיל אותה- ככה, כמו שהיא, עם הכל. כמה הקריבה בשביל החיים החדשים שלה. טוב לה, אני בטוח, איפשהו שם.
היא מתעצבנת יותר, כי היא פשוט לא רוצה להראות כאב. והוא בכל זאת רואה, כי הוא כזה . אחד שיודע. אבל אסור, כי זה רע. והיא רוצה לשאול אותו מה השתנה אחרי שהלכה, אבל הוא רק מסתכל עליה ובוחן. די! תפסיק!
טוב,טוב. הוא מפסיק, אבל רק לרגע. כי מה הוא יעשה שכל שוה לחיות בשבילו ושכל מה שיש לו עומדת מולו וקשה לה, ואין לו איך לעזור?
אתה קיטשי.
אבל אני אוהב אותך.
אל תסתכל עלי ככה, זה מפחיד.
אני חם.
תמחוק אתזה.
לא, אמרנו שכותבים ואיך שזה יוצא, יוצא.
כן, אבל אתה יודע שלא חייבים לשלוח?
למה לא לשתף אותם בדבר אהבתנו?
פשוט לא.
מגחך. מנשק.
צוחקת.
עשיתי אתזה אתמול והיום בקטנה אחרי הרבה זמן. זה היה משמעותי!
אהבת ישראל!!אחרונהבעיה מוכרת. בהצלחה...
הן מגיעות לכמה שניות,
מציפות
מעלות
מטשטשות.
אני מתאפקת לא לבכות מהן.
וזה לא הולך לי!
ואני לא רוצה אותן עכשיו.
אני לא רוצה לבכות עכשיו בגלל שקשה לי...
זה מביך מדי. אפילו שיש אנשים מדהימים.
ושוב ניגוב קל,
נשימה עמוקה יותר או פחות
שניונת של ראיה בהירה,
ושוב הן יוצאות ממחבואן ומציפות.
ושוב מנגבת
שוב נושמת
שוב מתאוששת.
ושוב
הן יוצאות ומציפות.
חלילית אלטדמעה מלוחה, תלויה מתנדנדת
כעלה חסר אונים,
מעל הפס
המכתים את לחייך.
טיפת דם, אבן חן ארגמנית
המציצה מתוך החתך
אותו חשבת
לצלקת מן העבר.
פיסת חלום, יופי אינסופי
של שיר חדש ישן
הנזעק בלחישה
מאז בריאת העולם.
כל אלו,
נצרפים אחד אל אחד,
בכל פעם מחדש
בלהב האש
בכבשן נשמתך,
ואתה שוב מרים את הלהב,
כל פעם מחדש,
מישיר מבט לתקווה,
מתפלל לאלוקיך
בכל מאודך,
מתפלל, ושוב חוזר מתפלל
שזו הייתה
הנפילה האחרונה.
חידוששמח שאהבתם
חולותלכבודו שהכל שלו.
חבל מתוח נפרש בין 2 נקודות
במין קו גאומטרי מתכנס
לגבול אינסופי
∞∞∞
לב קרוע נדחף בין 2 קצוות
בערבול הרגשות
בחלל אינסופי
והקולות נעים חליפות,
והמילים הסו פתאם
ממש כמו סדרה מתבדרת
והאותיות כמו ניסו להתגמד לשורות,
לא לתפוס יותר מקום
או פשוט להסתדר בתוך מסגרת.
אבל כנראה שרצו אחרת.
והמתח אינסופי,
כמו וולטמטר משתולל בפראות
ואני מנסה אי שם בתווך
לנוע מקוטב אחד לאחר,
למצוא לי שביל בו תגבר הראות
ואראה את הדרך
חבל מתוח בין 2 קצוות
לב אחד מונח בין רצפה לתקרה,
כמו סדרה מתכנסת לגבול אינסופי
∞∞∞
והחבל
הופ
נקרע.
*אשמח לתגובות
ההבטחה
..........
הבטחת שתשובי
עם הגשם הראשון
בגבעה מול ביתך
פרחו חצבים לבנים
ועלו כמה נרקיסים
וילדים שחקו שם תופסת
והיורה הגיע..
טיפות הגשם הירוו אדמה
ששוועה להן
והפרחים נעו בשמחה
ספוגי מטר עדין,
מהשפע הטוב שירד עליהם
הגשם הראשון הקיש על חלונות הבתים
ואת לא היית שם
לקבל את פניו
עם הגשם הראשון
מהר מאד התרוקנו הרחובות
וריח משכר מילא את האויר
אנשים מיהרו לביתם
ואת..
לאן את מיהרת אז?
הבטחת שתשובי עם הגשם הראשון
והחורף חלף
...
אולי באביב זה יקרה
אולי בקיץ
אולי
עכשו..
