פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 408)

 

ללכת לאיבוד לעצמך;

לפנות שמאלה

ולהמשיך.

 

להיכנס באין כניסה,

ליסוע באדום.

 

לנהוג

לא כשורה.

 

ללכת לאיבוד,

לסטות מדרך הישר.

לא לראות בעיניים.

 

ורק תמרור עצור אחד

עוד צועק מבפנים:

סע לאט.

(קטע שכתבתי אחרי פורים...) הוא לא מדהים אבל אחרי הרבה זמן קראתי אותו ןהוא נגע בי מחדש אז מנסה...
ואם כבר אלול אז קצת אמת עם עצמי..

חייכת חיוך מטומטם שגרם לי לצחוק.
אמרת מילים בלי לחשוב
לא יכלת, גם אם ניסית.
ואני, לא רציתי להשלות את עצמי
אבל התיישבת קרוב. קרוב מידי.
ולגמת מהבקבוק שטפטף כמה טיפות אדומות על חולצה לבנה.
ודיברת שוב.
ואני השתקתי אותך בחיוך מובך.
והלכתי לא רציתי שישימו לב.
אם כבר, אז לפחות אנחנו. רק אנחנו...
אבל בפנים
רציתי
שארצה לקבור את עצמי לידך.
שאני ייברח ממך
ולא אעיז שתביט בי.
אבל אני לא.
חייכתי
ורק רציתי לשמוע עוד

נתיבות. (שלום)
נתיב
נבט
התחלות
חללות
חוללות
מחוללות
כרם
כר
רך

בחור
שא נא עיניך וראה
אל תשפוט שדה
צא לנוף - אך אל תקטוף


.אל נא תעקור נטוע
אל תשכח את התקווה
השיבני (השיבנו ה אליך) ואשובה (ונשובה)



אל הארץ
שמתרצית לרצון קונה
קניינה הוא בניינה

אם נא מצאתי.
מצאת את החן במדבר?
נרגעת?

ופרשת
ופירשת


קח מקחך
לשם שמיים





ובלבד.

אז אשמח להערות והארות.

 

 

והחיוך שלהם,

מאוהבים בעולם,

מלאי צחוק ואושר.

כמה קל לפייס אותם, לשמח אותם.

עולמם הוא נקי, טהור ואמיתי.

בעולמם התום והתמימות שולטים,

הם רגישים אך בוגרים.

פניהם קורנות משמחה,

מפזרים חיוכים לכל עובר ושב,

מנופפים לשלום בהתלהבות לפרח, לפרפר ולעץ,

קופצים ושרים כשפניהם זורחות,

דומים הם לשמש- מאירים ומחממים.

הם אוהבים לחיות ומלאי חיות.

כוליהם טוהר ושקט עמוק,

יושבים רפויים על כיסא, שמים ידיים אחד על השני ומתנוענעים בדבקות מצד אל צד בקצב השיר.

עולמם עשיר ומפותח ומבחינתם הכל מושלם.

צחוקם המשוחרר הוא המנגינה היפה בתבל

והחיוך צופן הסוד שלהם מתוק מכל סוכריה.

הםן אמיתיים וכנים. הם שמחים. הם זורחים. הם מחבקים. הם אוהבים.

הם ילדים.

שקט פה ברחוב.
שקט לי בלב.
וזה טוב.
זה אומר
שלא אסבול עוד.
אמן.


שקט פה ברחוב.
עצוב לי בלב.
וזה רע.
זה אומר
שהנבואה לא התגשמה.
שתתגשם.


שקט פה ברחוב.
ושקטים גלי הים.
וזה רע.
זה אומר
'שהם מקשים על צוות
ההצלה.

שקט פה ברחוב.
ושקט לי בלב.
וזה טוב.
זה אומר
שהעברתי את מה שבליבי
לדור הבא.

סתם מעניין אותי , איך קראתם את זה?

 

שלום לכולם ולכולן

מפרסם כאן שיר שכתבתי לרגל חודש אלול..(ת'אמת פירסמתיהו כבר בפורום שירים, ואח"כ חשבתי שיותר מתאים פה)

קצת ארוך, תנשמו עמוק....

 

ביטחון התשובה

 

תקיעה

 

רוח אלול נושב

ושוב אני יושב

חושב

 

חלפה לה עוד שנה

פרק מחיי פנה

וקול בתוכי ענה

מה נשתנה

 

הן גם אשתקד כך ישבת

וחשבת

ולעצמך הֵשבתָּ

 

שהשנה שתבוא, שחלפה

תהיה יותר יפה

זכה, נקייה, טהורה

כמצווה, כתורה

 

הגדרת לעצמך שאיפות

מרוממות, נעלות ויפות

הצבת לעצמך מטרות

להתעלות, להגיע לאורות

 

שבתָּ בתשובה אל עצמך

לנפשך, לפנימיותך

חרטה, וידוי, קבלה להבא

לזרועותיו המושטות של אבא

 

לפני שנה כך היה

באלול, כעת חיה

אך הבט נא

על זו השנה

שחלפה ועברה

ומאום לא קרה

 

החרטה חרטא

והוידוי בדוי

והקבלה

במבחן המציאות נפלה

 

והקול מתוכי בוקע

וכשופר תוקע

הכיצד זה ישנת

ועל משמרתך נרדמת

 

 

שברים

 

ושופר נפשי מוסיף לייסרני

ועל אורחותיי להוכיחני

ובמציאות על פניי טופח

וייאוש בלבי נופח

 

ופוֹשֶׂה בקרבי הייאוש כארס

בנפשי מטיל שממה והרס

מייבש כל לחלוחית מרץ

יפרצני פרץ על פני פרץ

 

והעולם בעדי חשֵך

ונחש הייאוש נושך

כך זה יימשך

לקום לא תוכל

ולעוונך לא נמחל

 

ולבי

פג בקרבי

ויהי לאבן

הן כולי עמל ואוון

 

ואיך אבוא אל שער מלכי

בלבוש שק

וטבוע אני בחשכי

ולבי מרוסק

 

אני הגבר

ראה עני

כולי שֶׁבֶר

וגָבַר יגוני

 

שרוי בעלטה

ללא מוצא

יורד מטה מטה

שוקע בביצה

 

את שארית כוחותיי אוסף

ולאלוקיי כוסף

ומתהומותיי צועק

במר נפשי זועק

 

מלפניך אל תשליכני

דרך תשובה הורני

באור פניך חנני

ומעפר הקימני

 

שוועתי מבטן שאול

את נפשי לגאול

אנה אפנה

כיצד אשתנה

 

ונאזר אנוכי בגבורה

לבער מתוכי הרע

מרחיק ממני כל חַת ומורא

לשוב לנשמתי הטהורה

 

את מותניי משנס

כל כוחות נפשי מכנס

לא אוכל לחכות לנס

 

קמתי, נעמדתי הכן

אך איה הדרך

מחפש, בוחן

אין גם חרך

 

שיכניס קרן אור

לאפלת עולמי

אין שום חור

להזריח תהומי

 

 

תקיעה

 

והנה מתוכי

קול שופר עולה

וקול השברים, הבכי

מתמוגג וכלֶה -

 

בעצמך הֱיֶה בוטח

ובאומץ רצונך

וזהו המפתח –

ואהבת, בכל מאודך

 

במרכז חייך

העמד האהבה

בה יוצבו מטרותיך

והכל יסוב סביבה

 

כי אין לו לאדם

בכל עמלו

רק זיעה ודם

ולא שוָה לו

 

רק באהבת אלוקיך

אושרך יבוא

בה תהיה דרכך

ואל מנוחתך תבוא

 

וממנה, היראה תַּעֲלֶה - 

להישמר מלהזיק

לקשר הפנימי, הנעלה

הפגיע לכל זיק

 

ואנוכי מאזין לַקול

המאיר חיי מלמעלה

אך כיצד ליישם הכל

שלא ישוב החושך, הלילה?

 

והשופר מוסיף, בקול פשוט

עליך לפעול בנחישות

ומזמנך להשקיע

את האור להבקיע

 

לחקוק לעצמך  קבלות

שבהן תוכל לשלוט

להציב גבולות

לבצע פעולות

 

לנהל בקפידה מעקב עצמי

בתמידות, מבחן יום-יומי

ולשעה, השלך כך עסקיך

מאחרי גווך

 

ועצור מדי לילה

את שטף החיים -

הֶעָלִיתָ היום למעלה

או ירדת למחוזות גשמיים

 

ואם מעט סטית

מהדרך הישרה

העמק והביטה

כיצד זה קרה

 

ואיך תפעל

שזה לא יִישָׁנה

ותוכל לנסוק אל על

תשתפר, תשתנה

 

ואז את מחשבתך

תייחד עם בוראך

העמק שאיפותיך

רענן רצונותיך

 

זה ידרוש מאמץ

ויקשה לפעמים

היצר חופר גומץ

למביטים למרומים

 

רק העקשן יצליח לבדו

אם ידבק בכל מאודו

על זאת לא לוותר

גם כשקשה יותר

 

הן שעה זו ביומך

היא שעת הזהב

בה המפתח להצלחתך

ואותה מכל תאהב

 

תכיר את נפשך

ועולם פנימי תבנה

יזרח אושרך

ואת עולמך תקנה

 

זהו סוד החיים

זוהי הדרך העולה

לחיים רוחניים

למטרה הנעלה

 

וקול השופר נדם

ואשמע מתוכי קול

כקול אדם

קום, גש

אל הערפל

אשר שם

האלוקים

 

אני הולכת להתעלף.
והיא לא מבינה.
אומרת לי לשתות.
ואני נבוכה.
איני יכולה.
לה אני מסבירה.
עלי היא מסתכלת.
מבטה בי נועצת.
אני מזדקפת.
מוציאה הכל.
הרצפה מתלכלכת.
ואני לא עוד.
בין עפר ושמיים.
כבר ליומיים.
אני מסתכלת.
ועוצמת עיניים.
סבל בל יתאר.
הוא מנת חלקי
כל ימות השבוע.
מראשון ועד שישי.
ואני מסתכלת עליה, וצועקת -
עד מתי יהיה סבל זה מנת חלקי?
במה חטאתי ובמה פשעתי?
במה לגורל מר ממוות זכיתי?
אני צועקת,
והיא מצידה,
מביטה בי,
דממה.


נכתב ע"י מישהי בכיתה ג, אז
..

שלום רב,

 

אני מחפש כתיבת תוכן איכותי עבור האתר שלי שמתרחב, אנחנו רוצים עוד קופיירטר שיודע לעשות קופירייטינג איכותי ועוד אנשים שיודעים לעשות כתיבה שיווקית. מוזמנים להשאיר פרטים ונחזור אליכם בקרוב.

אם ישאלו אותה אי פעם לאן היא רוצה לטוס,

היא תגיד לשמיים.

ואם ידחקו בה וישאלו לאן בידיוק,

היא תשתוק.

ותחייך.

ועינייה יטליו רחוק מכאן.

וכולם יביטו בה בחוסר הבנה

והיא רק תשתוק

ותחייך.

למי מתחשק ל"דבר" בשירים?

אני כותבת..

את/ה עונה?

 

פגישה
חצי פגישה
מבט
עין בוחנת (טוב עין הוא יבורך)

דיבור
התלבטות (קרא למפרע-יצא)
התבלטות (בעל החוטם מתבקש)


אדון הסליחות
בוחן לבבות (בוחן לבות וכליות אלקים צדיק)
אוחילה (גם זה יעבור)
אתחילה (כי צריך האדם להתחיל מחדש
בכל פעם)

אשיחה
בשיחה (דאגה בלב איש ישיחנה)
לב


עם לבבי אשיחה
ויחפש רוחי




תשבי
צורי
לבבי


זכרו כצוף ומן

צורי
סלח
וחובי

אל יאריך
זמן (אם יתמהמה חכה לו כי בא יבוא,
לא יאחר)

1. טיפה אחת של כפור

   מים צלולים ואור

   שכבה של דוק אפור

 

2. ערימות צהובות על הרחוב

    עלי שלכת ברוח רטוב

    הבהוב עתיק של עץ ירוק וטוב

 

מה דעתכם? ניסיתי לשמר את ההייקו ככל האפשר,

במעבר מהיפנית לעברית. הצלחתי? יש טיפים לשיפור שימור ההייקו?

אולי יש אולי אין

משמעות

מה זה אומר בכלל

חיים ומוות

ולמה אהבה זה כל כך כואב

מי אני

ומה זה העולם

ולמה יש דברים שאי אפשר לבטא

מה זה צחוק

ומה זה עצב

בסך הכל כולנו קופים קצת יותר חכמים

אז למה הכל

ולמה כלום

אני רק יודעת שיש לי חור גדול שלא מפסיק לדמם עמוק בתוך הלב שלי

קצת להבין

רק קצת

איך העולם עובד

אני במים עמוקים

לבד

תנו לי יד

או עצה

לפחות

מה אני אמורה עכשיו לעשות

לנשום

להירגע

זה לא עובד

אתם אולי חכמים גדולים

אבל נראה אתכם שורדים בלי אמונה

לא הצלחתי לעלות

ניסיתי

מבטיחה

שאלתי וחיפשתי

ונכנסתי לדמות

של צדיקה טובה

אין שום רגש

אף אחד לא מקשיב

זה מגוחך

הם לא מבינים שאין באמת אמת

זה רק לפי האמונה

לא שכל

לא רגש

לא ברור

מחשבות עוברות מהר מדי בתוך הראש

אם רק היה לי כפתור לכבות

אין מצב

אני יכולה להמשיך בלי סוף זה לא ייגמר לעולם

 

נשארתי שוב לבד.

מה אתם חושבים- יש עניין להקדיש "בכח" זמן יומי/שבועי לכתיבה?

פשוט להחליט לייחד זמן שבו יושבים וכותבים?
גם אם לא יוצא טוב, לא מלוטש או לא מסודר בצורה הגיונית וכרונולוגית, העיקר לכתוב, ועם הזמן יצופו הדברים ומקסימום בשלבים הבאים נשב ונלטש ונסדר?

 

או-- לחכות למוזה שתבוא ולרעיונות הטובים שיתבשלו היטב, ובבוא העת יימצאו את מקומם על הכתב?

 

 

הגלים הפוגעים נמאסו עלי.

בסוף אני אטבע בים של הבדידות.

ואחר כך- לא יהיה ממי להתנצל ואת מי לפייס.

לא יהיה ממי לבקש דברים.

לא יהיה למי להתייחס.

כי צופיה תלך ותיעלם.....

הלחינו לי שירר

יואו.

והוא מהמםם

והוא ביוטיוב..

שווה ליי.

 

טוב.. נראה לי בחיים לא כתבתי פה. רק קראתי קצת. אבל עכשיו.. עכשיו יותר זרם לי

הוא גדל
הוא כבר גדול
פותח כנפיים
והולך..
בורח
שם
שם יהיה לו טוב
שם..
שם הוא יהיה בחממה
בחממה מוגנת
אבל לא כמו פה..
פה זה יותר מוגן
יותר קרוב
יותר מחבק
אבל אין מה לעשות
ואנחנו..
נשלח חיבוקים מרחוק
נאהב
נשלח דשים
ויש קפיצות.. גיחות קצרות
ובהם לא מספיקים הרבה
אבל זה גם משהו
ובע"ה יהיה טוב!

הוי, כמה שאת חסרה לי.

אני לא יכולה לדבר איתך.

כמה אני מייחלת לשיחת נפש פנים אל פנים.

את היית מקור הנחמה שלי.

את והבנות מהכיתה.

עכשיו כששני מקורות הנחמה שלי אבדוף אני בודדה ואומללה.

תקועה בבית בלי חיים.

בלי מה לעשות.

סובלת כל היום מהצקות חוזרות ונשנות.

השפלות והעלבות.

מקור הנחמה שלי אבד.

את היית משהו שיכולתי להיות תמיד איתו, ולעולם לא חשבתי שזה יוכל לחהשתנות.

והנה זה משתנה.

פתאום אני מרגישה שכולם עוזבים אותי.

הוי, כמה שאני בוכה עכשיו.

מפעם לפעם אני אומרת לעצמי שזה הבכי הכי "וואו" שהיה לי בחיים

 

 

אני שונאת את ההורים שלי.

את המשפחה שלי.

עכשיו זה רשמי.

אני רוצה למות.

למה נגזרו עליי חיים כ"כ קשים?????

ועכשיו שאת כ"כ רחוקה, ואין אפילו אופציה להפגש בקרוב.

הטלפון שלך לא עובד ואני לא יכולה לשפוך בשיחת פאלפון.

אני מרגישה רובוט.

אני לא רוצה לחיות. לא רוצה להיות.

רוצה להיות לא-קיימת.

מרגישה נטע זר בתוך הרבה אנשים.

כולם אנישם ואני רובוט.

מופעל בידי הגוף.

אין בי רצון לחיות.

זה העולם שמכריח אותי.

מתגעגעת ובוכה גם עכשיו.

הדמעעות משתלטות לי על החיים.

זוכרת שדיברנו על הורמונים של בכי?

אז עכשיו זה לא הורמון. אני בוכה עם סיבה.

תמר

סתם כי מרגיש לי נצח שלא פירסמתי.

אחד מהבוקר..

--

 

'עוד צעד אחד' היא מתחננת.

'אין לי כח, נמאס לי. התעייפתי נשמה' אני עונה לה במבט עייף.

'מה? עכשיו? תראי כמה הדרך עשית..' היא מנסה שוב.

אני מעיפה מבט אחורה, מסתכלת על כל הפיתולים, רואה בעיני רוחי את כל העליות, יכולה להרגיש את הפעימות החזקות שוב, את הזיעה על הפנים,  את הרעידות לפני בכי.

הכל.

 

'עכשיו? היא שואלת שוב.

מניחה למחשבותיי לפרוץ החוצה. להציף אותי.

 

אני נזכרת בכל הרגעים הטובים, בחיוכים בידיים שהושטו לי כשהייתי כל כך זקוקה להם.

אני יכולה לראות שוב את העיניים המביטות בי, מנסות להעביר אלי כוחות. בטוחות בי כל כך. מכירות אותי טוב. יודעות שאני אקום.

 

אני מניעה את ראשי לשלילה.

קמה לאט, מנערת את האבק מהחצאית, מדביקה מחדש את החיוך על הפנים. מרגישה לאט לאט איך הכוחות חוזרים אלי שוב.

 

'תודה' אני לוחשת לה, מנגבת לאט אגלי זיעה אחרונים.

'ידעתי שתקומי' היא משיבה.

היא לא האמינה שזה יקרה.

אף אחד לא  האמין שזה יקרה.

היא רצה.

רצה כאחוזת אמוק לעבר השדות החשוכים.

הלילה נטול ירח ורק כוכבים מאירים לה בקלישות את הדרך.

היא מגששת באפילה,

מתנשמת ומתנשפת

עינייה גדולות ומפוחדות.

היא רועדת.

מביטה היא לאחור במתח וממשיכה לעבר סבך בעצים.

לעבר היער המלא צלליות וקולות מסמרי שיער.

 

היא רצה בתוך היער זועקת כחיה פצועה,

רומסת מתחתיה זרדים וענפים,

עינייה מיואשות,

מביעות מה שהפה לא יכול לבטא

זועקת לשמיים בכאב,

צועקת עד שגרונה ניחר,

פוכרת את ידייה לצדדים ומייללת בכח.

פניה רטובות מדמעות,

גרונה יבש מרוב זעקות

היא צונחת על הקרקע הקשה ודוממת.

אין בה עוד כוחות להתמודד. 

הכוחות אזלו.

לנצח.