פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 407)

החיוך שלו. המתוק.
מאוהב בעולם
החיוך שלו. המתוק.
המבין. החכם. שקצת כועס על העולם
החיוך שלי.
שכואב.
וכואב.
וקצת מאוהב

משהו טס פתאום

בענני מחשבות

משהו מרצד פתאום

על גל דמעות

משהו אומר שזה לא הכל

ויש אחרית לתקוה

ויש משהו

אחר

החגיגה נגמרת.
כיבוי אורות.
עמעום.
אפלה.

ודמעות של כאב
כ אב
אב רחום שהופך
(ברוך עושיך. ברוך יוצריך.)
ומנתב
את הכאב

הפכת מספדי למחול
מחילה
חלימה
החלמה


שמחה
משחה

נכאת

(שקשוק מפתחות)

וצרי
חתום בלוט.

והזחל שב לגולם

ועיניו עדיין מהססות,

והזחל שב לגולם

וכנפיו כבר לא פרושות.

והזחל שב לגולם

על אף שסביבתו הציעה לו לפרוץ

והזחל שב לגולם

כי נמאס לו שאף כפרפר עליו לקפוץ.

והזחל שב לגולם

על אף שלהיות פרפר היה רצונו,

והזחל שב לגולם

ופחד שמא יהא זה ויתור על חלומו.

 

והזחל שב לגולם

והגיע להבנה

שגם בלהיות גולם יש הנאה לא קטנה.

ואין זה פחות טוב,

מה גם שלחלומו- זה קרוב.

 

למד הזחל לאהוב את מעשיו,

למד הזחל לעשות- ואח"כ לטהר את מניעיו.

 

ילמד הזחל להנות גם ממה שפחות נחשב,

כי זה מה שהוא,

עכשיו.

ילדה צוחקת באמונה תמימה

על עולם שבור ועל עצמה

ובעיניים דומעות מבתיחה הבטחה

שבהר ציון תהיה הפליטה

 

ילדה היודעת מה טוב לעצמה

לעולם למדינה לממשלה ולחברה

ולא נרתעת מאמת חצופה

ששוב ושוב מנסה לפוצץ הבועה

 

אז בואי מתוקה ושבי בשלווה

ותראי איך העולם עובד בהתמדה

איך פעולות קטנות לא משנות האומה

ואיך שוב ושוב אנו יורדים לשאול תחתיה

 

אך היא נאמנת לעצמה 

למולדתה

נאבקת מסונוורת בדגל

לבדה

 

ילדה מאמינה או שבויה בחשיבה?

תופים מרעישים למצולות בחדווה,

שרים לדגים ואצות.

שקרים מסריחים של לילה אפור

שצחוק חלול

מייסר את ליבו.

 

ירח חסדן מאיר את הדרך, 

משוכנע ממבטח הבוטח.

לו רק היה מכיר

בשבריך השקטים

וודאי היה נותן לך

משלמותו.

 

ואתה-

אתה כציפור טורפנית.

כל מה שידך

תיכף מגעת,

חוטף אתה בטירוף שברירי.

כמו לוחש

על ילדותך-

ללא וויתור,

ללא מגע.

 

ואתה מספר:

לעולם לא תדעו מה נורא הוא

עברו של השקט ביותר.

 

ואתה שותק:

לעולם לא תדעו מה נורא הוא 

עברו של הרועש ביותר.

זה קצת דפוק..לא ? החוק הטיפשי הזה שאומר שעד שבנאדם לא פוגע בעצמו או באחרים לא צריך להתערב לו בחיים . אי אפשר להכריח אותו לעשות שום דבר כי כל עוד הוא לא פוגע בעצמו, הכל טוב ! אז נכון, היא לא נכנסת לשיעורים, היא מבלה את כל היום במיטה, הפעם האחרונה שהיא אכלה זה אולי שבוע שעבר, היא עצובה . היא שונאת את עצמה,את החיים ואת עצם קיומה . אם היה לה אומץ מזמן הייתה מתאבדת אבל אף אחד לא יודע את זה . כי אף אחד לא מתעניין . אף אחד לא שואל למה היא לא נכנסת לשיעורים, אף אחד לא מנסה לעזור, כי היא לא פוגעת בעצמה . אז אי אפשר להכריח אותה להיכנס לשיעורים או לעשות משו . נכון , לא תהייה לה תעודת בגרות בקצב הזה, היא בוכה כל לילה ומחכה ליומה האחרון . אבל הכל טוב איתה, לא ? הרי היא לא חותכת את עצמה . היא לא פוגעת בעצמה . אז הכל טוב . ואנחנו לא נתערב לה בחיים עד שתחליט לחתוך ואז נוכל לפי החוק לעזור לה . כאלו אנחנו . הולכים לפי החוק . מה אתם חושבים, שנכריח בן אדם להיכנס לשיעור ? יש לו בחירה חופשית ! ובכלל הכל טוב איתו ! עובדה ! היא לא חותכת . אז למה שנעזור ? שנתמוך ? שנציע עזרה ?

תחיה, יום הזכרון ויום העצמאות:
בשעה זו - פרוזה וכתיבה חופשית

משה, אתגר לזלדה:
אתגר שבועי – לזלדה - פרוזה וכתיבה חופשית

משה, תפילה וארמזים:
אתגר שבועי – תפילה וארמזים - פרוזה וכתיבה חופשית

תחיה, אתגר על ירושלים:
אתגר שבועי, על ירושלים - פרוזה וכתיבה חופשית

יעל, אתגר על החרוז:
אתגר חדש - והפעם בנושא החרוז - פרוזה וכתיבה חופשית

 

תחיה, אתגר על שבירת הקיר הרביעי

אתגר חדש שבירת הקיר הרביעי - פרוזה וכתיבה חופשית

 

משה, אתגר על ארספואטיקה

אתגר שבועי – ארספואטקיה - פרוזה וכתיבה חופשית

 

תחיה, אתגר על שלושת השבועות

אתגר שבועי על י"ז בתמוז ושלושת השבועות - פרוזה וכתיבה חופשית

ואם כוכב אחד נופל;

למי זה בכלל משנה

או אכפת?

 

ואם כוכב אחד נבלע בחשכה,

לא תרגישו זאת כלל.

שהרי כמו הצמח שסופו לנבול-

כך גם הכוכב סופו ליפול.

 

אך.

רק זאת דעו:

אורו אינו כבה,

גם אחרי שהוא נופל.

 

ואפשר;

שכוכבים

הם אנשים.

באלי מישהוא כזה שיהיה המלאך הגואל שלי . שתמיד יהיה שם . בצד . וישתוק . לא צריכה שהוא יעשה משו מיוחד . שאפילו לא יעשה כלום..רק שיעמוד שם , יסתכל עלי וישתוק . שישמור עליי שהכל בסדר . שאני שמחה, שהכל טוב איתי,שאני לא נופלת לעצבות,לתחושת ריקנות ואפסיות,למחשבות על החיים והמוות. שיעמוד ויפקח על העניינים . כל מה שקורה איתי . עצם זה שיעמוד שם יגרום לי להיות שמחה, שלווה יותר . כזה שישדר לי -"לא משנה מה אני פה . אז אל תדאגי . תמשיכי לרוץ במגרש המסובך והמורכב הזה, הנוראי שהוא גם מדהים ביחד הזה שנקרא החיים . ואני פה . שומר . הכל טוב .
כזה שיתכנן לי את החיים, יעשה בדיקות וחקירות מה הדברים הכי טובים לי ויבוא אליי עם הממצאים . יגיד לי "תראי בדקתי , והעבודה הכי טובה בשבילך זה פה . המקום מגורים שיהיה לך בו הכי טוב זה שם, זה הבעל שאת צריכה . וככה יהיה לי ביטחון ווודאות מוחלטת שיהיה לי טוב בחיים . שהולך להיות לי טוב . שהכל בסדר . אני לא יכולה עם החוסר וודאות הזאת. שאת לא יודעת מה יהיה מחר . יש עליות וירידות כל הזמן, ניסיונות וקשיים . אני מרגישה שכל הטוב שבעולם לא שווה עם כל הרע שבעולם. אני מוכנה לווצר על הטוב הזה בשביל לא לספוג מהרע שיש . אני לא מבינה למה העולם ככ רע ואיך אנשים מסוגלים לחיות עם החוסר צדק הזה , עם החוסר שליטה הזאת במציאות. אני לא שולטת במה שיהיה . וזה מפחיד . דברים פה לא תלויים בי ואני לא מוכנה פשוט לחיות ולחכות לראות מה יהיה איתי . זה לקחת סיכון שיהיה טוב ואולי יהיה רע מאוד ויהיו ניסיונות. תודה רבה אלוקים, אני לא רוצה נסיונות אני לא רוצה קשיים אני רוצה רק את האחד ההוא . שיבטיח שהכל טוב . אני לא צריכה הבטחה שהכל לטובה . אני צריכה הבטחה שהכל טוב . אבל אין כזה בעולם . לעזעזאל עם העולם הזה .

מלאכית קטנה שלי

לא ,לא מלאכית

הרבה הרבה יותר:

בת אדם קטנה 

 

את בוכה-

ודמעותיך השקופות -כסופות

נוזלות מבין ריסיך-

מגלות לי שלל צבעי הקשת...

 

כל ציוץ שלך -שיר

כל חיוך שלך-בי מכיר

וכשאת צוחקת- צחוק מאיר,

אזי תזרח כל העיר..

 

ואני למולך ניצבת

כה נפעמת

שפתי מרננות

רגלי מרקדות

רוצות רצות

לשיר ולהודות

ובמעמקי הנפש

עוד נשאלת השאלה

היכן אתה?

לאן נעלמו עיקבותיך?

עד מתי אמשיך ליפול ולקום

עם לב יבש, אטום.

 

ובמעמקי הנפש

עוד מתחוללת מהומה

מי אני? לאן?

ואור בקצה המנהרה

ודמעות, ורסיסים

וים של פנסים.

 

ובמעמקי הנפש

עוד מקננת התקוה

יום יבוא

ואמצא את דרכי בחזרה

אל מחוזות רחוקים

ותשובות למקומות לא פתורים.

 

עוד מכתב פתוח לבני האדמה

באמת וחכמה גדולה בקהילה סגורה

אך לזה מתאים האומץ הקיים

ואם גם הוא יעזוב ואני נעלם

-----

טעות לחשוב שלצעד הקצה צריך כוחות

לא צריך אומץ לקפוץ לגדרות

לא תכונות של מעורער עולמי

ולא מופרע ואחד מיוחד ועלמוני

 

פשוט צריך עיניים מבינות

וראש קצת ומחשבות ומעוותות

שיראה ויבין את העולם מוזר

ותמיד ישאף לשנות ולקרב הזר

-----

כן, יש פיסקה על נשמות דתהו

ומאז ומעולם רמזו שלשם הייתי שייך

לעולם שלפני הכללים ולפני העולם

עוד לפני שהיקום ל ה היה משויך

 

רק ששכך הרב לציין מה קורה לנשמה עייפה

שלתקן או לשרוף החוקים כבר לא בכוחה

אך לא יכולה להמשיך עם עולם הבריאה

שמתנהל משונה ולא בדרכה.

 

וחיפסתי המשך לדיבור הדברים

איפה הפיתרון לצדיקים ולרשעים

אך מצאתי רק דפים ריקים

עם הסברים מיתרים על עם העמים.

 

אז נותר להמשיך למשוך הבובה

המסמורתת והפגועה

בתקווה שמשהוא יעזור בהנהגתה

או שתיפול בחבל התליה

כשהנפש לא רגועה,

לא יעזור להגיד לה: 'אולי תנסי בכל זאת'

היא פשוט לא שם.

 

כשהנפש לא רגועה,

אפשר לתכנן יום מנוצל;

אבל זה יקרה רק על הדף.

 

גוף ונפש חד הם;

ורק נראים שניים.

 

כשהנפש לא רגועה,

צריך

לנשום עמוק;

להרגיש את זה חודר.

להרגיש את זה מלטף את עמקי הנפש

במקומות הכי עדינים.

 

ולדמיין את הגוף

אומר לה:

אל תדאגי.

אני איתך.

אנחנו נעבור את זה ביחד,

כי הרי אנחנו אחד;

ורק נראים שניים.

לא פתרון לגעגוע.
סהכ עוד טשטוש,
מבית המדרש של כח המדמה,
עוד אשליה רטובה וצבעונית,
וחודרנית להחריד.
אל תהיו רשת פיתוי
שעוד מעיזה להיתמם, שאין לה שום חפץ. בקרבן.

שיפוץ קטן לשיר שכתבתי, אשמח לשמוע את דעתכם..

גן של פרחים
וריחם המשכר
מסתובבת בינהם
צבעם בשמש כה זוהר

ויש המון פרחים
בכל מיני צבעים
גדולים קטנים
ישנים חדשים

ובינות לריחות ולמראות
כמה פרחים שנבלו
עצוב וקשה אך זה קרה
כי זמנם תם וכוחותיהם כלו

וביניהם כמעט אינם נראים
שאריות של גבעולים
שפרחיהם נתלשו ברוע
על ידי חיות חסרות רחמים

הם היו הכי יפים
הם היו הכי טובים
ועכשיו כבר אין אותם
וגם לא יהיו כמותם

לעולם.


קישור לשיר המקורי-
שיר חדש, אין לי שם - פרוזה וכתיבה חופשית

 

 

שקיות

 

 

מאז שהוקם חוק השקיות ,זה סתם מכביד על הציבור ולא נח בכלל.

אלה שחשבו על החוק הזה היה להם רעיון מעולה, ומבורך.

רק שהם לא ממש חשבו על הפרקטיקה, של חוק זה .

ואיך זה ישפיע אם בכלל ? על הציבור הרחב.

אנשי החוק השקיות ,לא נתנו מספיק מענה ,אם בכלל.

סתם לשלם 10 אג' בסופר על שקיות פלסטיק .

ולעשות לציבור טירחה מרובה . כשאת באה לסידורים קטנים בעיר עם תיק גב קטן.

ופתעום נזכרת שחסר לך מוצרים יחסית בסיסיים בבית.

למשל: קטופש לארוחת צהריים , טיטולים , או סתם בקבוק שמן וכירר לחם.

אז את מגיע לסופר הקרוב, וקונה וא אוטומית את באה לשלוף /לקחת שקיות והמוכרת אומרת לך : היי גברת תביא 10 אג' אני לא יכלה להביא לך שקית .

אז את צריכה לחטט בארנק ולשלוף 10 אג' .

במקרה הטוב את מביא שקל -חצי שקל כי אין לך אגרות. ומה אים יש רק שטרות ?

איך נראה לאני חוק השקיות שתסחבי את החלב וכיכר הלחם בידיים ?

ולאנשים ה"מסודרים" שיש תמיד שקיות בד כאלה , זה גם לא תמיד נח להשיג .

לנו אין שקיות כאלה ,אנחנו השאלנו מאמא שלי .. האמת שאנחנו לא כל כך משתמשים אבל בכל זאת שהיה.

מפני שאת הקניה הגדולה אנחנו עושים דרך משלוח של סופרסל.

למה שהסופרים הגדולים האלה לא יצאו במעיין מבצעעל שקיות הבד שלהן.

למשל כל מי שקונה מעל מחיר מסוים (נניח 100 או 200ש"ח) יקבל שקית חינם.

בספו של דבר זה ישתלם לכולם גם לאזרח וגם לסופר עצמו , מעיין תחרות שיווקית.

אנחנו גרים בישובי יש"ע ,אז החוק הזה פחות מורגש,בכל זאת מרגשים את זה.

(חוק זה כנראה לא חל על תושבי יש"ע ....הרי אנחנו " מדינה בפני עצמה" .)

בממכולת השכונתית למשל לא ממש מחייבים אותך על שקיות , אבל מתקמצנים.

ומעדיפים שלא תתקח יותר מדי.יש שקיות קטנות לפרות וירקות ולמוצרי חלב .

ושקיות לבנה גדולה. בקופה בסוף החשבון. כשתה רוצה שקיות קטנות , אז אומרים לך קח שקיות גדולה ושים הכל שם .... חבל על השקיות.

לעומת זאת יש עדיין אנשים שמשתמשים וישמשיכו להשתמש בשקיות אלו.

בפחים הקטנים של חדרי השרותיים והאמבטיה ,משרדים עם פח קטן.

ובגני הילדים הפחי הקטנים , שקיות עדיין נצרכות .

ולכן זה סתם מקשה על הציבור להשיג שקיות כאלה.עדיין אין לזה תחילף של ממש וחוק הזה סתם מעצבן ולא כל כך מועיל , זה לא עושה טוב ללקח הפשוט.

זה אולי חוסך כסף ליצר ושומר על איכות הסביבה והטבע.

אבל בפועל לאזרח הפשוט והקטן זה לא ממש עוזר, רק מעצבן ומפריע.

 

ב"ה

הבדידות
כן כן הבדידות
היא מרפא את הצער ומקור היווצרו
לעיתים במקום ולעיתים בכלל לא
אבל תמיד
או לפחות כמעט
יש שניים שהם אינם ביחד
אלא

ב
ד
ד

האמת שכל כך נפעמתי לקרוא את מה שאני עצמי כתבתי לפני שנה, עד שאני מוכרח לשתף:


ליבא לפומא לא גליא. הלב לא מגלה לפה.
הפה לא יכול לומר מה יש בלב.
אי אפשר למצק את הענן למילים.
אפשר להקיף אותו,
אפשר לצעוד דרכו,
אפשר לשאוף
ואפשר לנשוף.
אבל אי אפשר למצק אותו.
הוא בורח.
שביבים של אורות, נסורת של תובנות,
ומים,
מים חיים בדרכם אל הכלי.
שברים של זכרונות,
קרעים של רצונות,
ותמציות,
תמציות של רגשות,
שעברו ושהוות,
ואולי גם שעתידות.
ויש גם חוטים.
חוטים של הכרות.
חוטים שצריך לטוות.
ובין לבין מתהלך הערפל,
חושף ומחביא,
סמיך ועבה.
מחניק.
מעיק.
הכל נמצא שם והכל גם לא.
והניסיון לנסח כאילו אינו,
הרוח חוטפת הכל.
המילים מתחילות להתהוות,
מנסות,
מתאמצות,
אבל מיד נשטפות בזרמי האוויר.
ולפעמים, לפעמים רואים אותן מתנפצות.
עומדים חסרי אונים, בעיקר מאוכזבים,
עוד חסרים לנו כמה כלים.
אולי חסירה לנו גבורה
או רצון טהור להגיע למטרה.
אבל מי יודע ומי יכול לשפוט,
כי כשאתה סובל אתה מתרכז במציאות
ולא בתיאוריה,
העיקר שייפסק,
שיניח לי את נפשי.
ומפעם לפעם אנחנו מכניסים עוד שלב.
עולים מהמרתף
או שמא יורדים מהגג,
וסוגרים דלתות,
ועולים
או אולי יורדים
במדרגות,
ומנסים לנוח קצת בשקט,
ולהשיג פתרונות.
ולצידנו
ממשיכים ליפול אבני הזמן,
ולנו לא נותר
אלא מידי פעם
לתפס על ערימה של רגעים.
ובסוף היום הפה לא יכול לומר מה יש בלב.
הלב לא מגלה לפה.
ליבא לפומא לא גליא.

תציירי לי ים.
שקיעה.
וילדה מסתכלת אל האופק.
ותציירי שיראו שהיא חושבת.

עכשיו-

תציירי אותה שוכבת במיטה,

לא מצליחה להרדם.
ותציירי שהפנים שלה לא רגועות.

 

ואם לא קשה לך;

תציירי אותה במטבח-

מסתכלת על צלחת מלאה אוכל.

ותציירי שאין לה תאבון.

 

ואולי

תציירי
געגוע.

---

שיניתי קצת..

לא סגורה עליו