פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 407)

לאיש השחור,
יש מבפנים רק רע.
משתוללים שם דברים
אפילו הוא לא יודע מה
כל הזמן
יש צעקות וצרחות באוזניים
יללות, חריקות צורמניות
רעש, רעש של מריבות.
לאיש הלבן
יש בפנים שקט.
שקט לבן, נקי,
רגוע.
אבל גם
לאיש השחור יש קצת נחת
כשהאיש הלבן נוגע בו
אפילו לשניה אחת.
ולמרות שללבן זה כואב,
הוא לפעמים עושה את זה,
כשהשחור ממש בוכה.

ב"ה

לחיות במשחק.

פרה עיוורת.

לתפוס דברים,

לנסות לגלות מה הם

להתאכזב כל פעם מחדש.

לגלות שאין דבר שיתאים לי.

להתייאש

'נשמה. אני רואה שכואב לך.'
'חד הבחנה' היא אומרת ועל פניה נמתח חיוך חצי ציני שהוא כל כך אוהב.
'יש משהו שאני יכול לעשות?' ניסה בכל זאת, למרות שהכיר כל כך טוב את האופי העקשני שלה.
'לוחשים לי באוזניה שלא' היא קורצת ועיניה טיפה מחייכות.
'בכל זאת?' ניסה שוב.
'נש קשה לי לראות אותך ככה אני מתחרפן.'
'אתה יודע שהדבר האחרון שאני רוצה, זה שתתחרפן' היא השיבה. 'אנחנו חייבים איזה דמות שפויה בכל העסק הזה יו נואו.'
'כן.' הוא ענה. תמיד היא מנצחת אותו.

הוא לא יודע כבר כמה זמן הם הולכים ככה. מסביב לעצמם כל כך מסביב. רק לא לעצמם. פעם כשהוא היה בסערת נפש יוני אמר לו שכשהמחשבות רודפות אותך לך תרדוף אחריהם. מאז הם לא מפסיקים לרדוף אחד אחרי השני.

הוא כל כך אהב את השתיקות שלהם.
הם היו מלאות תובנות.
אבל בזמן האחרון זה אחרת. עובר עליהם משהו. כלומר; גם על השתיקות, וגם עליהם.
כמה היה נותן כדי לחזור לימים הפשוטים שהיו. כמה.

הוא הביט בה מהצד, מבקש מההוא למעלה שיעזור לו.

'על מה את חושבת?' הוא לחש לה בסוף.
'עלינו' היא ענתה והסתכלה על האופק.
'אתה חסר לי' היא המשיכה לאט.
והוא כל כך רצה לשמור את הרגע הזה, להקפיא אותו ולהפשיר כל פעם קצת. שפשוט לא יגמר.
'נש', הוא התקרב אליה והביט בה עמוק.
'גם את לי'.

והוא מוכן להישבע שהוא ראה בעיניים שלה דמעות.

ריקנית כזו.
טפילה.
יושבת בצומת הזו,
ולא מרפה.
מחליפה צבעים,
ותמיד מתרצת,
סבוכה שכזו,
ותמיד מתרוצצת.
איני יודע אם את שניים,
או אחת עם שני ראשים,
אך לאחת שם נפלא:
סופרים.
אמרו פעם בגן,
שהיא עושה טלטלה,
משב רענן,
ולפעמים רק חורבן.
אז רציתי לדעת,
חברת השנאה,
מי את בסוף,
הקנאה?

ושוב יריות
ובכי וצרחות.
ושוב מתרגשים, מגנים
אומרים: די! מוות למחבלים!

ואחרי יום, או יומיים
שוכחים הכל, בנתיים
עד הפיגוע הבא.

(לעמוד שוב מול הורים,
ללחוץ יד מלאת תקווה,
להניח זר פרחים:
להשאיר אחד לפיגוע הבא)

תמיד שאני שולחת לך משהו שכתבתי, את אומרת לי- ילד את לא מהעולם הזה. מי המציא אותך.
ועמוק בפנים אני יודעת שאנחנו שתינו מאותו עולם.

עולם כזה שהוא קצת יותר גבוה מהאדמה. עולם כזה שהמילים מקבלות שם משמעות אחרת.

עולם שהנסתר מכסה הרבה וגם קצת מגלה.
אז פעם שהיה לנו דיבור טוב ביקשתי ממך שתנסי גם לכתוב.

ואת רק חייכת חיוך עייף, הרמת אלי מבט, ואמרת לי- עזבי ילד.

אם אני יכתוב זה יהיה ממש שחור.
ואני שתקתי. למרות שרציתי להגיד שזה בדיוק מה שהתכוונתי.
ואחכ כשהייתי לבד חשבתי ששחור בעולם האחר שבו כולם נמצאים, מכיל בתוכו את כל הצבעים.

ואז אני מתחילה לומר
שצריך להמשיך הלאה ולא לשקוע
וכל הדברים האלה שמתישהו אומרים אותם,
ואני מרגישה כל כך כל כך שקרנית,
כי הייתי רוצה להמשיך הלאה
הייתי רוצה לא לשקוע לשם יותר,
אבל תכלס, למה לעבוד על עצמי? למה?
הרי זה לא מה שקורה בפועל.

אבל אז אני בעצם שמה לב,
שזה שאני נזכרת לפעמים, ושוקעת ועוצרת
רק מראה שהמשכתי הלאה
שאני לא בפנים כבר.
כי זה רק לפעמים, זה לא המצב הרגיל,
זה משהו שבעצם,
מנוגד למה שאני עושה כל הזמן-ממשיכה.

להמשיך הלאה, זה לא אומר
שכבר לא נופלים אחורה ושלא קשה קצת.
זה אומר שיודעים לקחת את זה איתך
להתמודד עם הקושי,
לא להמשיך הלאה ממנו,
כי זה, בלתי אפשרי כמעט.
אלא איתו- הלאה,
לקחת את הקשיים 
וללכת איתם שלובת זרוע
לקחת את הכוחות 
להחזיק בהם חזק בזרוע השנייה
ומכאן,
והלאה.

שבת.
אבא מספר פרשת שבוע.
42 מסעות;
בארבעים שנה במדבר.
ורוני שואלת;
אבא למה.
למה הם סופרים את כל המסעות,
לא כולם היו שם.
ואבא מסביר-
שזה המהות שלנו
מסע.
זה מסע של כולנו גם אם פיזית לא היינו שם.
ככה זה עם ישראל.
אנחנו עם של מסעות.

יש מילים שמקבלות משמעות יותר מאוחר.

מוצאי שבת.
אומרים שהיה פיגוע.
ושוב משפחה שמצטרפת למסע,
שלא נגמר ב42 מסעות במדבר.
ואני שואלת;
אבא למה.
ואני מדיימנת אותו עונה לי:
זה המהות שלנו
מסע.
זה מסע של כולנו.
גם אם פיזית,
לא היינו
שם.

אז זה גורם לורוד, חדי קרן
ועננים.
שאיפת עשן ונשיפת עשן
חניקה
זה כיף משגע
טיפוס המתחיל בבטן העולה
לכיוון הצוואר אט אט
לא פוסח
והוא מגיע אל הפה שנאלם
דום ולא מצליח
להתנגד
***
מכורה, והפעם
לא מלשון מולדת

אבל אני לא יודעת מה ואיך. ואני אפילו עמוסה ויש לי קצת הרבה דברים בראש ובלב.

 

אבל אני לא יודעת כלום. יאוו.

מנסה להירדם, אבל מחזיקה את עצמי.

חושבת אבל מדחיקה.

בוכה אבל אדישה

חיה אבל מתה

נראית אבל נעלמת

כותבת ונמחקת

מחזיקה חזק-וזורקת

'זה לא יכול להיות!

זה פשוט לא הגיוני.'

הסתכלתי עליה בעיניים קרועות לרווחה.

'זה קורה במשפחות הכי טובות' היא חייכה חיוך מריר.

'מה? אבל..'

'אבל מה?' היא ניסתה להוציא ממני את מה שאני מרגישה- במילים.

'אבל את לא נראית כזאת.' אמרתי אחרי כמה שניות של דממה.

מה חשבת שאם יש לך נטיה הפוכה את נראית שונה?

'לא, אבל..'

היא התרחקה, והשאירה אותי עם המחשבות.

עדיף להיות לבד.

הפכנו לאדישים.
אדישים לעוד רצח,
אדישים לעוד פיגוע דריסה, דקירה או ירי.
אדישים למציאות שהשולט נשלט.
אדישים למציאות שחיילים יוצאים למלחמה ולא חוזרים ממנה בחיים או בכלל.
אדישים למציאות של נסיעה יום יומית תחת זריקות אבנים ובקטבים.
אדישים להלוויות.
אדישים לשבעות
אדישים לימי זיכרון.
אדישות שהפכה למציאות.
כי המציאות הפכה הפכפכה.
וכאב, אוי כמה שהוא כואב.
לא מוצא את מקומו במנוחת הרגשות.
לא מפסיק לדקור ולחלחל בליבנו.
כאב הלב על הנרצחים, משפחות ויתומים.
הכאב שתופס את מקומו בשגרה האין סופית.
נקום נקמת דם עבדיך השפוך!
דם שזורם כנחלים על ארץ הקודש,
דם של קדושים וטהורים שנרצחים על קדושת הארץ.
והתמונות, המראות, הזיכרונות קח אותם מאיתנו אל תוסיף גם אותם לאדישות שלנו.
שלא נתרגל, נקבל, נשתף, נפרסם.
כי דם יהודי אינו הפקר!

רק מכיתה יא..

פתאום אני מגלה שכתבתי יחסית המון גם בחמישית שישית....

 

מגניב...

תוהה לעצמי...

@נפתלי הדג

@פיתה פיתה

הוצאה לאור שמתעסקת גם (ובעיקר) בהפצה.

אשמח לשמוע...

תתן אחרית לעמך,
רחם על בניך
אהוביך
הנאחזים
בארץ קדשך.
למרות הדם
והדמעות;‏‎
עם
של יתומים
ואלמנות.
שנלחם בשיניים
על כל פיסת אדמה
על כל פיסת שמיים.
ששוב מאבד
אב, אם, ילד‎‏, אח.
ושוב מעבד
את האחר כך.
ואף על פי כן
מחכה לו
בכל יום;
רק שיבוא.

הלב נמלא יגון,

והחזה נמלא בצער,

עיניי כנחלי מים,

ובראשי מהדהדים אחים.

מביט לשמיים,

נוספו שם כוכבים,

מנופפים הם, רחוקים,

ומתחבאים.

האדמה פותחת פיה,

ידי אדם חופרות,

לקלוט עם לארץ,

דם חללים שפוך.

בדמנו זורם כאב,

בנפשנו עוד משהו כבה,

לאזור כח, כך מישהו לוחש,

לאזור כח,

ולא להתייאש.

 

----------------

 

לא הושקעה מחשבה במסגרת,

התוכן ממלא את הכל.