פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 409)

הוא הולך בשקט

מחכה לראות מה אומרים

הם לא אומרים

הם תמיד לא אומרים

לא מתייחסים

אבל הוא תמיד לא ימשיך ללכת

אני יודעת. אסור לשקר.
אני שומעת את עצמי מפחדת. מעצמי.
אני רואה את הכל בזווית שונה מכולם.
ועכשיו אביב, ועוד שנייה הקיץ
מתלבטת אם לשטוף הכל
בעיניים בוערות באש שלי
או לתת למים שבי לזרום.
לא יודעת להבין גבולות,
לא מוצאת הבדל בין חלום למציאות.
ורק רואה את הכל במין מבט כזה,
שמשכנע את כולם שאני בטוחה בצעדים
שלי(?)

כל המילים
השמחות?

פרצו [לא, לא שוב!] 
כהורה 
מסחררת


טיפסנו
נפלנו
עם כל הרוחות

אל פסגת השאיפות
הזוהרת?
המזהירה?
אזהרות. לשבועות.

נשבענו.
השבענו. 
עד שתחפץ.

עם שחר הלילה נמלט.
עד שינוסו הצללים.

טובע העמק באור

שמש צדקה. מאירה.
פרחים עצים
כחול וירוק של שמיים וצמחים

דמשק בחושך נבלעת.

היצר הרע מתחבא
גלבוע נושק לתבור

עד שלא שקעה שמשו של זה
זרחה שמשו של זה.
 

ב"ה
ההכנות למפגש בעיצומן
ואנחנו צריכים את עזרתכם על מנת לדאוג שהוא ייצא לפועל על הצד הטוב ביותר
אז במטוטא מכם ענו על הסקר הבא
מפגש פסיפס
בואו בהמוניכם

לפעמים אני מתחיל לקרוא שיר ותוך רגע נסוג.

אני נבוך מהמעמד, מהפתאומיות של הדיאלוג.

 

לכתוב ולקרוא - זו חוויה אינטימית עדינה.

קשה לי להיפתח בפני זרים,

בפניהם ממש או "בפניהם" בשירים.

התרגלתי תמיד לתת לאנשים את המרחב,

ועכשיו

הוא קצת פולש אליי, אני קצת אליו.

והישירות הזו פוצעת כפליים 

כשהמשורר מסתכל לי עמוק בעיניים.

והחשיפה ההדדית הזו מסוכנת, פגיעה.

אל תשלח ידך אליי!

שום יחס! שום נגיעה!

 

ואחרי שאני ממתן את השימוש בסימני קריאה,

אני אומר, אתה צודק, אבל עכשיו זה יותר מדי.

נקרא בינתיים משהו אחר. עמוד 72, אולי?

 

 

------

 

מכירים? מסכימים?

אהלן, זה נכתב לפני ׳מחכה׳. ואולי היה זה במקביל?!
מכל מקום רציתי לבקש קצת עצות למימוש יפה יותר של השיר. לא בטוח שאקבל את דעתכם אבל אשמח לשמוע בכל זאת.



המאבק בגלים מרובה טלטולים,
התיש את כוחן, נרדמו המילים.
סר טעמן,
חלף מקומן,
והמרירות הופיעה,
וזעקת כאב במקומם הפציעה.
מעט האור כבה,
גם פסקו הטללים,
ונשארו רק צללים, וצללי צלצולים.
והמילים מחכות שם,
בסתר ליבן,
עוד לצוף ולעוף,
לבנות שוב עולם.

לשמור. פווו... זהו. תתמודדו.
שמואל עין הבדולח
ונירו קטוע זרת היו חברי ילדות.
מהזה חברי ילדות? עברו את כל התחנות ביחד.
נגבו אחד לשני את הגרבר מהסינר, עזרו אחד לשני לדדות באופניים, שלא יפול, רבו מכות על הקטשופ בחדר אוכל, ומרחו ריבה על הקלסר של האחראי בבית ילדים.
בקיבוץ אבן חלמיש בערבות הגליל הם כיכבו תמיד כזוג בלתי מופרד או מנוצח.
גם ביסודי העממי סוציאליסטי של הקיבוץ המאוחד הם ישבו באותו שולחן. עם קו באמצע ומאבקי טריטוריה והכל, אבל ביחד. בשעות קשות במיוחד בשיעורי ההיסטוריה הקומוניסטית הם השתעשעו בהורדת ידיים. ידיים מחוספסות ואמיצות של ילדי קיבוץ התגוששו בינהם אגב וורידים משתרגים, הילדים מסביב היו עוקבים במתח, עד שהמורה היה מרעים בקולו ומניף את המקל שהחזיק תדיר בחיקו, או שידו של נירו הייתה על התחתונה. (כמובן שאין זה אשמתו, הוא קטוע זרת הרי).
אם כן, כך עברו עליהם ימי הילדות, מעשי משובה, עבודת כפיים, וחברות אמיצה.
בגיל התיכון איפשהו באזור הגיל שאתה קם בבוקר ומרגיש גבוה מאי פעם, וטרוד, ושעיר, ואתה מחבק את אחיך בחביבות והוא נאנק מכאב, ואמא קצת נמוכה לך פתאום וזה מצחיק, אז שם, העסק התחיל להתרועע.
זאת הייתה שאמירה אחת. זה היה שמה, שאמירה.
עולה חדשה מסוריה, חולצה עם משפחתה במבצע המדובר שהיה בחדשות ונקלטה במאור פנים באבן חלמיש, מקום מושבם של ידידינו.
מחזור לב בעממי סוציאליסטי של הקיבוץ המאוחד היה מאז ומעולם חביב על קברניטי המשק, חברי ההנהלה סמכו על תבונותם של ילידי 78 והיו מפקידים בידם את המלאכות החשובות שבענפים, קיוץ התמרים בקיץ וגיזום הגפנים בחורף, לאחרים היו משיירים שטיפות כלים למיניהם טיפול בגדר הבטחון וכמובן, רפת, רפת, רפת.
אותה שאמירה, פרצה באחת ללשלוה החברתית במחזור לב? חינה, ונעימות הליכותיה, גברו על הפער המנטלי בינה לבין הנערים, דוברי הצברית העוקצנית והמהירה, אולי דווקא הכבוד המזרחי שהביאה איתה, הנימוס והפשטות שבה גרמו לנערים לרחוש סביבה, בסקרנות והערכה. תוהים על קנקנה.
שמואל עין הבדולח, שכונה ככה בגלל עין התכלת שלו שהייתה שובה בנקל את נערות המשק, אגב הקפצת הפוני השמשי שלו, היה הראשון להתכבד עם שאמירה בדברים. כגבר שבגברים ניסה להרשים אותה תחילה, צחקק אליה עיני תכלת, ספר לה מעלליו, והציעה לה להכיר לה את רזי הקיבוץ בסיור לילי.
שאמירה שהייתה תמיד נחמדה לכולם, חייכה אליו בנימוס, הודתה לו על ההצעה והסבירה שבימי רביעי בלילה היא עוזרת לאחיה ללמוד עברית מדוברת.
שמואל נפגע תחילה, אחר תמה עליה שלא מתרשמת מאביר שכמותו ומעדיפה חסד משפחתי על פני בילוי נחשק שכזה ולבסוף הרפה ממנו במחשבתו.
כששיתף את נירו במאורעות אמר לו קטוע הזרת, עזוב אותה בחייך, כל עוד היא תמימה, וילדה טובה להוריה למה לבלבל אותה באהבות שווא קצרות מועד?
הנח לה מזרחית שכמותה סמוקת לחי ותם.
שמואל חכך בדעתו. הוא לא מוותר כל כך בקלות, כשישבו החברים בשבת בערב במעיין בעמק וספרו ממעשיה של שאמירה, איך נשארה עד תשע בלילה לעזור ליפעת וצורית בהגשת המטלה בתחביר, איך היא סועדת את סבתא בסבלנות אין קץ בארוחות, ואיך תמיד מקבלת כל אחד בחיוך מתוק ויפה מכל.
אובדן עצות משותף נרשם שם בשיחת החברים. הם לא היו רגילים לילדה שלא רוקדת לחלילם או לפחות מתרגשת מאד כשהם מתפארים בתחרויות הריצה או משיכת חבל.
רק נירו שתק, הוא מעולם לא ניסה להרשים את בנות המשק בכחו המוגבל גם לא בחדות לשונו או בזיוו.
שאמירה סקרנה אותו אל נכון. כמו כולם. אבל הוא כבד אותה, ולא נטפל אליה, לא חיזר לא קרץ ולא סנוור.
בצעדת הבכורים צפו כולם לראות במי תבחר שאמירה לבן זוג. איתו תשא את סלי הפירות ואף תחולל בתורה כנהוג. החיזורים סביב השקטה התגברו ככל שההסתגרה לה בשלה. הנערים עטו עליה בחבה ובגאוה והיא כמו שאמירה, נאמנת לחברותיה לחבריה עוזרת לנצרכים ומקרבת את הדחויים. השמועות אמרו עליה שהיא עובדת שעות נוספת כדי לכלכל את אמה בתרופות שהיא זקוקה להם. כל זה לא הפריע להיות האהובה שבבנות, לתת מילה וחיבוק, חיוך או חיזוק.
מלאת חם ומאור עיניים, אך לא נתפסת, שמורה ונשמרת. כשמה.

ראי איך משטים בי לילותיי.
אני ישן לצד בדידותי
השורטת ובועטת
בשנתה
ומדמה את קול נשימתך
מהדהדת
ביני לבין ליבי,
עולה ויורדת
בקושי
חוזרת
כאילו אם תהיה איטית
מספיק
לא תתעוררי שוב.
את שואפת להפסיק?
או שאת סתם
שואפת עשן
ושאריות מהאוויר
שאני מייצר בשבילך?
את הרי לא על
אוטומט
את מתאמצת
לשמור על הסדר
לנשום נכון
לשאוף, לנשוף
במשך כל הלילה.
מה את רוצה להראות?
אי אפשר לנצח
לחיות
מאוויר ומשתיקות
צריך גם אהבה
צריך למלא את מה
שחסר לך
בין הצלעות,
צריך להאיר את
החושך
ששורר בתוכך
ואוכל לך
ולוקח
את תאוות נפשך.
ראי איך משטים בי לילותיי
אני ישן לצד אהובתי
ורואה את בדידותי
ישנה ובועטת
זו לא המראה.
אולי רק
השתקפות מעוותת
פחדים
שאני פולט
ואחר כך את נושמת.
הם יכולים להרוג אותך?
לא הם,
אני,
בשנאתי העיוורת
ליופי.
אל תתני לי.
תני רק
אות.
סימן,
חיים.

אתה יודע לב עולם?
אני דווקא הייתי רוצה,

להיות מגובש כמו ארטיק בפריזר/ עם בטן קוביות גיר/ לב עם סיבולת ושריר/ ומבט פלדה / ונפש עמידה
אני דווקא הייתי רוצה.

אבל העולם הזה...
ממיס אותי לתרכיז פטל נזיל ודביק,
משמן לי את המדרכות;
ממסטל אותי;
מערבב;
מפיל.

לב עולם
אני רק אחד עדיין,
תשחרר קצת את המושכות/ תזרים לנו כוחות/
תרפד ככה, עם כריות/ את הזויות של הקירות/
אני רק אחד עדיין,

תודה

לב

היי אחותי
כבר שבוע
וגעגוע
שלא נפגשנו
וצחקנו
קצת על העולם
מה איתך אחות
כבר שבועות
המחשבות
אותי חונקות
ושאלות 
מתי הפסקנו להיות? 

(גנבתי משיר של שרית חדד, מפתיע, נכון? ) 

בס''ד

מכיוון שאני רוצה להישאר אנונימי,אז לא כדאי לי לכתוב את השמות האמיתיים של השמות שנכתבים בפרייסטיל(כלומר,אני מתכוון לכתוב שמות בדויים)

יאללה...ננסה.אולי יצא משהו,בעזרת השם.

 

 

אוקיי,אוקיי הנה זה בא

 

 

שלומי על הביט,חיים המשבית

ההורים שלך מוצאים אותך בוכה על הכרית

פתחת מולי חזית,אתה יודע מה יקרה

החרוזים שלי יפצעו אותך,ואז תרוץ תבכה

להורים שלך ותגיד,ששוב פעם פגעו בך

ההורים שלך מצטערים שמלידה הם לא שחטו אותך

או בכלל הביאו אותך,אתה טעות שבאה לעולם

ת'ה אפילו לא underdog אבל משחק ת'ה נרקומן

אתה מסומם?אל תגיד לי שלקחת שוב פעם פטל

ההורים שלך יודעים שבשביל העולם אתה עוד נטל!

אתה מול חיים המלך במלחמה בקרבות ראפ??

זה כמו שביבי נתניהו יקום פתאום על דונאלד טראמפ

לפחות ניסית אחי,ואז קיבלת השפלה

MC חיים המלך מרסק לך ת'נשמה

 

 

איך יצא לדעתכם?

מְהַלֵּךְ הָיִיתִי בָּרְחוֹבוֹת הַשּׁוֹמְמִים
שָׁעָה שֶׁאוֹר וְחֹשֶׁךְ מְשַׁמְּשִׁים בָּרָקִיעַ בְּעִרְבּוּבְיָה
מַטֶּה אָזְנַי לַשֶּׁקֶט שֶׁלִּפְנֵי הֲמֻלַּת הַיּוֹם

 

מַחֲזֶה מֻפְלָא רָאִיתִי 
וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם אָכֵן הָיָה
אוֹ שֶׁמָּא בְּרָאשִׁי קָרָה

 

אוֹר יְקָרוֹת רָאִיתִי 
הַבּוֹקֵעַ מִמָּעָל
וְנִגּוּן שֶׁמֵּימִי שָׁמַעְתִּי
וְנִדְמֶה הָיָה לִי 
כְּאִלּוּ כָּל הָעוֹלָם עוֹצֵר מִּלְכֶת
וּמַקְשִׁיב בִּדְמָמָה
וְתָהִיתִי לְפֵשֶׁר נִגּוּן זֶה 
וְגוּנָב לְאָזְנַי
שֶׁנִּגּוּן מְיֻחָד הוּא 
וְנִשְׁמָע מִדֵּי בֹּקֶר
עֵת נִפְרָדוֹת הַנְּשָׁמוֹת מִצּוּר מָחְצָבְתָם
אוֹתָהּ שָׁעָה
נִכְנָסוֹת הֵן לַהֵיכָל הַנְּגִינָה 
וּמְבַקְּשׁוֹת בִּנְגִינָתָן לִשְׁאֹב כֹּחוֹת 
לַיּוֹם הַמִּתְחַדֵּשׁ
בָּעוֹלָם

וּמֵאָז 
מִתְהַלֵּךְ אֲנִי
מְהַרְהֵר עַל הַחִבּוּר 
בֵּין
שָׁמַיִם
לְאֶרֶץ.

 

---

נכתב בעקבות הרבה מחשבות על הפער בין הגוף לנשמה

שנזכה לצמצם את הפערים בעז"ה

בס"ד
אפשר לכתוב על לבבות?
אתה שאלת
ואני עניתי-
אפשר.
אפשר לצייר על לבבות?
אתה הוספת
ואני עניתי-
אפשר.
אפשר לקשקש על לבבות?
אתה המשכת
ואני עניתי-
אפשר.
אפשר למחוק על לבבות?
אתה ביקשת
ואני גם
אך ליבנו ענה-
שאי אפשר.

אוטובוס ירוק וחוור,
כולא אותי בתוכו לדיראון

היפים והמצליחים,
תצחקו, תרצחו,
והבטן תתפקע לרסיסים מקנאה צהובה,
מי הרשה לכם לאהוב ככה?
כאילו אין מחר?
ואין היום?
ובכלל?

אני כלוא בינכם,
בתולות הים,
משועבד לסבלותיכם,
עבד עולם.
שפחה חרופה
חורפת על כתפי
שכירת חרב שלופה
מכריעה אותי
בכפיפה

עד שהדם שלי יתגבש,
אני ישתות אותו לעוורון.
פתי סומא

תאנוס אותי.
זה בסדר, אני
לא אצעק ולא
אתנגד.

תהרוס אותי,
זה בסדר
אני אוהבת
הרס
בעיקר כשהוא
בתוכי

הרגש הוא דבר קסום ופלאי.

מוחש ומורגש מאין כמוהו,

ועם זאת חמקמק והיולי.

כל ניסיון להבינו יעלה בתוהו.

ניסיתי כבר רבות - האמינו לי.

 

אכן, ברגש אין כללים.

לא חוקיות ולא נוסחאות.

אך יש בו הרמוניה של צלילים,

יחסי כוחות - שילובים ומשוואות.

רגשות מתנגשים ורגש משלים.

 

ממש כמו בפעולות חשבון,

רגשות משתלבים זה עם זה בהיגיון.

כך מסתכמים יחד לרגש סופי,

במן מערכת מופלאה ומלאת יופי.

אתן לכם כמה תרגילים לדוגמה,

שלא תאמרו 'לדבר באויר זה לא חכמה'.

 

אז בואו נדבר על פעולת החיבור ואהבה:

תוצאה של שילוב רגשות התשוקה והתקווה,

או גם של שאיפה עם מסירות, השקעה והקרבה.

אך אם יחסרו ממנה הרצון והתקווה וייהפכו לאכזבה - 

תשתנה אותה האהבה לשנאה מרה וכאובה.

 

[זה^ אמנם חשבון פשוט אבל ברגש כמו במספרים -

ישנן גם פעולות מורכבות ואף לא מעט שברים.]

 

אז אם את הרגש תיקח ותפרק לגורמים,

את המשוואה תבין ותגלה את הנעלמים.

ואולי גם את הדרך תבין ואת השיטה,

וברגש תוכל לבוא חשבון ולהשיג בו שליטה.
 

 

(בהשראת ניק או כמה שהחלטתי לא לתייג.

זה קצת בוסרי ובכל זאת, אולי מתישהו אשב לשפץ את זה)

אם יש למישהו רעיון לשם לסיפור אשמח שיכתוב לי בתוך הודעת תגובה (ולא בכותרת.)

תודה מראש! קריאה מהנה

 

 

 

"בעט אלי! בעט אלי!"  "תיזהר הוא מגיע לך מימין"
"פנדל!", "יאיר, אלי!"  "קובי, הוא מכניס.."
"גול!!"

 

יאיר, דוד, חיים וקובי כבר לקראת סוף המשחק. כדורגל סוער זה היה. חיים וקובי מול יאיר ודוד. לכאורה זה סתם עוד משחק כמו עוד הרבה שהיו ויהיו, אבל לא. המשחק הזה הוא אחר. חיים וקובי מול יאיר ודוד זה דבר שאסור לפספס. האלופים של הכיתה במשחק! לא. זה לא משחק שאפשר להפסיד ולא לשחק בו. כולם מחר ידברו על זה.
משחק כזה זה לא דבר שאפשר להפסיד! אפילו אם משתיים בצהריים לא אכלת כלום ועכשיו אתה רעב ממש. לא משנה גם שעכשיו כבר שש וחצי וחייב ללכת למנחה, ואז ערבית ורק אז תאכל. תחכה בסבלנות. אין מה לעשות.
העיקר ששיחקת במשחק וניצחתם בהפרש של 3 גולים. פשוט החלטתם שזהו, מנחה עוד רגע.

 

"מה הולך, מנחם?" הוא יורד בריצה מביתו, "אתה בא איתנו?" ממהר לתפילה עם אביו. "כן רגע, צריך להגיד לאמא". פותח את הדלת- "אמא הלכתי עם מנחם ל'ישורון', טוב?" "בסדר גמור, תחזור בין מנחה לערבית, תאכל משהו.." "טוב" מפטיר לחלל המדרגות בריצה מהירה.

מנחה. מגיע רגע לפני הזמן, ומסדיר את הנשימה. הוא רץ מאחורי מנחם, עד שהשיג אותו.

 

"אמא אמרה שאחזור בין מנחה לערבית, אני לא יכול לשחק עכשיו. אני רעב" אומר והולך. שניה אחר כך חוזר ומחליט להישאר. עד שיגיע הוא כבר יצטרך לחזור. מתקשר לאמא להודיע לה. דוד הוא ילד אחראי.
נשאר למשחק עם חברים. סטנגה. דוד, מנחם, מאיר, קובי ויוסף. זה נחמד ממש שאסור לגעת בכדור פעמיים. משחק מעניין. השבוע מנחם לימד אותם, בין מנחה לערבית כמובן. הם לא גרים כולם באותו רחוב.

 

ערבית. נכנס להתפלל. נשאר לקדיש האחרון, עונה אמן ויוצא. זהו. הוא רעב.

 

חוזר עם מנחם הבייתה. הפעם בלי אבא שלו, הוא מעביר עכשיו שיעור. אחרי כמה דקות מגיעים לבניין. מנחם משיג ודוד נכנס הבייתה.

 

הפתעה! "עוד מעט דודה אורלי ואליה מגיעים!"
"גם נריה ואביחי באים?", "רננה גם תבוא?", "אמא, אפשר לחכות להם ערים??" אמא, צֵה יוֹת עֵר".
כל אחד ורצונו העז לראות את הדודים שגרים רחוק והחליטו לקפוץ קצת לאחיינים האהובים.

"אביחי, נועם ורננה נשארו בבית עם ביביסיטר. לדודה אורלי ואליה יש משהו עוד שעה אז הם החליטו לקפוץ אלינו לביקור" משיבה לילדיה. "דוד, בוא לאכול צדיק. אתה בטח רעב."

 

דפיקות בדלת. הסתערות על הדודים האהובים שהגיעו לבקר.
"הקדמנו קצת" "מצוין. עכשיו אמרתי לילדים והם כל כך שמחו." "בואו כנסו" "דודה אוֹלִי ביאה תָּעוֹת?" הקטנצ'יק עם השאלות המתוקות שלו.
"הבאנו משהו טעים לאכול. אמא מרשה עכשיו? "אמא, בקשה..." וחיוך מאשר.
אליה מוציא שקית במבה, שם בשולחן. וכולם מתכבדים. רק דוד לא נוגע. הולך למטבח, לאכול לחם. הוא רעב.
"דוד, בוא, מה אתה בורח?" קריצה קטנה מתווספת. דוד מחזיר חיוך נבוך ונישאר במטבח. אליה מתקרב אליו ויוצא מההמולה בסלון.

"מה קורה, אחיין צדיק שלי? למה אתה לא עם כולם בסלון?" דוד מסתכל על אורלי, לראות שהיא לא שומעת, ואז לוחש בשקט-
"שכחת שאני אלרגי??"

 

 

ממש מזדהה עם המצב הזה בימים אלו:

(קצת שיניתי מהנוסח המקורי והתאמתי את זה יותר למצב שלי,הרוב במצב שלי פה ברוך השם).

אמרתי לעולם שיום אחד אני יחזיר את החוב שאני חייב לו.

אבל אני אפילו לא יודע אם אני מאמין לזה כשאני אומר את זה.

ספקות החלו להיכנס פנימה,כל יום נהיה כל כך שחור ואפור.

תקווה,אני רק זקוק לשבריר ממנה כי אף אחד לא רואה את החזון שלי כשאני שר בעבורם

הם אומרים שהיצירות שלי נהדרות אבל שאני לא מספיק טוב.אבל הם בכלל לא יודעים מה פירוש המילה ''טוב''

באת אליי כשהייתי בשפל,והרמת אותי,הכנסת אותי לתוך החיים שלך.

אני חייב לך המון.אני לא חושב שאתה מבין כמה אתה בעבורי,אפילו לא שמץ.אני ואתה היינו כמו צוות.

כואב לי שאני רואה אותך נאבק.אולי אתה נהיית עצלן או שאתה כבר לא מאמין בדעות שלך יותר.

זה נראה כאילו אתה כבר לא מסכים עם הדעות שלך

לא מצליח להחליט וממשיך להטיל ספק בעצמך,נראה כאילו אתה מתחנן ממני לעזרה.

תיזכר כבר מי אתה!זה אתה שהאמנת בי!כשרוב האחרים לא!סיכנת את הקריירה שלך בעבור ילד בן 17.אני יודע את זה בדיוק כמוך,אף אחד לא רוצה להיתקע עם ''הילד הלבן''.

אני לא מאבד תקווה,וגם לא אתה.בבקשה.תחזור כבר,אני צריך אותך!

הראיתן אדם, שעבר פה, פנה?

היודעות אתן באיזו דרך ארח?

גובהו כגובהי, עיניו כחולות כשלי

 

השבעתי אתכן! אתן את דרכי זוכרות?

אם תראו את דמותי, בנות ירושלים

תגידו לה שחולה אני, חסר שם

 

זהו חודש, כבר חודשיים, אולי שנה

שאני נודד, תר אחר זה שברח

קומתי העצבה שחוחה כשלו

 

אם הוא עוד יחזור, כפי שאתן דוברות

תגידו לו שטוב לאדם בשניים

כי אני איני יודע. מחפש שם

 

ים של רגשות
סוחב בתוכו מערבולת של
מילים
אותיות
מנגינות.
הברות עולות ואני צופה במשקפת.
אושר
הים עולה על גדותיו, עמוס.
עצב
גאות ושפל
עולה ויורד, חוזר ובא, שחור, לבן.
דמעות
מלוחות. מתוקות. נמסות.
פרפור הלב
אני לא חולה. אני כואבת
את הדם
את האש
אותי. אותך.
חיפוש
איפה? מתי?
תשובה. פתרון
אבל זה נמוג.
המערבולת סוחפת ואני
מחכה.