פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 409)

כשצילצלתי בפעמון ונכנסתי בדלת התכוונתי שהשיחה שלנו תביא למשהו חדש.

אך התבדתי. עליתי בחשש לחדרה וכשראיתי את דמותה העצבנית בפתח החדר הבנתי שהגעתי אליה ביום לא מוצלח. היא ישבה על המיטה בתנוחה קשוחה, מתנדנדת את רגלייה בחוסר סובלנות. ניגשתי אליה בזהירות והבטתי בה דקות ארוכות. היא לא החזירה לי מבט. הנחתי את ידי על כתפה וחשתי איך גופה מתקשח.

ניסיתי לשאול אותה איפה היא הייתה ומה התחדש. אך היא התנערה מעליי והביטה בי בעיניים רושפות. הבנתי שכרגע אי אפשר לדבר איתה. שזה מסוכן מידי.

בצעדים עצובים פסעתי לפתח החדר. זמן מה עמדתי ליד הדלת. מתבוננת בחמלה בגב חברתי היושבת שמוטת כתפיים על המיטה. סגרתי את הדלת בדומיה. מנגבת בחשאי דמעה סוררת.

 

כל כך קר.

היא רצה בין הסימטאות

מהדקת את השל הדק לגופה.

חומקת בין בתי האבן הישנים

ומביטה לצדדים בפחדת

 

אני עוקבת אחריה בחשאי. זוהי משימה קשה מכיוון שהיא זריזה ומיומנת.

אני נזהרת שלא להשמיע רחש. מזווית עיניי אני מבחינה בה צועדת במהירות.

אני מחישה את צעדיי.

היא מתמרנת במקצועיות בין הסימטאות החשוכות וצעדייה ניהיים מהירים יותר ויותר. אני מנסה להדביק את צעדייה בלא הצלחה.

היא מתחילה לרוץ.

הרוח שורקת באזנינו בחוזקה.

 

בפתאומיות היא מפנה את ראשה אחורה ומבחינה בי.

אני מנסה להסתתר אך מאוחר מידי.

היא קופאת על מקומה ועינייה מפוחדות ומופתעות בו זמנית.

אני עושה צעד אחד קדימה.

היא עושה צעד מפוחד אחורה.

היא מביטה בי כמה שניות ופותחת בריצה מטורפת לעבר השדות החשוכים.

 

אני רצה אחריה. קוראת בשמה בתחנונים.

אך היא לא שעה אל קריאותיי.

ממשיכה בריצתה המטורפת.

בעיניים מצועפות אני מביטה בה נעלמת בחשיכה.

אני שומטת את כתפיי ומתיישת בחולשה על האדמה הרטובה.

קר לי.

ברוח מרעידה את גבי ואני מהדקת את הסוודר לגופי.

 

אני יושבת כך זמן רב מאוד. ראשי טמון בידיי וכתפי שמוטות בעצב.

לפתע אני חשה בתנועה בסביבתי. אני מרימה במהירות את ראשי ומגלה אותה. 

עומדת מבוישת לידי.

אני מתרוממת מהקרקע במהירות ומנערת ברישול את בגדיי.

היא מביטה בי בעינייה החודרות.

אני שותקת.

בשקט היא אומרת מילה אחת: חזרתי.

אני מביטה בה בלא אמון ושואלת: באמת?

היא עונה: כן. לתמיד.

דמעות מציפות את עיננו. אנחנו מתחבקות

 

השמש שעולה אט אט ושוטפת את העולם באור

מבטיחה שמעכשיו יהיה קל יותר.

 

לעוף בלי דאגות לשמיים הכחולים.

לנתר בקלילות מפרח לפרח, להיות משוחררת ושמחה.

לתת לשמש ללטף את כנפיי ולעוף עם כל הפרפרים בעליזות ולחייך.

להרגיש את הרוח.

אני רוצה להיות פרפר.

שהעצב בעיניי יהפוך לשלווה ושובבות.

אני רוצה להיות פרפר.

ורק אז

למות.

ושוב החדר הקטן. נכנסת. מתבוננת.

מעיפה הכל. את כל המחשבות.

מתייחדת.

תמונות רבות ממלאות את החדר.

תמונות גדולות.

תמונות קטנות.

כל התמונות מראות ילדה.

ילדה קטנה.

חיוך מאיר.

חכמה.

חסרת דאגות.

משוחררת.

במרכז החדר תמונה גדולה יותר.

הילדה רוקדת.

יום אחרי צילום תמונה זאת

הילדה נשחטה.

 

מתבוננת בפעם האלף בתמונות התלויות בחדר.

מתייחדת.

מקבלת כח.

לא בוכה. ההפך.

מחייכת.

התמונות עושות לה טוב.

נושקת לתמונה הגדולה

ויוצאת.

עד לפעם הבאה.

 

 

להן דאגו לשמלות בורדו חלקות ולמדי חיילים

אך לה- אי אפשר כבר לדאוג לדברים כאלו.

וכשהן, עמדו על הבמה וחוללו בריקודים,

היא עמדה ליד כיסא הכבוד ורקדה איתן.

 

חצאית הריקוד הסגולה שלה, תלויה חסרת שימוש בארונה,

כי היא כבר לא תלבש אותה לעולם.

לא עוד נשב בכיסאות המופע ונצפה בה,

אלא נביט אל השמיים ואל השיש הלבן.

 

כי היא, כבר לא תלך בשמחה כל יום ושבוע לחזרות,

ותחזור ותראה לו את ריקודיה,

כי צעדי המחול שלה, נגוזו בעשן, כשעלתה בסערה השמימה.

 

והשנה, יהיו חסרות שתי רגליים על הבמה,

והשנה לא ירקדו במופע 800 ילדות ונערות- אלא 799.

כי היא כבר לא כאן.

כבר לא כאן.

תמיד מוקפת חברות, צוחקת ומדברת עם כולן.

 

ראיתי אותה תמיד עם טבעת של בנות מקיפה אותה.

 

פגשתי אותה עם כולן כשהיא משוחחת בהתלהבות.

 

הבחנתי בה צועדת בשמחה עם כולן.

 

הבטתי בה מקצה הרחוב כשכולן מקיפות אותה.

 

תמיד עם כולן.

תמיד.

במרכז.

מוקפת בנות, מוקפת כולן.

אבל תמיד כשראיתי אותה בחברת כולן, ידעתי שהיא לבד.

 

 

היא עומדת בפתח בית הקברות, נושמת נשימה עמוקה ופותחת את השער בחריקה קלה.

הכל דומם. הכל שקט.

היא הולכת בצעדים מהירים לעבר החלקה הרצויה, יודעת את הדרך בעל פה.

הקבר הלבן נימצא שם כבר שנה שלימה פחות שבוע. 

היא מתקרבת אליו וקוראת בפעם המאה את הכתוביות החקוקות בשיש המבהיק.

מתיישבת באיטיות על האדמה ומלטפת את המצבה בדומייה.

לא בוכה.

לא מדברת.

לא מסוגלת. היא יושבת שם כאילו התאבנה ומלטפת את המצבה הקרה הלוך ושוב.

עינייה ריקות מכל רגש והבעה, השמש קופחת על ראשה, יושבת היא כך כמה שעות ארוכות, עינייה תלויות בחלל הריק, כולה קפואה ורק ידה זזה הלוך ושוב על מצבת השיש הלבן.

 

לפתע, ללא כל הכנה, היא מסובבת בחדות את ראשה לעבר הקבר, מניחה את ראשה על השיש הלבן ופורצת בבכי תמרורים.

מעבירה את עצבעותיה על האותיות החרוטות בשיש, על השם של הגופה שמתחת.

היית חברה מקסימה. היא לוחשת.

ובבת אחת מנגבת את הדמעות, מנערת את בגדייה ויוצאת דרך השער הגדול.

חצי פגישה
מבט

שיחה

עצמי
עוצמה
מעצימה

עכשיו-

איך שאני

אני בתחושת חוסר,

ומחר-

לא שאני

יודע מה יתבשר.

 

אני צריך להתמלא

אני צריך להתמם

אני צריך לשקט ממה

אני צריך לשקט הדממה

 

זה לדעת שאני לא יודע

כי פעם ידעתי מה שלא

האמת, זה כואב זה פוגע

להיות בלי ה"אצלו".

יודע בעל התאנה

אימתי הוא לוקט את פריה

פעמים, בנסיעה על דרך האבות

פעמים תוך לימוד תורה

              בבית המדרש

פעמים, תוך טיול ותיור בהרים הקדושים של הארץ זו

                                הארץ שנתת לנו

ופעמים, תוך סעודת שבת קודש,

                            ערב ברית קודש.

 

אז הנה, לפניך, סל תאנותינו

               סל פירות ביכורינו

         

ומקדשך

           איה- - -?

 

 

 

 

 

 

 

חרות אני רוצה, דרור לנפשי אני קורא

 

נשמה נשמה

פרקי מעלייך ניצוצי אחיזה

הרגישי שחרור בכול נשימה

 

נפש, נפש אהובה

שאי ידייך תפסי בחופש

רוממיהו ובא לך נופש

 

קום בן אדם

את הסובב שחרר                                    [אולי לך או אותך]

לקולך הפנימי היה קשב

 

הרפה דעות קדומות

הרפה אנשים ומקומות

ישר לרגע צוקים ותהומות

 

(גע בך, בפנימיותך)-                                [אוף, לא מתאים למשקל]

 

הרגש רק אותך                                       [אולי להוריד את ה'רק']

אין אסור ואין מותר

רק רצון פנימי עמוק ונסתר

 

שא עצמיך על גליו הבט בעולם ראה אותך מעליו

יצאה החוצה.
רגליה הוליכו אותה לשם.
אל הפינה שלה.
האוויר ליטף את פניה.
והדמעות החלו לזלוג.
לאט לאט.
התיישבה.
וחיכתה.
שהמועקה תפנה מקומה אל ההקלה.
וזה הגיע.
הבכי טלטל אותה היטב.
פניה התעוותו בכאב.
"שלא יגמר לעולם" מלמל ליבה.
נשטפה, טוהרה.
נדמה שיצאה החוצה כל הזוהמה.
לבסוף, נגמרו הדמעות.
חפנה ראשה בין רגליה,
אולי ימצאו דמעות אחרונות.
משלא נמצאו,
הביטה לרגע בנבכי נפשה.
רגיעה היתה שם.
אף הקלה נמצאה.
והיה שם גם

קמצוץ מין הריקנות.

 

הסבר דקדוקי:

שם פעולה זה כמו ישיבה, נתינה וכו.

כאילו חלימה- יש כזאת מילה?

כן
לא
תעזוב
לא רוצה
אז מה
עיניים מביטות בי
אז ככה.

שוב לפול
שוב לקום
שוב להתייאש
ולקבל חיבוק
שנותן כח
להמשיך.

את באמת רוצה
מה
להיות את
אני האמיתית
שאני אוהב
דמעות בקצה העיניים
מה זו אהבה

שוב
לנשום
ולנשוף
להרים מבט
ולשאוף.

אמיתיות.

ארבע בבוקר
רעש טרום-פעיל בעולם

הראש מגלגל מחשבה
הופך בה והופך
הכל בה-

פחד והבנה
שוזרות כאחת
נחישות ואמונה
תום כאלקנה
ותפילת חנה.

הראנו בבניינו
בניין של אמת




והאר
נר ישראל שלא יכבה.



ותן בליבנו בינה.
תבונה.
התבוננות.


על כף מאזניים
שניים אוחזין
זה בכה
וזה בכה

ואנחנו צריכים
להחליט
בין שניים המושכים


---


אלול בפתח
הנה זה עומד אחר כתלנו
מציץ
מביט נכוחה
התוכל לו עכשיו?

בז לבכורה - עשיו
ואילו יעקב ובניו
סגולת ישראל נחלתם
בזכות יושב אהלי תם



זר לא יבין
את עומק החיבה
אש דת למו
מימינו אהובה


תן לחכם ויחכם



תשובה.
שיבה לבצרון.
מקור עליון
ראשון

אחרית כראשית
מתחילים מבראשית
תחילה וראש
אמנה
תמה כחמה

את
והב בסופה-
טהרה
אורה
נהרה


קרבת אלוקים טובה
לא תימדד באהבה


מלחמות ה'
דאורייתא

תלמיד חכם
נלחם

ישראל.
ישר אל

ישר וזך כשמן נברא אדם
לקדש זה העולם
לשמש את קונו
שבבא העת ישיב פקדונו





לוואי שנזכה לזה
בשמחה
בטוב
בברכת ה לרוב.



והאר
וראה את שלום

רב לאוהבי תורתו
והסר ממנו כל
פגע ומכשול


נחנו במעגלי צדק מפולסים
אמת כחותם על לב היום שים.




רצון
ששוזר אמונה
החלטה
הבנה

בישועה-
קול רינה......

רוח מתחילה לעלות וכבר סוער הים
כמו שסוערת נפשך שהיא נפש אמן
ובלב הים פתאום אני רואה סירה
ועליה דייג אחד שנלחם בסערה

מה יעשה הדייג - מה הוא יכול לעשות
כדי שהסירה תגיע אל החוף
יש רק דבר אחד שיעמוד בסערה
אם הוא יוסיף מטען לבטן הסירה

של אריאל הורביץ (לא העתקתי את הכל)
@חותם-צורי
נכון שהוא ממש מזכיר את מה שעניתי לך פעם על סערות?

"הַעוֹד תִּדְהַר?"
סָפֵק שָׁאַל סָפֵק הִתְחַנֵּן.
מִשְׁלֹא נַעֲנָה,
בְּקוֹל מַר כְּלַעֲנָה
"תִּדְהַר"
בִּקֵּשׁ שׁוּב.
סָפֵק בִּקֵּשׁ;
סָפֵק צִוָּה.

 

אַךְ תִּדְהַר
עֲדַיִן שׁוֹכֵב
בְּצֵל הַתִדְהַר.

 

 

*זה הרבה יותר עמוק מאיך שזה נראה.

זולגות.

אומרים- סוררות.

אני- מתוקות.

 

מתחבאות.

אומרים בהקלה- מתוקות.

אומרת בערגה- סוררות.

כל ערב יוסי מושיב אותי על הברכיים שלו, שואל אותי איך עבר היום, ושומע, ושואל ומקשיב, ומספר לי סיפורים יפים על ארצות רחוקות,
ואני אוהבת להסתכל בעיניים שלו, שנראות כאילו הן רחוק רחוק מכאן ואני אוהבת לדמיין את עצמי יושבת על ענן ממש מעל האפור שבעין שלו, ומרחפת לאן שהסיפורים שלו מעיפים.
אתמול יוסי הושיב אותי על הברכיים שלו וסיפר לי סיפור חדש. הוא סיפר על גלגל אחד שכל האנשים צריכים לעמוד עליו ולהיזהר לא ליפול. ואם נופלים, שאלתי, מחכים שיחזרו, נכון? ויוסי ענה שלא, לא מחכים, ומי שנפל יכול להחליט אם הוא רוצה לנסות לטפס שוב על הגלגל או להישאר למטה. הוא סיפר שלפעמים יש אנשים שנופלים והגלגל דורס אותם ואז קשה להם לקום, ולפעמים אפילו יש כאלה שנדרסים כמה פעמים ואז עוד יותר קשה להם לקום.
ואז יוסי הפסיק את הסיפור, וחיכיתי ושמעתי פעם שקוראים לאיך שחושבים שהגלגלים במוח מסתובבים ושאלתי את עצמי אם הגלגל של יוסי נמצא אצלו בראש, ודמיינתי אותו בתוך העין האפורה שלו, מסתובב ומסתובב.
ואז יוסי אמר, שהמון פעמים קורה שאנשים נופלים מהגלגל, ולא הבנתי איך הם מצליחים כל פעם לחזור אליו כי אז הם יכולין ליפול שוב, ואז הסתכלתי בעיניים של יוסי ודמיינתי את הגלגלים שלו מסתובבים, ואז פתאום יוסי אמר שהוא לא אוהב ליפול ולכן הוא רוצה פשוט לרדת מהגלגל וככה הוא לא יפול,  
וכל כך הייתי שמחה שיוסי לא יפול יותר.

ולמחרת, יוסי לא הגיע להושיב אותי על הברכיים. וגם לא יום אחר כך. היו הרבה אנשים דווקא, אבל לא יוסי, ולא הבנתי איפה יוסי, ואז שמעתי שמישהו אומר שיוסי לא יקום יותר.
וכבר דאגתי ליוסי, ורציתי לשאול אבל אף אחד לא ענה, וחיכיתי ליוסי שיושיב אותי על הברכיים, אבל הוא לא הגיע, ורצתי החוצה וחיפשתי את יוסי וקראתי לו וצעקתי והתחננתי שיבוא כי אני מחכה לו ואני לא מבינה לאן הוא נעלם, וכבר הרבה זמן לא ישבתי לו על הברכיים.. ויוסי לא ענה לי. יוסי לא הגיע. 
ואני חושבת עכשיו, יוסי,
שאולי אתה כבר לא נופל, אבל זה לא שווה בכלל, אם גם אף פעם לא תקום.