פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 409)

ואולי כל הכשלונות,
והבזיונות,
מחכים שתדמום להם
מכל התנועות והפרפורים,
ושתחינה אחת תבקע,
מזוקקת, חדה,
ושקטה שקטה...

שתרפה מכל
ההישגים
שתתקפל
לכדור עגול מאוד
ותמים,
עם פה פעור

ושוב יריות
ובכי וצרחות.
ושוב מתרגשים, מגנים
אומרים: די! מוות למחבלים!

ואחרי יום, או יומיים
שוכחים הכל, בנתיים
עד הפיגוע הבא.

(לעמוד שוב מול הורים,
ללחוץ יד מלאת תקווה,
להניח זר פרחים:
להשאיר אחד לפיגוע הבא)

כל הלילה דפק הלב שלי

כמו משוגע: 

פתחי לי---

בסוף נרדם על המפתן.

 

הרהורי עזיבה קשים

מעזיבה.

(אתה לא זוכר?

יש מפתח מתחת לאבן

בכניסה לחדר השמאלי)

אנשים הרחיבו את מעגליהם
יחד עם זאת הרחיבו את הריק הסובב אותי
הרחיקו והרחיקו
אטמוספירה נבראה סביבי:
לא לצאת ולא להיכנס
רק קרני שמש מעטות, נשמרות לי
נאספות לגזי חממה
אלוהים שונא אותי אז מרחיק ממני הכל
אלוהים אוהב אותי אז יוצר לי גזי חממה
מעדיפה חממה של אנשים על פני
גז שקוף ובלתי מחבק
מעדיפה גז שאוצר לי קרני שמש חמימות, על פני
אנשים קרירים ובלתי מחבקים
מעדיפה לי אלוהים רק אוהב ולא שונא, מעדיפה
אנשים טובים שיתקרבו ויצמצמו סביבי, ויחנקו
יחבקו
אנשי חממה אולי

מללמוד..

 

--

 

היא נתקלה בו כמעט במקרה. כדרכם של הדברים החשובים בחיינו, תמיד הם מפציעים לפתע פתאום, בלי להודיע קודם.

הוא שכב על המדרכה ליד המכולת, זאת שהיא עוברת לידה כל יום בדרכה לעבודה.

ואפשר שהיה שם גם קודם והיא זאת שלא הבחינה בו.                                                                                     

כך או כך היא שמעה נביחות חלושות, והבחינה בגור כלבים קטן ושחור שרץ לעברה.

רוני לא יכלה להתעלם ממנו, כי היא בנאדם כזה שלא יכול לתת לדברים לעבור לידה ככה סתם, במיוחד שמדובר בגורים. 

היא נעצרה לידו רגע אחד, תוהה לעצמה אם להביא אותו איתה למשרד או לחזור ישירות הביתה, בינתיים הכלבלב איבד סבלנות והחל לנבוח שוב. והיא בהבזק של שניה- נזכרה שאולי הוא לא אכל כמה ימים, ונכנסה לקנות לו אוכל במכולת.

'אמא' ילדה קטנה אחת שאלה לידה, 'איך קוראים לכלב הזה?' והזכירה לרוני שבכלל לא חשבה על כך , 'קוראים לו נוש' היא השיבה לילדה בחיוך, והפתיעה את עצמה בטבעיות שהשם שלו זרם ממנה.

אחר כך, היא התקשרה ליוסי והודיעה שלא תבוא היום.       

'נוש, הולכים לטייל' היא הכריזה בחגיגיות, ונוש כמו הרגיש בכך ונבח נביחות של שמחה.

הם התיישבו על ספסל בכניסה לפארק, כמו שרוני תמיד חלמה לעשות, רק שלא כל כך היה לה עם מי.

'אתה יודע נוש?' היא לחשה לו.

'לפעמים אני חושבת שהאויב הכי גדול של האדם, זה הוא עצמו.'

נוש התרפק עליה בנינוחות וליקק את כף ידה.

היא ליטפה את אוזנו והמשיכה לספר לו את מחשבותיה.

'כל בנאדם אחר, לא משנה איך הוא יתייחס אליך, אפילו אם זה יהיה הכי כואב שיכול להיות'

אמרה רוני ונשכה את השפתיים שלה כמו שהיא תמיד עושה כשהיא לחוצה,  'בסוף הוא ילך ימשיך את חייו הרגילים וישכח מזה לגמרי.'  היא לקחה נשימה עמוקה והצמידה את נוש חזק אליה.

'ורק אתה עוד תמשיך להזכיר את זה לעצמך, ולפתוח את הפצע שוב ושוב גם אחרי שהוא מגליד.'

'מבין נוש?'

והוא החזיר לה בשתיקה, כמו שכלבלבים  שחורים וקטנים יודעים לעשות.

אבל האמת? היא לא הייתה צריכה יותר מזה.

בגופה הצנום-

צלקת מכוסה

בשכבות של בושה.

 

ברגליה-

פצעים מדממים:

איפוק!

 

ידיה מלאות כוויות

של

כמיהה.

של השתוקקות.

 

אוזנה מחוררת.

כבר שמעה רבות

אנשי אהבה שקרנים.

 

לשכוח

פנים עייפות

באפלה.

 

להקשיב-

בכי פעוט

שאבדה לו אימו.

 

לגעת

ברכות ידה 

של אלמנה.

 

לרוץ

מעבר 

לכל הרוע-

 

ללטף

את לחייך

הרטובה מדמעותיי.

היא 

אוויר יקר

של אנשים

מנומסים.

 

היא מים זורמים

לאנשים הכעוסים.

 

היא אש

לוחשת

לכמהים לאהבה.

 

היא אדמה רכה

לכאובים מהדממה.

הָעֵינַיים.
רְאִי לַנֶּפֶשׁ הֵן.
טָעוּת הִיא לַחְשֹׁב
כִּי הֵן אֵיבָר חִיצוֹנִי.

 

וְכִי אֵינְכֶם מַאֲמִינִים?
הִנֵּה:
יָכוֹל אָדָם לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה
הָנוֹגֵד אֶת מַצְפּוּנוֹ,
כָּל כָּךְ נוֹגֵד
כְּמוֹ לְגָרֵשׁ אֶת אֶחָיו מִבָּתֵּיהֶם.
וּבְכֵן, גּוּפוֹ יְתַפְקֵד
אַךְ;

אִם תַּבִּיטוּ בּוֹ הֵיטֵב,
תַּבְחִינוּ שֶׁעֵינָיו מֻשְׁפָּלוֹת.
הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהֵישִׁיר מַבָּט-
לַמְּצִיאוּת הַסּוֹתֶרֶת כָּל כָּךְ אֶת פְּנִימִיּוּתוֹ.

 

אֱמֹר מֵעתָּה:
אַל תִּסְתַּכֵּל בְּחִיצוֹנִיּוּת הָאָדָם אֶלָּא בְּעֵינָיו,
שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה לָמֶּד
עַל נַפְשׁוֹ.

 

וְיֵשׁ אוֹמְרִים

צֵא וּרְאֵה;

צֵא-מֵהַחִיצוֹנִיּוּת

וּרְאֵה-זוֹהִי הַנֶּפֶשׁ.

 

וּבְכֵן
הָעֵינַיים.
הֵן אוֹמְרוֹת הַכֹּל.

הגיהינום נראה קרוב מתמיד

אך גם מזמין

ורוחותיו כמו לוחשות לי

כאן נעים יותר וחמים

כאן כולם רעים ואנוכיים

כאן מוגן ועצוב ומתאים

 

כאן כולם קצת שווים

כאן אף אחד לא תמים

זה המקום לכול הדומים

לדפוקים לרוצחים ולמשוגעים

 

מה לך נערינו מחוץ לרשעים

מי עוזרך במישור האנשים

מי מושיט יד לברכה

מי יכול להכיל משוגע, מי יכול להכיל אותך?

 

הם די צודקים, אותם מיזמוזים

ואין די מקום בעולם לרגילים

[הגיהינום ניוונה בשביל מיוחדים

לא רעים, פשוט בשביל דפוקים

 

והחלון כו קורץ ומדהים

איך הכול יותר ברור בפנים

מה אני ומה גורלי

ואיזה כאבים מזמין עתידי

 

בשונה מזה העולם,

שכול יום מתהפך עליך מחדש

ואם לא רק כדי שתבריא 

ואז שוב, יכנס מהראי

וישחט את כולי

כמעת עד שאמות ואקבר

ואז הוא יעצור,

הוא הרי רוצה שאשאר...

וכשהיא בחדר, קורסת אל תוך עצמה, מפוצצת קירות וממוטטת לתוך עצמה סדרי עולם-

אף אחד לא נמצא שם.

כי היא שחקנית כל כך טובה, כל כך טובה,

שאף אחד לא ידפוק לה על הדלת, יציץ לבלגן וישאל: "הכל בסדר, את צריכה עזרה? את יודעת איך יוצאים מהבלגן הזה?"

כן, זו ההיא עם החיוך הזורח הזה על הפנים, ההיא שכשישאלו אותה "מה שלומך" אז היא תענה בכל הכנות "ברוך ה' מצוין, טוב ממש ממש!", ההיא שתמיד יש אצלה "כוס קשבת ואוזן מיץ" והיא מוכנה לספר הכל ולשתף ולדבר על הכל, חוץ מעל מה שאי אפשר.

והאי אפשר הזה, מה שאי אפשר לבטא במילים. אין דרך להרגיש אותו. הוא כנראה גדול מידי. פשוט כאב כזה, שטחי וחודרני, שתופס את כל חדרי הלב ולא משאיר מקום לשום דבר אחר, שום פינה אחת פתוחה לאור השמש.

מה זה הכאב הזה?

מה החודר, המכאיב, המדיר שינה מעיניה בלילות?

אף אחד ושום דבר. זאת האמת. או שלפחות היא לא יודעת.

עד שיבוא האיש הזה, יפתח את הדלת, ויתיישב עם כל הסבלנות שבעולם על הרצפה מלאת האבק.

מוכרחים לעשות כאן סדר.

הן תמיד היו ביחד.

יד ביד, כתף אל כתף

זוג עיניים צוחקות

וחיוך גדול מידי

 

והן נשארו ביחד.

גם כשהחיוך לפעמים ירד

והעיניים כבר לא היו רק צחוק

היידים שלהן נשארו שלובות.

 

וכולם חשבו שהם הישארו ביחד

שהכוח שתפקידו היה לדחוף אותן אחת אל השנייה

לא יכול לאבד מכוחו

לא יכול להירדם באמצע המשמרת

 

 

וגם הן חשבו שהן תמיד יהיו ביחד

לתמיד זה היה מובן מאליו

נצח לא היה מספיק זמן

וביחד לא היה צריך אפילו להיאמר

 

אבל הן לא תמיד יהיו ביחד

ככה החיים לימדו אותן

כי יום אחד, בהיר

אחת עזבה

 

היא פגשה מישהו אחר

והלתמיד שלה היה שלו

והנצח שלה היה איתו

והביחד שלהם היה חזק יותר

 

 

והקודמת, העזובה

זו שבכתה הכי הרבה בחופה

זו שהחזיקה לה את היד כל האירוסין

נשארה לבדה.

אַתְּ רֹגַע.
בְּתוֹךְ יָם שֶׁל סְעָרוֹת.
כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיט בָּךְ
כְּמוֹ שׁוֹכֵחַ אֲנִי אֶת דַּאֲגוֹתַי.
כְּמוֹ מַנִּיחַ בְּצַד אֶת טִרְדוֹתַי.

 

 

אַתְּ יֹפִי.
כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיט בָּךְ
כְּמוֹ כָּל הַמִּלִּים שֶׁמְּתָאֲרוֹת הָדָר מִתְגַּמְּדוֹת.
כְּמוֹ נִפְעָמוֹת הֵם מִפֶּלֶא הַבְּרִיאָה.

 

 

אַתְּ.
כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיט בָּךְ 
מִלּוֹתַי מִתְבַּלְבְּלוֹת.
כְּמוֹ שׁוֹכֵחַ אֲנִי אֶת שֶׁבִּרְצוֹנִי לְאֹומְרֶךְ
כְּמוֹ גַּם הַמִּלִּים 
נוֹתָרוֹת
לְלֹא מִלִּים.

הַלֵּב;

נִשְׁבַּר עוֹד קְצָת.

בַּתֶּפֶר שֶׁבֵּין הַחֶדֶר הַיְּמָנִי

לַשְּׂמָאלִי.

 

הִתְהַלַּכְתִּי:

כַּאֲרִי בָּסוּגַר.

מְחַפֶּשֶׂת מְנוּחָה,

לְנַפְשִׁי.

 

וְיָדוּעַ-

שֶׁמַּמְתִּיקִים בִּמְעַט אֶת הַכְּאֵב,

בָּאֲכִילָה.

 

וּמָה יָפָה הִיא הַבְּרָכָה

שֶׁהַכֹּל נִהְיָה

בִּדְבָרוֹ.

וְאֵיךְ;

הִיא מַצְלִיחָה

לְהִתְיַשֵּׁב,

בְּדִיּוּק:

עַל הַתֶּפֶר,

שֶׁבֵּין הַחֶדֶר הַיְּמָנִי

לַשְּׂמָאלִי.

פשוט כואב לי על החוסר צדק בעולם . שונאת אותו. את העולם . ואיך שהוא עובד . צריך מורים טובים . בדחיפות . כמו האלה שבסרטים . שמרימים חיים של בנאדם . אולי בגלל זה יש את זה רק בסרטים ? כי זה לא מציאותי ? אולי אני חיה בסרט שאני מחפשת מורים שבאמת מרימים חיים של מישו ?
יש ילדה שלומדת פה . נשמה טהורה . והיא בידיים שלך עכשיו מורה יקרה . ופספספת . מורים זה שליחות. מורים יכולים להרים חיים של בנאדם. להפוך אותם ליותר טובים. יש להם אפשרות כזאת. אני מרגישה שהצוות פשוט לא משתמש באפשרות הזאת איתה, וכואב לי. הלוווווווו !! מישו רואה אותה?? מישו סופר אותה ? למישו אכפת בכלל ?? מישו שם לב שהיא בדיכאון ?? למישו זה אכפת ??? היא לא יוצאת מהמיטה. לא באה לשום שיעור. בכלל לא נכנסת לחדר אוכל. היא התיייאשה מעצמה.וממה שייצא ממנה. תעודת בגרות לא מעניינת אותה. כלום לא מעניין אותה. התייאשה מעצמה. אז למה אתם מתייאשים ממנה ?? המחנכת ! המורה שלה ! איזשהיא מורה מקצועית !! יש כאן מישו שאכפת לו מהחיים שלה ?? כי לה לא. הדבר הכי נורא בעולם לעשות לאדם שמיואש מעצמו זה להתייאש ממנו. ווואיי איזה הרגשה כואבת. כמה שזה כואב. אני מכירה את זה. כשאני מיואשת מעצמי. ואומרת שכלום לא ייצא ממני. אני סתומה ומטומטמת . אני פשוט פגם . נכון בלימודים אני מצליחה, אבל מעבר לזה אני פגם. אם מישו מבחוץ היה מתייאש ממני הוא בעצם היה מאשר לי את המחשבות האלה. תומך בהם. מצדיק אותם. אם מבחוץ היו מתייאשיים ממני זה היה מראה לי: רואה ? כל מה שאת חושבת על עצמך נכון. באמת לא ייצא ממך כלום. זה לא שאת בדיכאון ויש לך מחשבות דיכאוניות וטיפשיות.. זה נכון.
היייייי ! זה לא נכון. כולם יודעים שזה לא נכון. למה לא לעזור לה ?? להרים לה את החיים ? שנייה לפני שהיא בוחרת לסיים אותם (משו שאת ברור שלא יודעים, כי למה שתדעו ? אכפת לכם ממנה בכלל ? אתם יודעים על מי אני מדברת בכלל ? כן, הילדה הזאת שראיתם בתחילת שנה פה בשיעור . לא , היא לא עזבה היא עוד לומדת כאן) למה לא לנסות לעזור ?? כי מה ? כי היא לא משתפת פעולה ? נכון. אני מבינה. זה קשה. אפילו מאוד. ברגע שאדם לא משתף פעולה א"א כלום. ברגע שאדם לא רוצה, את יכולה לעשות הכל אבל שום דבר לא ייצא לפועל. אז זהו ? מוותרים ?? לא מנסים לגרום לו לרצות, גם אם זה הדבר האחרון שנעשה ? אני לא מסוגלת לזה.. אני רוצה, אבל אני מרגישה שאין לי את הכלים לזה. כל פעם שהיא לא משתפת איתי פעולה ואני באמת רוצה לעזור והיא לא שמה עלי זה מעצבן אותיי ובאלי פשוט לתת לה כאפה ככ חזקה שהיא תתעורר ותתחיל לעשות משו עם עצמה..אבל יש כאן מישו שיש לו את הכלים האלו ?? לא טוב לה . אפילו בכלל לא טוב . קשה. יש מישו שמדבר איתה ? לא מאשימה רק את הצוות, גם החברות צריכות לדאוג ולהתייחס. אבל בקשר ללימודים-לצוות יש יותר כוח וכלים. מתי מישו יעורר אותה ?? יש משו שייתן לה סטירה ? כי ברגע שתגיע לחיים האמיתים זה מסוכן להיות ככה. מאוד . באולפנא יש לה מקום מוגן. היא מוקפת באנשים שעוזרים ותומכים.

אולי לא ?

אני בנאדם כזה של רגשות.

אתה יודע;

מהסוג הזה שפועל לפי מה שהלב מרגיש,

בלי יותר מידי לחשוב.

פשוט ככה.

 

אתה יודע?

אני בנאדם כזה של מילים;

מהסוג שאפילו בראש המחשבות מנוסחות.

פשוט.

 

אתה יודע.

אני בנאדם כזה של חלומות.

מהסוג שהלילה אינו תוחם אותם.

 

ואתה?

אתה החלום שלי.

החיוך שלו. המתוק.
מאוהב בעולם
החיוך שלו. המתוק.
המבין. החכם. שקצת כועס על העולם
החיוך שלי.
שכואב.
וכואב.
וקצת מאוהב

משהו טס פתאום

בענני מחשבות

משהו מרצד פתאום

על גל דמעות

משהו אומר שזה לא הכל

ויש אחרית לתקוה

ויש משהו

אחר

החגיגה נגמרת.
כיבוי אורות.
עמעום.
אפלה.

ודמעות של כאב
כ אב
אב רחום שהופך
(ברוך עושיך. ברוך יוצריך.)
ומנתב
את הכאב

הפכת מספדי למחול
מחילה
חלימה
החלמה


שמחה
משחה

נכאת

(שקשוק מפתחות)

וצרי
חתום בלוט.

והזחל שב לגולם

ועיניו עדיין מהססות,

והזחל שב לגולם

וכנפיו כבר לא פרושות.

והזחל שב לגולם

על אף שסביבתו הציעה לו לפרוץ

והזחל שב לגולם

כי נמאס לו שאף כפרפר עליו לקפוץ.

והזחל שב לגולם

על אף שלהיות פרפר היה רצונו,

והזחל שב לגולם

ופחד שמא יהא זה ויתור על חלומו.

 

והזחל שב לגולם

והגיע להבנה

שגם בלהיות גולם יש הנאה לא קטנה.

ואין זה פחות טוב,

מה גם שלחלומו- זה קרוב.

 

למד הזחל לאהוב את מעשיו,

למד הזחל לעשות- ואח"כ לטהר את מניעיו.

 

ילמד הזחל להנות גם ממה שפחות נחשב,

כי זה מה שהוא,

עכשיו.