לשמור. פווו... זהו. תתמודדו.
שמואל עין הבדולח
ונירו קטוע זרת היו חברי ילדות.
מהזה חברי ילדות? עברו את כל התחנות ביחד.
נגבו אחד לשני את הגרבר מהסינר, עזרו אחד לשני לדדות באופניים, שלא יפול, רבו מכות על הקטשופ בחדר אוכל, ומרחו ריבה על הקלסר של האחראי בבית ילדים.
בקיבוץ אבן חלמיש בערבות הגליל הם כיכבו תמיד כזוג בלתי מופרד או מנוצח.
גם ביסודי העממי סוציאליסטי של הקיבוץ המאוחד הם ישבו באותו שולחן. עם קו באמצע ומאבקי טריטוריה והכל, אבל ביחד. בשעות קשות במיוחד בשיעורי ההיסטוריה הקומוניסטית הם השתעשעו בהורדת ידיים. ידיים מחוספסות ואמיצות של ילדי קיבוץ התגוששו בינהם אגב וורידים משתרגים, הילדים מסביב היו עוקבים במתח, עד שהמורה היה מרעים בקולו ומניף את המקל שהחזיק תדיר בחיקו, או שידו של נירו הייתה על התחתונה. (כמובן שאין זה אשמתו, הוא קטוע זרת הרי).
אם כן, כך עברו עליהם ימי הילדות, מעשי משובה, עבודת כפיים, וחברות אמיצה.
בגיל התיכון איפשהו באזור הגיל שאתה קם בבוקר ומרגיש גבוה מאי פעם, וטרוד, ושעיר, ואתה מחבק את אחיך בחביבות והוא נאנק מכאב, ואמא קצת נמוכה לך פתאום וזה מצחיק, אז שם, העסק התחיל להתרועע.
זאת הייתה שאמירה אחת. זה היה שמה, שאמירה.
עולה חדשה מסוריה, חולצה עם משפחתה במבצע המדובר שהיה בחדשות ונקלטה במאור פנים באבן חלמיש, מקום מושבם של ידידינו.
מחזור לב בעממי סוציאליסטי של הקיבוץ המאוחד היה מאז ומעולם חביב על קברניטי המשק, חברי ההנהלה סמכו על תבונותם של ילידי 78 והיו מפקידים בידם את המלאכות החשובות שבענפים, קיוץ התמרים בקיץ וגיזום הגפנים בחורף, לאחרים היו משיירים שטיפות כלים למיניהם טיפול בגדר הבטחון וכמובן, רפת, רפת, רפת.
אותה שאמירה, פרצה באחת ללשלוה החברתית במחזור לב? חינה, ונעימות הליכותיה, גברו על הפער המנטלי בינה לבין הנערים, דוברי הצברית העוקצנית והמהירה, אולי דווקא הכבוד המזרחי שהביאה איתה, הנימוס והפשטות שבה גרמו לנערים לרחוש סביבה, בסקרנות והערכה. תוהים על קנקנה.
שמואל עין הבדולח, שכונה ככה בגלל עין התכלת שלו שהייתה שובה בנקל את נערות המשק, אגב הקפצת הפוני השמשי שלו, היה הראשון להתכבד עם שאמירה בדברים. כגבר שבגברים ניסה להרשים אותה תחילה, צחקק אליה עיני תכלת, ספר לה מעלליו, והציעה לה להכיר לה את רזי הקיבוץ בסיור לילי.
שאמירה שהייתה תמיד נחמדה לכולם, חייכה אליו בנימוס, הודתה לו על ההצעה והסבירה שבימי רביעי בלילה היא עוזרת לאחיה ללמוד עברית מדוברת.
שמואל נפגע תחילה, אחר תמה עליה שלא מתרשמת מאביר שכמותו ומעדיפה חסד משפחתי על פני בילוי נחשק שכזה ולבסוף הרפה ממנו במחשבתו.
כששיתף את נירו במאורעות אמר לו קטוע הזרת, עזוב אותה בחייך, כל עוד היא תמימה, וילדה טובה להוריה למה לבלבל אותה באהבות שווא קצרות מועד?
הנח לה מזרחית שכמותה סמוקת לחי ותם.
שמואל חכך בדעתו. הוא לא מוותר כל כך בקלות, כשישבו החברים בשבת בערב במעיין בעמק וספרו ממעשיה של שאמירה, איך נשארה עד תשע בלילה לעזור ליפעת וצורית בהגשת המטלה בתחביר, איך היא סועדת את סבתא בסבלנות אין קץ בארוחות, ואיך תמיד מקבלת כל אחד בחיוך מתוק ויפה מכל.
אובדן עצות משותף נרשם שם בשיחת החברים. הם לא היו רגילים לילדה שלא רוקדת לחלילם או לפחות מתרגשת מאד כשהם מתפארים בתחרויות הריצה או משיכת חבל.
רק נירו שתק, הוא מעולם לא ניסה להרשים את בנות המשק בכחו המוגבל גם לא בחדות לשונו או בזיוו.
שאמירה סקרנה אותו אל נכון. כמו כולם. אבל הוא כבד אותה, ולא נטפל אליה, לא חיזר לא קרץ ולא סנוור.
בצעדת הבכורים צפו כולם לראות במי תבחר שאמירה לבן זוג. איתו תשא את סלי הפירות ואף תחולל בתורה כנהוג. החיזורים סביב השקטה התגברו ככל שההסתגרה לה בשלה. הנערים עטו עליה בחבה ובגאוה והיא כמו שאמירה, נאמנת לחברותיה לחבריה עוזרת לנצרכים ומקרבת את הדחויים. השמועות אמרו עליה שהיא עובדת שעות נוספת כדי לכלכל את אמה בתרופות שהיא זקוקה להם. כל זה לא הפריע להיות האהובה שבבנות, לתת מילה וחיבוק, חיוך או חיזוק.
מלאת חם ומאור עיניים, אך לא נתפסת, שמורה ונשמרת. כשמה.
