מעשה בי, שהייתי מחזר על הפתחים בעירי להמציא לי מזור ומחיה, נע ונד בין טובי לב לגסי רוח, פעמים שיצאתי מסופק ופעמים לאו, והייתי נבהל ומצטער תמיד,
שמא לא תפתח הדלת, שמא ארעב. ובכיתי בלילות ודאגתי בימים. ותמיד ספק בידי איזושהי סעודה על כל פנים, אך אני הייתי מצטער ודואג.
ואחר קרה לי נס ומצאתי לי פרנסה בחצר המלך. הייתי מטפח את סוסי המלך, מאכילם השכם והערב, מסרק זנבם ומתמיר צווארם, אך עדיין הייתי נבהל, שמא אכשל, שמא אחבל, שמא לא ייתמר צווארם ושמא לא יזהיב זנבם. וקל בעיני דאגתי הראשונה עת הייתי נווד שהרי תמיד יוכל אדם להחיות את עצמו על כל פנים שלא כעכשיו שכבוד חצר המלך עלי. וסכנה רבה בדבר.
אמת, שתמיד יצאו הדברים יפה, אך אני, הייתי מצטער ודואג תמיד.
ואחר קרבני אליו ומינה אותי על חצרו, להיות שורר בה, מוציא ומביא נכבדי המלכות. והייתי דואג ונבהל תמיד שמא אבזה את אחד הנכבדים, שמא לא אדייק, שמא אחטא, ואצער את המלך.
ובזתי לי בליבי על דאגתי הקודמת, שעל חיי בהמות הייתה ולא ככזאת של עכשיו שענייני שרים נכבדים ופוליטקא תלויים בה.
ושוב, שמח בי המלך ובחכמתי וישאני ליועץ- להיות לו לעזר בהנהגה ובמלחמה. וחששתי, שאכשל, שאכשיל. שאומר שלום בשעת מלחמה ומלחמה בשעת שלום.
שיקומו עלי יריבים ומתחרים וישטמו בי עין להפילנו ולעגתי לי על פחדנות של אתמול שלא הייתה אלא על ענייני כבוד המלך וכעת על חיי ממש.
אמת שתמיד יצאו הדברים יפה, אך אני- הייתי מצטער ודואג תמיד.
בעת שיבתו של המלך, זמן אליו את שריו וסח להם שאני יקר בעיניו מאד ורצונו שאהיה למלך המדינה אחרי לכתו.
עת התישבתי על כס המלוכה, רחב לבי בקרבי.
היטבתי מבט על עיר הבירה, השרים, אנשי המלך, פשוטי העבדים, ובקצה העיר- עשוקי המזל המחזרים על הפתחים.
קורת רוח קלה וזהירה החלה מרפרפת... לא עבר רגע דל ומיד- לאט ליבי ברוע, המה יהיה על האויבים והמורדים והמגפה ...
עד כאן ולא יותר! פסקתי לליבי.
כבר דאגתי לחינם לסוסים, וחינם לעסקנים וחינם לענייני הייעוץ ולא רק זו שגם כעת לחינם באת אלי לטורדני?
לבי שלי הביט בי דומם. אחר לאט, אתה צריך לי,
להשתעשע בי,
לירא ממני, להצטער,
לרחם על עצמך.
לכאוב.
בלעדי... מה?