מתי שוב
תשוב
ותחרוט
את תמונות דמיונך,
רקומות בחוט
של דיו וצלילים?
מתי שוב
תחזור ותשקע
באותם חלומות ישנים,
חלומות
של עיר עתיקה
מקודשת לעת לילה
זרועת אורות, דמעות ושירים?
מתי שוב
תשוב ותכתוב לפנות בוקר
לאותה האחת, עטוית ערפילים?
תשוב,
למענה תשוב ותצרוף,
את המילים היפות ביותר שידעת,
בעודך חולם,
חולם ומוסיף
לטוות חלומות בינות הצללים.
(למה זה לא בפסיפס?)
פלח נשמה. נישמתו השם.
וברגבי אדם יתאדם.
ובת מלך רמה בכייתה תרם.
ומקול הדממה בשרה ידמם.
ובשורת קדמה- עוד תתקדם.
ושביב חיי עצמה- אז יתעצם.
לפעמים להסביר שיר די רומס אותו... אבל אני אסביר מעט בכ"ז...
מדובר על מוות נפשי חלקי. בעבר, כפי שצויין.
השיר מבוסס על "לשון נופל על לשון"
אמור להיות תיקון "וברגבי אדמה אדם יתאדם" לא יודע למה שכחתי לכתוב את התיבה הזו.
פלח נשמה. נישמתו השם.- חלק א-לוה ממעל כאילו "כבה" אמור להיות כתוב "נשימתו" נשימה שזה לשון נופל על לשון- נשמה, נשימה, שממה.
וברגבי אדמה אדם יתאדם.- אדום זה מסמל דינים. התפרטות מעשית גסה. אדמה, אדם, אדום.
ובת מלך רמה בכייתה תרם.- הנשמה נמשלה לבת מלך שנישאה לכפרי (במסילת ישרים פרק א'). רמה ותרם זה מאותו השורש באותו המובן רק הטייה שונה אבל זה שומר על רציפות מסויימת...
ומקול הדממה בשרה ידמם.- "קורא לקול צינוריך" מזה שיש קול דממה (אין עונה) במובן השלילי- בשרה ידמם- זה מטאפורה ל"לחתוך בבשר החי"- פגיעה בה. כמעט ממש בגופה.
ובשורת קדמה- עוד תתקדם.- זה נופל על הלשון מהשורה הקודמת בשר, ובשורת. זה כבר התחלת שמיעת ניחומים. הקול הקורא "קדימה" או מזרחה שזה ביטוי "מזרח" באירופה ובגלות בכלל לציון, א"י והמקדש. פה זה לקשר את הצרה הפרטית לצרת האומה-שכינה הכללית (עיין ליקוטי הלכות בהלכות ביצים, לא זוכר מקום מדוייק)
ושביב חיי עצמה- אז יתעצם.- הנשמה בהגדרתה, היא חלק. "חלק א-לוה ממעל" (איוב, לא זוכר מקום מדוייק) והופעתה היא גופא הופעת שמו ית' בעולם שהוא הטוב הבלעדי ואז עצמה, עצמיותה. (עצם. במובן העמוק של המילה שלא לומר הקבלי) אז יתעצם, לשון נופל על לשון עצם ועֹצמה.
מקווה שהובנתי.....
חותם-צורייש לך כותרת להציע?
בפורומים של ערוץ 7 יש פורומי יצירה.
יש צלילים ומוסיקה.
יש יוצרים.
יש בעין העדשה.
יוצרים- אין לי מושג מהו.
יש פורום פסיפס לשם אנשים מעלים את הדברים כי "סתם" (להשויץ, לראות מה אומרים, לשמח)
וכל מה שבדרך- זה הפורומים האלה. מי שרוצה להעלות שיר שמע- שקודם יעלה קצת אצל חוה.
מי שרוצה מי שרוצה להעלות צילומים- שילך לבעין העדשה מעט.
ומי שרוצה להעלות שיר כתוב?
אה, בשביל זה יש את פורום.
רק,
שלפורום הזה קוראים פרוזה וכתיבה חופשית.
ולמרות שעליו יושבים טובי המוחות- צור, משה ותחיה.
הכותרת שלו היא כתיבה חופשית.
שוב-
כתיבה חופשית.
כתיבה זה לשפוך את הנפש במילים. ווואי זה דינים. להכניס למילים.
וחופשי זה בלי לחרוג מעצמך. לנסות להתאים למשהו זר.
אבל פה- פה זה לא נסיו"פ.
לא כותבים פה "בעעעעעעע" אחרי שמר לך בפה מיום נוראי.
פה כותבים משהו שיתחיל ב" אני לא אוהב קרמבו" באמצע יבוא ל "מוות הוא כמו קרמבו" (פה זה שלב של דימוי לא מוכרח) וייגמר ב "אני לא אוהב קרמבו".
2-3 תגובות ה"יפה" או "מדהים" וסיימנו עניין.
אבל.
אם באמת אני מרגיש נורא. ולפי דעתי יש צורך עז בלשפוך את הנוראות הרגשית הזו במילה אחת ארוכה שאין לה שום משמעות בעברית- ב' ואלפיים ע'-ים אחריה.
"בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע"
נו, אני חופשי?
שלג. אני מתבוננת בחלון הזכוכית, חלקיקים לבנים מרחפים כמו נוצה, נוחתים ברכות על הארץ ומכסים אותה עד שאין רואים אותה עוד. בבית חמים ונעים, אני יושבת עם כוס שוקו חם, מעלי הפוך העבה שקיבלתי ליום ההולדת ומבטי צמוד לחלון. זגוגיות משקפי נרטבות מעט מן ההבל שעל החלון אך איני שמה ליבי לכך. ליבי קולט רק את פלא הבריאה. עולמו של הקב"ה. כמה גדול ומגוון הוא, מיליוני מיליארדים של פתיתי שלג בכל העולם, ואף פתית אינו דומה למשנהו. העולם כ"כ מורכב ועם זאת פשוט להפליא. אני מוסיפה להתבונן, רואה איך אט אט העולם נצבע בלבן, גגות, מכוניות, הכביש, מדרכה. פתאום לא רואים דבר חוץ מאשר את הצבע הלבן, השולט בכל. צבע טהור, נקי, צבע זך, צבע של קדושה. אני מרגישה שה' הביא לנו את השלג בכדי שנתרומם ונצא מהמסגרת שלנו. שכמה ימים נישאר בבית, מפאת הקור, נדבר יחד כל המשפחה, נחווה חוויות וניהנה מחום משפחתי. כשקר בחוץ, הכי נעים להתכנס יחד כל המשפחה ולחוות את הכיף הזה ביחד. והרי בסופו של דבר- השלג נותן לנו מים, וגם אם הוא מקפיא את הצמחים, הרי שיש לו יתרונות אחרים.
אז גם אם אתם בבית, ואין חשמל, ואין מים, זכרו שה' תמיד אוהב אתכם, ואת השלג הוא עשה לטובתכם. וכדאי שתנצלו אותו, כי באמת, זו חוויה שלא זוכים לה כל יום (ובמיוחד בגלל זה היא מיוחדת). אז קדימה- תסתערו על השלג, תבנו בובות, תעשו מלחמות שלג ותיהנו בבית במקום ללכת ללימודים. ותבקשו מה' שתמיד יעשה לנו חורף מבורך וגשום ובלי נפגעים.
שום כישלון הוא לא חרוץ וכל מלחמה היא בוגדנית
צבועים מנסים לדרוך עליך ולהביא אותך לתחתית
הרגשות נשמרות בפנים ואתה חייב להמשיך לסבול
ציפיות של השונאים שלך שמחכים שכבר תיפול
כי כל יום עוד הוא אתגר והגלגל הוא מתהפך
הגענו לשפל חדש של מדרגה,כואב למה אני הופך
סתם פריקה,אחרי תקופה שלא כתבתי טקסט רציני...בע''הי ובה''י יצא משהו...לא קשור אליי ואין לי שום קשר לסיפור הזה.הכתיבה היא שלי בע''הי ובה''י,הסיפור הוא סיפור ששמעתי מחבר...זאת ההתחלה בינתיים.
יפה מאוד.
אני מאוד אוהב "משחקים" של כתיבה בלשון משנה לבד או בלשון מקרא לבד.
המסר יפייפה הכתיבה יפה. היו מעט חריגות של כתיבה בלשון מקראית כמדומני. אבל זה מובלע יפה.
אולי אתחיל בסגנון הכתיבה הזה אם כי לשון אחת מעט קשה עליי לפעמים (זו אחת הסיבות שלא קראתי יותר מחמש שורות בספרי הרב חיים סבתו....)
ממש יפה.
אולי עריכה או חריזה הייתה מיטיבה איתו
אבל הוא מצויין גם ככה.
זה מדהים. 
חלילית אלטאחרונהיש איזו קרן רחוב בה נבלעות הרוחות, נקודה שהיא מפגש צירי האין והיש.
מת כבר לאיזה קפה, נרדם פה, יאללה בואי. בול על המדרגות שלפני הסיבוב.
במערכת צירים אין משמעות לנקודות, הקו הוא שיקבע את השיפוע
שוב הקטע הזה שלך להיתקע באדום. אני מזמין שתי הפוך בינתיים.
אולי היחס, בין היש מינוס אין שלי, והיש מינוס האין שלך.
בואנה, שיחקת אותה לגמרי עם האיחור העלק אלגנטי שלך
אני ממקמת עצמי; מינוס ארבע יש, פלוס שש אין.
ארבעים שניות ואני שותה גם את שלך. תמהרי
תתמקם, תמתח קו, הגרף שלנו ריק.
אין לי כוח לשטויות האלו שלך, בחיי
אם אתה לא מתמקם אין קו
איפה את כבר, נו, מאוחר
גם שיפוע לא יהיה
יש לי רכבת בשש
רק נקודה יש
אוקי. זזתי
נקודה
.
צריך לקרוא את זה עוד פעם..
והשיפוע יפה
בדיוק מה שיש לי להגיד על זה
אני רוצה
לעטוף אותך בזהירות שבירה
שלא לנפץ בך צלע
ללטף את עורך הדקיק
להבטיח שדבר לא יקרה
שיהיה לך טוב
אבל את כבר מזמן לא כאן
ועוטף אותך גל עצמות
יפה.
האמת שזה היה ברוח יום השואה יותר (מה שהופך את העניין למעט נדוש
)
אשתדל לפסק בפעם הבאה
תראי אותי, ותראי חיוך.
תסתכלי עלי, ותראי עצב.
תראי אותי, ותראי מבט קצת לא ממוקד.
תסתכלי עלי, ותראי דיכאון.
תראי אותי, ותראי צחוק.
תסתכלי עלי, ותראי ניסיון לחפות על בכי.
תראי אותי, ותראי חיות.
תסתכלי עלי, ותביני שמשהו בי מת.
#נכתב ברגע לא קל#
...גם על ההתייחסות
מאוד נוגע. תודה.
שמרי את הדמעות. יגיע היום.
שמרי את הדמעות,
אל תבזבזי אותן על שטויות,
שמרי את הדמעות.
דמעותייך אהובתי אסור שיתבזבזו,
שמרי אותן לרגע המתאים.
שמרי את דמעותייך לרגעי השכול האמתיים.
שמרי את דמעותייך למתים.
שמרי אותן כמה שרק אפשר,
שמרי את דמעותייך עד שאטמן בעפר.
איך אני אוהבת את הרגש הזה
כשהלכתי לקראת, במסע חיי
ראיתי את זוג פסיעותיי בחול
ולצידם טבועות זוג פסיעותך
וכשנפלתי וקמתי
ראיתי את זוג פסיעותיי לבדם
וכשתמהתי למה דווקא עכשיו
גאלתה את עיני וראיתי
הפסיעות, פסיעותיך
ואתה נשאתי על כפיך
וכך הלכנו שנינו יחדיו
פעם ראשונה שמפרסמת ככה..
וזה עוד סתם יום בהיר
שהכל נראה אפור
של שמיים יפים, תכולים
ואנשים ששוקעים בשחור
כששמש זורחת מבין עננים
צל כבד רובץ על הכל
ומשהו עליון מאיר לגנים
החושך הוא כל כך גדול
ביחד מנצחים, עוברים מכשולים
והלבד לא נותן מנוח
דברים טובים שנחתמים
וכמה שרוצים לשכוח
ציפורים מצייצות בשלווה
השקט חוסם את השביל
רגע שלילי נוסף שכבה
ועולם שני, שונה, במקביל.
מזה אומר לא בשלה? מה אפשר לשפר?
תודה
אוף,
קצת קשה לי עם הסוף
כי פתאום מכל הכאב הפשוט והמזוקק הזה
הקטע הופך ל'מסר'
ואולי אני זאת שלא מבינה
ואולי אני זאת שאף פעם לא הצליחה להתנחם ממבט אל הקב"ה או לראות בו חבר.
אבל זה קשה לי.
הקטע כתוב טוב, הכאב הזה שבכל אחד מאיתנו
אהבתי *ממש* אבל גם אני לא מצליחה למצוא בקב"ה תחליף למישהו אנושי לפרוק לו
לפרוק לקב"ה.. קשה לי שאני לא מרגישה את ההכלה שלו... אני צריכה את התגובה,את האישור שמישהו שומע אותי..
בית החיים
בכל פעם שאני יוצאת,
מכה בי ההכרה
כאן קבורים המתים,
שעברו לעולם אחר.
אנחנו- חיים לגמרי!
ואפשר גם לבנות אני אתחיל בהערה טכנית - כדאי להוריד את הסמיילים. הם פוגמים בקריאה וברצינות של הטקסט.
הטקסט צריך הגהה, אבל הוא חמים ונעים. מבהיר את התחושות ואת המקום שלך מעולה.
מוזמנת תמיד, אנחנו לא טורפים
זכרון ושמחה שזורים להם יחד
כאלו הם בעצם אחד
זכרון חיילם שנלחמו על המולדת
ביחד עם מדינה יהודית מאוחדת
עצבות על מי שאיננו
ושמחה בהקמת מדינתנו
יום שזוכרים בו גבורה
מול יום שמלא אורה
אבל בעצם שניהם אות דבר
שניהם מדברים על העבר
שניהם מסמלים את גאולת העם
שזה לא מה שהיה פעם
שניהם הם דברים שצריך לזכור
מי אנחנו ומה המקור
בשניהם צריך להודות לאל
שנתן לנו את מדינת ישראל
איך אני אוהבת שירי יום הזיכרון - עצמאות
שהם יכולים להיות עצובים מתוקים כואבים
איזה יופי של מילים כתבת
ואיזה כיף שיש פה כל נדרי ופירפור בלב.
נשמח לראות את זה בפסיפס
למה שלא תעלי לפסיפס?
מבטיחה שאגיב לך שם תגובה טובה יותר 
מתחת ללשונית פנאי את נכנסת לפסיפס. שם בשמאל יחסית למעלה יש 'יצירה חדשה'
מוזמנת לחסות בצל קורתינו
אפשר לחרוט על אבן,
אתם מבינים?
לחרוט הלוך ושוב הלוך ושוב
כשהיינו קטנים, חרטנו על האקליפטוס בבית הספר
איך חורטים על הגוף,
תגידו.
הגוף מתפרק לו לאיטו
וכל יום מת הגוף
תאים מתים בכל מקום
בכל הרף-רוח
מתפזר אדם
כמו סבא פופו באביב
בכל הרף רוח אנו שותקים
ואיך נדע לחרוט על אבן
איך נדע
המילים נושרות ממני
מספרות לי סיפורו של מקום
עפות ממני.
(לא
תדעי
לאהוב)
תנסי:
להדביק את עצמך בדבק פלסטי שקוף
שלא תעופי ברוח
נערת טבעיום הזכרון בירושלים.
ירושלים אינה מגלה רזיה לכל אחד.
היא מסבירה פנים, חובקת בכנפיה בשמחה את כל אותם הבאים בשעריה,
אך כאותה מטרוניתא מכובדת, מעטים ונדירים הם רגעי החסד,
מעטים הם הזוכים להביט באמת ביופייה.
את מצפוניה היא מסתרת.
מכשפת.
ורק ברגעי דמדומים,
שבין ערות לחלום,
בין לילה ליום,
רסיסי אורה נוגהים באשר טהורה נפשו.
ויש שהם נוגעים בו בבלי דעת,
באותו האור שמקודש נחצב
ומיתר נסתר בליבם אז נרעד.
וישנן נשמות שאור ירושלים בנפשם לעד מאיר וזורח
וגופם באש התמיד על מזבחה נעקד.
מביטה בחלון עכשיו ומחשבותיי נישאות הלאה מאליהן
זכרונות וקטעים מרצדים במוחי,
מתחננים לתשומת לב.
סיפורים שונים קופצים ומציגים את עצמם:
גלות וגאולה, פיגועים ותקווה,
והדבקות שמשאירה חותם בכולם.
הכותל, זה המקום שאליו מתרכזות הדמעות, הצרות-
הסיפורים שגוועו על שפתותינו,
השמחה שבלב, הרגש העצום, ההודיה
מפיחים בנו את הרצון לשוב ולפקוד את מקום קודשנו.
וזר לא יבין זאת, את הכמיהה הזו לקשר חזק
שמפעמת בי בכל פעם שמשהו משמעותי מתרחש.
כי הכותל הזה, שריד בית מקדשנו,
הוא המשאיר את חותמו בכולנו.
היא אורזת תתיק.
לא אכפת לה לאן,העיקר ללכת.לברוח.
היא עצבנית ורוצה לנקום.אבל מפנים עמוק עמוק,
היא מפחדת.
היא מפחדת על איך יגיבו.היא מפחדת שיכעסו.
אבל לבנתיים היא כמו רובוט בלי מחשבות בלי רגשות.בלי מחשבות.
היא אוהבת שמתחננים אליה שתחזור.זה לא קורה הרבה,אבל שזה קורה וואוה איך היא נהנת.
היא מסתכלת בפעם האחרונה על המקום הזה ומשום מה היא לא מתגעגת,והיא לא מרגישה צביטה בלב כמו בסיפורים.
כנירא שזה נכון.היא מנסה לעודד תצמה.
למרות שהיא גם ליודעת מה יהיה ומה יקרה במסע שהיא הולכת לעבור עכשיו.
זה פעם ראשונה שאני כותבת.תודה
