פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 415)

*נכתב מנקודת מבט של עץ*

 

הן צועדות פה כל בוקר.

צמד ילדות חינניות.

כל בוקר.

עם שתי הצמות הקלועות בקפידה המתנדנדות מצד לצד על ערפן,

עם העיניים הירוקות החודרות והצוחקות 

עם סרפני הקייץ הבובתיים

עם החיוך.

הן מדלגות פה כל צהריים.

בשובם הבייתה מהגן,

עם הקלילות והשמחה.

רודפות אחרי פרפרים,

קולעות זרים מפרחים ורדרדים וסגלגלים,

אוספות חיפושיות ומטפסות על גזעי עצים.

הן רצות כאן כל ערב

כשאימותיהן קוראות להן לארוחה,

מדלגות שלובות זרועות,

עם צחוק הפעמונים על שפתותיהן

עם הנמשים החיננים ואין ספור סיפורים בפה.

אני צופה בהן עולות על יצוען כל לילה 

מקבלות נשיקת לילה טוב ולטיפה על הלחי.

מכבות את האור, עוצמות את עיניהן, מחייכות ולוחשות "לילה טוב".

הן צועדות פה כל בוקר צהרים וערב

וכל מי שעובר פה ורואה אותן, לא יכול להישאר אדיש למראם, מחייך חיוך רחב וממשיך הלאה.

מדוע לבד ימים כה רבים
והלב שוב נצבט מגעגועי חברים
האם אני לא יוצלח לעולם
האומנן לכל סיר יש מכסה האומנם
או שמע זהו סתם פתגם
משפט שאומרים בעת משברים
לחבר שקשה או לבת השכנים
ומאחור אין שום טיפת כוונה לשומעים
חושש אני שמע ערירי מבלי בנים
אחיה אלמד ואקוץ בחיים


סוף פריקה פצלשית

לזרוק את הכל
לזרוק לעזאזל
שיישרף העולם
נמאס כבר מכולם

יושב לבד
על המיטה הכחולה
חלוק כחול או ירוק
צבע בית חולים

הנוזל מטפטף
טיפה אחר טיפה
סופר רגעים אחרונים.
שונא אורלוגין.

עד מתי כל הלבד
איפה כולם..

ואני..
מה?

***
עצרו!
תקראו שוב. תעכלו.
עכשיו -
אהבתם? לא אהבתם?

הקטע הזה נכתב ברגע.
במהירות ההקלדה בפלאפון.
זרקתי מה שיצא כדי שיהיה שיר סטנדרטי - כאב, תחושת הלבד, עם קצת כחול וירוק אפורים..
לא מבטא שום דבר שאני מרגיש, שום דבר שאני מאמין בו, ב"ה.
כואב לי שהרבה (אם לא רוב) השירים הם כאלה.
בוא נהיה יותר מזה!
נכתוב שירים של טוב, של אמונה בחיים, בנו.
רגש הכאב ורגשות הספק הם רגשות עמוקים, קל להתחבר אליהם.
הם... כואבים..
ללא ספק רגשות משותפים לכולנו.
אבל
לא כל בקשת חיים
זה קלישאתי ורדוד.
הכניסו לנו את זה לראש.
לא יודע אם בכוונה או לא.
ואני יודע שקשה להסתפק בחיינו הנוכחיים לפעמים..
אז נברח?
בואו ננסה להגביר אור,
'להאמין, לראות שטוב',
בבקשה..
אני קורא מעל במה זו:
בואו נהיה גדולים מהכאב!
בואו נכתוב דברים מחיים!
בואו כמובן נהיה כאלה..
'בואו נאהב, בואו עכשיו'..
ודבר אחרון..
הדברים נכתבו מתוך הערכה ענקית ואמיתית לכל המוכשרים פה.
אני מרגיש בכלל לא ראוי לשלוח פה משהו מידי פעם.
לו כל הכשרון הזה היה מופנה להגברת חיים..

גן של פרחים
וריחם המשכר
מסתובבת בינהם
צבעם בשמש כה זוהר

ויש המון פרחים
בכל מיני צבעים,
גדולים וקטנים, ישנים וחדשים
וכולם כל כך יפים

ובינות לריחות ולמראות
כמה פרחים שנבלו
עצוב וקשה אך זה קרה
כי זמנם תם וכוחותיהם כלו

ובינהם כמעט אינם נראים
שאריות של גבעולים
שפרחיהם נתלשו ברוע
על יד חיות חסרות רחמים...
הם היו הכי יפים
הכי טובים

ועכשיו כבר אין.

בכל גן יש את הילדה הזאת, שלא הלכה למדורת לג בעומר.
גם היא הכי יפה בגן
והיא יושבת בסלון ומביטה בקרני השמש על הזגוגית. או עוזרת לאמא להכין לביבות לשבת.
והאצבעות שלה רועדות על הבצק,
והעיניים לא ממוקדות.
והלב שלה בוער כמו גחלים שפורסים עליהם את הנקניקיות. חתוכות באמצע.
והשפתיים שלה הדוקות כמו אולר נעוץ בבצל מפוחם.
והדמעות שלה חורכות את השולחן. ואת העולם.
והצעקה שלה סודקת את החלל לאלפי אלפי רסיסים אלוהיים קטנים.
ורק אמא לא מבינה,
היא הילדה הכי יפה בגן!

אשמח לתגובות, הערות, הארות וכל מה שאמורים לכתוב על קטעים כאלה

 

 

ציפיתי להקריב,

ציפיתי לוותר,

ציפיתי.

רציתי לא להחליט,

רציתי לברוח מלהתמודד,

רציתי.

אני רוצה לוותר,

רוצה להיות שלמה עם עצמי,

רוצה.

יש אנשים שתמיד יחפשו אקשן בחיים.

יש אנשים שתמיד יתגעגעו למישו או למשהו.

יש אנשים שתמיד יחפשו תצמם.

יש אנשים שתמיד יחוו פרידות.

יש אנשים שטוב להם בחיים.

יש אנשים שתמיד יחפשו לעשות טוב ולתרום.

יש אנשים שיודעים מהשנייה שהם נולדו,מה היעוד שלהם בחיים.

יש אנשים שתמיד יתלוננו.

יש אנשים שיושבים בשקט כל היום ולבד בעולמם.

יש אנשים שתמיד יצטרכו ריגוש או משו חזק שיעיר אותם.

יש אנשים שאוהבים להאבד.

יש אנשים שתמיד עוזבים או בורחים מהאמת.

יש אנשים שתמיד אוהבים.

יש אנשים שאוהבים חיות יותר מאנשים.

יש אנשים שעדין לא סגורים על עצמם ובקושי יודעים תשם של עצמם.

יש אנשים שמחפשים את עצמם בתאילנד.

 

 

 

...ויש אחרים.שכמוני,עדין לא יודעים מה הם עושים בחיים ומה צריך לעשות בחיים שלהם.ושעכשיו הם בטוחים שכל מה שהם עושים הוא דפוק.ושהם צריכים לעשות משו בחיים,מהר.לפני שיימאס להם מהחיים.

אכן

שירים רבים כתבת,

ממצולות העלית

את המילים היפות ביותר שידעת

אבל-

הכר נא וראה,

הן מכשילות את רוחך –

מסכלות צעדיך

בנתיבי הברזל והאש.

נשמתך לעמל יולדה,

ולא לחלומות שבורים חילה.

הדי דמעות השירים

בתהומות נשמתך, מחריש אוזניך

משמוע

את צלצולי הפלדה

בעולם שם בחוץ.

 

הפסק לחפש אותה שם

בין ערפילים

וחשל את נפשך,

עבודה רבה ממתינה

לאלו אשר בחרו

לצעוד בנתיבי

הברזל והאש.

ילדה, לאן את בורחת?
כל כך רחוקה, כל כך מבולגנת.
ואין רצון לשוב.
ילדה, את בטוחה?
יש הרבה טוב בחוץ.
הוא בשבילך.
ילדה, למה שוב?
את הולכת ולא שבה.
לעולם. אולי.
ילדה, כדאי?
את צוחקת כדי לא לבכות?
נקודה אחת בתוך עולם גדול.
ילדה, הרוב טוב.
תפתחי את עיניך שוב.
ילדתי, אהובתי.
תני לרוח החמה
ללטף את ראשך,
תני ללב לנוח.
תשבעי לי ילדה,
שתשובי.
אלי.
אליך.

חול וחול. מחשבה רודפת מחשבה
נכחלה לי העין בדוק של בדידות.
יד מגששת יד אחות. נושכת שפה פצועה.
מפללת בקשה צנועה, כנועה.

שבועה

עולם יקר,
אני לא נשבר.
אני חייב לרצות אותך.
להיות יפה וקשוב, חרוץ וחטוב. משמעותי וחשוב.
גם את תהיי מסופקת בסוף, והוא,
והמורה מהתיכון.
אני הכי חמוד כשאני עייף. נכון?

אומרים שבקצה, הלב מתרצה.
נמות ונראה

מהלך הייתי, בודד, נחבט ברוח,
ותוהה, ותמה, מה חרוט על הלוח.
ואני כמו הצל, קודר, חולמני,
משתרך מאחור עם הרהור פשטני.
אילם בעל כרחי, תלוי על בלימה,
מחוץ שיכלה חרב, מחדרים אימה.
מה יקרה שם בצומת, בלב המדבר,
היחכה שם האיש, שיושיע נשבר?
היש מגע ממוסס, מחמם ומטיב,
בזכותו הנחל לא יהיה עוד מכזיב?
ובגדי מאובקים, אינם במידותי,
ואיני יודע אם קטנתי מהם או גדלו עלי.
פשוט התעוררתי, לא נודע לי המצב,
כי מהלך הייתי, בודד, אכזב.

המחנכת שלי בכיתה ט' נהגה לומר 'שבית זה לא מקום זה הרגשה'. היא רוב הסיכויים אמרה את זה בתקווה שנרגיש משהו לארבע קירות המתקלפים שהיה לנו הזכות לכנות כיתה. כמובן שזה לא הצליח לה. למרות שאת רוב שעות היום בילינו דחוסות באותה כיתה מדוברת מעולם לא התקרבתי להרגיש כל רגש חיובי כלפי המקום, או כלפי המורה. אבל את המשפט הזה לא שכחתי. הוא נצרב בזיכרוני וזה הישג מרשים, כי את כל שאר החומר שאותו שיננתי בכפייתיות מוחי לא טורח להזכיר לי והוא נשאר אי שם למקרים נדירים שבהם הצטרך לזכור מי היה הקיסר הראשון של רומא או איך לפתור משוואה ריבועיות עם שני נעלמים. אבל לא התחלתי לכתוב את כל זה כדי לספר לכם על מעללי בגיל הנעורים, למרות שיכל להיות שתמצאו את סיפורי הילדות המאוחרת שלי מצחיקים יותר או מותחים יותר. אני החלטתי להתחיל את סיפורי מהשעה שבה מוחי כבר לא היה מושפע בידי הורמונים שהשתלטו עליי ועל מעשיי. לא אני החלטתי להתחיל לספר את סיפורי מהשלב בו אני הייתי מופעלת ע"י עצמי ושיוצא מכך שכל טעות כמו כל ניצחון היה לגמרי אך ורק שלי. וכשגדלתי והפכתי לאישה, שעובדת בעצמה ואת האוכל היא מכינה לעצמה. ואפילו דירה שכרתי בעצמי עם כמה חברות המשיך המשפט הישן להדהד בראשי. השתוקקתי כל כך לבית שלי. השתוקקתי כל כך להרגשה, שחיפשתי אותה בכל דבר. בהתחלה ניסיתי להפוך את מקום עבודתי לבית. הבאתי אליו תמונות, כיסא שהיה לי נוח לשבת, את הכוס אהובה עליי. התחבבתי ע"י כל העובדים שראיתי בהם אחי והבוס שהיה ההורה הקשה אך הוגן. אבל גם שם כשכל ערב יצאנו לבלות והיו לנו בדיחות פנימיות וחיצוניות. כשידעתי את סודותיהם של כולם, וכולם סמכו ופנו עליי בעת צרה. גם שם לא הייתה לי אותה הרגשה. את ההרגשה שחיפשתי זכרתי כמו בחלום רחוק. זכרתי מבית אמא מהבית שהיה לנו לפני המלחמה ששרפה והרסה את הכול. בין אם זה את אבי שנשרף במשרפות או ביתנו שנלקח בידי אחרים ושוב לעולם לא יהיה שלי. מצאתי את זה מצחיק טיפה שבעוד אש הרסה את הכול היא גם הזיכרון הכי חזק שלי מהבית. שתי נרות שבת, על שידת עץ ישנה. דולקים, מאירים את הבית. ואמא שתמיד בשבת היה לה אור מיוחד, ואבא שעיניו המאירות עדיין מביטות בי לפעמים. וזאת ההרגשה שחיפשתי כל יום. ובמקום העבודה לא מצאתי אותה. אז יום אחד נכנסתי למשרד והגשתי לו בקשת התפטרות. הבוס שעד לא מזמן התייחסתי אליו כאל אב היה מופתע. אך כמו תמיד נשאר נאמן לערכים שלו והתנהג בהוגנות כלפי עובדיו ואחרי שבועיים כול ביתי הקטן שבניתי לי היה ארוז בכמה ארגזים שסחבתי לדירה. בשנית החלטתי להפוך את דירתי או יותר נכון דירתנו שכמה וכמה בנות גרו בה לביתי. צבעתי את הקירות בצבעים נעימים, התעקשתי עם כולן על ערבי דירה, דאגתי שתמיד יהיה ריח של אוכל בבית וגם שם מהר מאוד נדבקנו. למדנו את סודותיהן של האחרות ושיתפנו את שלנו. דיברנו עד השעות הקטנות של הלילה וחיפינו אחת על השנייה בצרה. אני חייבת להודות שאז אולי הייתי הכי קרובה. כי כשאיתי את כל הבנות ביחד הרגשתי שמחה. נכון זו לא הייתה השמחה שחיפשתי כל השנים אבל אולי אם המצב היה ככה יכולתי להסתפק בכך. אך לא כך רצה ה' ולא כך רצו המלאכים ואחרי חצי שנה התחלנו להתפרק. זה לא היה בגלל ריב גדול שפירק אותנו למחנאות זה לא קרה בגלל תאונה שאין מדברים עליה מהצער שחשים עד היום. זה קרה בגלל אירוע משמח, הראשונה בדירתנו התחתנה. כמובן שכולן ידעו שהיא יוצאת. היינו שותפות לכל רגע ורגע. בחרנו לה את בגדיה לפני שיצאה וניתחנו כל פגישה ברגע שחזרה. אך עדיין כשהיא חזרה עם הטבעת על אצבע וחיוך ענקי הרגשתי מיד אז שמשהו השתנה. והפעם צדקתי. מיד אחרי האירוסין היא ובעלה לעתיד התחילו לתכנן את החתונה שזה כלל שמלה, נעליים וכמובן מציאת מקום לגור בו. הם חיפשו בית. ואחרי שבועיים וחצי של חיפושים הם מצאו דירת שני חדרים מתוקה, שכולנו עזרנו לה לעבור. ובכינו בחופה, בקידושין, ובמעבר. וככה במצמוץ היא נעלמה. ואחרי הראשונה הגיעה השנייה והשלישית ולאט לאט הבית שלנו התרוקן אחת אחת עד שכמעט ונשארתי לבד. ולכן כשחברה התקשרה ושאלה אם מתאים לי להכיר בחור מתוק, מצחיק, מקסים ועוד כמה מילים עם ק' שתיארו בערך את הנסיך של שלגיה, הסכמתי. וככה אז פגשתי את יצחק. ובאמת החברה שלי צדקה. הוא היה מצחיק וחכם ושנון. הוא תמיד ידע מה להגיד כדי לגרום לי לחייך ולהסמיק ולידו הרגשתי שוב נערה מתבגרת מאוהבת מעל הראש במלך הכיתה אבל הפעם בניגוד לעבר מלך הכיתה אהב גם אותי. לפחות כך חשבתי, אבל מלך נשאר מלך ומי שרגיל לצומת לב קבוע של 30 אנשים שמסתכלים עליו בהערצה. אישה אחת בת 20 לא תספיק למלא את מפלצת הגאווה שבתוכו. ולכן כשגיליתי שאני לא הייתי המוקסמת היחידה אלה השלישית, גם מימנו נפרדתי. אבל רגע לפני שקמתי ללכת ולעולם לא לראותו שוב. הייתי חייבת לשאול

'מה זה בית בשבילך?'

'בית זה המבצר שלך משאר העולם. המקום הבטוח שלך.' הוא ענה אחרי רגע של הפתעה. אני נוטה לחשוב שאולי זה היה הרגע הכנה היחיד בכל מערכת היחסים ביננו. ולכן כשאני יודעת בוודאות שדרך החיים שלו שגויה אז יוצא מכך שגם תשובתו שגויה. ומאז החלטתי, לשנות גישה כלפי פגישות עתידיות ובמקום להיפגש תקופה ארוכה, ואז לגלות שהוא לא האחד שבת קול הכריזה עליו בשמיים. שאלתי כל אדם ואדם שפגשתי למטרות חתונה.

'מה זה בית בשבילך?'

ולומר את האמת קיבלתי תשובות יפות ומפתיעות במהלך הסקר הרחב שביצעתי. תשובות שאיתם ידעתי שהם היו בעתיד הורים טובים לילדיהם ובעלים טובים לנשותיהם. אך הם לא היו שלי, הם לא הם לא נתנו את התשובה הנכונה בשבילי. ובכל התקופה ההיא הייתי חסרת בית. נשארתי בדירה הישנה שלי, שרוב חברותי לא היו בה עוד. ונתתי לבנות החדשות לעבור בלי יותר מידי צומת לב. סירבתי להפוך את הדירה לביתי מחדש עם אנשים שידעתי שייעלמו והתעקשתי לחפש לי בית קבע. את מקום עבודתי לא ניסיתי אפילו להפוך לביתי מאז אותו משרד קטן בתחילת הדרך. וככה נשארתי תקועה. ואז יום חברה התקשרה ואמרה

'פגשתי מישהו וישר חשבתי עלייך נראה לי מתאים'

'מה נראה לך מתאים?' למדתי לשאול מנסיון. יש הרבה אנשים עם כוונות טובות ומעט שכל

'משהו במבט שלו הזכיר לי אותך' ענתה בכנות. ואחרי רגע של שקט שהיא מחכה לתשובתי. הסכמתי.

פגשתי אותו בגן בירושלים. הגן היה קרוב לביתי ולא לקח לי זמן רב להגיע לשם. ובכלל נוהגת אני להגיע חמש דקות מוקדם יותר לכל מקום וכל אירוע. ולכן כשראיתי שעל הספסל שעליו קסענו להיפגש כבר ישב אדם הופעתי.

'שלום' אמרתי. והוא הרים עלי מבט. עיניו היו חומות, וכך גם גוון עורו. הוא לבש חולצה כחולה רגילה מכנסים פשוטים ופאות קצרות אך מסודרות עיטרו את פניו. לראשו חבש כיפה סרוגה, רגילה. ולומר את האמת אם הייתי עוברת לידו ברחוב, ואפילו אם היינו מחליפים כמה מילים, סיכוי קטן שהוא היה נשמר בזיכרוני. אך כאן ועכשיו כשהוא מביט בי אך לא לגמרי מביט וכשהוא מחכה שאגיד משהו למרות שיהיה יותר מקובל שהוא יהיה הראשון שהפתח בשיחה. הרגשתי שיש סיכוי רב שהוא אכן הישאר בזיכרוני. ולכן ישר שאלתי

'מה זה בית בשבילך?'

'את לא מתכוונת לשאול לשמי קודם?' שאל משועשע

'לא' עניתי בכנות. מתיישבת על הספסל לידו אך מרוחקת.

'בית זה לא ארבע קירות וגג. אלא אנשים ואווירה.' ענה ואחרי רגע של שתיקה שאל 'אז עברתי את הבחינה?'  

ונכון שזו לא הייתה התשובה שלי או של המחנכת שלי בכיתה ט'. אבל לומר את האמת לא הייתה לי את התשובה הברורה שדרשתי מאחרים. וזאת הייתה הכי קרובה שמצאתי

'קוראים לי שרה' עניתי במקום לתת לו תשובה. והוא כאילו מבין מזה עולם ומלאו ענה

'קוראים לי מאיר'

ב"ה

הם פרות עגלגלים וכתומים

בעת קילוף ריח מפיצים

מינקות עד בגרות הריחות נשארים

תפוח זהב נקראו בפי העולים
אך מדוע פירות נופלים
נקטפים באיבם ומתים
האומנם האדם הוא עץ השדה
והמוות נדרש בשביל החיים

?

בתקווה שתראה
את שלושת הזוגות
שמכסות על כל אלה;

על הליכות פרקטיקה הנדרסות ביומיום
כאדם הדש בעקביו-
בשתיים יכסה רגליו.

על המהויות והתקוות
מין חלון אל תוך, חשוך ונר בעליותיו-
בשתיים יכסה פניו.

על הפריחה והניחוח
על דאיית מחשבה בחוט שמים רופף-
ובשתיים יעופף.

שתראה,
את אותן, כשלג צחורות
שקצת מלוכלות בקצווי הפינות
דהויות כבר, רשרושי כבויות?
אולי אז
דווקא--מפה זה
תיטוף אש,
אש אוכלה
בתפיפות כנות אנושיות.

יש שעות שהעולם שקט,
ובהן המוזה עולה,
מסעירה את הנפש,
פורצת במלוא כוחה,
והכלים צרים מלהכילה.

בוֹקֵר, הַשֶמֵש מַפְצִעָה לָה לְאִיטָה מְסְדַקֵי הָעָנָנִים
הָנִמְתָחִים כְשָרְשֶרֵת פְנִינִים עָל צָוְואַר,
זוֹהַרִים בִלְטִיפוֹת יוֹם
וְאָת,
פָנָיִיך מְכוּסִים בָעָרָפֶל הָזְמַן--שְעוֹד מְכַסֵה עָל הָפָנִים.
בְכַנַף מְדָמֶמְת שְרוֹצָה בְמְעוּפַת אֶל עֵרֵב,

אְלָיִיךְ

 

לפעמים יש ימים או רגעים

שבהם נגמרים לי המילים

אז אני צועק 

אז אני צורח

 

אני צורח על הסביבה ועל אנשים

אבל בעיקר על עצמי

אני מאבד שליטה, ומכאיב בלי להבין 

אני חסר אונים

 

אני חסר אונים כי מילים

זה הקשר היחיד לשאר העולם 

והם פתאום נעלמים לי נמחקים 

אז אני נחנק 

 

וכשאני נחנק נגמר לי האוויר 

ויוצר בדיוק באמצע הגרון גוש של כאב 

חי, שלא נותן לאוויר להיכנס   

ואני לא מצליח לחשוב 

 

אני לא חושב על המעשים שלי

ולא על האנשים שסביב

ולא על עצמי

שום מילים שיצליחו להסביר אותי

 

להסביר אותי לאדם שמולי

להסביר למה ואיפה כואב

להסביר איך אפשר לעזור

להסביר פשוט להסביר אותי

 

*נכתב אחרי עוד יום מעניין בשירות - עובדת עם ילדים ומבוגרים עם פיגור שכלי ואוטיזם 

 

 

 

 

הנה קטע קראתי לו סטנדאפ רציני וכואב:
סטנד אפ/
מכירים את זה, שמלחמות בתוך הלב? אה?!
איזה גדול?!
כמו להיות או לחדול
ולהפסיד את הכל
כמו שני סוסים שמושכים
עד שתיקרע מבפנים
איזה מדהים?!
כל העולם פתאום דום
שתיקה איזה נורא?! אה?
תארו לכם שאתם מנווטים עם חצי מפה
שאתם במבוך המוות ועוד רגע שקיעה-
היית מוריד את הכיפה?
לא בדיחה שלי, סליחה
צוחק איתך
אתה הרי מה אכפתך משקר קטן
או גדול, אני יכול
להמשיך, אבל
זמני עבר... תבואו מחר!
אספר לכם קצת על טירוף, משהו מצחיק
צימאון של הגוף, על פחד שלא להספיק את הגיל
משו רגיל
על שגרת משורר,
זה קצת סופני,
לא עובר
תמיד עיניים אוכלות, שיכורות
תמיד יש משו חסר
תמיד יותר- -

זוכרת?
את התמונה שתליתי שם כנס
לזיכרון, כשיגעון
ואני-
בוחש לי עם הכפית
בספל הנס המהביל שהרתחתי
והנקישות נשמעות
לאורך מחילות האוזן בהרעדת עור התוף
קול שמחת נוסטלגיה וחיבוק שלא היה
שקוע בפלאשבק דיבורים של ליל
והיללות שבוקעות מאבנייך,
מלאות בגלדים
לך ירושלים
חלומות מבעבעים בדמים.