בבוקר נדמה לי שתל אביב אבלה. היא מתעוררת ביחד איתי, עייפה, רועשת וחסרת סבלנות יותר מן הרגיל. הכאב והזיכרון שולטים ברחובות, האנשים הולכים מהר וכפוף יותר. הזמן דוחף אותם הלאה אך מכריע אותם במה שהוא מכיל. אני חושבת על השנים שעברתי עד עכשיו, ויודעת שבשלב הזה אני דרך כלל בוכה. נזכרת בטקסים של בית הספר שלי, בבנות שחורות ולבנות על במה אחת שמדברות על דברים שאף אחת מאיתנו לא מבינה בהם. הבוגרות יותר היו מקריאות קטעי יומן מפולין. ואני תמיד רציתי לצעוק, אפשר גם לספר? לא הייתי שם בגופי. הייתי שם בנפשי, מהיום בו קיבלתי תודעה, מלווה את סבא וסבתא בדרכיהם השונות במלחמה עד שנפגשו. נפשי שרדה ונכוותה יחד איתם, אך גופי שלם.
מדוע זה לא מספיק?
בבוקר בחרתי חולצה לבנה וג'ינס כחול, בהתרסה ישראלית ידועה. אילו הצבעים שלי. עכשיו אני מתחרטת שלא לקחתי סוודר או מעיל, למרות ששניהם מלאים צבעים אחרים. לא כחול, לא לבן, אלא הרבה חום וצהוב ואדום וכתום, כל צבע חם אפשרי, ופרחים. לא כל כך הולם את יום השואה.
אני נכנסת לבית הספר שלי וחושבת על ההבדלים שהתרחשו בשנה אחת. מעמד אחר, עיר אחרת, דת אחרת, עולם אחר, אותה שואה. אותם סבא וסבתא, אותו סיפור, אותה אהבה. אותן ארצות שרופות, אותן עיירות בוערות, אותם ניצולים, אותם מתים. הפעם הרשימה ארוכה יותר. השנים עברו, הזמן עושה את שלו.
הצפירה תופסת אותי באמצע עלייה איטית במדרגות לכיוון הכיתה שלי. אני מרכינה ראש ומנסה להשקיט את הלב ולהקדיש רק דקה אחת של שתיקה מתוך עשרים וארבע שעות של מילים. המסדרון ריק, הכיתות דוממות. בית הספר כולו עמד דום לזכר. אני יודעת שרוב התלמידים בכלל לא מבינים כי אין ביכולתם, אבל השתיקה הקולקטיבית מרגשת אותי. כל אחד מהם עושה את המאמץ המירבי לעמוד בשקט בלי לזוז ובלי לדבר, והם לא מבינים אפילו שגם אותם היו רוצחים שם. לגרמניה לא הייתה סבלנות למפגרים. פגם גנטי, קראו לזה.
הצפירה מסתיימת ואני נושמת עמוק לפני שאני נכנסת לכיתה. בבוקר היה נדמה לי שתל אביב עוד אבלה אבל עכשיו אני מרגישה אותה אחרת, אולי סובלנית יותר. במקום להשאיר את הכאב לאנשים החיים שנותרו לספר לנו עליו, כולנו נושאים בנטל. מקשיבים, בוכים, אוהבים. והאבל איננו נועד לעייף או להקטין אותנו, להפך. צבעי הכחול לבן הם גאווה, הם שלנו. הם ניצחון, הם מדינה, הם סיפורם האישי של הסבים והסבתות שלנו וסיפורו הארוך של העם.
הזמן שעובר איננו דוחף אותנו קדימה מחוסר סבלנות, הוא תומך בנו. שנמשיך ללכת.
גם כשאנחנו כואבים,
אולי דוקא אז.
והעיקר שתמיד נמשיך הלאה.
ביחד.