פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 419)

יש שעות שהעולם שקט,
ובהן המוזה עולה,
מסעירה את הנפש,
פורצת במלוא כוחה,
והכלים צרים מלהכילה.

בוֹקֵר, הַשֶמֵש מַפְצִעָה לָה לְאִיטָה מְסְדַקֵי הָעָנָנִים
הָנִמְתָחִים כְשָרְשֶרֵת פְנִינִים עָל צָוְואַר,
זוֹהַרִים בִלְטִיפוֹת יוֹם
וְאָת,
פָנָיִיך מְכוּסִים בָעָרָפֶל הָזְמַן--שְעוֹד מְכַסֵה עָל הָפָנִים.
בְכַנַף מְדָמֶמְת שְרוֹצָה בְמְעוּפַת אֶל עֵרֵב,

אְלָיִיךְ

 

לפעמים יש ימים או רגעים

שבהם נגמרים לי המילים

אז אני צועק 

אז אני צורח

 

אני צורח על הסביבה ועל אנשים

אבל בעיקר על עצמי

אני מאבד שליטה, ומכאיב בלי להבין 

אני חסר אונים

 

אני חסר אונים כי מילים

זה הקשר היחיד לשאר העולם 

והם פתאום נעלמים לי נמחקים 

אז אני נחנק 

 

וכשאני נחנק נגמר לי האוויר 

ויוצר בדיוק באמצע הגרון גוש של כאב 

חי, שלא נותן לאוויר להיכנס   

ואני לא מצליח לחשוב 

 

אני לא חושב על המעשים שלי

ולא על האנשים שסביב

ולא על עצמי

שום מילים שיצליחו להסביר אותי

 

להסביר אותי לאדם שמולי

להסביר למה ואיפה כואב

להסביר איך אפשר לעזור

להסביר פשוט להסביר אותי

 

*נכתב אחרי עוד יום מעניין בשירות - עובדת עם ילדים ומבוגרים עם פיגור שכלי ואוטיזם 

 

 

 

 

הנה קטע קראתי לו סטנדאפ רציני וכואב:
סטנד אפ/
מכירים את זה, שמלחמות בתוך הלב? אה?!
איזה גדול?!
כמו להיות או לחדול
ולהפסיד את הכל
כמו שני סוסים שמושכים
עד שתיקרע מבפנים
איזה מדהים?!
כל העולם פתאום דום
שתיקה איזה נורא?! אה?
תארו לכם שאתם מנווטים עם חצי מפה
שאתם במבוך המוות ועוד רגע שקיעה-
היית מוריד את הכיפה?
לא בדיחה שלי, סליחה
צוחק איתך
אתה הרי מה אכפתך משקר קטן
או גדול, אני יכול
להמשיך, אבל
זמני עבר... תבואו מחר!
אספר לכם קצת על טירוף, משהו מצחיק
צימאון של הגוף, על פחד שלא להספיק את הגיל
משו רגיל
על שגרת משורר,
זה קצת סופני,
לא עובר
תמיד עיניים אוכלות, שיכורות
תמיד יש משו חסר
תמיד יותר- -

זוכרת?
את התמונה שתליתי שם כנס
לזיכרון, כשיגעון
ואני-
בוחש לי עם הכפית
בספל הנס המהביל שהרתחתי
והנקישות נשמעות
לאורך מחילות האוזן בהרעדת עור התוף
קול שמחת נוסטלגיה וחיבוק שלא היה
שקוע בפלאשבק דיבורים של ליל
והיללות שבוקעות מאבנייך,
מלאות בגלדים
לך ירושלים
חלומות מבעבעים בדמים.

מתי שוב

תשוב

ותחרוט

את תמונות דמיונך,

רקומות בחוט

של דיו וצלילים?

מתי שוב

תחזור ותשקע

באותם חלומות ישנים,

חלומות

של עיר עתיקה

מקודשת לעת לילה

זרועת אורות, דמעות ושירים?

 

מתי שוב

תשוב ותכתוב לפנות בוקר

לאותה האחת, עטוית ערפילים?

תשוב,

למענה תשוב ותצרוף,

את המילים היפות ביותר שידעת,

בעודך חולם,

חולם ומוסיף

לטוות חלומות בינות הצללים.

 

פלח נשמה. נישמתו השם.

וברגבי אדם יתאדם.

ובת מלך רמה בכייתה תרם.

ומקול הדממה בשרה ידמם.

ובשורת קדמה- עוד תתקדם.

ושביב חיי עצמה- אז יתעצם.

בפורומים של ערוץ 7 יש פורומי יצירה.

יש צלילים ומוסיקה.

יש יוצרים.

יש בעין העדשה.

 

יוצרים- אין לי מושג מהו.

 

יש פורום פסיפס לשם אנשים מעלים את הדברים כי "סתם" (להשויץ, לראות מה אומרים, לשמח)

 

וכל מה שבדרך- זה הפורומים האלה. מי שרוצה להעלות שיר שמע- שקודם יעלה קצת אצל חוה.

מי שרוצה מי שרוצה להעלות צילומים- שילך לבעין העדשה מעט.

ומי שרוצה להעלות שיר כתוב?

אה, בשביל זה יש את פורום.

רק,

שלפורום הזה קוראים פרוזה וכתיבה חופשית.

ולמרות שעליו יושבים טובי המוחות- צור, משה ותחיה.

הכותרת שלו היא כתיבה חופשית.

שוב-

כתיבה חופשית.

 

כתיבה זה לשפוך את הנפש במילים. ווואי זה דינים. להכניס למילים.

וחופשי זה בלי לחרוג מעצמך. לנסות להתאים למשהו זר.

 

אבל פה- פה זה לא נסיו"פ.

לא כותבים פה "בעעעעעעע" אחרי שמר לך בפה מיום נוראי.

פה כותבים משהו שיתחיל ב" אני לא אוהב קרמבו" באמצע יבוא ל "מוות הוא כמו קרמבו" (פה זה שלב של דימוי לא מוכרח) וייגמר ב "אני לא אוהב קרמבו".

2-3 תגובות ה"יפה" או "מדהים" וסיימנו עניין.

 

אבל.

אם באמת אני מרגיש נורא. ולפי דעתי יש צורך עז בלשפוך את הנוראות הרגשית הזו במילה אחת ארוכה שאין לה שום משמעות בעברית- ב' ואלפיים ע'-ים אחריה.

"בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע"

 

נו, אני חופשי?

ב"ה
איכה חלפו להם ימים
ימים ארוכים
מלאים בצללים
בוהה לו העלם בריצוד בגלים
בהשתקפות מדורה בתוך ערפילים
דואגת האמא על הילדים
ילדיה שלה שמסיירים בשבילים
על אדמת הדמעות הם מגינים
מגינים מאויב, בני עוולה ,מחבלים
חיילים אמיצים נקברים בודדים
מגינים על שדות בהם תפוזים
נופלים

שלג. אני מתבוננת בחלון הזכוכית, חלקיקים לבנים מרחפים כמו נוצה, נוחתים ברכות על הארץ ומכסים אותה עד שאין רואים אותה עוד. בבית חמים ונעים, אני יושבת עם כוס שוקו חם, מעלי הפוך העבה שקיבלתי ליום ההולדת ומבטי צמוד לחלון. זגוגיות משקפי נרטבות מעט מן ההבל שעל החלון אך איני שמה ליבי לכך. ליבי קולט רק את פלא הבריאה. עולמו של הקב"ה. כמה גדול ומגוון הוא, מיליוני מיליארדים של פתיתי שלג בכל העולם, ואף פתית אינו דומה למשנהו. העולם כ"כ מורכב ועם זאת פשוט להפליא. אני מוסיפה להתבונן, רואה איך אט אט העולם נצבע בלבן, גגות, מכוניות, הכביש, מדרכה. פתאום לא רואים דבר חוץ מאשר את הצבע הלבן, השולט בכל. צבע טהור, נקי, צבע זך, צבע של קדושה. אני מרגישה שה' הביא לנו את השלג בכדי שנתרומם ונצא מהמסגרת שלנו. שכמה ימים נישאר בבית, מפאת הקור, נדבר יחד כל המשפחה, נחווה חוויות וניהנה מחום משפחתי. כשקר בחוץ, הכי נעים להתכנס יחד כל המשפחה ולחוות את הכיף הזה ביחד. והרי בסופו של דבר- השלג נותן לנו מים, וגם אם הוא מקפיא את הצמחים, הרי שיש לו יתרונות אחרים.

אז גם אם אתם בבית, ואין חשמל, ואין מים, זכרו שה' תמיד אוהב אתכם, ואת השלג הוא עשה לטובתכם. וכדאי שתנצלו אותו, כי באמת, זו חוויה שלא זוכים לה כל יום (ובמיוחד בגלל זה היא מיוחדת). אז קדימה- תסתערו על השלג, תבנו בובות, תעשו מלחמות שלג ותיהנו בבית במקום ללכת ללימודים. ותבקשו מה' שתמיד יעשה לנו חורף מבורך וגשום ובלי נפגעים.

שום כישלון הוא לא חרוץ וכל מלחמה היא בוגדנית

צבועים מנסים לדרוך עליך ולהביא אותך לתחתית

הרגשות נשמרות בפנים ואתה חייב להמשיך לסבול

ציפיות של השונאים שלך שמחכים שכבר תיפול

כי כל יום עוד הוא אתגר והגלגל הוא מתהפך

הגענו לשפל חדש של מדרגה,כואב למה אני הופך

 

 

 

סתם פריקה,אחרי תקופה שלא כתבתי טקסט רציני...בע''הי ובה''י יצא משהו...לא קשור אליי ואין לי שום קשר לסיפור הזה.הכתיבה היא שלי בע''הי ובה''י,הסיפור הוא סיפור ששמעתי מחבר...זאת ההתחלה בינתיים.

 

יובש נפשי, אחרי נפילות עבודה

ותמיד אני קם להמשיך

השאלה אם השמש כבר נדדה

או שרק התחיל להחשיך 

מעשה בי, שהייתי מחזר על הפתחים בעירי להמציא לי מזור ומחיה, נע ונד בין טובי לב לגסי רוח, פעמים שיצאתי מסופק ופעמים לאו, והייתי נבהל ומצטער תמיד,
שמא לא תפתח הדלת, שמא ארעב. ובכיתי בלילות ודאגתי בימים. ותמיד ספק בידי איזושהי סעודה על כל פנים, אך אני הייתי מצטער ודואג.
ואחר קרה לי נס ומצאתי לי פרנסה בחצר המלך. הייתי מטפח את סוסי המלך, מאכילם השכם והערב, מסרק זנבם ומתמיר צווארם, אך עדיין הייתי נבהל, שמא אכשל, שמא אחבל, שמא לא ייתמר צווארם ושמא לא יזהיב זנבם. וקל בעיני דאגתי הראשונה עת הייתי נווד שהרי תמיד יוכל אדם להחיות את עצמו על כל פנים שלא כעכשיו שכבוד חצר המלך עלי. וסכנה רבה בדבר.
אמת, שתמיד יצאו הדברים יפה, אך אני, הייתי מצטער ודואג תמיד.
ואחר קרבני אליו ומינה אותי על חצרו, להיות שורר בה, מוציא ומביא נכבדי המלכות. והייתי דואג ונבהל תמיד שמא אבזה את אחד הנכבדים, שמא לא אדייק, שמא אחטא, ואצער את המלך.
ובזתי לי בליבי על דאגתי הקודמת, שעל חיי בהמות הייתה ולא ככזאת של עכשיו שענייני שרים נכבדים ופוליטקא תלויים בה.
ושוב, שמח בי המלך ובחכמתי וישאני ליועץ- להיות לו לעזר בהנהגה ובמלחמה. וחששתי, שאכשל, שאכשיל. שאומר שלום בשעת מלחמה ומלחמה בשעת שלום.
שיקומו עלי יריבים ומתחרים וישטמו בי עין להפילנו ולעגתי לי על פחדנות של אתמול שלא הייתה אלא על ענייני כבוד המלך וכעת על חיי ממש.
אמת שתמיד יצאו הדברים יפה, אך אני- הייתי מצטער ודואג תמיד.
בעת שיבתו של המלך, זמן אליו את שריו וסח להם שאני יקר בעיניו מאד ורצונו שאהיה למלך המדינה אחרי לכתו.
עת התישבתי על כס המלוכה, רחב לבי בקרבי.
היטבתי מבט על עיר הבירה, השרים, אנשי המלך, פשוטי העבדים, ובקצה העיר- עשוקי המזל המחזרים על הפתחים.
קורת רוח קלה וזהירה החלה מרפרפת... לא עבר רגע דל ומיד- לאט ליבי ברוע, המה יהיה על האויבים והמורדים והמגפה ...
עד כאן ולא יותר! פסקתי לליבי.
כבר דאגתי לחינם לסוסים, וחינם לעסקנים וחינם לענייני הייעוץ ולא רק זו שגם כעת לחינם באת אלי לטורדני?
לבי שלי הביט בי דומם. אחר לאט, אתה צריך לי,
להשתעשע בי,
לירא ממני, להצטער,
לרחם על עצמך.
לכאוב.
בלעדי... מה?

קשה לי לבד
קשה לנו יחד
הבדידות מעציבה
החברות היא קדחת
איככה אוכל להישיר שוב מבט
אל רעי האהוב היקר הנכבד

הבדידות היא סתם עול
הרעות משכיחה
את הקושי הרב של לחיות
לחיות בעולם של שקרים
שקרים לבנים שקרים שחורים
מילים הנאמרות לכסות הפצעים

קשה לי לבד
קשה לנו יחד
בעולם של אריות
לא שורדים אפרוחים
למה להחליט כשאפשר סתם לזרום
לתת למציאות לנהל את היום
להישאר בספק אם ככה זה טוב
או שמה הפוך
כייצד אוכל לבחור?

ואם היית יודעת, ילדה,
כמה דמעות,
כמה לילות ללא שינה, כמה
פיסות שבורות של סכינים מושחזים

ואם היית יודעת, ילדה
כמה
כמה פחיות אנשור, לשפוך לכיור
לאטום את הלב מפני אמא הבוכה

ואם היית יודעת, ילדה,
כמה זמן אורכת הנסיעה מהבית שלך
אל בית החולים, כמה זמן
עם אבא השותק

ואם היית יודעת, ילדתי שלי,
האם באותו ערב, פעם מזמן,
כשהכאב איים לכלות אותך, ואת-
אמרת לו, לא, אני אעשה זאת לבד

האם היית- -

יש איזו קרן רחוב בה נבלעות הרוחות, נקודה שהיא מפגש צירי האין והיש.

מת כבר לאיזה קפה, נרדם פה, יאללה בואי. בול על המדרגות שלפני הסיבוב.

במערכת צירים אין משמעות לנקודות, הקו הוא שיקבע את השיפוע

שוב הקטע הזה שלך להיתקע באדום. אני מזמין שתי הפוך בינתיים.

אולי היחס, בין היש מינוס אין שלי, והיש מינוס האין שלך.

בואנה, שיחקת אותה לגמרי עם האיחור העלק אלגנטי שלך

אני ממקמת עצמי; מינוס ארבע יש, פלוס שש אין.

ארבעים שניות ואני שותה גם את שלך. תמהרי

תתמקם, תמתח קו, הגרף שלנו ריק.

אין לי כוח לשטויות האלו שלך, בחיי

אם אתה לא מתמקם אין קו

איפה את כבר, נו, מאוחר

גם שיפוע לא יהיה

יש לי רכבת בשש

רק נקודה יש

אוקי. זזתי

נקודה

 

.

 

אני רוצה

לעטוף אותך בזהירות שבירה
שלא לנפץ בך            צלע
ללטף את עורך הדקיק
להבטיח שדבר לא יקרה
שיהיה לך טוב
אבל את כבר מזמן לא כאן
ועוטף אותך גל עצמות

 

תראי אותי, ותראי חיוך.

תסתכלי עלי, ותראי עצב.

 

תראי אותי, ותראי מבט קצת לא ממוקד.

תסתכלי עלי, ותראי דיכאון.

 

תראי אותי, ותראי צחוק.

תסתכלי עלי, ותראי ניסיון לחפות על בכי.

 

תראי אותי, ותראי חיות.

תסתכלי עלי, ותביני שמשהו בי מת.

 

#נכתב ברגע לא קל#

שמרי את הדמעות. יגיע היום.

שמרי את הדמעות,

אל תבזבזי אותן על שטויות,

שמרי את הדמעות.

דמעותייך אהובתי אסור שיתבזבזו,

שמרי אותן לרגע המתאים.

שמרי את דמעותייך לרגעי השכול האמתיים.

שמרי את דמעותייך למתים.

שמרי אותן כמה שרק אפשר,

שמרי את דמעותייך עד שאטמן בעפר.

אני כותבת לפעמים בפיסות נייר ומכניסה למחברת, לפעמים חוזרת לקרוא לפעמים זה נשאר שם ימים חודשים ושנים.
היום פתחתי אותה ומצאתי את הקטע הבא:

הקושי שאוכל את הכל וממלא את חלל הבטן,
הקושי ששורף את הטכול וגורם לי לאבד את השבר.
הכל מעורבב מתערפל בתוכי,שום דבר לא ברור או טבעי.
ואני רק רוצה שתעבור התקופה של הקושי הברירה והבחירה.
מחכה לדקה ושתחלוף במהירות מחכה לאהבה לנשמה להתחברות.