פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 421)

שקט

גלים מתנפצים אל החוף

שלווה

פתאום פגיעה

מים נסוגים, מפחדים

מתגוננים

ואז בקול רעש גדול

מתפרצים

שוטפים את החופים

שוטפים את הבתים

ובעיקר נשטפים האנשים

מיטהרים, מתמלאים

מושפעים

המים נרגעים

מתעמעם הכאב

חוזרים למקומם

אך את שלהם כבר עשו

את כולם כבר שינו

 

לעיתים
לפעמים אני
לעיתים
לפעמים אני חושב לי
האם כדאי לפרוח או לנבול
האם יש טעם להכל
האמנם תמו חורבות לנצח
כייצד ניתן לקצוץ המתח
והוא גדל לו כך פתאום
מתוך הר האפר הגדול
הר בו טמונים אנשים
גולגולת פה עצם שם
אך מדוע הם בודדים
לפעיתים
לפעמים

שניתח אותי 

 

יש למשהו? או קישור לאתר של ברכות מסוג זה?

פתאום שמתי לב, שכל ההמונים האלה בכלל לא עושים לי פחות בודד.
פתאום התחוור לי שכל הקר הזה זה מהם.
וזה מפתיע כי הם כאלה ססגוניים ומיוחדים, ויפים ומצחקקים, המוניים כאלה מחוברים מאד נראים;
והלוע השחור הזה ששם בפנים למטה מקנא וכואב, צמא לחיבור הזה ולקבלה, ולכל האןשר הזה שמנת חלקם של האוהבים.
אל דמע! התחננתי לו . זה כואב אתה צודק אבל... זה לא באמת. הם בדיוק כמוך, לא מובנים תמיד, לא שמחים תמיד, לא מוקפים אוהבים תמיד, נושאים גם איזה תרמיל קצת מייגע...
מי כמוך יודע שלעולם אינך יודע גם כשאתה ממש ממש בטוח...
אז הנח להם ולקנאה, תמחל לה ותרפה. אל תסתנוור כ"כ. אתה יכול לה,לאשליה

בבוקר נדמה לי שתל אביב אבלה. היא מתעוררת ביחד איתי, עייפה, רועשת וחסרת סבלנות יותר מן הרגיל. הכאב והזיכרון שולטים ברחובות, האנשים הולכים מהר וכפוף יותר. הזמן דוחף אותם הלאה אך מכריע אותם במה שהוא מכיל. אני חושבת על השנים שעברתי עד עכשיו, ויודעת שבשלב הזה אני דרך כלל בוכה. נזכרת בטקסים של בית הספר שלי, בבנות שחורות ולבנות על במה אחת שמדברות על דברים שאף אחת מאיתנו לא מבינה בהם. הבוגרות יותר היו מקריאות קטעי יומן מפולין. ואני תמיד רציתי לצעוק, אפשר גם לספר? לא הייתי שם בגופי. הייתי שם בנפשי, מהיום בו קיבלתי תודעה, מלווה את סבא וסבתא בדרכיהם השונות במלחמה עד שנפגשו. נפשי שרדה ונכוותה יחד איתם, אך גופי שלם.
מדוע זה לא מספיק?
בבוקר בחרתי חולצה לבנה וג'ינס כחול, בהתרסה ישראלית ידועה. אילו הצבעים שלי. עכשיו אני מתחרטת שלא לקחתי סוודר או מעיל, למרות ששניהם מלאים צבעים אחרים. לא כחול, לא לבן, אלא הרבה חום וצהוב ואדום וכתום, כל צבע חם אפשרי, ופרחים. לא כל כך הולם את יום השואה.
אני נכנסת לבית הספר שלי וחושבת על ההבדלים שהתרחשו בשנה אחת. מעמד אחר, עיר אחרת, דת אחרת, עולם אחר, אותה שואה. אותם סבא וסבתא, אותו סיפור, אותה אהבה. אותן ארצות שרופות, אותן עיירות בוערות, אותם ניצולים, אותם מתים. הפעם הרשימה ארוכה יותר. השנים עברו, הזמן עושה את שלו.
הצפירה תופסת אותי באמצע עלייה איטית במדרגות לכיוון הכיתה שלי. אני מרכינה ראש ומנסה להשקיט את הלב ולהקדיש רק דקה אחת של שתיקה מתוך עשרים וארבע שעות של מילים. המסדרון ריק, הכיתות דוממות. בית הספר כולו עמד דום לזכר. אני יודעת שרוב התלמידים בכלל לא מבינים כי אין ביכולתם, אבל השתיקה הקולקטיבית מרגשת אותי. כל אחד מהם עושה את המאמץ המירבי לעמוד בשקט בלי לזוז ובלי לדבר, והם לא מבינים אפילו שגם אותם היו רוצחים שם. לגרמניה לא הייתה סבלנות למפגרים. פגם גנטי, קראו לזה.
הצפירה מסתיימת ואני נושמת עמוק לפני שאני נכנסת לכיתה. בבוקר היה נדמה לי שתל אביב עוד אבלה אבל עכשיו אני מרגישה אותה אחרת, אולי סובלנית יותר. במקום להשאיר את הכאב לאנשים החיים שנותרו לספר לנו עליו, כולנו נושאים בנטל. מקשיבים, בוכים, אוהבים. והאבל איננו נועד לעייף או להקטין אותנו, להפך. צבעי הכחול לבן הם גאווה, הם שלנו. הם ניצחון, הם מדינה, הם סיפורם האישי של הסבים והסבתות שלנו וסיפורו הארוך של העם.
הזמן שעובר איננו דוחף אותנו קדימה מחוסר סבלנות, הוא תומך בנו. שנמשיך ללכת.
גם כשאנחנו כואבים,
אולי דוקא אז.
והעיקר שתמיד נמשיך הלאה.
ביחד.

רקפות פורחות בין הסלעים 

 

שרף נוטף מבין העצים 

 

משב אקליפטוס נושב על אפי 

 

לראות בכל ירוק את האור האלוקי  

חברים מזויפים זה יפה זה נחמד
חברים וירטואלים זה לגמרי לבד
האנשים כה רבים ואני רק אחד
בודדים הם ביחד ביחד לבד

לשתף בשביל רגעי אהדה בודדים
אך לרגע אחרי לתהום הנשייה אז שוקעים
עם רגעי תהילה ורגשות מזוייפים
פלא שאז רגעי העצבות כה רבים

לשתף בשביל יחס מאנשים כה זרים
זה מרגיש כה מוזר כאשר הם עונים
אך זה פלא שבדד זה קשה לא נעים
כאשר רגע אחרי אותך שוכחים

הולך לו אדם בארץ נכר
בארץ לא עבר בה איש ואף לא גר
ללכת לבד בגשר הצר
אם העולם הוא הגשר אז אני בנהר


אך האם זה הטבע והדין כבר נגזר
להיות כה בודד בעולם כה אכזר
לא טוב היות כבר נאמר
אך האמנם הביחד הגיע זה מכבר


חברים מזויפים זה יפה זה נחמד
חברים וירטואלים זה לגמרי לבד
האנשים כה רבים ואני רק אחד
בודדים הם ביחד ביחד לבד

ואני כה בודד
ואני כה לבד

משורר העמותות

 

מי שמבין ימצא בכול עמותה

שמחה לילד או בתרומה לקהילה

אחד שיותר משכאן בגלל תרומה ואידיאל הענקה

כי האמת מלחיצה, הוא כאן פשוט בגלל בריחה,

הילד עם הצמידים הצבעוניים והחולצה הגזורה

האור בחיוך שמתחת לעיניים ששחורות מלילות ההענקה.

כשהמחנה יגמר וילכו גם הבנות

ממקומות ניסתרים יעלו להן דמעות.

הילד יעלם ויחזור האדם

היאוש יחליף את היופי שנרדם

יעלמו הצבעוניים ותחזור האפרורות

תכריכים יתמקמו על החולצות הגזורות

ובחיוך לא יוכלו להיזכר שרירי הפנים

אותו קו עקום שסודו ידוע רק למאושרים

 

העיינים שוב לא ינצצו משמחה

ורק ההשראה לבדה שם תישאר

כי אפילו לבנאדם עצוב

עדין מותר להיות למשורר.

רעיון למשהו?

כדאי להכיר קצת איוב ותנ"ך באופן כללי..
השם נתן השם לקח/ אריאל רכניץ | שורה ראשונה

כל התגובות פה ממש ממש שימחו אותי אז החלטתי לעלות עוד קטע קצר...

באמת אתם אנשים מדהימים ממש כיף להעלות פה

 

משחקת מחבואים.

  אני נגד עצמי.

אני הסופר ואני מתחבא.

            מעצמי.

"..אחת, שתיים, שלוש

           יצאתי לחיפושים....

אני נכנסת לבית הספר שלי וחושבת על ההבדלים שהתרחשו בשנה אחת. מעמד אחר, עיר אחרת, דת אחרת, עולם אחר, אותה שואה. אותם סבא וסבתא, אותם ניצולים, אותם מתים. הפעם הרשימה ארוכה יותר.
הזמן עושה את שלו.
אחרי שאני שותה את הקפה שלי בחדר מורים אני עולה לכיתה. התלמידים שמחים לראות אותי, כל אחד מהם מבטא את השמחה בדרכו שלו. אין יותר מדי חיבוקים היום. אני יודעת שגם הם עצובים, למרות שהם לא מבינים עד הסוף. ככה זה בחינוך המיוחד, מי שמכיר יודע שרגשות הם נוטים להבין טוב יותר מאיתנו. אני לוקחת את לולה לחדר מוסיקה ושם אני פוגשת את איב, בוגרת של בית הספר שנמצאת כאן היום. סטלה שרה עם שתיהן משהו שמח ואז מתייאשת ואומרת:"אני לא מסוגלת, מצטערת. יום השואה היום." הן מסתכלות עליה ואיב ממלמלת משהו על 1944. זה מרשים עד שאני מבינה שהיא שמעה את זה איפה שהוא וחזרה על זה בקול.
סטלה זורקת לי תירוץ ויוצאת מהכיתה לכמה דקות, כאילו שאכפת לי, כולם עצובים היום. אני מבינה אותה. נשארתי עם שתי תלמידות ברמה יחסית גבוהה. אני מתיישבת ומדברת איתן בגובה העיניים.
"סבתא וסבא, מרוקו, שואה, 1944." איב חוזרת על אותן מילים בסדר שונה, רואים בעיניים שלה שהיא מרגישה אבל לא יודעת על מה היא מדברת.
"גם סבתא שלי הייתה בשואה," אני עונה לה.
היא משתתקת, נתתי לה מידע חדש לעבד ולהגיב לו.
"בואו, שבו לידי, אני אשמיע לכן שיר על השואה." אני מזמינה אותן. איב קמה ראשונה, קצת מתנדנדת, מתיישבת. יש לה צמה ארוכה עם גוונים בשיער, חולצה לבנה וצ'וקר על הצוואר. בראש שלי עוברות מחשבות על צילום ועל כמה יפה היא.
לולה יושבת על הכיסא הפנוי השני. הן מקיפות אותי בציפייה ואני מפעילה מהפלאפון את אפר ואבק של יהודה פוליקר. הן מרותקות.
"אנשים שאיש לא מכיר, אין אפילו בית שיזכיר." לולה מנגבת את העיניים הירוקות והגדולות שלה, ואיב מצטרפת ושרה גם היא, בקול עדין ושברירי: "לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק." אני לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה אבל אני מרגישה משהו חזק שמחבר בינינו. איזה שהיא הבנה של רגש אנושי בסיסי שהופך אותנו לבני אדם. זה מסכם את כל מה שאני חושבת על התלמידים שלי: אולי אי אפשר לדבר איתם, אבל אפשר להרגיש איתם. ועוד איך.
השיר מסתיים ואני מתלבטת מה לעשות עכשיו כדי לא להרוס את הרגע המיוחד שיצרתי. "אתן רוצות עוד שיר?" אני שואלת. איב מסתכלת עליי בשתיקה ולולה מסתכלת על הפלאפון. אני מקבלת החלטה לבד.
"את זה אתן מכירות?" אני אומרת ומפעילה את 'שם, בעפר ותכלת'. איב מהמהמת לעצמה את המנגינה, היא שקועה בעולם שלה ואני לא מעיזה להפריע. לפעמים נדמה לי שבעולם שלה הרבה יותר טוב מאשר בעולם שלנו. הרבה יותר חלקות שלום לנום בהן.
"במלחמות של צדק, גם ילדים מתים." אני שרה בשקט ולא מעיזה לחשוב על המשמעות של המילים. הכל כואב, כואב מדי, גדול עליי. אני עובדת עם שבעה ילדים, כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. איך אפשר לאבד מיליון? לא מיליון. איך אפשר לאבד ילד אחד?
סטלה חוזרת לכיתה ומוצאת אותנו במעגל, כל אחת בעולם שלה, נאחזות במוזיקה ובכאב כעוגן משותף למציאות. "כל הכבוד לך," היא אומרת לי, ואני שותקת. על מה בכלל יש להודות? היא לא רואה במה זכיתי?

בהוציאך את העם ממצרים
תעבדון את האלוקים על ההר הזה.

עבודת עבד
ולא עבדים לעבדים.

הממליך מלכים
ולו המלוכה

הוא עשנו ולו (ולא) אנחנו
הוא עשך ויכננך.

ראו בניו גבורתו
שבחו והודו

ים ליבשה נהפכו מצולים
שירה חדשה שבחו גאולים

ה ימלוך לעלם ועד
בחימה שפוכה אמלוך עליכם


מתי תמלוך בציון?
וניקיתי דמם לא ניקיתי וה' שוכן.

(אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון?!)
ואתה מלאך המוות
ושחט לשוחט
-----
-----
-----
-----
דזבין אבא בתרי זוזי.

כמה גדולה כבשה זו בין שבעים זאבים
שלא אחד בלבד
בכל דור עומדים עלינו לכלותנו
וכמה גדול הרועה שמצילה מידם

והייתה לה' המלוכה.
כי לו נאה
כי לו יאה.

ספירת העומר
זיכוך לקראת קבלת העול
ברצון
אנן עבדי דקודשא בריך הוא
כבוד הבריות שנזהרים בו ביותר

מחד עשרים וארבעה אלף ספרי תורה
נשרפין בשצף קצף באוושויץ, ביקרנאו, מידאנק
ומאידך
אותיות פורחות באויר בחסד עולם
בחלל שבו קמים האחד מפני חברו ב בבל

ששה מליון ספרי תורה
נשרפין---

והנה פלא
ויקם שדה המכפלה-
תקומה הייתה לו

וקמה המדינה וגם ניצבה.




אבן מאסו הבונים
הייתה לראש פינה


לא לשווא נשפך דם
(על עצים ואבנים?
- יש אנשים עם לב אבן, ויש אבנים עם לב אדם)

ולא לעולם אטור
כי מן האבנים האלה
ייבנה מקדש


כי יום נקם בלבי
ושנת גאוליי באה.

לכו ונשובה אל ה' יחיינו מיומיים
חיים. כולנו. היום.

אני חושב עלייך בקול
כשאני שיכור
ואני אומר בלי
להתבייש
שיותר מדי שכבות
עוטפות אותך
ואם אבקש
את נפשך
האם תתני לי
להשתמש
במה שלא נתת
אף פעם?
אני אומר בלי לפחד
שיש לך ריח טוב
את מתקפלת
אני לא יודע
מי את
הכל בך סגור
ומסוגר
בפניי.
אולי תצאי אליי?
פשוט תבואי כך
באודם כהה
ועיניים שחורות
בגדים קרועים
ציפורניים כסוסות
ומסיכות
אלפי אפשרויות
של פנים אחרות
עם נשמות יפות יותר
שפות ישנות ישנות
ואפס מחשבות.
תביאי את כולן
עלייך
ואז תתפשטי
מולי,
בלי להתבייש
עוד אבקש
גם
את ליבך
אני אוהב אותך
אני אוהב,
אותך
תאהבי
גם את
אותי?
תתפשטי.

נקיון בסבון לפסח.
בועות וקצף.
במרחק לא גדול
משמיים- שצף

אלחי
טהר לב
נקי כפיים ובר לבב
עכשיו
נושא כפיים אל א-ל בשמיים
בתפילה לקונו
שירחם על עמו

סבון.

בשצף קצף הסתרתי פניי
סבון תוצרת מיידאנק.
טרבלינקה
אאוושויץ
(שפריץ)


ובחסד עולם ריחמתיך
ניקיתי דמם
לא ניקיתי

וה שוכן בציון
שם תהיה פליטה
פליטה אנושית, חיה.
והייתה קדש.

כנגד פליטת העשן שם
בדם
ואש
ותמרות

כאן
קמה וגם ניצבה לה
מדינה
מתוך התמורות

מי חכם וישמר אלה
וייתבוננו חסדיו.
כי לו נאה. כי לו יאה
הטוב
כי לא כלו רחמיו.

עדין מתלבטת אם להעלות.. ממש אשמח לתגובות...

 

ילדה קטנה, שביל גדול.

שתי צמות וזר פרחים.

אתה רואה ובטוח שהכול טוב, וממשיך, כמו כולם. לא מבין שהכל משחק גרוע.

ילדה קטנה, שביל גדול, הרבה פיתולים בדרך.

לא רוצה לזעוק, להתחנן, רוצה שתקראו אותה לבד. תבינו שלא הכל טוב.

ילדה קטנה מושיטה יד, אף אחד לא בא, מרגישה נמלה בים של פילים. והיד מיותמת.

רק היא והשביל שכבר גדול מידי.

מנקים

 

מנקים את הבית,

מנקים לכלוכים
יש גדולים, יש קטנים-
הכל מנקים.

 

לפעמים קשה יותר
לפעמים פחות
אבל תמיד ננסה
את המקסימום לעשות.

 

אבל קורה לפעמים
תוך כדי כל הנקיונות,
שלכלכנו טיפה
ושוב יש לנקות.

 

את הזה ואת ההוא
מכאן ומשם.
מכל מיני זוויות
ובכל מיני צורות.

 

וכשלכלוכים ממש
להישאר מתעקשים,
נשתמש בחומרים
יותר חזקים.

 

אך גם אם יידרש מאמץ
והלכלוכים לא ירדו מיד,
בפעם הבאה
פחות תכאב היד.

 

נצטרך להמשיך
לשפשף ולנקות
אבל כל פעם
פחות ופחות

 

עד שהלכלוך
כבר לא ייראה
ומה שתחתיו
לגמרי יתנקה.

 

אחרי ניקיון
רואים מה היה,
לפני שהלכלוכים הסתירו
ונהייתה בעיה

 

עכשיו כולם לראות יכולים
שתמיד ניתן לנקות לכלוכים.

 

 

 

 

 

 

אשמח לתגובות!

(בעיקר אם למישהו יש רעיון לשיפור 2 השורות האחרונות שיבטאו את הרעיון...)

ולא.. זה לא שיר... זה סתם מחולק ככה..

 

נכתב בעקבות ההודעה הזאת שקיבלתי: (מצונזרת)

יש לכלוכים שצריך להתאמץ כדי שירדו. במיוחד אם הם כבר הרבה זמן.

במיוחד אם תוך כדי מוסיפים במקביל עוד לכלוכים מדי פעם.....
אבל ***** האמיתית היא טהורה וזכה, כמו כל בת ישראל.

 

אולי כדאי אפילו לקרוא את ההודעה ואז שוב לקרוא את הקטע???

שואה איומה

רשעים ארורים

בכי, דמעות

ומליוני נרות דולקים

 

ילדות מתוק

נערות שדודה

בגרות מאתגרת

ועבר רווי כאב.

 

יתמות, שכול.

ארורים שוחקים

מכתבים מאמא

וזיכרון אב

 

שנות רעה

שנות סבל

עם שלם

ופרט בודד

 

ילדים עובדים

לפרנסת הוריהם

כואבים, סופגים

מתמקדים בטוב

 

עבר שהיה

הווה שעדיין

זכרונות ודמעות

ועתיד מחייב

 

שיתגשמו איחולים

שיתממשו ברכות

ארץ ישראל-

עזרי לזה לקרות.

 

בונים עתיד

על גבי עבר

שלא ישכחו

שיזכרו כל דבר

 

"ארץ," אני זועק בקול "אל תכסי דמם!"

 

 

 

 

לע"נ הקדושים.

ה' יקום דמם.

כל כך הרבה, המון.
הוא רץ לכל מקום,
לא חושב פעמיים,
חודר לעניים,
וטורף.

ערמומי כנחש,
כעבר לי הוא חש,
ופתאום הוא קופץ
וצוחק.

להבין מנסה,
או כיוון למנוסה,
ואיין.

ככל שחושבת,
מבינה שטועה.
ככל שיודעת,
מרגישה בודדה.

לא מחפשת כיוון כי אם מקום.
לא מחפשת יעוץ כי אם פתרון.

איה הם חיי..?
מתי עתידי..?
ומהיכן הוא הקול שלוחש לי-
אני.

avid;">אנשים מסוימים, ואני ביניהם, חשבו פעם שיש סממנים לכתיבה טובה. למשל, שאם טקסט מחורז, הוא שירה נעלה יותר על פני הטקסט הלא מחורז. שטקסט בשפה גבוהה הוא 'ספרותי' יותר מאשר טקסט בשפה נמוכה, או שמטאפורות מדוייקות הן אבן היסוד של כל טקסט טוב - וכי איך אפשר אחרת? הסממנים האלה נכונים לא רק ברובד הצורני, אלא גם ברובד התכני - כאילו צריך לכתוב על אשכנזים מתוסבכים, או על נשים, או על מובלעות, להיות אור מוסרי ומצפן חברתי, וכן על זו הדרך. ולא שאין בזה אמת, אבל הבסיס של הכתיבה, לעניות דעתי, הבסיס של הבסיס - זה לכתוב כמו שבא לנו.

 

avid;">זה נשמע קצת אגואיסטי. קצת לא מנומס, אפילו. אולי מרתיע אנשים מסוימים, אבל אני מאמין שכתיבה טובה היא כתיבה שהכותב נהנה ממנה. שהוא מרגיש שהוא היה רוצה להמשיך לכתוב עוד ועוד, לכתוב לנצח, ואחר כך לשבת עוד נצח אחר ולקרוא את מה שנכתב. ואם זה טקסט בשגיאות כתיב, או טקסט שעוסק בי, או טקסט שאף אחד לא יכול לקרוא - אז באמת, שאף אחד לא יקרא. העיקר שנהניתי. כי בפנים בפנים - כתיבה היא לא מלאכה קשה וסיזיפית, אלא משהו שאנחנו נהנים ממנו.

 

avid;">קחו את העט שלכם, אם כן, וצאו לחירות.

 

 

ׁמתוך רשימת התפוצה של יהודה גזבר, למי שמכיר.

(ולמי שלא מכיר- הרשמה לרשימת תפוצה ולעדכוני סדנאות )