פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 421)

גשם גשם מיטפטףףף
גשם! גשם! אאאאאאאאיזה כיף!!
לי קנו מעילללל חדש
והיום אותו אלבש!

כבולי אהבה

במבוך החיים,

שאותו הוא גבה

בבוא הימים

הולכים ושותקים

סובלי מעמס

רצוצים וחלשים

מהזמן שנמס

רקובים מבפנים

מחפשים משמעות

מתפוררים כמתים

ללא התחדשות,

מחזירים נשמתם

לק-ל הבורא

מביטים אל דינם

שבשמו הוא קורא

בזה אחר זה

גומרים תיקונם

גומרים עם העולם הזה

משיבים נשמתם

עטופים בלבן

עם ציצית תכלת

שהגיעה עד לכאן

ומתכסים במלט

עם אות מצבה

על גופם עומדת

"תהיה נשמתם צרורה"

לאון ולתפארת

אפילו לא גרביים

לא בגדים ומגדנות

לא לקחו הם לשמיים

רק הותירו לי זכרונות...

 

 

 

 

אמצע שיעור

ההיתי במוזה

זה מה שיצא...

זה לבד מדומה;
לבד וירטואלי.
זה שקר לבן;
תחום מטושטש.
דימיון קר
ומציאות רטובה
נפגשים בצומת,
נהיים לאחד.

מערבולת תחושות,
לב אפור
הכל רועש וגועש,
ובום. מתנפץ.

חושך מלטף;
חיבוק של שטן
אורה מנופצת לאבק המסע.

ושם, אני לבד במערכה

עוד כדור עוב, סרועה על מדרכה

שומעת ת'צפירה,יש רק 20 שניות

והנה עוד פיצוץ ועוד כמה הפגזות

"אללה וואכבר" שומעת מסביבי

זוהי ישראל,מתי כבר תקלטי?

את גוש קטיף לקחו

השאירו את עוטף עזה

שלא יקחו לי גם את זה

בעוד איזה הפגזה

כאלו מה נראה לכם, ערבים יא בנדודים?

ישראל שלנו ותהיה לעולמים.

סעודיה,חיזבאללה,עזה ואירן

יימח שמם של אלא שלא יבואו עד לכאן

עכשיו גם דע"אש אלנו רוצים לחדור

אבל לא ניתן להם לארצנו לעבור

עורפים את הראשים,שורפים את הגופות

מתעללים בכל מי שפולש למחנות

עם מגוון של פיגועים פותחים באינטפאדה

רוצחים,מדממים ואז קוראים למד"א

מה רוצים כל אלו מארצנו הקטנה?

עם השטחים לקחו לנו ועכשיו את עמונה

 

את מתעוררת מוקדם
וסביבך
מעט שאריות אכולות
של מפלצות
לילה

זה בסדר,
הכל בסדר עכשיו.
אני מאד מבין
שאת ככה
כי התריסים
סגורים
ואף אחד לא ישאל
למה את בוכה
ומה נגע בך
עד כדי כך חזק
שעורך משורטט,
כולו מחוספס
ואדום.
אדום כל כך.
כאילו הלב שלך
נכנס קצת
בכל פיסת עור
ויצא בכח
מקומט, כבר שחור.
שחור לילי.
אפל כמעט.
אני מאד מבין
שאת לא רואה צבעים
ואין לך כח להכיל
אחרים שרואים,
וטוב לך עם אדום
שחור
וקצת לבן
טוב לך עם שתיקות
עם מפלצות
ודם
אולי טוב לך גם איתי?
הרי כשאני מחבק
שולח אצבע
ואז יד
ולבסוף מחזיק בכולך
את נרגעת
כמעט נושמת
בעצמך
הייתי רוצה להישאר,
קצת יותר
ממה שאת מרשה לי.
אם הייתי יכול
הייתי בא
לפני עלות השחר
חורק יחד עם הדלת
כדי למצוא אותך
ככה;
על הסדינים המיוזעים
חסרת נשימה
וסביבך
שאריות קלושות,
ראיות אנושיות
דוממות,
כל כך יפות להחריד.
פועמות כמעט,
כאילו
הלב שלך לאט לאט
עובר הלאה
למקום אחר
בו לנשום יהיה קל
ונצרך יותר.

 

לפני כמה חודשים, התקבצו ובאו להם, כל הצרות של החיים. היתה להם פגישה באחד מבתי הקפה הגדולים בארץ. מנהל ארגון הצרות העולמי, העלה מספר שמות בפני חבר המשתתפים כדי שיחלטו החלטה קבוצתית- על מי הם מתבייטים בשנים הקרובות. רק צריך לציין, מפגש נדר כמו זה, קורה פעם במספר שנים, לפני כמה עשרות שנים שמפגשים כאלה היו קוראים כל שנה אבל לאחר בעיה שנוצרה עקב כך החליטה וועדת הצרות העולמית לקיים מפגש כזה פעם אחת ולתמיד ולהחליט כולם, כל הצרות ביחד, על מי הם מתבייטים עד לסוף העולם. לתמיד. אחרי דיונים ארוכים, וועדות עד השעות הקטנות של הלילה הוחלט בפה מלא, מי יהיה האיש. האיש שעומד לסבול עד סוף ימיו. האיש שכולם ישנאו. האיש שכל הצרות בעולם יהיו עליו. האיש שלא תהיה לו תקווה. 

והאיש הזה הוא אני. 

ודבר ראשון מבקשת לא להיכנס לכרטיס אישי לבדוק מי אני פשוט לענות...יש מסגרת כלשהי לפרסם חומרים פרט לעלונים/עיתוני נוער שלך תדע מתי הם באמת יפרסמו משהו..? אני רוצה במה ולא יודעת איך זה אפשרי...שהרבה אנשים באמת יקראו

איך כותבים יומן מסע מוצלח?

שיר לא לפי החוקים? יש קוד מסוים חייב להיות בכל שיר? 

אנחנו מתגלגלים

זה בזרועות זו

מתגוששים,

נופלים אל תהום.

אנחנו פושטים ידיים

לרכך נחיתה,

לשווא.

מתרסקים,

פשוטי רגליים

לאהבה

אנחנו הלכודים:

        אסירי תקווה.

לפעמים זו רק התקווה שמחזיקה אותנו להישאר שפויים.
לפעמים זו הנחמה שמלטפת אותנו קצת מבפנים.
לפעמים השכל מבקר, ומסביר בהיגיון:
 "צריך להיות רגוע! זה דבר ראשון!".
לפעמים אנחנו פשוט מחפשים תירוצים כדי להרגיש מעט שלמים.
ואני. עדיין לא מצאתי את הסוד, שיגרום לנו, להרגיש.
אנושיים.

השקט שלפני...
השקט שאחרי.
הכאב לא נוגע.
מצטבר.

הרעש שמחריש את המוח
הצלצול שמרתיח את הדם
צורם
לא נפסק
לעולם.

כל מה שלא היה
עומד ל'היעלם'
לצנוח עמוק אל תוך משאבת הדם
לשפיץ הכואב בסופה
לחסום את הזרימה

ורק הוא מרוקן
את טיפת הנפש
הבודדה
שלא הייתה קיימת מעולם

 

פעם אחת פגשתי 
בחבר ראי חדש
ואיך שהתנהג הוא 
זה שיקוף שלי ממש

 

אמרתי לי 'חורה לי
שאתה מאד דומה לי'
והוא שתק ולא רצה לומר
שהוא מרגיש אותו דבר
והוא שתק ולא רצה לומר
כי לא שמעתי שום דבר

 

בעיניו ראיתי כעס
אני כועס אותו דבר
וגם אגו קצת ראיתי
אני יהיר אותו דבר

 

 

נמאס אותו לשמוע
ואת קולי אותו דבר 
קיצוני הוא מהשמאל
אני ימין אותו דבר

 

אמרתי לו חורה לי...

 

מתלונן ומתבכיין הוא
אני רוטן אותו דבר
קמצן, ממש 'בונקר'
אני אוגר אותו דבר

 

חלש הוא וקצת 'חנון' גם
אנ'לא כוכב- אותו דבר
ושמחה שקצת חסר לו
וגם לי כמעט נגמר

 

אמרתי לו חורה לי...

 

המשחק הזה נמאס לי
עיני רעה, בעל דבר
'שלום חבר' אני אומר לו
עונה מופתע אותו דבר

 

את יפיך מכאן והלאה
תמיד אוהב מכל דבר
זהב לבך לא אפספס עוד
כך גם ליבי עכשיו מואר

 

אמרתי לו נדמה לי 
שהטוב קצת מתעורר בי
והוא שתק ולא רצה לומר 
שהוא מרגיש אותו דבר
והוא צחק וחייך כמאושר
כי לא נותר כבר מה לומר

פרח ופרפר

 

פרפר לי היית בין 
עלי כותרתי
מתוכי רוית צוף,
שמרתי עליך מפני מטר ורוח,
וכשקרן הפציעה מבעד
לרקיע תכול .
פרשת כנף
מחכה שתשוב .
 13.3.16

זה לא התחיל כמו כל האהבות. זה גם לא קרה כמוהן.
זה סיפור מיוחד.
הדמות הזאת. שעליה הסיפור. לא הגיעה לחיי באיזה מסיבה מסובבת. היא גם לא נתקלה בי במסדרון בית הספר או מהיכרות דרך חברים.
אין איזה מקרה מפוצץ בו הכרנו. אבל גם לא הכרנו מאז ומתמיד כחברים טובים או להיפך כשונאים אולי בגלל סכסוך משפחות.
זה פשוט קרה. לא פשוט. אבל קרה.
ופשוט הכרנו. לא פשוט. אבל התחלנו.
והדמות הזאת התגלתה כמשו מיוחד. והכל שם באמת היה מאוד מיוחד.
והכל שונה. ולא כמו בכל הסיפורים.
והדמות. היא לא הייתה קיימת בכל הסיפורים. היא לא הייתה קיימת בשום סיפור בכלל. היא הייתה קיימת רק אצלי. בסיפור שלי. בסיפור שלנו.

מרוסקת

שלחת לעברי
קרן
שמש יחידה . 
לחוש בך ולו 
לשנייה .
הרוח לא ייבשה
דימעותי .
כענן 
נוגה ואפורירי,
מרוסקת
נשארתי בתוכי.
איריס לוי\@כל הזכויות שמורות-נכתב ב2011

     ערוך הודעה   הגב עם ציטוט    

לבדה

 

ערב סגול 
אפור 
ירח נוגע באדום ,
פוסעת משאירה צעדים של
מחשבותיה שנספגו 
על החול הקר .
שיערה מתבדר לצלילי ​
הבריזה .
שחר מעיר קרני שמש,
האופק רחוק קרוב 
אליה 
צועדת לתוך קצף 
הגלים
שמרעידים אצבעותיה ,
ובתוך ההמון רק היא 
עם עצמה.

 

@איריס לוי כל הזכויות שמורות.

 

חבל שיש אותך.

לולא את היה פחות... מחנק.

לולא את... אולי יכולתי להיות יותר אני.

-

סטרתי לעצמי.

לפעמים אני אדם כ"כ תמהוני!

אם האני שלי תלוי בזה שהיא לא תהיה היא, אז מה אני?

אין אני.

לא לי ולא לה.

וקל וחומר שאין מי.

לא לי.

אבל לה?

נראה שתמיד יש.

-

הנה עוד פיסת אגו.

שקט! מצלמים. 

חיוך יפה לשם, להאריך קצת את החצאית, להתנדנד יותר חזק..

יופי! מושלם.

עכשיו אולי תוכלי להיות כמוה.

אבל לא.

כשמנסים לחקות טוהר הוא נהיה תואר.

ותואר הוא חיצוני.

וטוהר הוא פנימי. כל כך פנימי.

וזה ההבל בינה לביני.

-

מכירים את הקול הזה?

יופי. גם אני.

יש את הקול הזה שאומר

שאומר שזה לא אמיתי

אבל זה כל מה שאני מכירה בעצמי.

אז מה?

תפוח אדמה.

זה הפתרון.

נלך לאכול עוד.

-

אנחנו דומים, אני והוא.

הוא כולו חוץ.

גם אני.

הוא תוכו כברו.

גם אני?

לא.

הוא תפוח אדמה.

אני לא.

אז מה?

אני גם אוכל.

של היצר הרע.

-

אחח... הוא חוגג עלי.

אבא שלי תמיד קרא לי כוסריה.

מין עיוות של סוכריה.

כוסריה מתוקה.

מעניין שביקשתי ממנו להפסיק.

מעניין אם גם לו אני מתוקה.

ליצר הרע.

מעניין.

מה הטעם של גועל נפש?

-

חבל, חבל שיש אותך.

אם לא היית...

אוך, הקנאה.

אוך, את.

אוך, אתה.

 

 

 

 

* חבל שלהוסיף פירוש רש"י לשיר זה הורס.

חבל  שאף אחד לא יכול להבין.

חבל שזה לא שיר.

חבל שגם הוא חיצוני.

חבל שאני לא היא.

חבל שאני.

חבל שיש אותה.

חבל שיש אותו.

 

את שיושבת כאן מולי
את שאפעם לא תדעי
את מביטה בי עכשיו
מנסה לקרוא בי את כל מה שהיה.
את לא תדעי לא לא תדעי לעולם
מה שחבוי בי וכבר כמעט נעלם

את, שהצתת בי אש שכמעט דעכה
לכודה בלהבות. מי יודע אם מים יצליחו לכבות.
את, את שלא אשמה
פשוט נקלעת לכאן בלי כוונה

את, את יכולה להיות רגועה
הילדה הזאת הולכת וגדלה
מעל הסלע שעמד בדרכי
הצלחתי לטפס ולראות
את הטוב מבין שתי העולמות

אז תודה לך. תמסרי גם לו.