פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 422)

נראה לי...

באיזה גיל התחלתם לכתוב?

מה אתם כותבים בד"כ?

מתי ואיפה יש לכם השראה?

האם הכרחתם את עצמכם לכתוב פעם, כתבתם לפי הזמנה?

את מי אתם אוהבים לקרא?

מי משמש עבורכם כמודל לחיקוי או כמקור השראה? 

 

תוסיפו כל מה שעולה לכם בראש, מוטו לחיים/משפט חכם/הייקו

זה כואב לחזר בתשובה.

בהתחלה? בטוח.

באמצע? קשה.

בסוף? זוועה.

אבל יש רגע כזה אחרי כולם כבר נטשו את המערכה,

וקיבלו את זה שאתה מטורף על כל הראש ומקרה אבוד.

יש רגע של שקט, שלווה.

רגע שחשבת שהסיוט מאחורייך

רגע שחייכת ונשמת

רגע של אושר.

ואז? אז קשה לחזור בתשובה.

כי לחזור בתשובה זה לא רק למערכה ראשונה

זה לא רק להילחם בשיניים בכל מי שעומד מולך.

זה לא רק לעצום עיניים ולאטום אוזניים

לכל האנשים עם הכוונות הטובות.

 

לחזור בתשובה זה גם הרגע ההוא,

שליל הסדר מגיע ושוב אתה קולט

שלהורים אי אפשר ללכת.

האחים כשר בכלל לא שומרים.

והדודים בכלל אצל ההורים.

ואתה נשאר עם כרפס, מרור ואגדה שלמה

לבד.

 

לחזור בתשובה זה גם הרגע ההוא בפורים.

שכל המשפחות מכינות שלושים משלוחי מנות

להוא, ולהיא, לחבר של ההוא, ולבן של ההיא.

ואתה שוב עובר על כולם בראש

ואיתם אתה כבר לא בקשר

ואיתה לא דברת שנה

ואיתו לא התראתם מאז שחזרת בתשובה.

 

לחזור בתשובה זה קשה.

זה כואב

זה מעליב

ומפחיד ובודד

וכל כך לבד

אבל לחזור בתשובה זה עדיין

והישאר שווה את כל זה

  

 

פגיע
פוגע
ושורד

מחזיק
חזק
ורועד

מביט
ומביט
וצורח

על עצמו מסתכל
ובורח.

חיפש מקלט
מצא רק קבר
מתקרבל בתוכו
יצא כשבר

"לו יפורסם אי פעם מותי"
כך רציתי לפתוח השיר
אך המשך לשיר לא מצאתי
"אולי אין זה רצוני"
כך חשבתי

"מדוע?"
זעק קול בקרבי בזעקה
"האם כבוד אינך רוצה?"
הוסיף ושאל בדאגה

"בכבוד הפרסום לא חשקתי"
עניתי לקול הגאווה
"וכי לכבוד במותי נזקקתי?"
שאלתי נענתה בדממה

"האם בגלל פחד המוות?"
שאל קול בהיסוס ואימה
"אין איך לברוח"
הוסיף ובקולו חרדה

"לא הפחד שיתקני"
כך אמרתי לקול
"את השלכותיו ידעתי"
כך הוספתי לשלול

"שמא כאב חבריך"
נשמע קול ענות חלושה
"לדמיין לא רצית?"
אמר ביבבה

"לנחמם חשקתי"
אמרתי לרגישות
"דמיון כאבם רציתי"
בדמעות אך בנחישות

"חייך לא ניצלת"
אמרה נשמתי
"פרסומם יביישך"
לא נשמעה תשובתי

עכשיו אחרי פסח, מותר כבר לתייג – @פיתה פיתה

עוד שנים רבות יחלפו

כמים רבים העוברים בנחלים

הזמן יתקתק ויחמוק לו לנצח

כעכבר הבורח מחתול אפור

 

ואת עלמה צעירה ויפה

עינייך שקדים בוהקים

​נדמה כי הזמן פוסח עלייך

על פנייך לעולם לא יחרשו קמטים

 

שלוות עולמים קורנת מנפשך

כקול הטבע הנשמע מן הים

רוך ועדינות, טוהר ותמימות

יופי הטבע חובק את הילתך

 

לו יתברכו ברי המזל

ויזכו להיחשף לטעם חייך המתוקים

תימשך עליהם רוח טהרה

וכל יופי הקדושה העשירה

 

מה עזה התשוקה של מלכך

להגיע למועד שיזכה לפגושך

כרת הוא לך ברית מימי קדם

שלא יעזבך לעולם 

 

ובבוא היום 

כמו חלום 

הקורם עור וגידים

ישמחו בחגיהם ידידים

האל ישכין שכינתו בקירבך 

ייבנה מיקדש במחנך

וכך כנסת ישראל הגדולה

תגיע הגאולה

נהרות נהרות,
זורמים בעוז,
סוחפים בשצף,
מאיימים לשטוף הכל.

ואיך להשאיר בחיים,
להבת אש עזה,
שבי דלקה,
כגובה ארזים גובהה?

גם היא רוצה הכל.
כל חיי,
כל כוחותי,
את ליבי.

אך המים העכורים,
המזוהמים,
המוכרים כל כך..
המפתים..

איך אוכל להם?
איך אעלה אל אבי,
והנהר איננו איתי?

אך מים רבים לא יוכלו לה,
לאהבה,
וכל נהרות שבעולם -
לא ישטפוה.

כי נעבור במים רבים,
ונוכל,
כי אשנו אש לא תכבה,
לעד.

אז אני יושב וחושב מדוע
מדוע ילד קטן לא נולד
מדוע מדקירה לב לא נחמץ
והיום שוב חולף לאיטו
לוקח יסורים ומביא עכבות
והלב
שבור לרסיסים שמפוזרים להם
מפוזרים אי שם
בדרך קשה
מלאה היא הדרך בקוצים,ברקנים

יושב אני לבד
והאינטרנט לצידי
מפטפט מצ'וטט
ומבין
מי הם האנשים שמכונים
חברי?
אני מכירם?
שמה אלו מחשבות סוררות
של לב שעובר על דברה
דברה אחת מעשרה
או
שמה זוהי סתם עצבות
שנוכחת בלב ולא רוצה קום

והלב מרגיש ריקן אך שחור
מלא פגמים אך עגול
מדוע
מדוע פועם לו ללא הפסק
כאשר בעלו שיחדול מיחל
מדוע
מדוע ילד שנולד נדקר לצד אביו ואימו
והשכן בכיכר מהלך לאיטו

האומנם לב אבן נהיה לכולנו
דמעה מזילים וזהו
מתרגלים למצב הנורא
מצב בו אדם לפרא נהיה
פושט את עורו עוטה אז שנאה
ודולק בעקבות ילדה קטנה
דולק עם סכין ומפיו אז תשמע
צעקות דתיות שמצדיקות הריגה

האומנם
האומנם זה נורא יותר
מאדם שליבו מתאכל
מתאכל מקנאה
משנאה עצמית
מהרגשת צביעות
צביעות קיצונית
כל אחד מכיר צד אחר מליבו
והוא שחשב שמכיר הוא
את כל המכלול
מגלה
מגלה
מגלה שלא ידע כלום
ושמח על זמן שחי בשקרים
זמן שחשב שהוא כהרבה אחרים
יש קצת קשיים ויש קצת אהבה
אך קנאה באחר זה אינו בשגרה
ועכשיו
עכשיו הוא יודע
שלא ידע כלום
יודע שידיעתו לא שווה למאום
מרגיש הוא ריקן
ריקן ופגום
ועצוב על אדם
שהכיר ואינו
אינו רוצה לדבר
לדבר עכשיו כאז
להבין להפנים
ולהביא מזור

האמנם...

תפוז
תפוז הוא פרי עגול וכתום
צבעו דומה היה
לזהב בעינים כלות
עיני אנשים שלא שבעו מראות
מראות
מהביט
מהתבוננות אז בנוף
נוף ילדותם שלסבים וסבתות

אז מהו תפוז
תפוח זהב
או פרי עסיסי
שנוטף ומפיץ ריחות לסביב

זהו פרי נשמעת תשובה אז משמאל
ברכתו כשאר כל פירות האילן
אך שונה הוא בצבעו
וטעמו?
מעדן
שמחה לעינים
עליצות לקיבה
במשקל הוא נמכר
ולפעמים רק נקטף

אך למרות הכל זהו פרי
פרי עגול
פרי כתום
פרי עסיסי

החיים הם כמו תפוזים רק כשאתה נופל אתה בשל להתמודד עם החיים(משפט של חבר יקר)

סיפור קצר שכתבתי על טיול שעשיתי אתמול עם המשפחה..אשמח לביקורת בונה

 

המעיין/יהודה

השמש קופחת בעז על ראשי. בתחזית מזג האוויר דווקא אמרו שיירד גשם. היכן הוא?

התיק כבד. אבא אמר שיש בריכות שחלקן עמוקות וחלקן רק לשכשוך. הבגד ים והמגבת נמצאים בו, יחד עם כמות מים סבירה ואוכל כשר לפסח.

פלגי זיעה ניגרים ממני. אבל זה שווה! יהיו מעיינות טובים במסלול.

מתקדמים בקצב איטי, אנחנו לא הראשונים שחושבים ללכת כאן. לא צריך תמיד להאמין לפרסומים בעלונים. אפשר למצוא מקומות טובים מהם.

אבל הבטיחו מעיינות שווים.

עוקפים את המשפחה שלפנינו, 5 ילדים חמודים מזדחלים להם לאיטם. מקפצים מאבן לאבן, ועוקפים זוג עם כלב. רעש והמולה. בטח זה המעיין הראשון.

בריכה נאה, מלאה ילדים קופצניים. כדאי לוותר עליה, בהמשך בטח תהיה אחת יותר טובה.

משאירים חמישים אנשים מיואשים אחרינו שמתעצלים להתקדם מפני השמש ומסתפקים בשלולית מים שנקראת בריכה. לנו הבטיחו מעיינות שווים.

הנה אדם מוכר. "שלום שלום, חג שמח".

התיק מכביד, החום עולה והיובש מציק. הספק מתחיל לפעפע כמו ארס של נחש. יהיה? אזורים באמונה שבמעיין יהיה קריר וכיף.

התקהלות גדולה לפנינו. מבט מהיר מגלה עוד מעיין. חביב. אבל..חצי מטר זה לא שווה. הבטיחו מעיין שווה! שאפשר לשחות בו!

השביל מתקדם ואנחנו נאמנים לו. אולי בעצם הטעו אותנו? אבל אם הגענו עד לכאן-נמשיך לחפש את המעיין השווה. אנחנו לא בכיינים, שווה את המאמץ.

ליד המעיין הבא, פוגשים חבר של אבא. הם כבר סיימו את המסלול וחזרו לאכול בחיק הטבע ארוחת צהריים.

"זה המעיין הכי טוב שיש כאן, אל תצפו ליותר טוב ממנו." אבל? איה המעיין שהבטיחו?

ממשיכים בספקנות במסלול המעגלי. אנחנו נמצא אותו! או שאולי הוא כן צודק?

מגיעים לתחילת המסלול שוב.

"למקורות העליונים המשך כאן" מורה שלט. נעלה. יש מה להפסיד? הרי הבטיחו מעיין שווה.

החום מתגבר והספק כבר משתלט. כאן כנראה לא יהיה משו מיוחד. הרי ראינו כבר את כל המעיינות.

עוד עליה קטנה מראה לנו התקהלות של אנשים יושבים ועושים פיקניק וילדים קטנים קופצים למים. הנה המעיין!

קופץ למים.

מטר וקצת. קרירים ומלאים בוץ. יוצא ומתנגב. אכול אכזבה.

איפה המעיין השווה שהבטיחו?..

אז נחתנו בארץ נכר רוויה בדמים
גם עצים נראים אז כאבלים
הצומח בודד ערום מעלים
ואני מסתכל ותוהה
האם יתכן שישוב הדבר
ישוב ויחזור על עצמו
שיחזור אז היום שבו התגלה
פרצוף האדם
הפרצוף
האיום

לא אדם הוא
אך לובש את דמותו
חורץ גורלות בהינף אצבעו
סיפוק ליצריו מוצא בשוטו
מצליף הוא כדי לספק גחמתו

והטבע שותק והגוי כנגדו
משים כחירש את אוזניו השומעות
כאילו לא התקיים הדבר מעודו

מדוע שתק אז הטבע
שקט איום
והמשיך אז לצמוח
ליבלב הירוק

האומנם איך קרה
תמה לעצמי
מדוע נקטף עולל נקי
מפרי עולל שיוסד עוז
לא ישמע קול בכיי
החפץ במזון

מדוע כעת הטבע ערום
אפור וגלמוד
מעצים ופירות
מדוע לאחר מעשה
השתנה המראה
וכעת אין ניתן לראות
אם יש חפץ

להיות פריק של טעלולים,

לשחק במילים

במשקלים.

 

לאזן נכון את תשומת לב האנשים

לדברים שוליים

ואווילים.

 

ואז להפריח יונה מן הדף

להוריד דמעה לאף

ולהכאיב.

 

 

לשיר בלי להוציא כול,

לחיות בלי לשקול לשאול

כי אני המרכז ואני האלוהים

אני השקרן באמת ובתמים

 

אז כן כמו שאתם רואים אני דתייה

עם חצאית מאחורי הברכיים

חולצה שמגיע עד הידיים

נעליים נוחות

ושער שמסודר בצמות

אני דתייה

ואני לא רק דתייה

אני דתייה שמאמינה

באבא שבשמיים

ברב של ירושלים

בצדיק שחי לפני שנים

ושתפילה אחת שלי ושלך יכולה לשנות חיים

אז כן אני דתייה

אני פנאטית ומשוגעת

ואני חיה בשטחים

אז לפעמים אני נשמעת מקוטעת

אני עומדת בצמתים, מתחננת  צועקת

ואת בתוך האוטו מתבוננת ושותקת

אז כן אני דתייה

ואת? מה את?

נכון את חילוניה,

סליחה חילונית

את בטח גם ממלכתית

ובאמת הממשלה עמדה תמיד לעזרתך

אבל הזווית שלי טיפה שונה

למרות שאני אחותך.

אני שגורשתי מביתי

בשביל שלום הדרגתי

אני ששוטרים הורידו את בגדי

גם שצרחתי וביקשתי די

אני שכולכם מסתכלים עלי כחיה

למרות שאף פעם לא הרמתי יד על נברא.

אני שאיבדתי אמונה בממשלה שלי

במדינה במשטרה באנשים שאמורים להיות שם בשבילי

אני שמבינה את הנוער גבעות כל כך טוב

כי מה יש לעשות עם כל הרגשות

שבתוכי גועשות ומתפוצצות

עם כל המחשבות הרעות הרסניות

הרצון לקום ולעשות מעשה שלא יעשה

מעשה שישקיט את החיה שאתם גידלתם בתוכי

את החיה שאתם חושבים שאני

אז כל מה שנשאר לעשות זה לחטוף עוד אגרוף או עוד בעיטה

בראש בצלעות בבטן או ברגלים

אתם בלי רחמים מורידים אותי לברכיים

ואני בוכה מנסה לראות את הטוב בתוכם

כי אני יודעת שנשמה יהודייה זוהרת בכם

אבל אתם מכוסים כולכם מהראש עד הרגליים

מחזיקים אלה נגדי, בידיים

ולי כל מה שיש זה סידור או תהילים

ספר ישן נושן שנותן לי חיים

ואני מתפללת לאבא שיגרום לזה להפסיק

כשעוד נער נופל לרצפה ועוד שוטר, לכת מרחיק

אז כן אני דתיה ויש לי ערכים

יש לי אמונות וחיים שלמים

ואת מסתכלת עליי מתוך המכונית

וכל מה שמפריד ביננו זה חלון זכוכית.

ובחלון הזה נכנסים מלא דברים

הרים של שנאה וכעס לא מוסברים

כי למדנו שהשני זה הגורם לכל הצרות

שבגללו אנשים מתים ברחובות

ואת בעיניי מסתכלת ואני בעינייך

ולרגע נדמה לי שאם אני אדבר, הקול שלי יגיע לאוזנייך

ושניה לפני שאני מנסה

הרמזור מתחלף לירוק ואת כבר רחוקה

  

 

  

 

 

...ונראה עין בעין

את אותה הנקודה.

ונשמע באוזן רגישה

את אותה המנגינה

ונפסע ישר

שנינו יחד

כאיש אחד

בלב אחד

כולנו כאחד.

 

 

אבא? אתה שומע? זה אני, הבן שפעם אהבת. זוכר? אני לא יודע אם אכפת לך ממני או לא, אבל בכל זאת. החלטתי לכתוב לך. יכול להיות שהתגעגעתי קצת.

אני נזכר בימים ההם, שהייתי שבור, הייתי בא אליך ומקבל אהבה. הייתי בא אליך ומקבל סיוע, הייתי משמש כאוזן קשבת עבורי. עזרת לי, וגאלת אותי. אני זוכר איך הייתי נופל ליאוש, ואתה, כמו אבא אמיתי, שאוהב את הבן שלו, הייתי מושך אותי חזרה אליך. אבל היום, אבא, הדברים קצת השתנו, כבר לא אכפת לך ממני כמו פעם, אתה כבר לא דואג לי כמו בעבר. וכל כך קשה לי אבא. אני מעניין אותך? אני חשוב לך? אתה חושב שאתה עוזר לי שפעם בכמה ימים אתה מתייחס אלי? אני יושב בצד ורואה איך אתה מתייחס אליו ואיך גם אליו. איך אתה אוהב את האיש הזה ואיך את האיש ההוא. ואני, כמו ילד ייתום, יושב חסר אונים ונחנק בדמעות. עשיתי לך משהו רע בחיים? למה זה מגיע לי? למה אני כ"כ סובל? אני הולך ברחוב, רואה אנשים שמחים, רוקדים, אוהבים, מדברים. ואני? מה איתי? לא מגיע לי קצת צבע לחיים? קצת? 

נלחמים במדינה על דיור ועל מחייה

וזורקים מבתיהם מאתיים איש שעל גבעה.

ולמי בכלל אכפת שאין להם לאן ללכת?

העיקר שלי סבבה יש בריכה ויש מרפסת.

 

בסדר אז ויתרנו על עוד חתיכה של ארץ,

נתנו עוד פיסת אדמה לעלאק מדינה אחרת.

זה שלנו! מתי כבר תקלטו??

אולי כשאת כולנו בסוף הם יקטלו.

 

ילדים עכשיו בוכים כי אין להם לאן ללכת,

מה יהיה ולמה זה לא נגמר אחרת?

הכל בגלל איזה כמה ערבים?

מה לעזאזל קורה כאן זו מדינה של יהודים!

 

עומדים עם השלטים "אין לנו ארץ אחרת"

לא נזוז מפה גם כשהמגינה בוערת.

גם אם תיקחו לנו ת'בית הרוח תישאר,

זאת המדינה שלנו ואף פעם לא נישבר!

מה אני יכול להגיד על תחושה?
תחושה של תסכול, של אכזבה
ראיה של תקלה, בלי לדעת לתקנה.

אני רואה זלזול
מחוסר הבנה
שגם "בצחוק"
יש השפעה

השפעה של פגיעות
ושל חוסר פתיחות
מי מוצא הקשבה
בלי לפחד מתגובה?

אבל יותר כואב, בגלל הצד השני
זה שלא מנוצל
הצד האמיתי

הצד עם האחדות, העוצמות
האהבה
הצד שמראה
את יכולות הנשמה

וכואב לי לראות,
את המציאות שעתה
המציאות שפוגמת
באור הנשמה

ולמרות הפגימה
אי-אפשר לא לראות
שחיות הנשמה
פועמת בלבבות

היא נמצאת שם, קבועה
ונלחמת ורוצה
לצאת החוצה להאיר
להרבות בשמחה

שמחה אמיתית
לא על חשבון האחר
פנימית עוצמתית
של אהבת האחר

היא רוצה ונלחמת
אך צריכה היא עזרה
להאמין, לכבד
לא לגרום לפגיעה

להקשיב ולרצות
את הטוב ולראות
יכולות וברכה
שנמצאות בעצמה

לא רק בי או בך
יש גם בו יש גם בה
בכל אחד יש כוחות
יתרונות ועוצמות

למעלה לפרוץ
להותיר את המוץ
בכולנו גרעינים
של כוח מדהים

ללכת קדימה
להתעלות להשפיע
לכולם יש גרעין
גם אתה! תאמין!

הוא מגיף את תריסי החלון.
נדמה שעומדת להיות סערה. העננים האפורים מסתירים את השמים ורוחות מנשבות בחוזקה.
הוא פותח מעט את החלון, מנסה להציץ שוב. המראה לא השתנה בדקה האחרונה.
"אולי," הוא חושב לעצמו "אולי משהו ישתנה פתאום?
אולי תאיר מעט השמש בקרניה?
אולי תציץ בינות לעננים ורק תשלח חיוך?"

עוברות כמה דקות והוא שוב ניגש לחלון- מייחל כולו להתגשמות משאלתו.
הוא לא אוהב חורף. הוא לא אוהב סערות.
הוא מייחל ליום בהיר בחודש הקריר והחורפי שעובר עליו.

 

****

 

"למה הוא מגיף את התריסים? מדוע אינו נותן לי להיכנס??
הוא עושה את זה לעיתים די קרובות אבל אני רוצה לנסות להאיר את החדר..."

 

****

 

"אולי תיכנס קרן האור פנימה" הוא מקווה בליבו, לא כל כך מתלהב מהרעיון לפתוח את תריסי החלון.
אם ייפתח- ייכנס מעט אור, אך גם ירגיש את הרוחות החזקות שנואות נפשו. ואולי בלי שישים לב, ייכנס לו זבוב או פרפר או יתוש שיעקוץ...
לא. אין לו כוח לריב עם יצורים מהירי תעופה כמותם. מעדיף הוא את החושך, הקדרות, העצב – הבטוחים והמוכרים, על פני כישלון מובטח מראש.

 

****

 

"תפתח, קצת. תן לי הזדמנות. אל תסגור את החלון!"

 

****

 

הוא מתכרבל, מתכדרר ומתכסה בשמיכה וכמובן- החלון סגור. עכשיו אין לו כח וסבלנות לבדוק מה קורה בחוץ.
וזה שהוא לא כבר יומיים לא ניסה?!  –  אולי אחר כך. עכשיו הוא לא צריך. תודה.

 

****

 

מחכה בסבלנות. יום. ועוד יום. ועוד אחד. ועוד...
רק שיתקרב לחלון, שייתן אפשרות להאיר.

ימים ארוכים, מייאשים ומורטי עצבים עברו עליה, והיא ניסתה לא לחזור אחור.
ואז, בהבטה קטנה הצידה היא ראתה משהו זז שם.

 

****

 

פותח בזהירות את התריסים. מתכונן לסגירה מהירה בשניה שיצור מעופף ומציק ינסה לחדור פנימה.
הוא מסתכל על העננים האפורים ורואה שהשמיים השתנו. הם מאירים מעט יותר.
בא לסגור את החלון, אך נעצר למראה קרן שמש חמימה ששולחת אליו חיוך גדול ומאיר.
מחוייך קמעא סגר את התריסים.
החדר הוצף באור זוהר והוא קיווה וייחל שתמיד יהיו כאלו קרניים מאירות.
נכון. הוא פתח את התריס והרגיש את הרוח העזה. זבוב אחד איים וכמעט נכנס פנימה. המצב שלו לא היה טוב. אבל קרן שמש התחילה להאיר.

הוא יידע שהפעם הבאה בה יפתח את התריס תהיה הרבה יותר מהירה.

 

 

"לדבר פרושו

לתת לאחר לשמוע

הד מחשבה פנימית

שהשתחרר לפתע כמו חוט עפיפון

מכף יד קפוצה" מדעי ההתנהגות // ענת לוין

 

 

אז ככה.

 

מה הולך לקרות?

יש פורום סגור בשם "המגירה" שאליו אני אכניס את כל מי שרוצה להשתתף בסדנת הכתיבה.

היום בערב, בין תשע לעשר, אנחנו נקיים את הסדנה הראשונה. (אם יהיה מינימום מתענינים)

(הי, בעצם אם אתם כבר כאן, לסדנא הראשונה, תחשבו על מטאפורה ליצירה שלכם. מה היא בשבילכם, מה אתם בשבילה. - לא להגיד אני כותבת כי אני רוצה להוציא ממני את המחשבות, אלא משהו כמו לצייר על קירות מערה, לגדל פרחים, להשתיק צעקות, וכדו')

 

סליחה, אז מה בתכל'ס הולך לקרות.

אנחנו נכיר קצת אחד את השני, ניפגש עם שירים של משוררים, יהיו תרגילי כתיבה, אנחנו נראה את היצירות שכתבנו, וניתן ביקורות אחד לשני.

אבל בעיקר בעיקר - נקדיש רגע מהזמן שלנו בשבוע- בשביל פשוט לשבת לכתוב. ולכתוב.

 

למי זה מתאים?

למתחילים, למתקדמים. בעיקר למי ששאוהב מילים ונהנה ליצור מהם צורות ויצירות.

 

אבל אני אף פעם לא הייתי בסדנת כתיבה..

לא נורא. כלומר, כדאי לך מאוד ללכת לסדנה אמיתית אבל אולי זה יעשה לך חשק ללכת לדבר האמיתי.

אין תחליף לחברים ולמנחה בגוף בשר ודם, אבל גם זו התחלה.

אנחנו נגשש ביחד, נראה מה אנחנו יכולים לעשות.

וגם במפגש שיקרה בעזר השם בחוה"מ פסח, אנחנו נעשה סדנת כתיבה אמיתית.

 

כמה זה עולה?

חינם. שלושה מפגשים. בחופש, בזמנכם הפנוי. בון אפטייט.

 

אתה לא חשב שזה יפגע בפורום?

פורום המגירה יהיה סגור בשעות שהם לא המפגשים.

כל שרשור שיפתח, ייסגר מלבד שרשורים מסוימים.

 

לפרטים נוספים, מוזמנים לפנות אלי.

בטוב,

צור

 

 

 

איש הולך לאיבוד. כשיצא שאלה אותו חברתו-לאן. למה. 
תשובה אין. רק איש שהולך לאיבוד. 
איש, שכבר קיבל שם (נדב. נדב דויטש) מתחיל ללכת. אינו יודע לאן. נדב הולך ישר. כשנגמר הכביש, הוא ממשיך ללכת.
יש לנדב תיק. בתוכו: משקפי שמש, שני פלסטרים. מסטיק בטעם דובדבן, שטר של 20 שקל, שני מטבעות של שקל. כמה דפים קמוטים, בקבוק מים, חצי חבילת שוקולד. 
בכיסים של נדב: עט. תשחץ שגזר מהעיתון. פלאפון, 52% סוללה. 
הולך נדב לצד הכביש המוביל אל מגדל המים, אל בית הקברות.
עוצר הוא ליד בית הקברות. מרים אבן, מניח על קבר אקראי. יהושע (שוקי) שטרן. 22.
איש ששמו נדב ממשיך ללכת. עוצר לשתות, שלוק של מים. להמשיך ללכת.
יוצא נדב מן העיר. הולך הוא ליד הכביש המהיר. מתבונן בכלניות שצמחו ליד הכביש. 
הכביש מתעקל, נדב ממשיך ישר. הוא בשדה כלניות, הולך ישר. נאבק בדשא-פרא.
הוא הולך, נדב. קצת מים, קצת שוקולד שנשאר בתיק. 
(זה מה שנדב לובש: נעלי ספורט דהויות, דגמח בצבע בז, חולצת סוף מסלול צנחנים. התיק כחול)
חוזר נדב לכביש. כביש אספלט שבור, מוביל אל צופית. 22 ק"מ.
עוצרת מכונית כחולה. מציעה טרמפ. נדב עולה. מתחיחה שיחה קצרה. איפה היו בצבא, בתיכון. 
מגיעים לבית, חונים. הנהג האלמוני (שכבר פחות אלמוני עכשיו. הוא היה בגבעתי בצבא, למד בתיכון האזורי) מזמין את נדב לאכול. שניצל ופתיתים.
אחרי שאכל קצת, ממשיך נדב ללכת. הפלאפון רוטט בכיס: 15%. חסוך בסוללה.
נדב מתעלם. ממשיך ללכת.
הלילה מגיע. נדב  פונה לישון. הוא נמצא בטרמפיאדה. צומת קסר. נדב הולך לישון. תיקו משמש לו ככרית, הרוח כשמיכה. 
מתעורר נדב. עוד חשוך בחוץ. הציפורים כבר מצייצות. ממשיך ללכת, איש ושמו נדב. 
חוצה שדות, ופתאום: חול ים. קשה יותר ללכת על החול. אבל נדב ממשיך. חולץ נעליים. מתיישב על החול, נותן לגלים לגעת ברגליו. ופתאום: מתרומם. ממשיך ללכת. לידו ים, הוא על החוף.
מצטרף לדייג, מתידד איתו, אוכל איתו פיתה עם גבינה לבנה. ממשיך ללכת.
הולך הוא ליד פסי רכבת. מתוך הרכבת מנופפים אנשים לו לשלום. לאדם שהולך ליד רכבת.
כבר צהריים. נדב ממשיך ללכת. עת ערב ונדב עדיין הולך. גם בלילה.
פתאום, 1:42, נדב מחליט לישון. הוא לצד הכביש. נרדם במהירות, אורות המכוניות מאירות עליו. נוסעות מהר, לא שמות לב.
בתשע בבוקר הוא מתעורר. פתאום. נדהם מאור השמש. ממשיך ללכת.
ופתאום-הגיע לתל אביב. 
מקום מוזר, תל אביב, ללכת בו לאיבוד. 
הולך נדב ברחובות תל אביב. פוסע ליד האוטובוסים, ליד רוכבי האופניים. 
ממשיך ללכת, עובר ערים וכבישים.
זה כבר היום השלישי של נדב. ופתאום עוצר אותו חהר מהתיכון. הם שואלים אחד על השני. מה שלומם, אם יש חברה. איך היה בצבא ומה קורה. מה מוביל בשעת צהריים שכזו שני אנשים לתל אביב. 
עונה החבר (טל. טל פרלמן) שהוא נוסע לתל אביב להיפגש עם חברים. יש מסעדה טובה בטיילת.
עונה נדב. "אני? אני הולך לאיבוד."
טל ממשיך לדרכו, הולך למסעדה בטיילת.
ממשיך נדב ללכת לאיבוד. 
יום שישי מגיע, כמעט שבת. 
פתאום מגלה נדב:
רגליו הובילו אותו לביתו.
מכיר את השבילים.
נדב נכנס הביתה. 
מתקלח, אוכל, נכנס למיטה.
הולך נדב, הולך לאיבוד

כך הפטיר הלקוח בעודו חובש את מגבעתו ובהכן לקום מישיבתו, לא לפני ששילם לירה  לפועל.

"בא, צ'רלי" קרא לחתולו הלבן והלך.

'לפחות לחתול בר המזל', חשב מנקה הנעליים, 'יש שם'.