היא לא מביטה בי. רק שותקת, עיניה מקובעות ברצפה.
יד אחת אוחזת בחזקה בפרק היד השניה, מזכירה לי צמידים מסתירים סוד ישן, מכאיב, חותך בבשר החי.
אני רואה את הצלעות שלה עולות ויורדות בכעס עצור, שהיא מנסה לכבוש בשם חוסר המסוגלות שלה להטיח באנשים את ליבה, לשפוך בפניהם את דמה בזעקות כאב.
אני שומעת את גלגלי המוח שלה מסתובבים, חורקים, לא עומדים בעומס המחשבות הצורחות במוח – איך היא עושה לי את זה, לעזאזל? היא? מכולם?
שתיקתה מכאיבה, כבדה וחותכת.
אני מצטמצמת כמה שמאפשרים לי ממדי, נותנת לזעקתה להיכנס לכל חדר מחדרי ליבי, שומעת את ליבה קורס שוב, תחת המקלות הדקיקים שהיא הספיקה להציב תחת ההריסות, בעזרתי האדיבה.
ואני ידעתי את כל זה. ובחרתי אחרת.
למה?
אני שותקת, מביטה בדמעות שהתחילו סוף סוף להתגלגל על לחיה, אחרי ההלם הראשוני. איכשהו הן נראו לי מבשרות טוב.
"אהובה שלי," אני פותחת את פי לגודל מינימום כדי להוציא את המילים המכאיבות לי כל כך. "עשיתי את זה רק בשבילך. אני אוהבת אותך כל כך.." אני משתנקת בכאב, כמעט נכנעת. "לא יכולתי לעשות אחרת. זהו, אין לך סודות. את יכולה לברוח ממני עכשיו כמה שרק תרצי, ואת יכולה גם לבוא בכל רגע נתון. רק עזרי לעצמך כבר.. תביני שאין יותר מה להסתיר."
היא מרימה אלי מבט אחד. רגע קצר של שנאה עזה, מבט קשה, מתעב. אני מרגישה כאילו מישהו בעט לי בבטן בחזקה.
"אני שונאת אותך," היא מטיחה בי. "לכי מפה."
אני מסתכלת בה לרגע אחד, ישר לעיניים. מבט כואב, אבל נחוש. עיניי מלאות דמעות ואינני מרגישה בהן. לו היינו בכל מצב אחר, היא הייתה פורצת בבכי יחד איתי ונשבעת לנקום בכל דרך במי שהביא את הדמעות האלו לעיניי. עכשיו היא רואה רק את הנחישות, מפרשת אותה בדרכה שלה.
"אני אוהבת אותך." אני לוחשת. "עשיתי מה שיכולתי."
היא שותקת, כל כולה שנאה.
אני נשארת על עמדי עוד רגע אחד, מחכה למחילה שלא תבוא, ואז מסתובבת לכיוון הדלת.
בצעדים רכים, כמעט לא נשמעים, עוד חצי צעד ואני בחוץ.
בדלת אני מסתובבת אליה.
"הלוואי ויום אחד תביני אותי," אני לוחשת אל הכתלים הערומים.
היא עוד עומדת שם, מביטה אל הרצפה. אני מסתובבת ויוצאת.
בחוץ השמש מכה בי, ורוח מרקדת לפני בריח הדרים.
"אלוקים," אני נושאת עיניים לשמים. עיניים אדומות, עמוסות דמעות, שלא ראיתי ולא חשתי עד לרגע זה.
"אלוקים," אני מתקפלת, מושיטה פני לרוח הטובה, "אלוקים..
) 
