האמת שזה לא קל לחיות עם מפלצת בתוך, אבל כמו לכל דבר, מתישהו מתרגלים אליה, מתישהו לומדים לחיות איתה, להתחבב עליה, לנשום יחד איתה עמוק, לדעת להרגיע אותך כשצריך, לדבר אליה בהגיון עד שהיא נינוחה, שלא תעשה צעדים קיצוניים, וכשלא עוזר, פשוט ללכת לישון. זה הדבר היחיד שגורם לה להירגע, היא נרדמת יחד איתך, ומתעוררת ליום חדש, עם אנרגיות מחודשות לסחוב את כל מה שצריך על הכתפיים, להילחם ולהיאבק עד לפעם הבאה שהיא תישבר ותקרוס. ואז שוב תורך מגיע, לדבר אליה בהגיון, להרגיע, שלא תעשה צעדים פזיזים. ואם לא עוזר? נכון- לישון. כזאת היא, עם זיכרון קצר. לילה אחד היא יכולה להגיע לקצה, לשבור אותך לרסיסים, לא להרפות. ובוקר אחרי? שמה הכל מאחור, מניחה הכל בצד ומתעלמת כאילו לא קיים, ממשיכה עם המשחק המזויף הזה, הכל מעולה. זה הכי חשוב, לשדר עסקים כרגיל, לחייך כשצריך, להגיד את הדברים המתאימים, ללכת בדרך סלולה מראש ולשכנע את עצמך שאתה זה שמוביל, שאתה הרי יודע לאן היא מובילה, למרות שלשניכם אין שמץ של מושג לאן אתם מתקדמים, מה יהיה בהמשך, רק יודעים שבסוף הדרך כנראה תהיה תהום, השאלה עוד כמה נצליח ללכת. הכל שאלה של זמן. אבל מתישהו הכל צף, והיא עולה. מזכירה לך שהגיע הזמן להתעורר, לעמוד מול האמת ולשים בצד את המשחק, להתעמת עם המציאות כפי שהיא, ולא כפי שרצית שתהיה. לעשות מעשה לכאן או לכאן. ואתה מדבר אליה בהגיון, שלא תעשה שום מעשה מסוכן. ואין דאגה, היא תלך לישון ותקום כמו חדשה, אבל הכל שאלה של זמן.
כל כך קשה לחיות עם מפלצת בתוך, להסתובב איתה כל דקה ביום, ועד ששכחת שהיא שם- להיזכר. לנסות לשכנע שהכל בסדר ,הכל בשליטה, אנחנו יודעים לאן אנחנו מתקדמים, נגיע למקום טוב, למרות שלשניכם אין מושג. מתי כבר תגיע התהום? אז עוד בוקר, ועוד שגרה, ועוד שקר, ועוד חיוך מאולץ, ועוד רגש מזויף, לנסות להרגיש זה שם המשחק, למרות שמבפנים אין כלום, הפסקתם להרגיש כבר ממזמן. וכשנהיית רעבה היא אוכלת אותך מבפנים, לאט אבל עמוק, משאירה אותך ריק כמו שלא הרגשת בחיים, ואתה יודע מה הפתרון. לישון, ומהר. רק מה עושים כשמגיע מחר?
זה נורא לחיות עם מפלצת בתוך, אבל היום אתה כבר רגיל, רגיל לסחוב אותה עלייך, להתעלם מקיומה, להשתיק אותה כשצורחת לך בראש. עם הזמן כבר התרגלת אליה, כמו להכל. החלק הכי נורא היה להכיר אותה, להבין בפעם הראשונה שהיא שם, שהיא זאת שבכלל מכתיבה לך את הקצב, שהיא אחראית למה שיקרה, ולך אין יד בדבר. החלק הנורא הוא לעמוד מול המראה ולהגיע למסקנה שזה לא אתה אשם, אתה רוצה להרגיש, ורוצה לחוות, ורוצה להגשים ורוצה לאהוב, אתה רוצה לטייל ורוצה להכיר ורוצה לעבוד ורוצה להתקדם, אבל חיה בתוך מפלצת ואתה לא זה אשם. הכי קשה זה לעמוד מול המראה, להסתכל ולהבין בפעם הראשונה שיש בתוך מפלצת, שהתפתחה לאט לאט למימדים הרסניים, ולהבין שלמפלצת הזו יש שם, אפילו שם מקצועי, שם רפואי, כזה שאפשר למצוא אותו בגוגל, לקרוא עליו ולהזדהות, להנהן לכל סימפטום ולהבין לאט לאט שלמפלצת שלך יש שם, וקוראים לה דיכאון.
היי וזה
