לבד.
לבד.כן.זה הוא,ותמיד ישאר כך.
הוא בודד.ככ בודד עד שהוא כבר לא מרגיש כזה.הוא התידד עם הבדידות.היא לפחות,חברה נאמנה.אחת שלא מוצאת מישהוא אחר ועוזבת כאילו כלום לא היה.היא נשארת.חודרת.הרי גם היא בודדה.
לפעמים.
כשהוא ממש מרגיש אותה.הוא כבר תוהה אם היא איננה.והוא מפחד לחשוב לאן היא נעלמה.ואם היא תשוב בכלל.אבל זה לא משנה כבר.כי זה הוא.סופסופ הוא יודע מי הוא.מישהו פעם שאל לשמו,הוא ענה.שאל לעיסוקו,הוא גם ענה.שאל לזהותו,הוא השתהה רגע ואז אמר~אני?אני בודד.כן.זה אני.זה יעודי.זו זהותי.זה אני של העבר הווה עתיד.זה פשות אני.
זהו.הוא החליט.הוא,לשם,לא חוזר.
לא למחשבות.
לא להרהורים.
לא לרגשות האובדן ולא לרגשות הנחיתות.
הוא עזב.לגמרי.בלי להשאיר עקבות ובלי סימנים כדי לחזור.
מכאן הוא מתחיל.
מתחיל לחיות.
אמנם לבד,אבל לפחות חיים.עם תוכן.איזה תוכן?זה כבר לא משנה.כל עוד הוא לא שם זה כבר תוכן.
אתמול היא התקשרה.הם דברו אולי שלוש שעות אולי פחות.הוא לא זוכר.לו זה הרגיש קצת.וזה הסתיים מהר כי היא הייתה צריכה לסיים. השיחה הזו השאירה אותו עם מלא מחשבות ומלא הרהורים.
היא אמרה שלהיות בודד זה לא נקרא להתחיל לחיות.אז הוא אמר שאין מציאות אחרת,אז היא שתקה.ואז הוא שאל אם הוא צודק והיא אמרה שלא.
הוא שאל אם יש לה דרך להראות לו שזה לא ככה ושהוא טועה,אז היא אמרה שאין לה דרך אבל יש לה יעד.
יעד?
כן יעד.
איזה?
אתה!אצלך.
אצלי?אני חי עם הידיעה הזו יותר מעשרים שנה ועד עכשיו היא לא עשתה לי כלום.
ברור שלא.היא לא צריכה לעשות שם דבר.אתה זה שצריך לעשות לה,לעשות איתה.
להאמין,להאמין בעצמך ולהאמין לעצמך.
