פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 444)

תשתקי כבר!
מה את רוצה?
תאכלי ותשתקי!
מה הבעיה שלך?
מה זה כל הרצונות האלה?
תיכנסי כבר לאוטו,
וניסע.
את אוכלת? אוכלת,
ישנה טוב? ישנה טוב.
אז מה הבעיה?
לא, את מרגישה שחסר.
מה חסר את יכולה להגיד?
משגעת אותי,
אי אפשר לנסוע בשקט.
את מתישה אותי.
אין לי כח לכל הדרישות האלו.
להתחיל להתחשבן לאיפה ולמה?
בואי ניסע ודי.

והיא מצידה,
כמו תמיד,
שקטה.

נאנחת לעצמה,
הוי, כמה שהוא אינו מבין..

 המוח האנושי עובד בצורה כזו שאף אחד עדיין לא הצליח לפענח אותו,                                   המוח שלנו לעומת זאת עובד בצורה כזו שהפסיקו לנסות לפענח, אפילו אנחנו כבר לא נלחמים בו.

ומצד שני הלב שלנו ,שהרבה מהאנשים בעולם יודעים איך להשתמש בו ,                                 אנחנו לעומת זאת קצת  מסתכלים עליו כמו ילדים קטנים, רוצים לגעת בו ולא יודעים איך.

אז אני רוצה לספר לך סיפור או יותר נכון להכניס אותך לתוך הראש והלב שלי למספר דקות.. ולהראות לך את השילוב שבין הרגש לבין המוח .או לנסות לפחות לבדוק את השילוב בעצמי.

לפני כמה חודשים קרה לי משהו מאוד מוזר, סוג של מלחמה בין הראש לרגש, התחלתי להתרגש מלראות אותך ,להשתוקק לרגע שתגיע, הלב דפק לי בעוצמות , אתה מכיר את התחושה הזאת שאתה יכול להיות מוקף בעשרות אנשים אבל להרגיש רק כאילו אחד מהם נמצא לידך, ככה הרגשתי,כאילו רק אתה שם. הלכתי לישון עם פנטזיות , על הרגע שבו תתקרב יותר, תיגע , תחזיק לי את היד ,על הרגע שבו תסתכל עליי אחרת ,לא כמטופלת שלך, וכמו כל לילה מאוד קשה להירדם עם פנטזיות ,אז המוח התחיל להתערב, הוא נשוי , הוא המדריך שלך ,הוא לעולם לא ירגיש את מה שאת חווה, הוא קרוב אלייך, אבל לא כמו שאת רוצה שהוא יהיה קרוב, והמוח כמו שאמרתי יש לו רצונות משלו, הוא מאוד אוהב לחפור עמוק יותר, ממה את רוצה להתמלאות שם,?הוא היה שואל אותי כל לילה. מה את מחפשת? את הריגוש הבא?... ניהיה לך משעמם בקהילה, הוא היה מנחית אותי כל לילה ,וכל בוקר מחדש הייתי מתעוררת באותה התרגשות , מהרגעים האלה שהלב קופץ , שקשה לנשום ,שמתנהגים כמו טיפשים... מלחמה ארורה שכזו בין הלב לבין המוח ....

הבחורה ההיא הייתה ההזדמנות לשכוח אותך, להדחיק את כל הרגשות המעורבים מולך, להרגיש משהו שלא יבנה לי עוד מלחמה בראש, כמובן שטעיתי ,כי גם שם כמו כנראה בכל מערכת יחסים הראש לא מפסיק לעבוד אף פעם.

נכנסתי לפלונטר מטורף, מצד אחד היא נתנה לי אהבה ,מצד שני גם אתה התחלת לתת ואז ,אפילו הראש שלי לא ידע לאיזה כיוון ללכת, הייתי מאוהבת בשניכם, המוח שלי חזר כל לילה ואמר לי ,הוא לא בשבילך , הוא נשוי ,זה לא יגמר לעולם, שהוא רצה להיות מאוד כנה ,הוא אמר לי ,אורטל אסור לך להתאהב בו הוא ישבור לך את הלב בשניות ,הוא מכור לריגושים ,את יודעת את זה טוב מאוד מההיכרות עם עצמך, קשה להתמיד במשהו , מתאהבים בשניות, ושהאש מתלהטת כבר ,היא גם נכבית מהר מאוד. אבל הלב שלי עדיין קפץ, שנישקת אותי ,הרגשתי כלכך מפוחדת כאילו אני נופלת לאיזה תהום שלא יהיה ממנה דרך חזרה ,התרחקתי , ונחסמתי , ואולי גם כעסתי על עצמי, והתאהבתי בה יותר, ואתה יודע מה המוח אמר, זה הכי בריא בשבילך ,שם את צריכה להיות, או אולי זה הרגש דיבר?, או אולי המאבק ביניהם, ?כך או כך נסחפתי שם, ובסוף במקום שלא חשבתי שאני יפגע, דווקא שם נשבר לי הלב. ואתה היית שם לא שופט, לא מבקר ,פשוט שם, למרות שהיה לך קשה ,ניסית עדיין להיות , ושהיית הרגשתי פתאום הכי מוגנת בעולם.

שאמרת שאתם מתגרשים וזה סופי,כתבתי לך תברח אליי ,הלב שלי כתב את זה , למרות שהמוח שלי אותת את כל הנורות האדומות בעולם, לא את תיפגעי, את עושה טעות, הוא של מישהי אחרת , תרפי משם, תשחררי , אבל רציתי אותך, הייתי כמהה אלייך , רציתי לחבק אותך ולהגיד לך שאני כאן ושהכל יהיה בסדר, ואני לצידך בכל ההחלטות שתיקח, הלב שלי דפק , ופחדתי , ובאת, וכאילו שזה היה המקום הטבעי שלך , כאילו היית חי בתוכי כבר שנים , כאילו אנחנו חיים אחד בתוך השני כבר שנים. כבר לא היה פחד ,היה רק מגע שצמא לעוד, מבט שמרגיש מבלי להרבות במילים , מהחוויות שאסור להסביר אותם רק לתת להם להיות, היומיים האלה היו מלחמה, כל פעם שלא היית לידי,חשבתי שאתה הולך, שדיברת איתה,הראש שלי אמר, את רואה הכל חארטה , עכשיו הזמן שלך לברוח, אבל לא יכולתי לברוח , ולא האמנתי, היה לי קשה להאמין ,זה הרגיש לי כאילו אנחנו באחת מהפנטזיות שלי שאנחנו בונים בית , אבל עוד שניה הכל עומד להתפוצץ. אסור להתאהב בך ,אבל על מי אני עובדת, אני מאוהבת בך כבר לפני יותר מידי זמן.

היום אני מפחדת, שאני עדיין קיימת בתוך הפנטזיה הזאת, גם היום הראש מספר לי הכל,שאתה עדיין שם, שעוד מעט הכל יגמר, שהריגוש יעבור לך ,ואתה תעבור לדבר הבא, והלב שלי ,הלב שלי מספר לי עד כמה אתה אוהב אותי, עד כמה אתה רוצה להיות, הוא מרגיש אותך,הוא פועם אותך ,ולאט בלי לשים לב יחד איתו חלקים מסוימים במוח מזמינים לי עולם אחר, עולם שפוי יותר ,עולם שמאמין ,שמקווה לטוב,והם מתחילים להתמזג ,זה הופך לקול אחר שמתאחד לחוויה שאין לה מילים .זה כבר לא הדמעות שממלאות את הלב , זה אהבה שמציפה את חדרי הגוף, עוברת לריאות ומפיחה את עצמה בעוצמות  לחלל העולם.זה רגע קסום שהפנטזיה מחליפה את עצמה באמונה לעתיד.ובתוך הרגע הקסום הזה של  רק להיות , לא לרצות לנוע ,להישאר לעוד רגע, לגעת ,לנשום אותך , הרגע הזה שהוא שלי ושלך,בתוך הרגע הזה, אנחנו יוצרים את עצמנו מחדש.

אנחנו יוצרים עולם שהוא שלנו..

לא מסוגל להתנתק /  A.N

 

כתום בעיניים. השמיים כלועגים בשתיקתם הכחולה. כחולה כדגל.
אני מסנוור,מוכה הלם. זו לא רק השמש שמאירה בעוז והדמעות שרותחות בעיני בכעס המהול בכאב וצער. זו הידיעה הפנימית,העמוקה הזו שזה לא נכון,לא הוגן. עוול שיקרי וחסר היגיון.
כולנו עומדים מחוץ לבית ההרוס ובכול זאת לא מוכנים להיקרע ממנו. ככה תמיד אמר לנו אותו הבד המעוטר בסמלו של דוד,של משיח. 
אנחנו מושרשים עמוק באדמה הזו. כל כך עמוק שבשבילנו זו כבר לא אדמה. זו האמונה שלנו,מקור הקדושה הנצחי שלנו,ועכשיו להיעקר ממנה? לגלות למקום אחר?

האדמה בה נטמעו אגלי הזעה,טיפות הדם והדמעות יופקרו כלא היו?
אפילו לחשוב הלאה...אני לא מסוגל. לא מסוגל להתנתק.

וייקרא שמו בישראל: דוד חי
מזל טוב
מזל טוב!
איזו שמחה!
" דוד על שם האח שלו, נכון?" מבררת שכנה חסרת טאקט.
נכון. הכל נכון.
איך הוא יכול לעמוד כאן, בארוע המשמח הזה, להיות הסנדק של ילד שהוא, בעצמו, גרם למותו של אחיו?
"מוות ברשלנות" פסק השופט אז.
אין יום שהוא לא אוכל את עצמו.
הוא עמד שם, מול בנו המסרב להאמין, שבנו הבכור נשכח, פשוט נשכח.
הוא צעד שבור בלוויה הנוראית הזו.
אינו יכול להבין, איך בנו וכלתו עוד מסכימים להסתכל עליו.
הוא היה טרוד כל כך באותו יום!
התינוק הצורח נלקח ממנו,
הוא מתיישב על כסא אליהו הנביא ונתקף שוב בדיכדוך ההוא.
הכבישים היו עמוסים באותו בוקר.
האורחים מברכים את האב הנרגש.
כשהשתחרר הפקק, כל מה שרצה היה לגמור מהר עם הבנק, ולהגיע סוף סוף לעבודה.
כלתו מנענעת את התינוק. ששש.. דוד שלי.. שש...
הוא שכח שיום קודם בנו הביא את הילד אליו והוא אמור להביא אותו עכשיו למטפלת.
אחרוני האורחים עוזבים את האולם.
רק אחרי שהספיק לדבר עם הבוס, ועם עוד שלושה לקוחות, הוא נזכר.
הוא פוסע לאיטו החוצה.
הוא פתח את דלת הרכב בתנופה.
הכל שוב חג סביבו.
אמבולנס! הוא זעק בשארית כוחותיו.
אפשר לעזור? שואל מלצר נחמד.
כבר לא.
הוא דומע.
יותר מאשמח להערות והארות... פרגנו כמיטב יכולתכם...

למה סיפורים (בעיקר אבל גם שירים)
שכותבים על אלוהים
הרבה פחות טובים
מסיפורים/שירים אחרים.











דווקא שזה כן יוצא טוב
זה התרסה/כפירה
או מש בסגנון.

"קדושה אני מבקש
קודש קודשים אני מבקש
תנו לי קדושת ארץ ישראל
תנו לי קדושת אהבת ישראל"
אני מבקש קדושה
אך לא יודע מה היא
אני מבקש קודש קודשים
אך לא יודע מה אני מבקש
תתנו לי קדושת ארץ ישראל
אני זועק
תתנו לי קדושת אהבת ישראל
אני מילל
ארץ שמחללים! ארצי שלי!
יפתי, שחיכיתי לה שנות אלפיים
לאהוב! לאהוב אני מתחנן!!
לאהוב אהבת ישראל
להצליח לאהוב באמת את כל עמ"י
לאהוב את אחיי המבולבלים
אשר מחללים את ארץ אהבתי.
לאהוב גם את אלו שבוגדים באהבתי.
בקשר האהבה שלי לארץ.
הם מנסים להפריד
לא אתן!
אוהב אותכם אחיי היקרים!
שובו ממעשיכם
שובו לארץ שאוהבת ומחכה לכם.
שובו לארץ אבותיכם,
לארץ שלכם
שובו לליבכם.
שובו אלי ואשובה אליכם
נאהב יחד את ארץ ישראל.
ותתנו לי מאהבתכם לא"י.
ותתנו לי לאהוב אתכם,עמ"י!
אני מבקש קודש קודשים!! אני מבקש קדושה!!
את אחיי אני מבקש.

זה כבר לו אותו הבית,

לא אותה פיסת שלווה,

הכל הופך לזר פה,

גם השקט הוא חדש.

החיים היו מסתור,

שקרים היו לי אבן דרך,

השתייה הייתה הסם,

השכיחה פתחה תדלת.

 

חייתי בטירוף,בעולם שלא נורמלי,

חיפשתי את התלות,

האובססיה הבאנלית,

קפצתי מצוקים,וחפרתי לי בורות,

ניסיתי לעלות,

אבל חוויתי כישלונות,

נמשכתי אל החושך הוא הותיר בי סימנים,

הוא לכד אותי ברשת,

זה שנים של כאבים,

נסחפתי עם הפחד,

הוא השתיק את התקווה,

נשרפתי מהשמש וברחתי למוכר.

 

אז היום אני יושבת וכותבת על עצמי,

בלי הפחד מהבוקר,

וחשש מהעתיד,

מתחברת אל הכוח שמשאיר אותי שפויה,

שכמהה לחיים,

שרוצה באהבה.

נהנת מהגילוי ,מעוצמת הרגשות,

אסירת תודה לאל,שכבר לא צריך לשרוד

מודה על אנשים שנותנים לי תכוחות,

מקשיבה לקול פנימי,שמזכה אותי לבחור,

משתמשת רק באומץ,

מרפה מהשליטה,

אני מנצחת את הפחד,

מתחילה מהתחלה...

 

משהו מושך אותי
תופס לי בידיים ולא נותן ללכת
מתחנן ומבקש
שאשאר

משהו מושך אותי
מנסה בכוח להשאיר אותי למטה
לא נותן להתעלות

אני מתרוממת לאט
בלי שהוא שם לב...
הוא קולט. תופס בנעליים
את. נשארת. פה.
תן ללכת!
אני נלחמת
בו.
בעצמי.

בס"ד

כשהוא צוחק,

הילד שלי,

אז אני מכווצת

את הידיים חזק

 

עוטפת, 

לוחשת לו, 

שרק תגדל,

ילד שלי,

שתפרח

 

שתעוף על כנפי דימיונך

שתלך, שתחזור,

למזל ולברכה.

 

רק בבקשה

ילד שלי

אל תשכח

אותי

גשם,

לעצים, לפרחים

ולשדות.

 

גשם,

לאדמה כדי 

להחיות.

 

ואני, 

הגשם שנשאר לי,

 

גשם של טיפות.

 

קיים ניגון של שלושת השבועות
שמותר לנגן;
צריך רק אצבעות
שמרחפות על מקלדת
ואותיות אותיות וריקוד

שמת לב פעם
שבין יגון לניגון יש רק נו"ן אחת?
אני שמתי לב.
אני מנסה להוסיף
את הנו"ן לחיים שלי
הנה -
יגון של שלושת השבועות
ניגון של חורבן.

שוב עולה לי דמותך מתוך הערפל

כמו אז, שראיתי  בעיניך את  סודותי הכי כמוסים

הזמן עבר עלי ככה מבלי משים

וכך גם נעלמת

עדיין מחפשת הסברים

 

מה עבר אלי מאז ,מלחמות פנימיות 

שאלות ששאלת בתוכי מתנפצות

היום כבר הפסקתי לחכות

הסרתי מעלי גם כמה חומות

 

היום אני יודעת שלא ידעתי כלום

מחפשת את התום

לימדת אותי לתפוס

ללכת, לרוץ, לשכוח

אחרי שנים שלא הבנתי מה חסר

בתקופה קצרה הבנתי מהר

 

שוב שלרגע  אני עוצרת, תמיד אני נזכרת

מחכה בגשם קר בעיר זרה

שברירית ועטופה, הרוח על פני מכה

חודרת ללב

למה לא הסרת את הקליפה

 

היום אני יודעת מאוחר מדי לעשות

הפספוס כואב

למדתי לטמון מה שלא עושה לי טוב

לחפש אותי יותר קרוב

אחרי הרבה הקשבה ועצות

את שאצלי בלב רק אני יכולה לראות

 

היום אני יודעת כבר לא לחכות

מלאה בתקווה

ומה שעוד צריך לשנות

כבר לא מנסה להוכיח

ויבוא אחר שישכיח.

הכריזה בחורה בלונדינית מאמצע האוטובוס הצפוף,

ונופפה בידה הפנויה בתנועות אוורור.

מוחמד הנהן בהסכמה. למות. לוחץ על המתג שבחגורת הנפץ שלגופו. 

 

שניהם ניגשים אליה.

"מה עוד?"

היא נעצה בו מבט רושף.

הם השפילו ראשם בהכנעה. חוצפה מצידם להגיב כך.

"וניל למטה, שוקו בקומה למעלה." ציוותה.

הם הנהנו באלם.

"ושיהיה יסודי! בלי גרגר אבק!" צווחה אחר גוום המתרחק של הנערים.

וניל קשוח, חושק שפתיים. 

לעומתו, הכושי הקטן מאופק פחות. 

כשהוא גורר אחריו את מטאטא הקש במדרגות המפלס העליון של האחוזה,

הדמעות שלו נוטפות על הסמרטוט ומתערבבות בחומר להברקת חלונות.

רק שהגברת לא תשים לב.

 

"כן. וחד מספיק גם לעצמות אדם קשות, כמו גולגולת. 

אני תמיד נתקע בקטע הזה, אף סכין לא עושה את העבודה כמו שצריך,

וחבל, כי אני מפספס את המוח"

נדמה שמוחו של המוכר קופא מבעתה,

כי הוא נותר חסר תגובה לשניות ארוכות.

"נו, יש לך?" מאיץ הלקוח.

"מה אתה, מחבל?" הוא מברר בקול רוטט.

"אני נראה לך ערבי?!" נעלב הלקוח עד שורש נשמתו.

"אז מה אתה? למה אתה צריך סכין כזה?" אוזר המוכר אומץ.

"אה," מחייך האיש במבוכה. "אני קניבל."  

בחשיכת בין ערביים
הם
כוססים ציפורנים
נועלים מגפיים
גבוהים
שיסתירו את כל
מה שהם מפחדים
שיראו.

בחשיכה
הם רוקדים
ריקוד מתערבל
נעים במעגלים
זה סביב זה
יחדיו
כאחוזי טירוף.

הם חגים
מנהלים דיאלוג
כמעט נימוסי
כמעט
כמעט אנושי
מתחת לפני השטח
משייפים ציפורנים
מחכים.

מחכים לשעה
שבה יוכלו לתקוף
מתחת לקרקע
אורבת המפלצת
מחכה
מחכה
מחכה
דוממת
משוועת לדם
לחישות.

הוא ענה
היא שותקת
הוא גונח
היא זועקת
זעקות שנלחשו בעלטה
רסיסי דמעות
רסיסי חיים
במעטה של
מתנה.

והרוח לוחשת
נשכחות
מפיגה זיכרנות
מתמלאת כיסופים
למקום אחר
לעולם אחר
לצלילי זיכרנות
ורגעים.







"אני אדם משומקום
שמחפש לו
רק
סיבה
לנשום"
(אביב גפן)

ככה היא אמרה לה.

שתיהן גיחכו.

שירי ליטפה בעדינות את קרקפתה החפה מכינים ושיער,

ונטלה את כוסית הנוזל הוורוד מהאחות הראשית.

זו הייתה הבדיחה הקבועה שלהן.

 

הספר "בדרך לחיפוש" - מסע בעקבות עשרת השבטים האבודים

 

הקדמה

במשך מאות שנים רווחו שמועות כי שרידי שבט אפרים הצליחו להסתיר את אוצר ממלכתם האגדי, אולם מקום מחבואו לא נודע. כעת, שתי קבוצות השואפות לשים את ידן על מה שהצפינו בני השבטים עוד לפני המאה הראשונה לספירה, מגלות כי ייתכן שטיבו של האוצר אחר משחשבו - ושהוא מסוכן...  כל קבוצה מנסה לפצח את סוד האוצר והקודים בהם מוצפן מיקומו ולהקדים את השניה...

 

תקציר

אורנית, סטודנטית לפיזיקה ופילוסופיה, מקבלת החלטה להצטרף למשלחת מחקר בעקבות השבטים האבודים בדקה ה-99. המסע לחיפוש ממלכתם האבודה של בני אפרים לוקח את חברי המשלחת לאיזורים נידחים ואקזוטיים באסיה, ולחשיפת ממצאים קדומים יוצאי דופן. יחד עם אחיה, ההייטקיסט, והפרופסור הבלשן הם מפענחים צופן בכתב עתיק, ונדהמים לגלות סדרת רמזים מוסווים, ומגיעים למקומם החבוי של גולי שומרון משבט אפרים. התגלית המרעישה מעוררת כת שטנית, המנסה להשיג את העתיקות יקרות הערך שבמבצר. ראש הכת יעשה הכול כדי שהסודות שהתגלו יגיעו לידיו. לפתע אורנית מוצאת עצמה בתוך ההרפתקה מסעירה ועתירת תהפוכות. במרדף מצמרר ועוצר נשימה שמתנהל במנהרה תת-קרקעית החבויה בין שרידי הטירה הנטושה והמסתורית היא כמעט מאבדת את האוצר. כאשר הכל נראה אבוד מתרחשת תפנית מפתיעה ובלתי צפויה שהופכת את הקערה (העתיקה) על פיה...

 

על הספר

"בדרך לחיפוש" הוא מותחן פעולה יחד עם תעלומה היסטורית וארכיאולוגית הסוחף את הקורא למסע מרתק, המשלב גילוי אוצרות חבויים, פיענוח צפנים, מיסטיקה וגם ... מסע פנימי וחיפוש דרך. גיבורת הספר מחפשת אחרי השבטים הנעלמים ואחר חלומה למשמעות, גם יחד. עם פענוח הסודות שנטמנו מאות רבות קודם ע"י שרידי השבטים מתגלה לה עולם מרתק. היא נחשפת למורשתם של השבטים האבודים, שאבדה לנו ביחד איתם. הגילויים האלה מטלטלים את יסודות עולמה.

עוד מעט תצא לשדה

ואנחנו נשפיל עינינו, נכלמים:

השדה - שדה בוּר,

ועינינו אדומות

כשושנים.

הן יכולנו---

וידינו רפו,

לא זכרנו.

לא זכרנו.

 

יהי נא דילוגנו עליך

אהבה

ופשעינו תכסה

באהבה

ואל תזכור לנו עוונות

אהבה.

לו תשא לחטאנו,

לו תשלח מלאכך

לפנינו

לבשר:

סלחתי כדברך.

אני רוכב על חמור

וכולי מכוסה אפר שחור

בעולם מסתובב אני ונד

מהיום ששמעתי קול חד

זעקה גדולה מאוד ומרה

שבקול גדול עלתה מהבירה

 

ואני עוד מחכה

שהדבר הזה יקרה

אבל עכשיו זה מדכא

וכשזה לא בא זה חורה

כי אני עוד מנסה

וכנפי פורש על כל חוסה

 

אני זוכר את היום המר

בו עמד אויב אכזר

שבא מן ארץ הנכר

ושרף את המקום אשר בחר

ועמד אותו שתל זר

ועצמו בבכי לא מרר

 

ומאז במשך הרבה שנים

עם ישראל לי מחכים

ולבשורה שבקולי ארים

ובכל יום בקולות שרים

שלכשאגיע הם מצפים

וזה יקרה, הם מאמינים

 

ואני עוד מחכה

שהדבר הזה יקרה

אבל עכשיו זה מדכא

וכשזה לא בא זה חורה

כי אני עוד מנסה

וכנפי פורש על כל חוסה

 

וביום שיחזרו ממעשיהם

ואוכל אני לבוא אליהם

יפצחו בשיר כל נעריהם

בקולות חזקים מגרונותיהם

וישירו כולם את שיריהם

שמודים הם לאלוקיהם

 

ואני עוד מחכה

שהיום הזה יבוא

היום שבו העם יתנקה

ואוכל אליהם לקרוא

הגיע זמן גאולתכם

שווה הייתה אמונתכם

 

חוזרת לכל המקומות המוכרים

לאלו שבכיתי בהם,

לאלו ששתיתי,

לאלו שצעקתי לאלוהים.

 

אני חוזרת אליהם בראש כל לילה,

הם לא הולכים,

הם מתחזקים

הם פה,

אני נמצאת בהם,

אני נמצאת במקומות המוכרים,

באלו שבכיתי ,

באלו ששתיתי,

באלו שצעקתי לאלוהים.

 

אני מסתכלת

אני אבודה שם,

אני כבר לא שייכת,

אני מקבלת סטירה

אני "מתאפסת",

אני צוחקת על עצמי

על מי אני משקרת.

אני מדמיינת את החום שעובר לי בגרון,

את הגוף שהופך רפוי,

את הדממה שמסביב,

את ההעלמות הפתאומית,

אני בורחת,

אני סוגרת את הדלת,

שהראש לא יפתח,

אני נלחמת

אני שורדת,

אני עוצמת את העיניים

אני נאחזת באלו שאוהבים

באלו שלא שופטים

באלו שנותנים לי כוח להמשיך,

באלו שמקבלים אותי כמו שאני

באלו שהפכו להיות חלק ממני.

 

שם ברגע הזה,

הם מצילים אותי

מהמקומות המוכרים,

 

מאלו שבכיתי בהם,

מאלו ששתיתי בהם,

מאלו שצעקתי לאלוהים...